זמן מחווה – הזדמנות שניה
מאת רון יניב
את המכונית, פיאט 124 כחולה, מצאתי בתעלה עמוקה, לצד מסילת הרכבת. היו חסרים לה צמיגים, הדלת הימנית היתה מעוקמת והמנוע היה מכוסה חלודה. אבל חוץ מזה, היא נראתה ממש בסדר. מצאתי אותה ממש במקרה. הצמחיה מסביב צמחה פרא, ואלמלא השמועות שאמרו שבתעלה יש מכונית, לא הייתי מוצא אותה.
הבחור עם הגרר שהזמנתי התעקש שאני מבזבז את הזמן. אבל הוא כמובן לא הבין שום דבר במכוניות ישנות.
שני ילדים שהחליקו על רולרבליידס אמרו שהאוטו מקולל.
"שני הנוסעים נהרגו כשניסו להתחרות ברכבת לתל-אביב, ולא הצליחו לעבור את הגשר", אמר הג'ינג'י.
"זה היה לילה מקולל", אמר הבלונדיני המתולתל.
"הרכבת פגעה במכונית", אמר הג'ינג'י, "והם עפו מחוץ לרכב, ונהרגו".
"האוטו מקולל", אמר הבלונדיני המתולתל.
אבל גם הילדים לא הבינו שום דבר במכוניות ישנות.
וכך, בזכות אמונות טפלות, צמחיה פראית ושמונה מאות שקל לגורר, הצלחתי לשים סוף סוף את ידי על פיאט 124, פיסגת חלומותי.
פסגת חלומותיו של כל אחד שאוסף מכוניות ישנות. כמוני.
אבל אני לא סתם אוסף מכוניות ישנות. אני משפץ אותן. ומרכיב אותן. ונוסע בהן. ואחר כך מחליף אותן תמורת מכוניות ישנות אחרות.
כשאני משפץ מכוניות ישנות, אני עושה זאת רק מחלקים מקוריים, וזאת, אם לא איכפת לכם, כל החוכמה כולה. אני לא קונה צמיג חדש ומרכיב אותו על רכב ישן. אני לא קונה דלת חדשה ומרכיב אותה על שילדה ישנה. אני משתמש בחלקים מקוריים. זה קשה, כמובן, אבל זה כל היופי שבעניין. אני בקשרים עם עוד כמה משוגעים לדבר, כאן בארץ. יש לי חבר בארה"ב, ושניים באירופה, ובמכס כבר לא עושים לי בעיות על כל ידית, מכסה מנוע, מגב או דוושה שמגיעה עבורי מאי-שם.
את הפיאט 124 הכנסתי למוסך שמאחורי הבית. ההורים שלי התנגדו בהתחלה לאהבה הזו, ולא היו מרוצים מהמוסך שבניתי בחצר האחורית. אבל הבטחתי להם שזה רק תחביב, ואני מתכוון להמשיך את לימודי ברצינות, ולאט לאט הם קיבלו את השיגעון שלי. הם התרגלו לשעות הארוכות שביליתי במוסך, מעלה מכונית על ה'ליפט', מפרק אותה, מנקה אותה, צובע אותה, מחדש אותה, משפץ אותה ומרכיב אותה מחדש. אמא התרגלה להשאיר למעני על השולחן במטבח משהו לאכול, בימים שבהם הייתי עסוק ונלהב מכדי להפסיק באמצע ולבוא לאכול. יום אחד, אבא אפילו נתן לי את סרבל העבודה הישן שלו, ובזאת כמו הודיע לי שהוא מקבל את התחביב שלי. שזה בסדר מצידו. שאני יכול ללבוש סרבל עבודה, כל עוד אני מבטיח שיום אחד, אסיים את הלימודים ויהיה לי מקצוע מכובד.
הפיאט התגלתה כמכונית קשה לשיחזור. לקח לי כמעט חודש עד שהצלחתי לאתר צמיג מקורי אצל בחור אחד ביטבתה. עוד שבוע עבר בטרם מצאתי מכסה מקורי למיכל הדלק אצל מישהו מקיבוץ נען, וכמעט חודש נוסף השקעתי באיתור הסמל המקורי של הרכב. רק לאחר שפירסמתי מודעה בעיתון רכב וקיבלתי תשובה מאספן במטולה, הצלחתי לקבל את הסמל בתמורה להחלפתו בידית הילוכים מקורית של רנו 4. ויום אחד, זה היה יום שישי בצהרים, הפיאט 124 הכחולה שלי, היתה כחדשה. אפילו חידשתי את לוחית הרישוי המקורית שמספרה היה '249-559'. הכל היה מושלם, חוץ מהמנוע שעדין עשה בעיות. הוא פשוט סרב לעבוד יותר מדקה אחת ברציפות.
לא נותרה לי ברירה. פירקתי אותו לחלוטין, שטפתי את כל החלקים, שימנתי אותם, הברקתי אותם והרכבתי אותו מחדש. ואז הבטתי בשעון ונחרדתי. השעה היתה כבר שמונה בערב, ואני קבעתי עם מירה בשמונה ועשרה, בפתח ביתה.
הייתי מלוכלך, לבוש בסרבל הירוק הישן של אבא שלי, ללא תחתונים, כמו שאני אוהב להסתובב כשאני לבוש בסרבל, ללא כסף בכיסים, אבל נחוש בדעתי שלא לאחר לפגישה ראשונה. אז שטפתי את הידים והפנים בכיור שבמוסך, נכנסתי לרכב, התנעתי אותו, ונסעתי להפגש עם מירה. אני לא זוכר בדיוק על מה חשבתי, אבל הייתי בטוח שכשהיא תראה את הרכב, היא תשמח.
היא לא.
היא סטרה לי, כדי להבהיר לי עד כמה היא לא שמחה לראות את בן הזוג שלה מגיע לפגישה בסרבל מלוכלך, כתם שמן על מצחו, בלי כסף לבילוי בפאב, בלי כרטיסים לצפיה בסרט, ועם אמונה מטופשת שהצעירות של ימינו ממש יתלהבו להצטרף לסיבוב במכונית ישנה ומשופצת.
אז נסעתי משם.
הסתובבתי קצת ברחובות, ללא מטרה, עד שהגעתי לקצה המזרחי של רחוב הרצל, הקצה ממנו מתפתלת, ממש מאחורי הקיוסק, הדרך הישנה לקיבוץ. אף אחד לא נוסע בה היום, לאחר שסללו את הכביש המהיר, פרט אולי לשתי המשפחות שבתיהן נמצאים ממש בקצה השני של הדרך. ירדתי בזהירות מהכביש הסלול, והתחלתי להאיץ על הדרך המשובשת, שפעם, לפני עשרים שנה, היתה הדרך הראשית, וכולם נסעו בה, אך מאז אף אחד לא טורח לשפץ אותה ולתחזק אותה, והיא מוזנחת.
הירח המלא היה תלוי כפנס מעלי, חגורת אוריון נצצה בבהירות מעל שורת הברושים שמולי, האוויר היה חמים יחסית לליל חורף זה, ולאט לאט, מצב רוחי החל להשתפר.
לא היה רדיו במכונית, אז התחלתי לשיר.
בהתחלה שרתי 'Yesterday', אחר כך שרתי 'Penny Lane' ואז עברתי לשירים עבריים. שרתי 'ברחוב הנשמות הטהורות', שרתי 'הנביא יחזקאל', שרתי 'ירושלים של זהב' ושרתי 'סע לאט'. אני לא חושב שהיה סדר מסוים בשירים ששרתי, ואני לא יודע למה שרתי דווקא אותם, אבל היה משהו באוויר, משהו שאני לא יודע להסביר. ופתאום שמתי לב שיש תנועה מולי. בהתחלה רכב אחד, אחר כך עוד אחד, ואני זוכר ששאלתי את עצמי אם אחת המשפחות שגרות בסוף הדרך עשתה מסיבה היום. אבל אז שמתי לב שהמכוניות שמגיעות מולי, הן ישנות. בהתחלה עברה מולי חיפושית, שזה לא כל כך מפתיע. אחר כך ראיתי רנו 16, שזה קצת יותר מפתיע. ואז עבר מולי פרינץ 4, ואני כבר הייתי בטוח שמשהו מוזר מתרחש כאן. גם מספרי הרישוי של המכוניות היו ישנים, והעידו על סוף שנות השישים ותחילת שנות השיבעים.
אז עצרתי בזהירות במקום שהיה רחב דיו, הסתובבתי, ונסעתי בחזרה, העירה.
בהתחלה, הכל היה נראה אותו דבר.
הקיוסק בקצה רחוב הרצל.
אלא שהוא היה נקי, ובלי כתובות גרפיטי על הקירות.
והעצים היו נמוכים יותר ממה שזכרתי.
ולא היתה תאורה ברחוב.
וזה היה מוזר.
נסעתי כך לאטי, מביט בבניינים המוכרים, אך עם זאת שונים. נקיים יותר, כאילו, חדשים יותר. פה ושם היה נדמה לי שאני רואה מגרש ריק במקום בו הייתי בטוח שצריך להיות בית.
ואז הגעתי לכיכר. ומולי, על החזית של קולנוע 'אסתר' היתה כרזת פירסום לסרט, ואני כבר הבנתי מה קרה. הסרט היה 'ברוס לי איש הזעם', ואני חזרתי בזמן לשנות השבעים.
אל תשאלו אותי איך זה קרה. יש לי תאוריה אמנם, אבל אני לא מדען.
אני לא חושב שאתם יכולים לחזור לשנות השבעים עם רכב שיוצר בשנות התשעים. אני לא חושב שאתם יכולים לחזור לשנות השבעים עם בגדים שנתפרו בשנות השמונים. אני לא חושב שאתם יכולים לחזור לשנות השבעים בנסיעה על אוטוסטראדה שנסללה עשר שנים לאחר מכן. אני לא חושב שאתם יכולים לחזור לשנות השבעים עם מטבעות או שטרי כסף של המאה העשרים ואחת ואני לא חושב שאתם יכולים לחזור לשנות השבעים אם אתם שרים שירים שנכתבו והולחנו לאחר מכן. הזמן הוא כמו נהר. אתם יכולים לשוט בו, בכיוון אחד, ואתם יכולים להיסחף על פניו, בניגוד לכיוון הזרם. אבל חפצים חדשים יכבידו עליכם, ויעצרו את היסחפותכם. וביננו, מי מאיתנו אינו נושא עימו חפץ חדש, מאתמול? אז לכן אנחנו לא נסחפים בזמן. בדרך כלל.
אבל באותו לילה קסום, הצלחתי להיסחף במורד נהר הזמן, ומצאתי את עצמי בעיר הולדתי, בשנים שבהן טרם נולדתי. ידעתי כמובן היכן גרים הורי, שטרם התחתנו, ולא היתה לי שום כוונה להקלע לקרבתם. אז פניתי ימינה בכיכר, ועצרתי במקום פנוי מול הפיצריה.
ואז קרה דבר מוזר.
אני זוכר בבירור שמשכתי את ידית מעצור היד לפני שיצאתי מהרכב, אבל עובדה היא, כי מיד לאחר שיצאתי ממנו, הוא התגלגל מעט קדימה ונעצר. משווידאתי כי הוא אכן נעצר, נפניתי לסקור את הסביבה. הסתובבתי סביב המזרקה, מביט בסקרנות בצעירים המבלים, והמשכתי לאורך הרחוב, סוקר את הגלידריות, בתי הקפה והמסעדות.
צפירת צופר הרכבת העוזבת את התחנה הידהדה ברחוב. חריקת צמיגים נשמעה מאחורי. הסתובבתי במהירות וראיתי את הפיאט שלי דוהרת בכיווני. לא חשבתי פעמיים וקפצתי למרכז הכביש. הרמתי את ידי למעלה, נופפתי וצעקתי. אבל מי שישב במכונית היה מיומן. הוא בלם במהירות, הסיט את ההגה לימין, עקף אותי, והאיץ מחדש. בחור שחרחר שלא הכרתי ישב ליד ההגה, ובחורה צעירה ישבה לידו, וחייכה אלי ביהירות. צעקתי אליו שיזהר, ושמעתי אותו צועק בחזרה "אני תמיד נזהר".
פניתי חזרה לכיוון הפיצריה, אל המקום הריק בו עמדה קודם לכן הפיאט שלי. חבורת צעירים התגודדה שם.
"ראית את דני? איזו שליטה".
"הוא עוד יהרג יום אחד בגלל השטויות שלו".
"דני הוא המלך!"
"קדימה, יום אחרון ללימודים וחייבים לחגוג עד הבוקר! מי בא לים?"
עקפתי אותם, הולך לאיטי, שקוע במחשבות. כנראה שהסתובבתי כך כל הלילה, כי אני לא זוכר שעצרתי באיזשהו מקום. כשהשחר עלה, הייתי בקצה השני של העיר, בקצה הרחוב בו אנו גרים כעת. ובעודי צועד על המדרכה, ראיתי בבית לימיני דלת מוסך נפתחת, ומתוכו מגיחה טויוטה היילקס 2001, ואני ידעתי שחזרתי חזרה.
נכנסתי הביתה, צנחתי על המיטה, ונרדמתי.
אף אחד לא שאל אותי על הפיאט. הם היו רגילים שאני מסיים לעבוד על מכונית, ומיד מחליף אותה תמורת שלד של מכונית אחרת וחלקי חילוף של מכונית שלישית.
מירה בכלל לא רצתה לדבר אתי.
אבל ראיתי מישהי חדשה בשכונה. לא שמתי לב אליה קודם, כי למען האמת היא לא נראית משהו מיוחד, אבל יום אחד היא עמדה אחרי בתור לקופה בסופרמרקט והתחלנו לדבר. שמה היה דורית, והזמנתי אותה לצאת אתי. רק אחרי חודשיים, יצא לנו לדבר קצת על התחביב שלי, שלמען האמת קצת זנחתי אחרי שהפיאט נעלמה לה מבלי שאחליף תמורתה דבר. התברר לי שהיא אוהבת מכוניות ישנות. לא סתם אוהבת, היא מבינה ממש גדולה בנושא. סיפרתי לה שאני מאוד להוט למצוא פיאט 124, והיא חייכה, וסיפרה שהיא מכירה מישהו שמחזיק מכונית כזו. היא לקחה אותי אליהם הביתה, ובמוסך שלהם, מתחת לברזנט עבה, ניצבה פיאט 124. כחולה. במצב מעולה. יחסית. המראה היתה שבורה, שני המגבים היו חסרים, כמו גם לוחיות הרישוי, המתלים קצת חרקו והריפוד היה קרוע בחלקו. לא משהו שאי אפשר לסדר בצ'יק. לבקשתי, דורית קראה לאבא שלה.
"יש לך כאן מכונית מאוד יפה, מר מרגלית", אמרתי בעודי לוחץ את ידו לשלום.
"תודה", הוא אמר.
"תהיה מעונין למכור אותה?"
"לא".
אבל לאחר חמש דקות של שיחה הוא הבין שלפניו עומד אוהב מכוניות אמיתי, שיטפח את הפיאט וישמור עליה, ולבסוף הוא ניאות לתת לי אותה, ללא תמורה.
כשביקשתי את הניירות, ולוחיות הרישוי, אתם יכולים לתאר לעצמכם שקצת הופתעתי לקבל לוחית עליה נכתב '249-559', אז לא התאפקתי ושאלתי אותו, בנימוס, לשמו הפרטי.
"דן", הוא אמר, "אבל החברים קוראים לי דני".
"דן", פתחתי בחשש, "אתה זוכר את הלילה האחרון של הלימודים?"
הוא היה מופתע, והיסס קצת לפני שענה. "היינו צעירים וקלי דעת אז. הייתה לנו תחרות שבועית קבועה בין החבר'ה. מי יצליח להשיג את רכבת הלילה לתל-אביב, לפני שהיא עוברת על הגשר. כשאני חושב על זה היום, אני מודה לאלוהים שאף אחד מאיתנו לא נהרג בגלל השטויות האלו. באותו לילה, זינקתי מהמקום הרגיל שלנו בכיכר, מיד כששמענו את צופר הרכבת העוברת בתחנה, ויצאתי במירוץ להשיג אותה. אבל ממש לפני הגשר, וזו היתה הפעם הראשונה שזה קרה לי, ראיתי שהגעתי באיחור ושאין לי סיכוי לעבור, אז עצרתי".
"אתה זוכר משהו שעיכב אותך באותו לילה, משהו שגרם לך להגיע לגשר באיחור?" שאלתי.
"לא, לא זוכר".
אבל אני בטוח שאני עיכבתי אותו. אני בטוח שאם אני לא הייתי שם, לקפוץ למרכז הכביש ולהאט אותו, הוא היה מגיע לגשר מוקדם יותר, הוא היה משוכנע שהוא יכול לעבור, אבל הוא לא היה מצליח. והוא, והחברה שלו, היו נפגעים ונהרגים.
אני עיכבתי אותו, והוא קיבל הזדמנות שניה, והוא ניצל אותה.
אני עדין נפגש עם דורית.
לא דיברנו על זה, אבל היא יודעת שאני אציע לה נישואים לאחר שאקבל את התואר.
לא דיברנו על זה, אבל אני יודע שהיא תגיד לי כן.
ושנינו יודעים שלירח הדבש שלנו אנחנו ניסע, ממש כמו ההורים שלה, בפיאט 124 כחולה.
הסיפור נכתב במחווה ל'הזדמנות שניה' מאת ג'ק פיני, 1957.
