סיטגנדה \ לויס מקמאסטר בוז'ולד
מאת המערכת
פרק 1
"איך זה הולך, 'דיפלומטיה היא אמנות המלחמה בידיהם של אחרים'", שאל איבן, "או אולי ההפך? 'מלחמה היא דיפלו –'"
"כל דיפלומטיה היא המשך המלחמה באמצעים אחרים", דקלם מיילס. "צ'ואואן לאי, המאה העשרים, כדור הארץ".
"מה אתה, ספרייה מהלכת?"
"לא, אבל קומודור טונג כן. הוא אוסף אימרות שפר סיניות עתיקות, ומכריח אותי ללמוד אותן בעל פה".
"אז מה היה צ'ואו קשישא, דיפלומט או לוחם?"
סגן מיילס וורקוסיגן חשב על זה. "אני חושב שהוא ודאי היה דיפלומט".
רצועות המושב של מיילס לחצו עליו כשסילוני הכיוון ירו, והטו את התא האישי שבו ישבו הוא ואיבן זה מול זה בבדידות מזהרת. שני הספסלים הוצבו לאורך גוף ספינה קצר. מיילס הרכין את צווארו על מנת להציץ מעבר לכתפו של טייס התא בכוכב הלכת שהסתובב מתחתיהם.
אטה סיטה, הוא הלב ועולם הבית של האימפריה הסיטגנדית הנרחבת. מיילס הניח ששמונה כוכבי לכת מפותחים, ומספר שווה של עולמות חסות שהיו בני ברית ובובות של האימפריה, עומדים בדרישות להגדרה "נרחבת" בלקסיקון של כל אדם. לא שלורדי הג'ם הסיטגנדים לא היו רוצים להתרחב עוד קצת, על חשבון שכניהם, לו יכלו.
ובכן, לא משנה כמה עצומים הם היו, הם יכלו להעביר כוח צבאי דרך חור תולעת רק בספינה אחת בכל פעם, כמו כולם.
אבל לכמה אנשים היו ספינות ממש גדולות, לעזאזל.
השוליים הצבעוניים של הלילה החליקו סביב לעטרת כוכב הלכת בזמן שהתא האישי המשיך להתאים מסלול מספינת השליח הקיסרית הבריארית אותה עזבו זה עתה, לתחנת המעבר הסיטגנדית אליה התקרבו. הצד האפל נצץ להחריד. היבשות היו שטופות באבק פיות של אורות. מיילס היה מוכן להישבע שהוא יכול לקרוא לאור התרבות, משל היה זה ירח מלא. עולם הבית שלו, בריאר, נראה פתאום כאריג עצום ומשעמם של אפלה, עם ניצנוצים מעטים של ערים פה ושם. הרקמה הטכנולוגית של אטה סיטה היתה ממש… ראוותנית. כן, לבושה יתר על המידה, כמו אישה עליה מכביד משקל היתר של תכשיטים רבים מדי. סר טעם, ניסה לשכנע את עצמו. אני לא כפרי משום מקום. אני יכול להתמודד עם זה. אני לורד וורקוסיגן, קצין ואציל.
זה, כמובן, גם מה שהיה הסגן לורד איבן וורפטריל, אבל העובדה הזאת לא מילאה את מיילס בביטחון. מיילס בחן את דודנו גדל הממדים, ששרבב גם הוא את צווארו, עיניו להוטות ושפתיו פשוקות, גומע את היעד שמתחתיהם. לפחות איבן נראה כמו קצין דיפלומטי, גבוה, כהה שיער, מסודר, עם חיוך קליל קבוע על פניו הנאות. גופו הבריא מילא את מדי העבודה הירוקים שלו באופן מושלם. מוחו של מיילס החליק, בקלות המשומנת של הרגל רע, להשוואות קנטרניות.
מדיו של מיילס נתפרו ביד כדי שיתאימו לגופו, ויסוו במידת האפשר את הפגמים המולדים המסיביים, ששנים של טיפולים רפואיים הושקעו בתיקונם. הוא אמור היה להיות אסיר תודה על כך שהרופאים עשו כה הרבה עם כה מעט. לאחר טיפולים אינסופיים היה גובהו מטר ארבעים וארבעה סנטימטרים, והוא היה מגובנן ובעל עצמות שבירות, אבל זה היה עדיף על האפשרות להינשא תמיד בסל.
בטח.
אבל הוא יכול היה לעמוד וללכת ולרוץ, אם נאלץ לעשות זאת, גם עם סדי הרגליים. והאבטחה הקיסרית הבריארית לא שילמה לו על היופי שלו, תודה לאל, הם שילמו לו על השכל שלו. ובכל זאת התגנבה למוחו המחשבה העגומה שהוא נשלח להשתתף בקרקס שעומד להיערך כדי שיעמוד לצד איבן ויגרום לו להיראות טוב.
האבטחה הקיסרית בהחלט לא נתנה לו משימות מעניינות יותר, אלא אם יחשיב את הוראתו החדה של מפקד האבטחה איליאן,"… ואל תסתבך בצרות!" כמשימה סודית.
מצד שני, אולי איבן נשלח עם מיילס על מנת שיעמוד לצדו ויגרום לו להישמע טוב. המחשבה שיפרה מעט את מצב רוחו של מיילס.
והנה תחנת המעבר המסלולית, מתקרבת בדיוק בזמן. אפילו דיפלומטים לא ירדו ישירות לתוך האטמוספירה של אטה סיטה. זה נחשב לא מנומס, ומסוג הדברים שיגרמו לנזיפה שתימסר בקרן פלסמה לוהטת. לרוב העולמות המתורבתים היו תקנות דומות, הודה מיילס בפני עצמו, ולו על מנת למנוע זיהומים ביולוגיים.
"אני תוהה, האם מותה של הקיסרית באמת היה טבעי?" שאל מיילס מתוך שיעמום. איבן, אחרי הכל, ודאי שלא היה מסוגל לתת תשובה. "הוא בהחלט היה פתאומי".
איבן משך בכתפיו. "היא היתה מבוגרת בדור מהרב-דוד פיוטר, והוא היה זקן מאז ומעולם. הוא היה מלחיץ אותי נורא כשהייתי ילד. זאת תיאוריה פרנואידית נחמדה, אבל לא נראה לי".
"חוששני שאיליאן מסכים אִתך. אחרת הוא לא היה שולח אותנו לכאן. זה יכול היה להיות הרבה פחות משעמם אם הקיסר היה מתפגר, במקום גבירת האוט זקנה וכושלת".
"אבל אז לא היינו כאן", ציין איבן בהיגיון. "שנינו היינו בתפקיד, משתופפים במוצב הגנתי כלשהו, בזמן שפלגי הנסיכים-המועמדים לוחמים על הירושה. זה טוב יותר. נסיעה, יין, נשים, שירים –"
"זאת הלוויה ממלכתית, איבן".
"אני יכול לקוות, לא?"
"בכל מקרה, אנחנו אמורים רק להשקיף ולדווח. מה או למה, אני לא יודע. איליאן הדגיש שהוא מצפה לדיווח כתוב".
איבן נאנח. "איך ביליתי את חופשתי, מאת איבן וורפטריל הקטן, בן עשרים ושתיים. זה כמו לחזור לבית הספר".
יום ההולדת העשרים ושלושה של מיילס יבוא בקרוב, אחרי זה של איבן. אם המשימה המעיקה הזאת תסתיים בזמן, הוא אמור לשוב הביתה לחגיגות בזמן, לשם שינוי. מחשבה נעימה. עיניו של מיילס נצצו. "ובכל זאת, יכול להיות כיף לשפץ את המאורעות להנאתו של איליאן. למה דיווחים רשמיים חייבים להיות תמיד בסגנון היבש והמת הזה?"
"בגלל שהם נכתבים על ידי מוחות יבשים ומתים, בן דודי המחזאי המתוסכל. אל תיסחף יותר מדי. לאיליאן אין חוש הומור, זה היה פוסל אותו מלקבל את משרתו".
"אני לא כל כך בטוח… "מיילס צפה בעוד התא עושה את דרכו בנתיב הטיסה שהוקצה לו. תחנת המעבר זרמה על פניהם, עצומה כהר, מורכבת כתרשים של מעגלים. "היה יכול להיות מעניין לפגוש את הזקנה כשהיתה בחיים. היא חזתה בדברים רבים בהיסטוריה במשך מאה וחצי. אם כי מזווית מוזרה, מתוך הרמון של לורדי ההאוט".
"לא היו מרשים לברברים נחותים מעולם אחר, כמונו, להתקרב אליה".
"מממ, אני מניח שלא". התא עצר, וספינה סיטגנדית גדולה עם סמלים של אחת מממשלות כוכבי הלכת החיצוניים חלפה על פניהם, והמשיכה לחלוף עוד ועוד, מתמרנת את מפלצתיותה למעגן בקפידה מרהיבה. "כל לורדי ההאוט המשמשים כמושלים האחשדרפנים והפמליות שלהם אמורים להתכנס לאירוע הזה. האבטחה הקיסרית הסיטגנדית בטח נהנית כרגע".
"אם שני מושלים כלשהם יבואו, אני מניח שהשאר חייבים להופיע, ולו רק כדי שיוכלו להשגיח זה על זה". גבותיו של איבן התרוממו. "אמור להיות מופע מרשים. טקס כאמנות. אחרי הכל, הסיטגנדים הופכים את קינוח האף לאמנות, ולו רק כדי שיוכלו ללעוג לך אם תטעה בביצוע. למי יש יותר גדול בחזקת מיליון".
"זה הדבר האחד שבזכותו אני משוכנע כי לורדי ההאוט הסיטגנדים הם עדיין אנושיים, לאחר כל השינויים הגנטיים האלה".
איבן העווה את פניו. "גם מוטאנטים בכוונה הם עדיין מוטאנטים". הוא התבונן ממרום מושבו בדודנו שהתקשה פתאום, כחכח בגרונו וניסה למצוא משהו מעניין לבהות בו בחופה.
"אתה כל כך דיפלומטי, איבן", אמר מיילס בחיוך חשוק שפתיים.
"תנסה לא לגרום למלחמה במו פיך, בסדר?" מלחמת אזרחים או מלחמה אחרת.
איבן משך בכתפיו וביטל את מבוכתו הרגעית. טייס התא, סמל טכני בריארי במדי קרב שחורים, החליק את ספינתו הקטנה במהלך נאה אל תוך כיס העגינה המיועד לה. הנוף בחוץ הצטמצם לעמימות חלקה. אורות בקרה הבהבו בקבלת פנים עליזה, ומנועים ייללו בזמן ששערי הצינור הגמיש התאימו עצמם זה לזה וננעלו. מיילס פתח את רצועות המושב שלו טיפה לאט יותר מאיבן, ופניו הביעו חוסר עניין, או אלגנטיות, או משהו. אף סיטגנדי לא יתפוס אותו כשאפו מוצמד לחלון כמו גור כלבים להוט. הוא היה וורקוסיגן. אבל לבו פעם מהר יותר.
השגריר הבריארי ימתין לקחת את שני אורחיו בני המעמד הגבוה ולהראות להם, כך קיווה מיילס, איך להתקדם. מיילס סקר את דברי הפתיחה הנאותים, ואת ההודעה האישית המנוסחת בקפידה מאביו.
מנעול התא הסתובב והצוהר בצד גוף התא מימינו של איבן נפער. אדם זינק דרכו, סובב את עצמו בעזרת ידית הצוהר ועצר בפתאומיות, בוהה בהם בעיניים פקוחות לרווחה, נושם בכבדות. שפתיו נעו, אבל מיילס לא היה בטוח אם הן מבטאות קללות, תפילות או חזרות.
הוא היה זקן אך לא רפה גוף, רחב כתפיים וגבוה לפחות כמו איבן. הוא לבש מדים שמיילס ניחש שהם מדי התחנה, בצבעי אפור וארגמן כהים. שיער לבן דקיק כיסה בדלילות את פדחתו, אבל לא היה כל שיער פנים על עורו הבוהק, ואף לא זקן או גבות או אפילו פלומה. ידו זינקה לכיס המקטורן השמאלי שלו, מעל לבו.
"נשק!" צעק מיילס באזהרה. טייס התא המופתע עדיין היה עסוק בהשתחררות מרצועות המושב, ומיילס לא היה מצויד כהלכה מבחינה גופנית להסתערות על מישהו, אבל תגובותיו של איבן חודדו על ידי אימונים רבים, אם לא על ידי קרבות אמיתיים. הוא כבר היה בתנועה, מסתובב בעזרת המאחז שלו אל נתיבו של הפולש.
קרב מגע בנפילה חופשית תמיד מגושם נורא, בחלקו כתוצאה מהצורך להיאחז בחוזקה בכל מי שרצית להכות בצורה שתורגש. שני הגברים החלו להיאבק. הפולש שלח יד פראית, לא אל המקטורן שלו כי אם לעבר כיס מכנסיו הימני, אבל איבן הצליח להפיל את המשבש העצבי הבוהק מידו.
המשבש העצבי נפל וניתז בצד הרחוק של התא, והיה כעת איום אקראי לכל מי שעל הסיפון.
משבשים עצביים תמיד הבעיתו את מיילס, אבל מעולם לא כקליעים. נדרשו עוד שתי התזות מצד לצד של התא עד שתפס אותו באוויר בלי לירות בטעות בעצמו או באיבן. הנשק היה קטן מהרגיל, אבל טעון וקטלני.
איבן, בינתיים, תמרן את עצמו אל מאחורי הזקן, בניסיון לשתק את זרועותיו. מיילס ניצל את הרגע כדי לנסות לתפוס את הנשק השני, ופתח את המקטורן הארגמני של האיש בחיפוש אחר גוש בכיס הפנימי. ידו יצאה משם כשהיא אוחזת במטה קצר שנראה ממבט ראשון כמקל-הלם.
האיש צרח והתפתל באלימות. מיילס, שהופתע מאוד ולא היה בטוח מה עליו לעשות כעת, שיגר את עצמו הרחק מהזוג הנאבק והתחבא בזהירות מאחורי טייס התא. צעקת האימה גרמה למיילס לחשוש שהוא שלף כעת את סוללת לבו המלאכותי של האיש, או משהו כזה, אבל הוא המשיך להילחם, כך שזה לא יכול היה להיות קטלני כפי שזה נשמע.
הפולש השתחרר מאחיזתו של איבן ונסוג לעבר הצוהר. אז היתה אחת ההפוגות המוזרות שמתרחשות לעתים בקרב צמוד, כשכולם מנסים לגמוע אוויר בלחץ האדרנלין. הזקן בהה במיילס ובמוט בו אחז. הבעת פניו השתנתה מפחד ל – האם עיווי הפנים הזה היה הבזק ניצחון? ודאי שלא. השראה מטורפת?
מאחר שראה שהטייס הצטרף למערכה וכי הוא נמצא כעת בנחיתות מספרית, הפולש נסוג, מועד אחורה מהצינור הגמיש לסיפון המעגן שהיה מאחוריו. מיילס מיהר אחרי איבן הדולק בעקבות הפולש וראה כיצד זה, שעמד כעת ביציבות בשדה הכבידה המלאכותית של התחנה, פוגע באיבן בעוצמה במגף שהפיל את האיש הצעיר ממנו בחזרה אל הצוהר. עד שאיבן ומיילס השתחררו זה מזה, ונשימתו של איבן כבר לא היתה קטועה ומטרידה כל כך, הזקן נעלם בריצה. צעדיו הדהדו במעגן באופן מבלבל. איזו יציאה? טייס התא, לאחר מבט מהיר שנועד לוודא שנוסעיו בטוחים לעת עתה, מיהר בחזרה פנימה לענות לקריאה הדחופה בקשר.
איבן שב לעמוד על רגליו, ניקה מעצמו את האבק והתבונן סביב.
מיילס עשה כמותו. הם היו במעגן מטען קטן, המואר באור עמום.
"ת'יודע", אמר איבן, "אם זה היה איש המכס, אנחנו בצרות".
"חשבתי שהוא הולך לשלוף נשק", אמר מיילס. "ככה זה נראה".
"לא ראית נשק לפני שצעקת".
"זה לא היה הנשק. זה היה המבט בעיניים שלו. הוא נראה כמו מישהו שעומד לנסות משהו שמפחיד אותו למוות. והוא באמת שלף".
"אחרי שתקפנו אותו. מי יודע מה הוא עמד לעשות?"
מיילס סב על עקביו באטיות ובחן את סביבתם בפרוטרוט. לא היה אף בן אנוש בסביבה, סיטגנדי, בריארי או אחר. "משהו כאן ממש לא כשורה. או שהוא היה במקום הלא נכון, או שאנחנו היינו במקום הלא נכון. לא יכול להיות שהמזבלה המעופשת הזאת היא המעגן שלנו, נכון? כלומר, איפה השגריר הבריארי? משמר הכבוד?"
"השטיח האדום, הרקדניות?" איבן נאנח. "אתה יודע, אם הוא היה רוצה להתנקש בך, או לחטוף את התא, הוא היה צריך להסתער כשהמשבש העצבי כבר ביד שלו".
"זה לא היה מוכס. תסתכל על המשגוחים". מיילס הצביע. שתי מצלמות ויד שמוקמו באופן אסטרטגי על הקירות הקרובים נקרעו ממקומן, והשתלשלו למעלה בעליבות. "הוא פירק אותן לפני שניסה להיכנס לתא. אני לא מבין. אבטחת התחנה אמורה להסתער לכאן בהמונים ברגע זה… יכול להיות שהוא רצה את התא ולא אותנו?"
"אותך, אתה מתכוון. אף אחד לא ירצה להתנקש בי".
"נראה שהוא פחד מאִתנו יותר משאנחנו פחדנו ממנו". מיילס החניק אנחה עמוקה, וקיווה שקצב הלמות הלב שלו יאט.
"דבר בשם עצמך", אמר איבן. "אותי הוא בהחלט הפחיד".
"אתה בסדר?" שאל מיילס באיחור. "כלומר, אין צלעות שבורות או משהו?"
"אה, כן, אני אשרוד… אתה?"
"אני בסדר".
איבן העיף מבט במשבש העצבי שבידו הימנית של מיילס ובמוט שבשמאלית, וקימט את אפו. "איך קרה שכל כלי הנשק הגיעו אליך?"
"אני… לא ממש יודע". מיילס החליק את המשבש העצבי הקטן לתוך כיס מכנסיו, והרים את המוט המסתורי כך שיוכל לראותו באור. "בהתחלה חשבתי שזה מקל-הלם מסוג כלשהו, אבל טעיתי. זה משהו אלקטרוני, אבל אני בהחלט לא מזהה את העיצוב".
"רימון", הציע איבן. "פצצת זמן. אפשר לגרום להן להיראות כמו כל דבר, ת'יודע".
"אני לא חושב –"
"הלורדים", טייס התא תקע את ראשו דרך הצוהר. "בקרת הטיסה של התחנה מצווה עלינו לא לעגון כאן. הם אומרים לנו להמריא שוב ולחכות לאישור. מיד".
"חשבתי שאנחנו במקום הלא נכון", אמר איבן.
"אלו הקואורדינטות שהם נתנו לנו, הלורד", אמר טייס התא בנימה נוקשה מעט.
"לא אתה שגית, סמל, אני בטוח בכך", הרגיע מיילס.
"בקרת הטיסה נשמעת תקיפה מאוד". פניו של הסמל היו מתוחות. "בבקשה, הלורדים".
מיילס ואיבן צייתו ושבו לתא. מיילס הידק את רצועות המושב שלו באופן מוכני, כשמוחו פועל במלוא העוצמה, מנסה למצוא הסבר לקבלת הפנים המוזרה שלהם אל סיטגנדה.
"האזור הזה של התחנה ודאי פונה מאנשים בכוונה", החליט בקול. "אני מוכן להתערב אתכם על דולרים בטאנים שהאבטחה הסיטגנדית מבצעת כרגע סריקה אחר הטיפוס ההוא. פושע נמלט, חי האל". גנב, רוצח, מרגל? האפשרויות היו מפתות.
"הוא היה בתחפושת, זה בטוח", אמר איבן.
"איך אתה יודע?"
איבן שלף כמה גדילי שיער לבנים מהשרוול הירוק שלו. "זה לא שיער אמיתי".
"באמת?" אמר מיילס, מוקסם. הוא בחן את השערות שאיבן הושיט לו מעבר למעבר. קצה אחד היה דביק. "הא".
טייס התא סיים להתמקם במיקום החדש שהוקצה לו. התא ריחף כעת בחלל במרחק של כמה מאות מטרים משורה של כיסי עגינה. לא היו תאים אחרים שעגנו בתחנה במרחק תריסר כיסים בכל כיוון. "שאדווח על התקרית הזאת לרשויות התחנה, הלורדים?" הסמל שלח יד לבקרת הקשר שלו.
"חכה", אמר מיילס.
"הלורדים?" טייס התא בחן אותו בפקפוק מעבר לכתפו. "אני חושב שאנחנו צריכים –"
"נחכה עד שישאלו אותנו. אחרי הכל, ניקוי הפשלות של האבטחה הסיטגנדית היא לא העבודה שלנו, נכון? זאת הבעיה שלהם".
חיוך קטן, שהופיע ונעלם מיד, אמר למיילס שהנימוק הזה מקובל על הטייס. "כן, המפקד", אמר, מה שהפך את דבריו של מיילס לפקודה שהתקבלה, ולפיכך לאחריותו של מיילס כלורד וכקצין, ולא לאחריותו של סמל טכני חסר חשיבות. "כדבריך, המפקד".
"מיילס", מלמל איבן, "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"משקיף", אמר מיילס בדייקנות. "אני רוצה להשקיף ולראות כמה טובה האבטחה הסיטגנדית בעבודה שלה. אני חושב שזה משהו שאיליאן ירצה לדעת, אתה לא? אוו, הם יבואו לחקור אותנו, ולקחת את הצעצועים שלהם בחזרה, אבל כך אוכל לקבל מידע רב יותר בתמורה. תירגע, איבן".
איבן התרווח במושבו, והארשת המוטרדת שעל פניו נמוגה בהדרגה כשהדקות חלפו והשיעמום בתא הקטן לא הופר עוד. מיילס בחן את שללו. המשבש העצבי היה מתוצרת אזרחית סיטגנדית משובחת במיוחד, לא נשק צבאי, מה שהיה מוזר בפני עצמו. הסיטגנדים לא עודדו הפצת כלי נשק אישיים קטלניים בקרב האוכלוסייה. אבל הוא לא נשא את הקישוטים המפוארים שהיו מסמנים אותו כצעצוע של לורד ג'ם כלשהו. הוא היה פשוט ופונקציונלי, וממדיו רמזו שנועד להינשא חבוי.
המוט הקצר היה מוזר עוד יותר. בעטיפה השקופה שלו הוטמע זוהר אלים, שנראה כקישוט. מיילס היה בטוח שבחינה מיקרוסקופית תחשוף מעגלים אלקטרונים עדינים ודחוסים. קצה אחד של המכשיר היה עירום, והשני כוסה בחותם שהיה נעול במקומו.
"נראה שזה אמור להיות מוכנס במשהו", אמר לאיבן, בעודו מסובב את המוט באור.
"אולי זה דילדו", גיחך איבן.
מיילס נחר. "כשמדובר בלורדי הג'ם, מי יודע? אבל לא נראה לי".
החותם המחורץ בכיסוי היה בצורת איזושהי ציפור בעלת טפרים ומסוכנת למראה. עמוק בתוך התחריט זהרו קווים מתכתיים, חיבורי המעגלים. מישהו, אי שם, אחז בבת זוגה, ציפור צורחת מלאה בקידודים מורכבים שישחררו את המכסה ויגלו… מה? עוד תבנית קידודים? מפתח למפתח… זה היה אלגנטי מאוד. מיילס חייך, מרותק.
איבן בחן אותו בחרדה. "אתה מתכוון להחזיר את זה, נכון?"
"כמובן. אם יבקשו".
"ואם לא?"
"אשמור את זה כמזכרת, אני מניח. זה יפה מכדי שאשליך את זה. אולי אקח את זה הביתה בתור מתנה לאיליאן, וניתן לשדוני מעבדת הצפנים שלו לשחק עם זה בתור תרגיל במשך איזו שנה. זה לא צעצוע של חובבים, אפילו אני רואה את זה".
לפני שאיבן הספיק להעלות התנגדויות נוספות, פתח מיילס את הטוניקה הירוקה שלו והכניס את המתקן לכיס החזה הפנימי שלו. רחוק מהעין, רחוק מהלב. "אה-אתה רוצה להחזיק בזה?" הוא הושיט את המשבש העצבי לדודנו.
איבן, שהיה כעת שותף לפשע, רצה בבירור את המשבש. הוא היה מרוצה מחלוקת השלל והעלים את הנשק הקטן בטוניקה שלו. נוכחותו הסודית וחורשת הרע של הנשק, חשב מיילס, עשויה להצליח לגרום לאיבן להיות מוסח דעת ומנומס במשך כל הנחיתה המתקרבת.
לבסוף הורו להם מִבקרת התנועה של התחנה לעגון שוב. הם ננעלו בכיס תא שהיה במרחק שני כיסים מזה שאליו נשלחו קודם לכן.
הפעם נפתחה הדלת ללא בעיה. לאחר היסוס קל יצא איבן דרך הצינור הגמיש. מיילס יצא בעקבותיו.
שישה גברים המתינו להם בחדר אפור שהיה כמעט זהה לראשון, אם כי היה נקי ומואר יותר. מיילס זיהה את השגריר הבריארי מיד.
לורד וורוב'ייב היה גבר מוצק שגילו כשישים שנים סטנדרטיות, בעל עיניים חדות, חיוך על שפתיו ומראה עצור. הוא לבש את מדי בית וורוב'ייב, שנראו למיילס מעט רשמיים יחסית לאירוע, בצבע אדום-יין עם תחרה שחורה. משני צדדיו עמדו ארבעה שומרים במדי עבודה בריאריים ירוקים. שני פקידי תחנה סיטגנדיים, בבגדים בצבעי ארגמן ואפור שדמו בסגנונם לאלה של הפולש אבל היו מורכבים יותר, עמדו במרחק מה מהבריארים.
רק שני אנשי תחנה? היכן המשטרה האזרחית, המודיעין הצבאי הסיטגנדי, או לפחות הסוכנים של סיעת ג'ם כלשהי? היכן השאלות, והיכן החוקרים שמיילס ציפה לפרק לגורמים?
במקום זאת, מצא את עצמו מברך את השגריר וורוב'ייב כאילו לא קרה דבר, כפי שהתכונן מלכתחילה. וורוב'ייב היה בן דורו של אביו של מיילס, ולמעשה מונה על ידו, כשהרוזן וורקוסיגן עדיין היה העוצר. וורוב'ייבאחז במשרה הקריטית הזאת במשך שש שנים, לאחר שפרש מהקריירה הצבאית שלו ועבר לשרת את הקיסר בצד האזרחי של השירות. מיילס עמד בדחף להצדיע, ונד בראשו לשגריר ברשמיות.
"אחר צהריים טובים, לורד וורוב'ייב. אבי שולח לך דרישת שלום אישית, ואת ההודעות האלו".
מיילס מסר את הדיסק הדיפלומטי האטום, מעשה שצוין כיאות על ידי פקיד סיטגנדי בלוחית הדיווח שלו. "שישה פריטי מטען?" חקר סיטגנדי בהינד ראש, לאחר שטייס התא סיים לערום אותם על מזרן הציפה הממתין, הצדיע למיילס ושב לספינתו.
"כן, זה הכל", אמר איבן. בעיניו של מיילס, איבן נראה נפוח ועצבני, מודע עד כאב לסחורה האסורה שבכיסו, אבל מסתבר שהפקיד הסיטגנדי לא יכול היה לקרוא את הבעת פניו של דודנו של מיילס טוב כמוהו.
הסיטגנדי הניף יד, והשגריר הנהן לשומריו. שניים מהם פנו ללוות את המטען במסעו לבדיקה הסיטגנדית. הסיטגנדים אטמו מחדש את נמל העגינה, ונשאו את מזרן הציפה משם.
איבן צפה בו בחרדה בעודו מתרחק. "האם נקבל את הכל בחזרה?"
"בסופו של דבר. לאחר כמה עיכובים, אם הכל יתנהל כרגיל", אמר וורוב'ייב בקלילות. "האם עבר עליכם מסע טוב, רבותי?"
"משעמם לחלוטין", אמר מיילס, בטרם הספיק איבן לדבר. "עד שהגענו לכאן. האם זה מעגן רגיל לאורחים בריארים, או שמא הופנינו לכאן מסיבה כלשהי?" הוא המשיך לבחון את הפקיד הסיטגנדי הנותר בעין אחת, מחפש תגובה.
וורוב'ייב חייך בחמיצות. "הכנסתנו דרך כניסת השירות היא רק משחק קטן שהסיטגנדים משחקים אִתנו, להדגיש את מעמדנו. אתה צודק, זה עלבון מחושב, שתוכנן להסיח את דעתנו. הפסקתי להניח לזה להסיח את דעתי לפני כמה שנים, ואני ממליץ שתעשו כמוני".
הסיטגנדי לא הגיב כלל. וורוב'ייב לא התייחס אליו יותר מכפי שהיה מתייחס לרהיט, ונראה שהוא החזיר את המחמאה בכך שהתנהג בהתאם. נראה שזה ריטואל.
"תודה לך, אדוני, אעשה כעצתך. אה… האם עיכבו גם אותך? אותנו עיכבו. כבר אישרו לנו לעגון ואז שלחו אותנו בחזרה למסלול".
"ההטרדה היום נראית מושקעת במיוחד. ראו זאת ככבוד, הלורדים. בואו מכאן, בבקשה".
איבן התבונן במיילס בתחינה כשוורוב'ייב הסיט את מבטו. מיילס נד בראשו קלות, חכה…
כשהפקיד הסיטגנדי חסר ההבעה מוביל אותם והשומרים מהשגרירות משני צדיהם, ליוו שני הגברים הצעירים את וורוב'ייב במעלה כמה מפלסים בתחנה. המעבורת של השגרירות הבריארית עגנה במעגן נוסעים אמיתי. היה בו אולם לאורחים חשובים עם מערכת כבידה משלו בצינור הגמיש כך שאיש לא נאלץ לצוף. שם השילו את הליווי הסיטגנדי. לאחר שעלו לסיפון, נראה שהשגריר נרגע מעט. הוא הושיב את מיילס ואיבן במושבים מרופדים ומפוארים שהוצבו מסביב לשולחן מסוף תקשורת שהוברג לרצפה. הינד ראש של וורוב'ייבגרם לשומר להציע להם מבחר משקאות בעת שהמתינו למטען ולאישור היציאה שלהם. הם נהגו כפי שנהג וורוב'ייב ובחרו ביין בריארי מבציר מתוק במיוחד. מיילס לגם בקושי, בתקווה לשמור על ראש צלול, בזמן שאיבן והשגריר פטפטו על אודות הנסיעה ועל חברים ווריים משותפים בבית. נראה שוורוב'ייב מכיר את אמו של איבן אישית. מיילס התעלם מהזמנותיו של איבן – שתיקות וגבות מורמות – להצטרף לשיחה, ואולי לספר ללורד וורוב'ייב הכל על אודות ההרפתקה הקטנה שלהם עם הפולש, כן?
מדוע לא התנפלו עליהם הרשויות הסיטגנדיות כעת, מדוע לא שאלו שאלות? מיילס הריץ תרחישים במוחו הלוהט.
זאת היתה מלכודת, וכרגע בלעתי את הפיתיון, והם מחכים לראות לאן אמשוך את החכה. בהתחשב במה שידע על אודות סיטגנדים, מיילס שם את האפשרות הזאת בראש הרשימה שהרכיב.
או אולי פשוט יש פער זמן, והם יגיעו בכל רגע. או… בסופו של דבר. יש ללכוד קודם את הנמלט, ואז לאלץ אותו לפלוט את גרסתו למפגש. זה עשוי לקחת זמן, במיוחד אם האיש, נאמר, איבד את הכרתו במשך המאסר. אם הוא נמלט. אם רשויות התחנה באמת מחפשות אותו ברחבי אזור העגינה. אם… מיילס בחן את כוס הבדולח שלו, בלע מלוא הפה מהנוזל האדום והעשֵן וחייך אל איבן בחביבות.
המטען שלהם ושומריו הגיע בדיוק כשסיימו את המשקאות שלהם, תזמון של בעל ניסיון מצדו של וורוב'ייב, הסיק מיילס. כשהשגריר קם לפקח על אחסונו של המטען ועל יציאתם, נשען איבן מעבר לשולחן ולחש למיילס בדחיפות, "אתה לא מתכנן לספר לו על זה?"
"עוד לא".
"למה לא?"
"אתה ממהר כל כך לאבד את המשבש העצבי ההוא? אני בטוח שהשגרירות תיקח אותו ממך באותה מהירות כמו הסיטגנדים".
"על הזין שלי. מה אתה זומם?"
"אני… עוד לא בטוח". זה לא היה התרחיש שציפה שיתממש. הוא ציפה להחליף מילים עוקצניות עם מגוון רשויות סיטגנדיות בעודם מאלצים אותו למסור את שללו, ולסחור במידע, כזה שנחשף במודע וכזה שנחשף בלא מודע. זאת לא אשמתו שהסיטגנדים לא עושים את עבודתם.
"אנחנו חייבים לפחות לדווח על זה לנספח הצבאי של השגרירות".
"לדווח, כן. אבל לא לנספח. איליאן אמר לי שאם יהיו לי בעיות – כלומר, בעיות מהסוג שהמחלקה שלנו מטפלת בהן – עלי לפנות ללורד וורידי. הוא רשום כקצין פרוטוקול, אבל למעשה הוא קולונל באבטחה הקיסרית וראש האבטחה הקיסרית כאן".
"הסיטגנדים לא יודעים?"
"כמובן שהם יודעים. בדיוק כפי שאנחנו יודעים מי באמת עושה מה בשגרירות הסיטגנדית בוורבר סולטנה. זאת פיקציה משפטית מנומסת. אל תדאג, אני אטפל בזה". מיילס נאנח ללא קול. הוא חשד שהדבר הראשון שהקולונל יעשה יהיה לנתק אותו מזרם המידע. והוא לא העז להסביר מדוע וורידי לא צריך לעשות זאת.
איבן נשען לאחור, מושתק לעת עתה. אבל רק לעת עתה, מיילס היה משוכנע בכך.
וורוב'ייב הצטרף אליהם שוב, התיישב ותר אחר חגורות המושב שלו. "וזהו זה, הלורדים. דבר לא נלקח מחפציכם, דבר לא נוסף. ברוכים הבאים לאטה סיטה ארבע. אין היום טקסים רשמיים שנוכחותכם דרושה בהם, אבל אם אינכם עייפים מדי ממסעכם, השגרירות המארילאקאנית עורכת הערב קבלת פנים בלתי רשמית לקהילת הצירים ולכל המבקרים הנכבדים שלה. אני ממליץ לכם להשתתף".
"ממליץ?" אמר מיילס. הוא חש שכאשר מישהו בעל קריירה ארוכה ומכובדת כשל וורוב'ייב ממליץ, יש להקשיב לו.
"תראו את האנשים האלה פעמים רבות במשך השבועיים הבאים", אמר וורוב'ייב. "זאת עשויה להיות הזדמנות מועילה ללמוד מי הוא מי".
"מה עלינו ללבוש?" שאל איבן. ארבע משש התיבות שהביאו היו שלו.
"בגדי עבודה ירוקים, בבקשה", אמר וורוב'ייב. "ביגוד הוא שפה תרבותית בכל מקום, אבל כאן זה ממש קוד סודי. קשה גם כך לנוע בקרב לורדי הג'ם מבלי לשגות באופן לא מוגדר כלשהו, ובין לורדי ההאוט זה כמעט בלתי אפשרי. מדים תמיד מתאימים; ואם הם לא מתאימים, זו בבירור לא אשמת הלובש, מכיוון שאין לו ברירה. משרד הפרוטוקול שלי ימסור לכם רשימה של המדים שעליכם ללבוש בכל אירוע".
מיילס חש הקלה. איבן נראה מאוכזב מעט.
בקולות הלחישה, הנקישה והצלצול השקטים הרגילים התנתקו הצינורות הגמישים והמעבורת התנתקה ועזבה את מעגנה בצד התחנה. כוחות מעצר לא זרמו דרך הצוהר, ולא היו מסרים דחופים שגרמו לשגריר למהר קדימה. מיילס שקל את התרחיש השלישי שלו.
הפולש שלנו נמלט בלי שיבחינו בו. רשויות התחנה לא יודעות דבר על המפגש הקטן שלנו. למעשה, איש לא יודע.
פרט, כמובן, לפולש עצמו. מיילס לא הרים את ידו לגעת בגוש המוסתר בטוניקה שלו. הוא לא ידע מה המכשיר הזה, אבל הטיפוס ההוא ידע שהוא ברשותו של מיילס. והוא ודאי יוכל לברר מי הוא מיילס. יש לי כעת קצה חוט שמוביל אליך. אם אתן לעניינים להתנהל מאליהם, מישהו ודאי יטפס בו עד שיגיע לידי, נכון? זה עשוי להתגלות כתרגיל קטן ונחמד במודיעין/מודיעין-נגדי, טוב יותר מתמרונים מכיוון שהוא אמיתי. אין משגיח עם רשימת שאלות, שאורב לו ורושם את שגיאותיו לצורך ניתוח מפורט ומייגע שיערך מאוחר יותר. תרגיל לאימון. בשלב מסוים בהתפתחותו, קצין צריך להפסיק לציית לפקודות ולהתחיל לתת אותן. ומיילס רצה את הקידום לקפטן באבטחה הקיסרית, הו, כן. האם הוא יוכל לשכנע את וורידי לתת לו לשחק עם החידה הזאת למרות חובותיו הדיפלומטיות?
עיניו של מיילס הצטמצמו בציפייה חדשה כשהחלו לרדת לעבר האטמוספירה האפלה של אטה סיטה.
עיניו של מיילס הצטמצמו בציפייה חדשה כשהחלו לרדת לעבר האטמוספירה האפלה של אטה סיטה.
(הוצאת מודן, 2004. תרגום: דוד חנוך. 296 עמודים)
רסיסים של כבוד ובריאר – ביקורת
