עיר הבקיע \ אליסטר ריינולדס
מאת המערכת
מצטרף יקר,
ברוך בואך למערכת אֶפּסילון אֶרידאני.
אנו מקווים כי שהייתך כאן תהיה נעימה, חרף הנסיבות. חיברנו את המסמך הזה כדי להסביר כמה מאירועי המפתח שהתרחשו כאן לאחרונה. מטרת המידע שבו היא להקל את השתלבותך בתרבות שעלולה להיות שונה במידה ניכרת מן התרבות שציפית למצוא, כאשר עלית לספינה בנקודת המוצא שלך. חשוב להבין שקדמו לך אחרים. חוויותיהם סייעו לנו לעצב את המסמך הזה באופן המיועד למזער את ההלם שבהסתגלות התרבותית. גילינו שניסיונות לייפות את המציאות – של ההווה או של העבר – או להפחית בהערכתה, מזיקים בסופו של דבר; הגישה הטובה ביותר – בהתבסס על מחקר סטטיסטי של מקרים כשלך – היא להציג את העובדות בגלוי ובכנות רבים ככל האפשר.
אנו מודעים בהחלט לעובדה שתגובתך הראשונית תהיה, ככל הנראה, אי-אמון, מיד לאחר מכן זעם, ובעקבותיו – מצב של הכחשה מתמשכת.
חשוב להבין כי אלו תגובות נורמליות.
חשוב גם להבין – אף בשלב מוקדם זה – כי יגיע שלב של הסתגלות לאמת וקבלתה. הוא עשוי להגיע בעוד כמה ימים; אולי יחלפו אף שבועות או חודשים, אך הדבר מתרחש בכל המקרים, פרט למעטים מאוד. בעתיד אולי אף תיזכר בתקופה זו בצער על כי לא הכרחת את עצמך לקבל את המצב מהר יותר מכפי שקיבלת אותו למעשה. אז יהיה לך ברור, שרק עם השלמת התהליך הזה מתקיימת אפשרות להגיע למשהו קרוב לאושר.
אם כן, הבה ונתחיל בתהליך ההסתגלות.
בשל המגבלה היסודית של מהירות האור לתקשורת בתחום החלל המיושב, באופן בלתי נמנע, חדשות המגיעות ממערכות שמש אחרות אינן עדכניות; לעתים קרובות העיכוב הוא בן עשרות שנים או יותר. תפישׂותיך לגבי ילוֹסטוֹן, העולם העיקרי של המערכת שלנו, מבוססות, כמעט ללא ספק, על מידע מיושן.
אין ספק כי במשך יותר ממאתיים שנה – למעשה, עד העבר הקרוב ביותר – הייתה ילוסטון שבויה בקסמיה של מה שבחרו רוב המשקיפים בני העת לכנות "התקופה היפה". זה היה תור זהב חסר תקדים מבחינה חברתית וטכנולוגית; התבנית האידאולוגית שלנו נראתה בעיני כול כמערכת ממשל כמעט מושלמת.
מספר רב של יוזמות מצליחות יצאו מילוסטון, כולל מושבות בנות במערכות שמש אחרות, וכן משלחות מדעיות שאפתניות לקצות החלל האנושי. ניסויים חברתיים מלאי חזון נערכו בילוסטון וברצועת הזוהר סביבו, כולל מעשיהם השנויים במחלוקת אך החלוציים של קַלוִוין סילבֶסט וממשיכי דרכו. אומנים, פילוסופים ומדענים דגולים שגשגו באווירת חממת החידושים של ילוסטון. טכניקות להרחבות ולשיפורים עצביים נבחנו ללא חשש. תרבויות אנושיות אחרות בחרו להתייחס למאחדים בחשד, אך אנחנו הדֶמרכיסטים – שאיננו חוששים מן ההיבטים החיוביים של שיטות שיפור המוח – כונַנו קווי הבנה עם המאחדים, ואלה אפשרו לנו לנצל את הטכנולוגיות שלהם במלואן. הינעי ספינות הכוכבים שלהם אפשרו לנו ליישב הרבה יותר מערכות מתרבויות שהתחייבו למודלים חברתיים נחותים משלנו.
אכן, זו הייתה תקופה מפוארת. סביר להניח כי אלה פני הדברים שציפית למצוא עם הגעתך לכאן.
לרוע המזל, מצב העניינים השתנה.
לפני שבע שנים קרה משהו למערכת שלנו. נתיב ההדבקה המדויק איננו ברור גם כיום, אך כמעט ודאי שהמגפה הגיעה על סיפון ספינת חלל, אולי רדומה ובלא שהדבר היה ידוע לצוות שנשא אותה. ייתכן אף שהגיעה שנים קודם לכן. כּיום נראה לא סביר שהאמת תתגלה אי-פעם; יותר מדי הושמד או נשכח. אלומות עצומות של היסטוריית כוכב הלכת שלנו, שאוחסנו בצורה דיגיטלית, נמחקו או הושחתו על-ידי המגפה. במקרים רבים נותר רק הזיכרון האנושי שלם… והזיכרון האנושי אינו חסר פגמים.
מגפת ההיתוך תקפה את החברה שלנו בליבה.
היא לא הייתה נגיף ביולוגי וגם לא נגיף תוכנה, אלא בת-כלאיים מוזרה, משתנה וכימרית של השניים. אף זן טהור של המגפה לא בּוּדד מעולם, אך בצורתה הטהורה היא דומה ככל הנראה למכונת-ננו כלשהי, מקבילה לאסמבלרים בקנה מידה מולקולרי, המשמשים אותנו בטכנולוגיה רפואית. העובדה שמקורה חייב להיות זר, נראית מעבר לכל ספק. ברורה לא פחות העובדה שכל דבר שניסינו להפעיל נגד המגפה, הצליח רק להאט אותה. פעמים רבות, התערבויותינו רק הרעו את המצב. המגפה מסתגלת להתקפותינו; היא מעוותת את נשקינו ומפנה אותם נגדנו. נדמה שמנחה אותה אינטליגנציה חבויה כלשהי. איננו יודעים אם המגפה כוונה ישירות כנגד האנושות – או שמא פשוט היה לנו מזל ביש יוצא דופן.
בשלב זה, בהתבסס על ניסיוננו, התגובה הסבירה ביותר אצלך היא הנחה שהמסמך הזה הוא מתיחה. הניסיון גם הראה לנו שהכחשה מצדנו תאיץ את תהליך ההסתגלות בפקטור קטן אך מובהק סטטיסטית.
מסמך זה אינו מתיחה.
מגפת ההיתוך אכן התרחשה, והשפעותיה היו חמורות בהרבה מכל מה שעשוי לעלות בדמיונך בשלב זה. בזמן התגלות המגפה הייתה החברה שלנו רוויה מעל ומעבר במיליארדי מכונות זעירות. הן היו לנו משרתים שאינם חושבים ואינם מתלוננים, נותני חיים ומעצבי חומר, ועם זאת בקושי הקדשנו להן מחשבה של רגע. הן שחו ללא לאות במחזור הדם שלנו. הן עמלו ללא הרף בתוך תאינו. הן הקרישו את מוחותינו, קישרו את כולנו לתוך רשת קבלת ההחלטות הכמעט מידית של הדמרכיה. נענו בסביבות וירטואליות שנטוו על-ידי מניפולציה ישירה של מנגנוני החישה של המוח, או סרקנו והעלינו את מוחותינו לתוך מערכות מחשב מהירות כברק. חישלנו ופיסלנו חומר בקנה מידה של הרים; כתבנו סימפוניות מחומר; גרמנו לו לרקוד לגחמותינו כמו אש מאולפת. רק המאחדים התקרבו לאלוהות יותר מאיתנו… והיו שאמרו שאיננו מפגרים אחריהם בהרבה.
מכונות גידלו מסלעים גולמיים ומקרח את ערי המדינה שנעו בשבילנו במסלול, ואז הפיחו חיים בחומר הדומם בתוך הביומים. מכונות חושבות ניהלו את ערי המדינה האלה, רעו את עשרת אלפים ההביטאטים של רצועת הזוהר במהלכם סביב ילוסטון. מכונות הפכו את עיר הבקיע למה שהייתה; הן עיצבו את הארכיטקטורה האמורפית ליופי מופלא ותעתועי.
כל זה איננו עוד.
זה היה גרוע יותר מכפי שנדמה לך. לו הרגה המגפה רק את מכונותינו, מיליונים אמנם היו מתים, אך זה עדיין היה אסון שניתן להתמודד עמו, וממנו יכולנו להתאושש. אך השלכות המגפה היו מעבר להשמדה בלבד, והגיעו לתחום קרוב הרבה יותר לאומנותיות, אף-על-פי שאומנותיות זו היא מעוותת וסדיסטית במידה יוצאת מגדר הרגיל. היא גרמה למכונותינו להתפתח בצורה בלתי נשלטת – מחוץ לכלל השליטה שלנו, בכל אופן – ולחפש סימביוזות חדשות ומוזרות. הבניינים שבהם גרנו הפכו לסיוטים גותיים ולכדו אותנו לפני שיכולנו להימלט משינויי הצורה הקטלניים שעטו. המכונות בתאי גופנו, בדמנו, בראשינו, החלו לנפץ את אזיקיהן – טשטשו את הגבולות בינינו לביניהן והשחיתו את החומר החי. הפכנו להיות התמזגויות מבליחות, מתנחשלות, של בשר ומכונה. כאשר קברנו את המתים, הם המשיכו לצמוח, מתפשטים יחד, מתמזגים בארכיטקטורה של העיר.
זה היה עידן זוועות.
הוא עדיין לא הסתיים.
אך, כמו כל מגפה יעילה באמת, הקפיד הטפיל שלנו שלא להרוג את האוכלוסייה הפונדקאית כולה. עשרות מיליונים מתו – אך עשרות מיליונים רבים יותר מצאו מקום מפלט כלשהו, הסתתרו בתוך מובלעות חתומות הרמטית בעיר או במסלול. למָזוֹרזָנים, מכונותיהם הרפואיות, ניתנו פקודות חירום להשמדה עצמית, והם הפכו עצמם לאבק שנשטף מן הגוף מבלי להזיק. מנתחים עמלו בשצף קצף לקרוע שתלים מראשים לפני שיתגלו בהם עקבות המגפה. אזרחים אחרים, שהיו כרוכים אחר מכונותיהם ולא היו מוכנים לוותר עליהן, חיפשו מפלט מסוים בשנת הקפאה. הם בחרו להיקבר בקריפטות הקפאה משותפות חתומות… או לעזוב את המערכת לחלוטין. בינתיים, זרמו עשרות מיליונים אחרים אל תוך עיר הבקיע מן המסלול, נמלטים מהשמדת רצועת הזוהר. חלק מן האנשים האלה היו בין העשירים ביותר במערכת, אך כעת היו עניים כמו כל פליט אחר בהיסטוריה. מה שמצאו בעיר הבקיע, לא היה יכול לנחמם…
– מובאה מתוך מסמך מקדים המיועד למי שזה עתה הגיע למערכת, מופץ חינם בחלל הסובב את ילוסטון, 2517.
פרק
“1“
כשדיטֶרלינג ואני הגענו לבסיס הגשר, כבר ירדה החשכה.
"יש דבר אחד שאתה צריך לדעת על וַסקֶז יד-אדומה", אמר דיטרלינג. "אף פעם אל תקרא לו ככה בפנים".
"למה לא?"
"כי זה מעצבן אותו".
"וזאת בעיה?" האטתי את הגלגלון כמעט לעצירה, והחניתי אותו בין ערב רב של כלי רכב שכיסו צד אחד של הרחוב. הורדתי את המייצבים, הטורבינה שהתחממה מדי מדיפה ריח של קנה רובה חם. "בדרך-כלל לא אכפת לנו מהרגשות של עלובי החיים", אמרתי.
"לא, אבל הפעם יכול להיות שיהיה עדיף ללכת על זהירות, גם אם לא חייבים. וסקז הוא אולי לא הפושע הכי מבריק ביקום, אבל יש לו חברים והתמחות נחמדה בסדיזם קיצוני. אז תתנהג יפה".
"אני אכוון למוטב".
"כן – ותנסה לא להשאיר יותר מדי דם על הרצפה כשאתה מכוון, בסדר?"
יצאנו מהגלגלון, ושנינו שרבבנו צוואר כדי להביט בגשר. מעולם לא ראיתי אותו – זו הייתה הפעם הראשונה שלי באזור המפורז, שלא לדבר על נוּאבָה וָלפּאראיסו – והוא נראה גדול במידה לא הגיונית אף שהיינו חמישה-עשר או עשרים קילומטר מחוץ לעיר. ברבור שקע לעבר האופק, מנופח ואדום פרט לניצוץ החם ליד לבו, אך היה די אור כדי להבחין בפתיל הגשר ולראות מדי פעם את החרוזים הזעירים הנוסקים ויורדים – מעליות הנוסעות עליו אל החלל וחזרה למטה. כבר אז תהיתי אם איחרנו – אם רֶייביץ' כבר הצליח לעלות לאחת המעליות – אך וסקז הבטיח לנו שהאיש שאנחנו צדים עדיין נמצא בעיר, מפשט את רשת נכסיו בגבול שמים ומעביר כספים לחשבונות ארוכי טווח.
דיטרלינג ניגש לאחורי הגלגלון שלנו – בגלל פלחי השריון החופפים נראה הרכב החד-גלגלי כמו ארמדיל מכודר – ופתח תא מטען זעיר.
"זין. כמעט שכחתי את המעילים, אחי".
"חבל, דווקא קיוויתי שתשכח".
הוא זרק מעיל לעברי. "תלבש אותו ותפסיק להתלונן".
לבשתי את המעיל, מחליק אותו מעל שכבות הבגדים שכבר לבשתי. שולי המעיל חלפו ברפרוף מעל שלוליות מי הגשם הבוציים ברחוב, אך כך אהבו האריסטוקרטים להתלבש, כאילו הם מתריסים בפני אחרים שלא יעזו לדרוך על זנב מעילם המשתרך. דיטרלינג לבש את מעילו במשיכת כתפיים והחל לעבור על אפשרויות הדיגום המוטבעות סביב השרוול, מעווה את פניו בשאט נפש למראה כל הצעת עיצוב. "לא. לא… לא. אוף, לא. נמאס כבר. וגם זה לא מתאים".
הושטתי יד ולחצתי על אחת התוויות. "זהו. אתה נראה מהמם. עכשיו סתום ותן לי את האקדח".
אני כבר בחרתי גון פנינה למעילי בתקווה שהצבע ישמש הסוואה לאקדח. דיטרלינג הוציא את הנשק הקטן מכיס במקטורן והגישו לי כאילו הוא מעביר חפיסת סיגריות.
האקדח היה זעיר ושקוף למחצה, אובך של רכיבים זעירים נראה מתחת למשטחי הלוּציט החלקים שמהם היה עשוי.
האקדח היה מכני. הוא היה בנוי כולו מפחמן – יהלומים, בעיקר – אך עם קצת פוּלֶרֶנים לסיכה ולאחסון אנרגיה. לא היו בו מתכות או חומרי נפץ; שום מעגלים חשמליים. רק מערכת מורכבת של מנופים ומַחְגֵּרי שיניים, משומנים על-ידי כדורי פולרן. הוא ירה חצי יהלום מיוצבים על-ידי סחרור, שואב כוח מהרפיה של קפיצי פולרן הכרוכים כמעט עד לנקודת השבירה. הוא נמתח בעזרת מפתח, כמו עכבר מכני. לא היו לו מתקני כוונון, מערכות ייצוב או עזרי הרכשת מטרות.
דבר מכל אלה לא היה חשוב.
החלקתי את האקדח לתוך כיס המעיל, בטוח שאיש מהולכי הרגל לא הבחין במסירה.
"אמרתי לך שאני אסדר לך משהו מעורר תיאבון", אמר דיטרלינג.
"נסתפק בזה".
"נסתפק? טאנר, אתה מאכזב אותי. זה חפץ מלא יופי נשגב ואכזרי. אני אפילו חושב שהוא יכול להתאים יפה לציד".
טיפוסי למיגל דיטרלינג, חשבתי; בכל מצב נתון הוא רואה את הקשר לציד.
העליתי על פניי חיוך מאולץ. "אני אחזיר לך אותו שלם. אם לא, אני יודע מה לקנות לך מתנה לחג המולד".
התחלנו ללכת לעבר הגשר. איש מאיתנו לא היה בנואבה ולפאראיסו קודם לכן, אך זה לא היה חשוב. כמו רוב הערים הגדולות בכוכב הלכת, היה משהו מוכר מאוד במערך הבסיסי שלה ואפילו בשמות הרחובות. רוב יישובינו היו מסודרים בתבנית דלתא לרחובות, עם שלושה רחובות ראשיים הנמתחים מקודקודי משולש מרכזי שאורך צלעותיו מאה מטרים בערך. את הליבה הזאת הקיפה, בדרך-כלל, סדרה של משולשים הולכים וגדלים, עד שהסדר הגאומטרי נשחק בסבך של פרוורים אקראיים ואזורים שנבנו מחדש. כל יישוב החליט מה לעשות במשולש המרכזי, ובדרך-כלל היה הדבר תלוי במספר הפעמים שהעיר נכבשה או הופצצה במהלך המלחמה. לעתים נדירות מאוד היו עדיין שרידים למעבורת בעלת כנפי הדלתא שסביבה צמח היישוב.
נואבה ולפאראיסו החלה כך, והיו בה כל שמות הרחובות הרגילים: אוֹמדוּרמן, נורקוינקו, אַרמֶסטו וכולי – אך המשולש המרכזי היה קבור תחת מבנה הטרמינל של הגשר, שהיה נכס חשוב מספיק לשני הצדדים ולכן שרד בלא פגע. אורך כל אחת מצלעותיו היה שלוש מאות מטרים, והוא התרומם זקוף ושחור כמו גוף של ספינת חלל, מכוסה קרומים וגלדים של מלונות, מסעדות, בתי קזינו ובתי בושת לכל רוחב הקומות התחתונות. אך גם אם הגשר לא נראה לעין, היה ברור למראה הרחוב עצמו שאנחנו בשכונה ישנה, קרובה לאתר הנחיתה. חלק מהבניינים הוקמו על-ידי הצבה של מכלי מטען אלה על אלה, כל מכל מנוקב חלונות ודלתות ומעוטר בגחמות ארכיטקטוניות של מאתיים וחמישים שנה.
"הי", אמר קול. "טאנֵר מירָבֶּל, יא דפוק". הוא נשען על עמוד בכניסה לבניין כמו מישהו שאין לו מה לעשות אלא לצפות בחרקים החולפים על ידו בזחילה. תקשרתי איתו רק דרך טלפון או וידאו לפני כן – ניהלתי איתו שיחות קצרות ככל האפשר – וציפיתי לפגוש מישהו גבוה יותר ודומה פחות לעכברוש. מעילו היה כבד כמו המעיל שלבשתי, אך נראה כאילו עלול בכל רגע להחליק מעל כתפיו. היו לו שיניים חומות ששייף לחודים, פרצוף חד מכוסה זיפים לא אחידים ושער שחור ארוך שהוא הסיט לאחור ממצח קטנטן. בידו השמאלית הייתה סיגריה שדחף מדי פעם לשפתיו, ואילו ידו השנייה – הימנית – נעלמה לתוך כיסו הצדדי של המעיל ולא הראתה כל כוונה לצאת.
"וסקז", אמרתי, ללא הפתעה מכך שעקב אחר דיטרלינג ואחריי. "אני מבין שאתה משגיח על האיש שלנו?"
"תהיה רגוע, מירבל. הוא לא משתין בלי שאני יודע".
"הוא עדיין סוגר עניינים?"
"כן. אתה יודע איך זה אצל הילדים העשירים. חייבים לסדר את העסקים, בנאדם. אני במקומו הייתי עולה לגשר כאילו יש לי טיל בתחת". הוא נעץ את הסיגריה בכיוונו של דיטרלינג. "אתה האיש של הנחשים, נכון?"
דיטרלינג משך בכתפיו. "אם אתה אומר".
"חת'כת עבודה, לצוד נחשים". ביד שאחזה בסיגריה חיקה כיווּן וירייה בנשק, מצייר בוודאי כוונת על קוברה דימיונית. "חושב שאתה יכול להכניס אותי לציד הבא שלך?"
"לא יודע", אמר דיטרלינג. "בדרך-כלל אנחנו לא משתמשים בפיתיון חי. אבל אני אדבר עם הבוס ונראה מה נוכל לסדר".
וַסקֶז יד-אדומה חשף את שיניו המחודדות. "בחור מצחיק. אתה מוצא חן בעיניי, נחש. אבל אתה הרי עובד בשביל קאולה, אין לי בררה. מה שלומו בכלל? שמעתי שקאולה חטף לא פחות ממך, מירבל. בעצם אני אפילו שומע שמועות מרושעות שרומזות שהוא לא יצא מזה".
מותו של קאולה לא היה משהו שתכננו להכריז עליו ברגע זה; קודם היינו צריכים להקדיש מעט מחשבה להשלכותיו – אך מסתבר שהחדשות הגיעו לנואבה ולפאראיסו לפנינו.
"עשיתי למענו כל מה שיכולתי", אמרתי.
וסקז הנהן בתנועה אטית ונבונה, כאילו אישרתי בזאת אמונה קדושה שלו.
"כן, זה מה ששמעתי". הוא הניח את ידו השמאלית על כתפי, מקפיד להרחיק את הסיגריה מבד המעיל בגון הפנינה. "שמעתי שנסעת חצי מכוכב הלכת בלי רגל אחת, רק בשביל להחזיר את קאולה והכלבה שלו הביתה. איזה מעשה גבורה, בנאדם, אפילו בשביל לבן בעין. אתה יכול לספר לי על זה על כמה כוסיות פיסקו סאור, והנחש יכול לרשום אותי ליציאה הבאה שלו לשטח. נכון, נחש?"
המשכנו ללכת לעבר הגשר. "אני לא חושב שיש לנו זמן", אמרתי. "למשקאות, זאת אומרת".
"כמו שאמרתי, תהיה רגוע". וסקז צעד לפנינו לאטו, ידו עדיין בכיסו. "אני לא מבין אתכם, חבר'ה. מילה אחת ממך, ורייביץ' לא יהיה אפילו בעיה יותר, רק כתם על הרצפה. ההצעה עדיין פתוחה, מירבל".
"אני חייב לחסל אותו בעצמי, וסקז".
"כן. זה מה ששמעתי. כמו מין נקמת-דם. היה לך איזה עניין עם הכלבה של קאולה, נכון?"
"אתה לא ממש מצטיין בעדינות, מה, יד-אדומה?"
ראיתי את דיטרלינג מתכווץ. המשכנו עוד כמה צעדים בדממה ואז וסקז נעצר ונפנה אליי.
"מה אמרת?"
"שמעתי שקוראים לך וסקז יד-אדומה מאחורי הגב".
"ומה זה עניינך אם קוראים לי ככה, בן זונה?"
משכתי בכתפיי. "לא יודע. מצד שני, מה זה עניינך מה היה ביני לבין גיטָה?"
"בסדר, מירבל". הוא מצץ שאיפה ארוכה במיוחד מהסיגריה. "אני חושב שאנחנו מבינים אחד את השני. יש דברים שאני לא אוהב שאנשים מדברים עליהם, ויש דברים שאתה לא אוהב שאנשים מדברים עליהם. אולי זיינת את גיטה, אני לא יודע, בנאדם". הוא ראה איך זקפתי ראש בזעף. "אבל כמו שאמרת, זה לא ענייני. אני לא אשאל שוב. אני אפילו לא אחשוב על זה שוב. אבל תעשה לי טובה, בסדר? אל תקרא לי יד-אדומה. אני יודע שרייביץ' עשה לך משהו די נורא בג'ונגל. שמעתי שזה לא היה כיף ושכמעט הלך עליך. אבל תבין דבר אחד, בסדר? אתה פה במיעוט. האנשים שלי עוקבים אחריך כל הזמן. זאת אומרת שאתה לא רוצה להרגיז אותי. ואם כן תרגיז אותי, אני יכול לסדר שיקרו לך דברים כאלה, שתחשוב שהזבל שרייביץ' עשה היה פיקניק של דובי צעצוע".
"אני חושב", אמר דיטרלינג, "שאנחנו צריכים להאמין לדבריו של האדון. בסדר, טאנר?"
"בואו נגיד פשוט ששנינו נגענו בעצב רגיש", אמרתי, לאחר שתיקה ארוכה וקשה.
"כן", אמר וסקז. "זה מוצא חן בעיניי. אני ומירבל, אנחנו טיפוסים עם הדק רגיש, וכל אחד מאיתנו חייב לכבד במידה מסוימת את הרגישויות של השני. אין בעיה. אז בואו נלך ונשתה כמה פיסקו סאור עד שאנחנו מחכים שרייביץ' יעשה משהו".
"אני לא רוצה להתרחק מהגשר".
"זאת לא תהיה בעיה".
וסקז ביקע נתיב לפנינו, נדחף בין מטיילי הערב בקלילות אדישה. מוזיקת אקורדיון ניסרה מתוך הקומה הנמוכה ביותר של אחד ממבני מכלי המטען, אטית והדורה כשיר קינה. זוגות צעדו ברחובות – מקומיים ולא אריסטוקרטים, ברובם, אך הדורי-לבוש עד כמה שאפשרו להם אמצעיהם: אנשים צעירים נאי-מראה, נינוחים באמת ובתמים, חיוך על פניהם כשחיפשו מקום לאכול או להמר או להקשיב למוזיקה. המלחמה ודאי נגעה בחייהם באופן מוחשי כלשהו; הם אולי איבדו חברים או אהובים, אך נואבה ולפאראיסו הייתה רחוקה מספיק מחזיתות ההרג, והמלחמה לא הייתה חייבת להיות הדבר העיקרי שמעסיק אותם. קינאתי בהם; השתוקקתי להיכנס לבר, יחד עם דיטרלינג, ולשתות עד תהום הנשייה; לשכוח את האקדח המכני, לשכוח את רייביץ', לשכוח את הסיבה שבשלה באתי אל הגשר.
היו, כמובן, גם אנשים אחרים ברחובות הלילה. חיילים בחופשה, לבושים בבגדים אזרחיים אך ניתנים לזיהוי בקלות – שער קצוץ בגסות, שרירים שגדילתם הואצה חשמלית, כתובות קעקע משנות צבעים להסוואה על זרועותיהם, והשיזוף הלא סימטרי המוזר על פניהם, כתם עור חיוור סביב עין אחת במקום שבו הביטו בדרך-כלל מבעד למשקף הכוונון המותקן על הקסדה. חיילים מכל צדי העימות, שהתערבבו אלה באלה בחופשיות פחות או יותר, ואנשי המיליציה המשוטטים של האזור המפורז ששמרו עליהם שלא יסתבכו בצרות. המיליציה הייתה הגוף היחיד שאנשיו הורשו לשאת נשק בתוך האזור המפורז, והם נשאו את הרובים בכפפות לבנות מעומלנות. הם לא היו נוגעים בווסקז, וגם אם לא היינו הולכים איתו, הם לא היו מטרידים את דיטרלינג ואותי. אולי נראינו כמו גורילות כלואות בחליפות, אך היה קשה לחשוב עלינו כעל חיילים בשירות פעיל. ראשית, נראינו זקנים מדי – שנינו מתקרבים לגיל העמידה. בגבול שמים היה גיל העמידה, פחות או יותר, מה שהיה במשך רוב ההיסטוריה האנושית: בין ארבעים לשישים שנה.
לא משהו, בשביל אמצע החיים.
גם דיטרלינג וגם אני שמרנו על כושר, אך לא עד כדי כך שהיו רואים בנו חיילים פעילים. מערכת השרירים של החיילים לא נראתה בדיוק אנושית מלכתחילה, אך היא בפירוש הפכה להיות קיצונית יותר מאז הייתי לבן בעין. בימים ההם עוד ניתן היה איכשהו לטעון שהשרירים המנופחים דרושים לנשיאת כלי הנשק. הציוד השתפר מאז, אך החיילים שברחוב הערב הפגינו צורות גוף שנראו כאילו צייר אותן קריקטוריסט בעל נטייה להפרזה אבסורדית. בשדה הקרב היה הרושם גובר עוד יותר לאור כלי הנשק הקלים שהיו עתה באופנה: שרירים כה רבים כדי לשאת רובים שילד יכול להחזיק.
"בואו ניכנס", אמר וסקז.
המקום שלו היה אחד מהמבנים שעלו כפצעים סביב בסיס הגשר עצמו. הוא הוביל אותנו לתוך סמטה קצרה וחשוכה ודרך דלת לא מסומנת שמשני צדיה הולוגרמות נחשים. החדר בפנים היה מטבח בקנה מידה תעשייתי, מלא נחשולי אדים. כיווצתי עיניים ומחיתי זיעה מפניי, וחמקתי ממערך של כלי בישול אכזריים למראה. תהיתי אם וסקז השתמש בהם אי-פעם שלא לצורכי בישול.
לחשתי לדיטרלינג, "למה בכלל הוא שונא כל-כך כשקוראים לו יד-אדומה?"
"זה סיפור ארוך", אמר דיטרלינג, "וזה לא רק היד".
מדי פעם היה טבח חשוף חזה יוצא מן האדים בשליחות כלשהי, מחצית מפניו מכוסה מסכת נשימה פלסטית. וסקז דיבר עם שניים מהם, ואילו דיטרלינג לקח משהו מסיר – טבל אצבעות זריזות במים הרותחים – ונגס בו לניסיון.
"זה טאנר מירבל, חבר שלי", אמר וסקז לטבח הבכיר. "הוא היה פעם לבן בעין, אז אל תתעסקו איתו. אנחנו נהיה פה קצת זמן. תביא לנו משהו לשתות. פיסקו סאור. מירבל, אתה רעב?"
"לא ממש. ואני חושב שמיגל כבר התכבד".
"יופי. אבל אני חושב שהעכברוש לא כל-כך טרי הערב, נחש".
דיטרלינג משך בכתפיו. "טעמתי דברים גרועים הרבה יותר, תאמין לי". הוא זרק פיסה נוספת לפיו. "ממ. עכברוש לא רע, דווקא. נורבֵגיקוּס, נכון?"
וסקז הוביל אותנו מעבר למטבח לטרקלין הימורים ריק. חשבתי שאנחנו לבד שם. החדר היה מואר ברכות ומעוצב בהידור בקטיפה ירוקה. נרגילות מבעבעות ניצבו במקומות אסטרטגיים על כנים. הקירות היו מכוסים ציורים בגוני חום – אך כשהבטתי בהם מקרוב, ראיתי שאלה אינם ציורים אלא תמונות העשויות חתיכות עץ שונות שנחתכו והודבקו בדקדקנות. לחלק מהחתיכות היה בוהק קל שגילה שהן נחתכו מקליפת עץ קוברה. כל התמונות עסקו בנושא משותף: אירועים מחייו של סקאי האוּזמן. הנה חמש ספינות הצי החוצות את החלל ממערכת הכוכבים של כדור הארץ אל מערכת הכוכבים שלנו. הנה טיטוּס האוזמן, פנס בידו, מוצא את בנו, לבד ובחשכה, אחרי ההאפלה הגדולה. הנה סקאי מבקר את אביו במרפאה שבספינה, לפני מותו של טיטוס מן הפציעות שספג בהגנה על הסנטיאגו מפני המחבל. הנה, בתמונה משובחת נוספת, פשעו ותהילתו של סקאי האוזמן; מה שעשה כדי להבטיח כי הסנטיאגו תגיע לעולם הזה לפני הספינות האחרות בצי, כשיחידות הישֵנים של הספינה צונחות ממנה כתרמילי שן-הארי. בתמונה האחרונה היה העונש שהעם קבע לסקאי: צליבה.
זכרתי במעורפל שזה קרה קרוב לכאן.
אך החדר היה יותר מאשר מקדש לסקאי האוזמן. גומחות מרווחות סביב החדר הכילו מכונות הימורים רגילות, וחצי תריסר שולחנות העידו על משחקים שיתקיימו מאוחר יותר באותו הלילה, אם כי איש לא שיחק לידם כעת. הדבר היחיד ששמעתי היה עכברושים מתרוצצים במקום כלשהו בין הצללים.
אך הקישוט המרכזי של החדר היה כיפה בצורת חצי כדור, שחורה לחלוטין וברוחב חמישה מטרים לפחות, מוקפת מושבים מרופדים שניצבו על בסיסים טלסקופיים סבוכים, מורמים שלושה מטרים מעל הרצפה. לכל מושב הייתה תוספת למשענת הזרוע ובה בקרי הימורים. במשענת השנייה הייתה סוללה של מתקנים תוך-ורידיים. כמחצית מן המושבים היו תפוסים, אך בדמויות כה חסרות תנועה ודמויות-גוויות עד שלא הבחנתי בהן כשנכנסתי לחדר. היושבים היו סרוחים לאחור, פניהם רפויים ועיניהם עצומות. בכולם ניכר הציפוי האריסטוקרטי הזה שלא ניתן להגדרה: הילה של עשיר שאין לגעת בו.
"מה קרה?" אמרתי. "שכחתם לזרוק אותם מפה אחרי שסגרתם הבוקר?"
"לא. הם פחות או יותר תפאורה קבועה, מירבל. הם משחקים משחק שנמשך חודשים; מהמרים על תוצאות ארוכות-טווח של קרבות קרקע. עכשיו שקט בגלל הגשמים. כמעט כאילו אין בכלל מלחמה. אבל אתה צריך לראות מה קורה כשהחרא מתחיל לעוף בקצב".
משהו במקום הזה לא מצא חן בעיניי. לא רק התצוגה של סיפורו של סקאי האוזמן, אם כי זה היה חלק חשוב מהעניין.
"אולי כדאי שנמשיך, וסקז".
"אבל מה עם המשקאות?"
לפני שהשבתי נכנס הטבח הראשי, עדיין מתנשף בקול רם דרך מסכת הפלסטיק. הוא דחף עגלה קטנה עמוסה במשקאות. משכתי בכתפיי, לקחתי לעצמי פיסקו סאור, והחוויתי בראשי לעבר התפאורה.
"עושים כאן הרבה כבוד לסקאי האוזמן, נכון?"
"אין לך מושג, בנאדם".
וסקז עשה משהו, והכיפה הבליחה וניעורה לחיים. פתאום לא הייתה עוד כהה לחלוטין אלא הציגה נוף מפורט של מחצית מגבול שמים. שוליים שחורים עלו מן הרצפה כמו קרומית העין של לטאה. נואבה ולפאראיסו הייתה נצנוץ של אורות על קו החוף המערבי של חצי האי, גלויה מבעד לסדק בעננים.
"כן?"
"חלק מהאנשים כאן דתיים מאוד, אתה יודע. אתה יכול לפגוע בקלות באמונות שלהם, אם אתה לא נזהר. חייבים להפגין כבוד, בנאדם".
"שמעתי שהקימו דת סביב האוזמן. אני לא יודע הרבה יותר מזה". שוב, נדתי בראשי לעבר עיצוב הפנים. כעת הבחנתי במשהו שנראה כמו גולגולת דולפין על קיר אחד, מלאה בליטות ורכסים מוזרים. "מה קרה? קנית את המקום הזה מאחד ממטורפי-האוזמן?"
"לא בדיוק, לא".
דיטרלינג השתעל. התעלמתי ממנו.
"אז מה? קנית את הסיפור בעצמך?"
וסקז כיבה את הסיגריה, צבט את גשר אפו וקימט את מצחו, אף שלא היה לו הרבה. "מה קורה כאן, מירבל? אתה מנסה לעצבן אותי, או שאתה פשוט לא יודע מהחיים שלך?"
"לא יודע. חשבתי שאני מנהל שיחת נימוסין".
"ממש. ורק במקרה קראת לי יד-אדומה קודם; כאילו שזאת הייתה פליטת פה".
"חשבתי שהתגברנו על העניין הזה". לגמתי את הפיסקו. "לא ניסיתי להרגיז אותך, וסקז. אבל נראה לי שאתה טיפוס רגיש במיוחד".
הוא עשה משהו. מחווה זעירה ביד אחת, כמו מישהו המכה באצבע צרדה.
מה שקרה אחר כך היה מהיר כל-כך שהעין לא הייתה מסוגלת לראות; רק כתם מתכת שנקלט בתת-ההכרה וליטוף רוח קלילה של זרמי אוויר שנדחפו ברחבי החדר. בניחוש שלאחר מעשה הסקתי שתריסר פתחים כנראה החליקו או הצטמצמו מסביב לחדר – בקירות, ברצפה ובתקרה, זה הסביר ביותר – ושחררו מכונות מתוכם.
המכונות היו זקיפי שרת ממוכנים, כדורים שחורים מרחפים שנבקעו לאורך קו המשווה שלהם, כל אחד חשף שלושה או ארבעה קני רובים שננעלו על דיטרלינג ועליי. השרתים ריחפו סביבנו לאט, מזמזמים כצרעות, סמורים בתוקפנות.
איש מאיתנו לא נשם כמה רגעים ארוכים, אך בסופו של דבר בחר דיטרלינג לדבר.
"אני מניח שאם באמת היית מעוצבן עלינו, וסקז, היינו מתים".
"אתה צודק, אבל הגבול דק, נחש". הוא דיבר בקול רם: "הפעל מצב בטוח". ואז הניע את אצבעותיו במהירות באותה תנועה שעשה קודם לכן. "אתה רואה את זה, בנאדם? לך זאת נראתה בערך אותה תנועה, נכון? אבל לא לחדר. אם לא הייתי מכבה את המערכת, היא הייתה מפרשת את זה בתור פקודה להוציא להורג את כל מי שנמצא כאן חוץ ממני ומהנאדות השמנים בכיסאות המשחק".
"אני שמח שהתאמנת עליה", אמרתי.
"כן, תצחק, מירבל". הוא חזר על התנועה. "גם זאת נראתה אותו הדבר, נכון? אבל גם זאת לא הייתה בדיוק אותה פקודה. התנועה הזאת הייתה אומרת לזקיפים לפוצץ לך את הידיים, אחת אחרי השנייה. החדר מתוכנת לזהות לפחות עוד שתים-עשרה תנועות – ותאמין לי, אחרי חלק מהן נופל עליי חשבון ניקוי מעיק במיוחד". הוא משך בכתפיו. "אני יכול להניח שקלטתם את המסר?"
"אני חושב שכולנו הבנו".
"בסדר. בטל מצב בטוח. זקיפים היכנס".
אותו כתם של תנועה מהירה; אותה רוח קלה. נדמה כאילו פסקו המכונות להתקיים כהרף עין.
"התרשמת?" שאל וסקז.
"לא ממש", אמרתי, חשתי דקירות זיעה על מצחי. "עם סידורי אבטחה נכונים, מי שמגיע עד לכאן כבר היה אמור לעבור בדיקה שלך. אבל אני מניח שזה עושה רושם במסיבות".
"כן, בטח". וסקז הביט בי משועשע, שבע רצון מכך שהשיג את הרושם שרצה להשיג.
"חוץ מזה, זה גם גורם לי לתהות למה אתה רגיש כל-כך".
"אם אתה היית במקומי, היית הרבה יותר רגיש ממני, בן זונה". ואז הוא עשה משהו שהפתיע אותי. הוא הוציא את ידו מהכיס, בתנועה אטית שאפשרה לי לראות שאינו אוחז נשק. "אתה רואה את זה, מירבל?"
אינני יודע מה ציפיתי לראות, אך האגרוף הקמוץ שהוציא נראה לי די נורמלי. לא היה בו משהו מעוות או לא רגיל. למעשה, לא היה בו משהו אדום במיוחד.
"זה נראה כמו יד, וסקז".
הוא קימץ את אגרופו עוד ואז קרה משהו מוזר. דם החל לטפטף מתוך אחיזתו; לאט בתחילה, אך בזרם הולך וגובר. הבטתי בטיפות שניתזו אל הרצפה, ארגמניות על הרקע הירוק.
"בגלל זה החולירות קוראים לי ככה. כי יורד לי דם מיד ימין. ממש מקורי, נכון?" הוא פתח את האגרוף וגילה דם הניגר מחור קטן במקום כלשהו ליד אמצע כף היד. "הנה זה. זו סטיגמטה; כמו אות הצלוב". בידו הבריאה הוא הוציא ממחטה מן הכיס השני, קימט אותה לכדור ולחץ אותה אל הפצע כדי לעצור את הזרימה. "לפעמים אני יכול כמעט לגרום לזה לקרות בכוח הרצון".
"אנשי הכת של האוזמן הגיעו אליך, מה", אמר דיטרלינג. "גם את סקאי צלבו. תקעו לו מסמר ביד ימין".
"אני לא מבין", אמרתי.
"שאני אספר לו?"
"תרגיש חופשי, נחש. לאיש הזה יש חור בהשכלה, זה ברור".
דיטרלינג פנה אליי. "אנשי הכת של האוזמן התפצלו לכמה פלגים בערך במאה השנים האחרונות. חלק מהם לקחו רעיונות מנזירי חרטה, והם מנסים לגרום לעצמם חלק מהכאב שסקאי ודאי סבל. הם נועלים את עצמם בחושך עד שהבידוד כמעט מוציא אותם מדעתם, או גורם להם להתחיל לראות דברים. חלק מהם כורתים לעצמם את זרוע שמאל; חלק אפילו צולבים את עצמם. לפעמים הם מתים מזה". הוא שתק לרגע והביט בווסקז, כאילו הוא מבקש ממנו רשות להמשיך. "אבל יש פלג קיצוני יותר שעושה את כל זה ועוד. והם לא מסתפקים גם בזה. הם מפיצים את הבשורה, לא בדיבור, או בכתיבה, אלא על-ידי נגיף של שטיפת מוח".
"תמשיך", אמרתי.
"בטח ייצרו בשבילם את הנגיף הזה; סביר להניח שאולטרות, או אולי אחד מהם אפילו נסע לראות את המלהטים, והם התעסקו עם הנוירוכימיה שלו. לא משנה. מה שמשנה זה שהנגיף מידבק, עובר באוויר, והוא מדביק כמעט את כולם".
"והופך אותם לחברים בכת?"
"לא". כעת דיבר וסקז. הוא הצית סיגריה נוספת. "הנגיף מתעסק איתך, אבל הוא לא הופך אותך לאחד מהם, קלטת? אתה חוטף חזיונות, ויש לך חלומות, ולפעמים אתה מרגיש צורך…" הוא שתק לרגע והחווה בראשו לעבר הדולפין הבולט מן הקיר. "אתה רואה את הגולגולת של הדג? עלתה לי הון, טונה כסף. הייתה פעם של סְליק; אחד מאלה שבספינה. זה שיש לי זבל כזה מנחם אותי; מפסיק את הרעידות. אבל זה כל מה שזה עושה".
"והיד?"
וסקז אמר, "חלק מהנגיפים גורמים לשינויים גופניים. לי היה מזל, אפשר לומר. יש נגיף שגורם עיוורון; אחר גורם לך לפחד מהחושך; יש נגיף שגורם לזרוע השמאלית להתנוון וליפול. אתה יודע מה, קצת דם מדי פעם, לא מפריע לי. בהתחלה, לפני שהרבה אנשים ידעו על הנגיף, זה היה מגניב. הייתי יכול להפחיד אנשים כמו שצריך. הייתי בא למשא ומתן, אתה יודע, ומתחיל להשפריץ דם על הצד השני. אבל אז אנשים התחילו לגלות מה זה אומר; שאנשי הכת הדביקו אותי".
"הם התחילו לחשוב שאולי אתה לא חריף כמו שהם שמעו", אמר דיטרלינג.
"כן. נכון". וסקז הביט בו בחשדנות. "לבנות מוניטין כמו שלי, זה לוקח זמן".
"אין לי שמץ של ספק", אמר דיטרלינג.
"כן. ודבר קטן כזה, בנאדם, זה יכול להרוס את העסק".
"אי אפשר לסלק את הנגיף?" אמרתי, לפני שדיטרלינג יסתכן יותר מדי.
"כן, מירבל. במסלול, יש להם זבל שיכול לעשות את זה. אבל המסלול לא נמצא כרגע ברשימת המקומות שבטוח לי לבקר בהם, הבנת?"
"אז אתה חי עם זה. זה כבר לא מידבק עד כדי כך, נכון?"
"לא; אתה בטוח. כולם בטוחים. אני כמעט לא מידבק עכשיו". כעת, כשעישן שוב, הוא נרגע מעט. הדימום פסק, והוא הצליח להחזיר את היד הפגועה לתוך הכיס. הוא לגם מהפיסקו סאור שלו. "לפעמים אני מצטער שזה כבר לא מידבק, או שלא שמרתי חלק מהדם שלי מהתקופה שנדבקתי. זאת הייתה יכולה להיות מתנת פרדה נחמדה, זריקה קטנה מזה בווריד של מישהו".
"רק שאז היית עושה מה שאנשי הכת רצו שתעשה מלכתחילה", אמר דיטרלינג. "מפיץ את עיקרי האמונה שלהם".
"כן, ובעצם אני צריך להפיץ את האמונה העיקרית שלי, שאם אני פעם אתפוס את המנוול הסוטה שעשה לי את זה…" הוא השתתק, משהו אחר מסיח את דעתו. הוא בהה לאמצע החדר, כמו אדם בהתקף שיתוק, ואז דיבר. "לא. לא יכול להיות, בנאדם. אני לא מאמין".
"מה קרה?" אמרתי.
קולו של וסקז צנח לרמה תת-קולית, אם כי יכולתי לראות את שרירי צווארו נעים. ודאי היו לו חיבורים לתקשורת עם אחד מאנשיו.
"רייביץ'", אמר בסופו של דבר.
"מה איתו?" שאלתי.
"הבן זונה עבד עליי".
"(חלק א', הוצאת אופוס, 2003. תרגום: ענבל שגיב-נקדימון . 317 עמודים)
(חלק ב', הוצאת אופוס, 2003. תרגום: ענבל שגיב-נקדימון. 436 עמודים)
כלבי יהלום, ימי טורקיז – ביקורת
