הצד האפל הוא אוסף הסיפורים הראשון של המחזאי וסופר המד"ב הישראלי גיא חסון. סיפורים קצרים פרי עטו הופיעו בשנה האחרונה בכתבי העת "המימד העשירי" ו"חלומות באספמיה", ומחזהו "סקס בעיר הקטנה" הציג לפני מספר חודשים בבית ציוני אמריקה במסגרת הפרינג'. באדיבות הסופר והוצאת ביתן אנו מפרסמים כעת את המחצית הראשונה של הנובלה "התאומה" המופיעה בספר. הנובלה, כשאר הסיפורים בספר, נכתבה במקור באנגלית ותורגמה לעברית לצורך הוצאתה בספר. עוד פרטים, באתר של הסופר.

התאומה
נובלה מאת גיא חסון: חצי ראשון

גליניס האץ' מעולם לא הכירה את אביה.

היה בו משהו. משהו גדול. אולי אפילו משהו מפחיד.

אימא שלה סירבה לדבר עליו. רון, שהיה משגיח על גליניס אחת לכמה זמן והכיר את אימא מאז ומעולם, סרב לדבר עליו. פעם, כשגליניס התעקשה לקבל תשובה, הוא אמר, "שאלי את אימא שלך." אך גליניס ידעה שאין כל טעם לשאול את אוליביה.

"לפחות אמור לי מה שמו!" דרשה.

"שאלי את אמך."

"גובה! צבע שער! האם היה גבר נאה? במה הוא עסק? מה צבע עיניו? הוא בכלל בחיים?!"

"איזו סקרנות. כמו של אימא שלך."

ומנימת קולו קל היה להבין שלהיות כמו אימא זה דבר טוב. אך איש מעולם לא אמר לה שהיא דומה לאבא שלה. לטוב או לרע.

כשגליניס הייתה בת חמש, היא החליטה שאביה מרגל בשירות המולדת, שהוא מוליך שולל את כל האנשים הרעים, ושיום אחד הוא יחזור ויסביר איך הוא נאלץ לעשות הכל משום שהוא אוהב אותה, ושמעתה לעולם לא יעזוב. כשהייתה בת שבע, היא דמיינה שהוא מת בתאונה נוראה ימים אחדים לפני שנולדה, וכי אימה אהבה אותו כל כך עד כי לא הייתה מסוגלת להזכיר את שמו, ושדבר לא ימלא עוד את החלל שנפער בשל העדרו.

אך עם חלוף השנים, ההסברים ההגיוניים היחידים היו אלה שהיא לא רצתה להתמודד עמם. שאולי אביה הכה את אימה, שאולי הוא פגע בה, או שאולי נטש אותה יום אחד ללא סיבה.

עם זאת, מה שהוא עולל לאימה היה מזמן. מי יודע איזה מין אדם הוא עכשיו? אולי הוא השתנה? אולי לא. אולי הוא בכלל אינו יודע שגליניס קיימת. אולי הוא כן יודע. אולי. אולי. אולי.

היא בסך הכל רצתה לדעת מי הוא, איזה אדם הוא. אפילו מרחוק. אפילו לשניה. זו לא בקשה גדולה מדי, נכון?

אך אימא שלה חשבה שגם זה יותר מדי.

חודשיים לפני יום הולדתה השלושה עשר, גליניס הבינה שאימה לעולם לא תספר דבר. לכן, החליטה להשיג רק פרט אחד לגביו, שיסייע לה להשיג את כל השאר בעצמה. אך להשיג את אותו פרט בודד לא תהייה משימה קלה.

הצעד הראשון שנקטה היה חודש שלם של שתיקה בנושא. היא לא נדנדה, היא לא שאלה, היא אפילו לא הזכירה אותו. ואז, חודש לפני יום הולדתה…

אוליביה התבוננה בגליניס נכנסת למיטה ומתכסה בשמיכה. היא התיישבה לצדה.

"שלוש עשרה זה יום הולדת חשוב מאוד," אמרה אוליביה וליטפה את שיערה הזהוב של גליניס. "מעניין איזו מתנה כדאי לתת לך."

"אני יודעת מה אני רוצה," אמרה גליניס.

אוליביה חייכה וליטפה את לחייה של גליניס. "מה?"

"אני רוצה לדעת את שמו של אבי."

לחלקיק שניה אוליביה קפאה במקומה. ואז היא הסיטה את היד שליטפה את לחייה של גליניס. "אני–" החלה לומר בהיסוס, ואז נמלכה בדעתה. "תשכחי מזה."

"האם את הכרת את אבא שלך לפני שמת?"

"כן." קולה היה קר כקרח.

"אז את מבינה למה זה חשוב. אני לא שואלת היכן הוא. אני לא שואלת איזה אדם הוא או מה הוא עשה או מה הוא עושה, אני רק רוצה לדעת את שמו. אני רק רוצה לדעת את שמו."

אוליביה קמה ממקומה. "בקשי משהו אחר. כל דבר אחר."

"איני רוצה שום דבר אחר. אני רוצה לדעת את שמו."

"לא תקבלי." אוליביה אמרה, עזבה, טרקה את הדלת מאחוריה, והותירה את גליניס בחשכה.

אך גליניס סירבה להניח לנושא. היא הטרידה את אימה מדי יום. ואז, חמישה ימים לפני יום ההולדת, אוליביה סוף סוף ויתרה: "טוב, טוב."

גליניס כרעה לפני אימה, עיניה בוהקות בהתרגשות. "באמת?"

"אומר לך את שמו," אמרה אוליביה, והוסיפה בנחישות: "אך לא כמתנת יום ההולדת."

גליניס רצתה להתווכח, אך נצרה את לשונה.

"שמו ג'ונתן. ג'ונתן האץ'."

"את לקחת את שמו?" לחשה גליניס ביראה, בעודה משננת לעצמה את השם.

על פניה של אימה חלף חיוך, והיא אמרה, "כן, אני נושאת את שמו." אז הם היו נשואים! "הוא היה נאה מאוד כשהיה צעיר, מעט יותר גבוה ממני, והיו לו העיניים הכחולות היפות ביותר שאי פעם ראיתי." היא אחזה בסנטרה של בתה והביטה בפניה. "את קיבלת את העיניים שלו."

"גם לך יש עיניים כחולות."

"נכון. אבל לך יש את העיניים הכחולות שלו. וזה כל מה שאת תשמעי עליו אי פעם. מובן?" גליניס הבינה. אך היא הבינה אפילו יותר מכך. כשאימה דיברה על אותו ג'ונתן-האץ'-ג'ונתן-האץ'-ג'ונתן-האץ', היא דיברה עליו עם אהבה בקולה. לא היה כל רמז לשנאה, תרעומת או כאב. מה שזה לא היה, זה לא נגמר רע. הוא היה אדם נחמד!

"הו, תודה, אימא," היא חיבקה את אימה בחיבוק עז ושאפה את הריח הנהדר שתמיד אפף אותה. "תודה רבה! תודה רבה!"

"עכשיו," אמרה אוליביה והחזירה לה חיבוק, "עלי לחשוב על מתנה נאה לתת לך ליום ההולדת."

גליניס התנערה מהחיבוק ונשאה מבט אל פני האישה בת הארבעים ושלוש. "את לא חייבת, באמת שלא."

אוליביה התעלמה מדבריה. "אמצא לך משהו נחמד."

בלילה, גליניס לא יכלה להירדם. היא התהפכה במיטתה שוב ושוב, חזרה על השם בראש, וניסתה לשוות לו דמות. לאדם בשם ג'ונתן האץ' חייב להיות שיער שחור ולא חום. ובטח יש לו גבות עבותות. אך מה שהעסיק אותה ביותר הייתה השאלה מדוע אימה, מצד אחד, תמיד הגיבה במתיחות כשהנושא של אביה של גליניס, בעלה של אוליביה, ג'ונתן, עלה, ומצד שני, כיצד היא דיברה עליו קודם לכן באהבה וחיבה. זה לא היה הגיוני.

היה שם משהו. משהו גדול. אבל כבר לא משהו מפחיד.

לפחות היה בידה קצה חוט; היא יכלה להתחיל בחקירה.

למחרת בבוקר, כשגליניס הקיצה משנתה, אימה כבר יצאה לעבודתה כהרגלה. גליניס הכינה לעצמה כריך, לקחה אותו אתה והתיישבה מול המחשב בחדרה. סוף סוף יש יתרון לבעיה הגופנית שלה. היא סבלה ממום מולד נדיר של מחסור בסידן, דבר שהפך את עצמותיה לשבירות ביותר – עד כדי כך שאימה לא הסתכנה מעולם בהוצאתה של גליניס מן הבית, אפילו לבית הספר. רון והמחשב היו מוריה היחידים. עם השנים, הבינו כולם שהיא מכינה את שיעוריה גם כאשר מניחים לה לנפשה והפסיקו לפקח עליה.

הגיע הזמן להבריז.

היא התחברה לאינטרנט. תוך כדי כך, חיקתה את חיוכה של אימה. מסיבה כלשהי, אוליביה הייתה תמיד משועשעת כשראתה את גליניס גולשת ברשת. גליניס, לעומת זאת, לא הבינה מה העניין. בחייך! השנה 2019, מי לא גולש ברשת!

גליניס החלה בחיפוש בסיסי אחר השם ג'ונתן האץ'. היא מצאה שלושה אנשים – סטודנט בן עשרים מאוקספורד, תינוק שזה עתה נולד שהוריו הגאים פרסמו את שמו ותמונותיו ברשת, ואדם בן ארבעים מלוס-אנג'לס המחפש בן זוג. טוב. היא לא ציפתה שזה יהיה כה קל.

עליה להרחיב את החיפוש. אולי הוא לא אמריקאי כאישתו וכבתו. אולי אפילו לא שוהה בארצות הברית. לפיכך, לא תוכל לחפש את שמו בעיר או במדינה מסוימת. אך אם אביה לא היה אזרח ארה"ב וגם לא מת כאן, היה עליו להגיע לכאן או לעזוב. הוא היה חייב להשאיר מאחוריו רישום.

היא פנתה לאתרי הממשלה. תעודות לידה, תעודות פטירה, רישומי אשרות ודרכונים, כל אלה היו מתועדים ברשת.

היו שם רק חמישה שמות בכל רחבי ארצות הברית. ג'ונתן הוא שם נפוץ; אך לא כן האץ'. שניים מתוכם מתו זה מכבר. ארבעה מהם נולדו לאחר שנת 2000, כלומר, הם היו בערך בגילה. צעירים מדי. האחרון נולד ב-1944, וזה אומר שהוא בן 75, אם לא מת עד עתה. זקן מדי.

אולי היא החמיצה משהו. אולי היו טעויות במערכת. אולי מישהו טעה בהדפסת הרישומים.

היא החליטה לחפש את שמה שלה, על מנת להוכיח לעצמה שהרעיון אכן עובד. החיפוש לא העלה דבר. גליניס בהתה במסך לשנייה, והדפיסה את שמה שנית. כלום. למשרד הפנים לא היה שום רישום על הולדתה, ואף לא רישום על הגעתה למדינה. ביורוקרטיה…

הפעם הדפיסה את שם אימה, אוליביה האץ'. הנה! נולדה בויסקונסין ב-1976. אין תאריך פטירה. כשנולדה, היה לה אח מבוגר ממנה, תומס האץ'. (באמת?! לגליניס יש דוד?) אמא: מרגרט האץ'. אב: ג'ונתן האץ'.

גרונה של גליניס התכווץ ולרגע היא לא יכלה לנשום.

המשבצת בתוכה הופיע שמו של ג'ונתן האץ' הייתה אדומה, פירושו של דבר שהיא בדקה את השם לא מזמן. היא הקישה עליו שוב. היה זה אותו ג'ונתן "הזקן מדי" האץ', שנולד ב-1944.

גליניס חפנה את פניה בכפות ידיה והמתינה עד שנרגעה קמעה. אלוהים, באותה שנייה ראשונה, חלף במוחה תרחיש גרוע מכל מה שאי פעם דמיינה.

ומי אמר שהוא זקן מדי? הוא היה בן 62 כשגליניס נולדה. זה לא זקן מדי עבור גבר.

לא, לא, לא! לא יכול להיות שזה–!

אבל השם… צרוף המקרים…

צרוף המקרים היה סתם צרוף מקרים, ותו לא. סתם צרוף מקרים מטורף.

אך משהו במעמקיי מוחה המשיך להטריד את מנוחתה. משהו שאימה אמרה אתמול…

היא אמרה… היא אמרה… מה היא אמרה?

היא אמרה: "הוא היה נאה מאוד כשהיה צעיר." זו צורת התבטאות מוזרה. לבטח צורה מוזרה לתת מחמאה. למה בדיוק התכוונה? מה פירוש המשפט? הוא היה נאה מאוד כשהיה צעיר פירושו… פירושו… פירושו שהיא הכירה אותו גם כשהיה זקן!

לא, לא, לא, לא! פירושו שהיא הכירה אותו כשהיה צעיר, והייתה עדה להזדקנותו!

אך היכן הוא כיום? היכן היא ממשיכה להתראות אתו כיום, בזקנתו? מדוע היא מרחיקה אותו מבתו?

חייב להיות הסבר אחר. היא תנסה משהו אחר. היא תמצא את ג'ונתן האץ' האמיתי, גם אם הדבר יארך –

אך בטרם הקישה על הקישור שיחזיר אותה למנוע החיפוש, משהו קלט את עינה, וידה קפאה. תעודות הלידה והמוות של סבה היו עדיין על המסך, ובין שאר הפרטים היה כתוב: 'צבע עיניים: כחול'.

החדר החל להסתחרר סביב גליניס. אמנם, צבע עיניה היה כצבע עיניה של אימה, אך למעשה, הצבע היה שייך לאביה של גליניס – לאביה של אוליביה. הצבע היה של ג'ונתן האץ'!

אבל זה לא יתכן! לא יתכן! זה פשוט לא יתכן!

גליניס המשיכה לחפש כל אותו היום, אך לא מצאה דבר אחד חדש. ברגע שאימה חזרה הביתה, היא התנתקה מהרשת. היא בילתה את המשך הערב כשהיא יושבת זעופה על הספה, מתבוננת באימה מקצה עינה, מחפשת רמז לכך שאנסו אותה או התעללו בה בעבר.

היא לא ראתה דבר, אך למה ציפתה? אם זה קרה, זה קרה לפני שלוש עשרה, לא, כמעט ארבע עשרה שנה. אילו סימנים היו יכולים להיות לכך היום? לאונס? לא כלום. להתעללות? ילדים מוכים הופכים להורים מכים. אימה מעולם לא הכתה אותה. אז מה זה אומר? זה לא אומר דבר. זה אומר שמחר יהיה עליה לחפש רמזים בכיוונים שונים לחלוטין. והפעם, היא תמצא משהו.

באותו הלילה, התקשתה גליניס עוד יותר להירדם. ובאמצע הלילה התעוררה בבהלה: אימה נולדה עם השם האץ'! ואם לבעלה היה אותו שם משפחה, או שזה צרוף מקרים יוצא מן הכלל, או ש…

גליניס לא הצליחה להירדם שוב.

חלפה שעה. היא לא יכלה להישאר יותר במיטה. היא קמה, לבושה בפיז'מה שלה, טופפה על קצות אצבעותיה אל חדרה של אימה, והתבוננה באישה שהכירה כל חייה, כיצד גבה עולה ויורד לאיטו מבעד לשמיכה. גליניס נעצה מבט בפנים המעוכות על הכר, ותרה אחר ניצוץ של אמת, רמז לאותה הטראומה. לא היה שם דבר. היו אלה אותם פנים שתמיד ידעה.

עד שהפציע השחר, כבר הייתה גליניס נגועה בדיבוק בכל הנוגע למשפחתה. היה לה דוד שמעולם לא שמעה עליו. היו לה סבא וסבתא שנפטרו, שמעולם לא פגשה. היה לה אב שמעולם לא ראתה, ושעלול למעשה להיות סבה. ואילו חייה של אימה, שעד אתמול, ראתה בהם גליניס חיים פשוטים ורגילים, היו אפופים עתה בעננת אי ודאות. אי ודאות שהסתירה אפשרויות מחרידות.

כל מה שידעה על משפחתה נמחק ונעלם. דבר לא ניתן יותר לראות כמובן מאליו.

מה היא כן ידעה על אימה? היא עסקה בפסיכולוגיה תיאורטית, ועבדה במכון המחקר על שם מק'קורט. היא הייתה נשואה לעבודתה. היו ימים שעבדה שמונה עשרה שעות ברציפות. היא עבדה בסופי שבוע. מעולם לא נפגשה עם גברים. לא היו לה כל חברים מלבד רון ואישתו, אליזבת, ושניהם היו עובדים שלה. גליניס מעולם לא שמעה אותה מדברת על חברים או משפחה. אך האם היא באמת הייתה בעבודה כל היום? האם אכן לא היה לה דבר מחוץ לעבודה?

גליניס התחברה לרשת והחלה לאסוף מידע על אימה. אוליביה עבדה במכון המחקר על שם מק'קורט מאז 2001. כתובתה הייתה שדרות מדיסון 88, שבעיר וילמוט שבויסקונסון, מה שלחלוטין מוזר, מאחר שהם למעשה גרו בהר וילמוט, מחוץ לעיר. הרישומים במחשב טענו שאימה עברה לשדרות מדיסון מכתובת אחרת לפני חמש שנים, גם היא בוילמוט. אותה כתובת ישנה, גם היא לא התאימה לכתובת הזו. והם גרים כאן לפחות מאז שגליניס מסוגלת לזכור.

מיד לאחר מכן, גליניס גילתה אוצר נוסף: אימה הייתה נשואה לאדם בשם סטיב כספי. גם הוא עבד במכון עד לפני שתים עשרה שנה.

גליניס הניחה את ידיה על הלחיים, שאפה עמוקות מספר פעמים והקישה על הקישור.

סטיב ואימה היו נשואים למשך שלוש שנים, בין השנים 2005 ו-2007. גליניס נולדה בשנת 2006, בדיוק שנה ושמונה חודשים לאחר שאוליביה נישאה לסטיב כספי!

גליניס לא יכלה לעמוד בזה יותר. היא קמה מכיסאה, הלכה למטבח והכינה לעצמה ארוחת צהרים.

אולי הוא אביה. אולי אימה שיקרה, כפי ששיקרה באשר לדברים כה רבים. אולי לגליניס באמת היו העיניים של ג'ונתן, אך ג'ונתן לא היה אביה. אולי אביה האמיתי הוא הסטיב הזה. אולי כדאי שתבדוק גם את כל המידע על סטיב. אולי כדאי שתיצור קשר עמו, לומר לו שיש לו בת. מצד שני… הוא יודע שיש לו בת. הוא התגרש שנה לאחר שהיא נולדה. האם גליניס הייתה הסיבה לעזיבה שלו? מדוע הוא עזב?

יותר מדי רגשות. יותר מדי אפשרויות. שום דבר מוחשי.

לאחר הארוחה, לא יכלה לחזור למחשב. היא הדליקה את הטלוויזיה, וצפתה בסרט משעמם במשך שעתיים. בו בזמן, מחשבותיה נדדו במעגלים אין סופיים.

לאחר שעתיים, שוב הייתה נכונה להתמודד עם המחשב. מה שעליה לעשות, הרהרה, הוא לבדוק את אותו אב פוטנציאלי שלה.

היא שבה לחדרה. המידע על סטיב כספי היה עדיין על המסך. הוא עזב את המכון מעט לפני שהתגרש מאימה. אולי מה שגרם לפירודם לא הייתה הילדה אלא ויכוח הקשור לענייני עבודה. כן, בטח.

היה קל למדי למצוא את דף הבית שלו. הוא הועסק כעת על ידי 'קרן רומולוס' בניו יורק. השם נשמע מוכר. איפה היא שמעה על המכון הזה? אך מה שעניין את גליניס יותר כרגע הייתה תמונתו. יופיו גבל ביופי הוליוודי. הוא היה מגולח למשעי, היה לו שיער חום, ארוך ומתולתל, עיניים חומות, והוא נראה כבן שלושים וחמש. מצד שני, אולי התמונה הייתה ישנה. היא שמרה אותה על המחשב בכל מקרה.

גליניס חיפשה את כתובתו ב"דפי זהב" באינטרנט. לאחר מכן הצליבה את המידע עם מיליוני מצלמות האינטרנט המוצבות ברחובות ניו יורק. היו אחת עשרה מצלמות רק באותו קטע רחוב. השבח לאל על ערים צפופות! היא ביקשה מהמחשב שיראה לה את מיקומיי המצלמות על מפה אינטראקטיבית תלת-ממדית של הרחוב, כשדירתו של סטיב מודגשת. היו שלוש מצלמות בצדו האחד של הרחוב, ארבע אחרות בצד השני, ועוד ארבע על הגגות. היא בחרה במצלמה המוצבת בבית הקפה מצדו השני של הרחוב, שהעניקה תמונה ברורה של הכניסה לבניין של סטיב כספי.

היא התחברה להקלטות המצלמה (אלה נשמרו במשך 72 שעות), וביקשה מהמחשב לזהות אדם הדומה לתמונה בדף הבית שלו.

גליניס ישבה, מרותקת למספרים שרצו על המסך, בעוד המחשב מוסר שהוא בדק שנייה לתוך העבר, דקה, שעה, וכן הלאה. שלושים דקות לאחר מכן, דיווח המחשב שמשימתו הושלמה, ושהיו לו חמישה קטעי צילום שכללו אדם הדומה לתמונה בדיוק של 80%.

גליניס צפתה בכל הקטעים. בראשון, הוא נראה עוזב את הדירה. עדיין נאה כבתמונה. הוא נראה עוזב את הדירה במהירות, נושא מזוודה בידו, לבושו הדור. הקטע הבא הראה אותו חוזר. עוד קטע המראה אותו יוצא. ועוד אחד, ביום למחרת, בו הוא נראה יוצא. המחשב החמיץ כנראה קטע אחד. נו, טוב, הדברים האלה אינם מושלמים.

גליניס בחרה בקטע הוידיאו הברור ביותר, והפעילה אותו שוב, ושוב, ושוב.

כן, היא ראתה מה אימה ראתה בו. היא אהבה את צורת הליכתו. היא אהבה את המבט בעיניו. אותה תספורת שרמזה שהוא לא לגמרי שם, שחלק ממנו חי לו בתוך מוחו. משהו שהזכיר לה את אותם פרופסורים מפוזרים מהסרטים או משוררים עם נטיות אובדניות. רק רמז לכך, ותו לא.

לא היה לה כל ספק עתה. היא הניחה את ידה על המסך, " שלום, אבא," לחשה.

לאחר דקה, היה ברשותה מספר הטלפון בביתו. היא שלחה את ידה לכפתור המפעיל את הקשר הטלפוני במחשב שלה, אך ידה רטטה, והיא השיבה אותה לאחור.

עדיין לא. עדיין לא.

גם אם הוא נראה חביב וידידותי, הייתה מן הסתם סיבה לכך שמעולם לא הוזכר בבית זה. הייתה סיבה לכך שאימה נתנה לה שם לא נכון. היה בו משהו, אולי משהו רע. אולי… אולי לא הייתה זו אימה בה פגע. אולי הסטיב כספי הזה לא אהב את בתו. אולי אימא הגנה על גליניס. אולי זה לא היה רעיון טוב להתקשר אליו.

שינוי תוכניות.

כעת רצתה גליניס לדעת מי הוא, מה הוא, ללמוד כל מה שיכלה עליו. בקיצור, חייכה לעצמה, היא תעקוב אחריו.

גליניס הציצה בשעונה; אם לא היה מצב חירום בעבודה, אימה אמורה לחזור בקרוב. יש די זמן להפעיל את 'תפוס'תו'.

תוכנת ה-'תפוס'תו' כבר הייתה בשימוש שנים אחדות, מאחר שמצלמות האינטרנט כבר נמצאו בכל מקום. כל שהיה עליך לעשות הוא לבחור אדם בתמונת מצלמה מלפני מספר רגעים. התוכנה תשמור את כל קטע הוידאו של המצלמה עד אשר אותו אדם יעזוב את המסך. ואז, תחפש התוכנה את אותו אדם בכל שאר המצלמות המוצבות במסלול בו הוא נע. אם הוא אותר, התוכנה תשמור את הצילומים ותצרף אותם לצילומים הקודמים שלו. אם האדם יצא מתחום פעולתה של אותה מצלמה, תוכנת ה"תפוס'תו" תעשה ככל יכולתה למצוא אותו שוב במצלמה הקרובה ביותר, ותשמור את הצילום החדש אחרי הישנים. " תפוס'תו" מסוגלת ליצור קשר עם כל מצלמות הרחוב, עם מספר מצלמות ביטחון, עם מצלמות אישיות (שאנשים נושאים על גופם) ועם מצלמות ביתיות – כל עוד שהמידע המושג שמור באתרים שהגישה אליהם לא מאובטחת. התוצאה היא 'סרט' של כל פעולותיו של אדם המתועדות למן הרגע בו 'תפוס'תו' החלה לעקוב אחריו ועד לרגע בו התבקשה התוכנה להפסיק את מעקבה. (אחד הדברים המהנים בתוכנה היה לחפש תאומים זהים, להתמקד באחד מהם, ולבקש מהתוכנה לעקוב אחריו. אז פשוט יושבים בנחת וצופים כיצד התוכנה יוצאת מדעתה.) גליניס הורתה לתוכנה לפעול כל הלילה, זמן די והותר לאסוף מידע על פעולותיו של סטיב בשלושת הימים האחרונים ואותו הלילה.

גליניס הפעילה את 'תפוס'תו' והורתה לה לפעול כשהיא ברשת, כדי שתוכל לכבות את המחשב גם כאשר התוכנה פועלת. ובאותו הרגע שמעה את מכוניתה של אימה נכנסת לחנייה.

ליבה הלם בחוזקה. היא חשה כילד קטן שכמעט ונתפס בקלקלתו. היא כיבתה את המחשב ומיהרה לחדר האורחים. כשאוליביה נכנסה, מצאה את גליניס צופה בערוץ הבישול.

בעת ארוחת הערב, אמרה אימה, "אני יודעת כבר מה אני רוצה לעשות לרגל יום ההולדת שלך."

"באמת?"

"כן. זה משהו מיוחד. משהו שמעולם לא עשינו."

"מה?"

"אני לא מגלה. תצטרכי לחכות עוד שלושה ימים. נעשה… משהו." אוליביה חייכה חיוך מסתורי, ולמרות הפצרותיה של בתה, לא הוסיפה דבר.

בתום הארוחה, צלצל הטלפון של אוליביה. היה זה רון מהמכון. במשך מחצית השעה, אוליביה כילתה בו את זעמה בעקבות דבר מה שעשה, ונתנה לו הוראות חדשות. גליניס לא הקשיבה; עבודתה של אימה נשמעה לה תמיד משעממת. אך כעת היה לה זמן לחשוב. מן הסתם, עליה לנצור את פיה בקשר לסטיב. אך היו דברים אחרים. למשל, העובדה שאימה הייתה רשומה כמתגוררת בכתובת אחרת – המממ, גם זאת תוכל לבדוק בעזרת המצלמות. כמו כן, העובדה שיש לה דוד שמעולם לא ידעה על קיומו. ואולי אפילו העובדה שאין כל רישום על הולדתה של גליניס – אם כי זו לבטח הייתה טעות מחשב, והדבר הכי פחות חשוב מבין כל שאר הדברים.

לפתע פתאום, חשה צורך בלתי נשלט להתעמת עם אימה, להוכיח לה שהיא יודעת יותר ממה שאוליביה סיפרה לה. אולי אפילו לרמוז לכך שאסור לה לשמור סודות לעצמה, ושגליניס מסוגלת בהחלט להבין כל מיני דברים. ברגע שאוליביה סיימה את שיחת הטלפון שלה, גליניס החלה, "אימא, אני…" אך משהו בליבה הזהיר אותה שאולי יהיה זה מסוכן לומר זאת לאימה. "אה… אני…" ובכל זאת, זה לא היה קשור לאביה, זה היה קשור לרישומים ציבוריים. "אני… אה… הבחנתי במשהו במקרה, כשגלשתי היום."

"כן?" אוליביה הכינה לעצמה משקה.

"כן. זה סתם… במקרה חיפשתי את תעודת הלידה שלי, ו… לא מצאתי אותה. אין שום רישום על הולדתי."

"באמת?" אוליביה הרימה גבה. "זה מוזר. אצטרך לתקן את זה. טוב," משכה בכתפיה, "כשיהיה לי זמן. אין מה למהר." היא לגמה מהמשקה, ואז אמרה מהורהרת, "אני חושבת שאת מבלה זמן רב מדי על המחשב, גליניס."

גליניס קפאה במקומה. לא עכשיו! לא עכשיו כשהיא כה קרובה לגילוי כל הפרטים על אביה! איזו טיפשה היתה שהעלתה את הנושא! "לא, לא, זה לא נכון," אמרה מיד. "הייתי זקוקה לתעודה כדי להצטרף לאיזה מועדון מטופש, והם רצו את תעודת הלי– אבל באמת, זה סתם מועדון מטופש. מועדון ילדים. כלומר, את יודעת. אל תדאגי בקשר לזה. באמת, לא אעשה את זה."

"נראה."

גליניס ניסתה להצחיק את אימה במשך כל הערב, לנסות להשכיח את האירוע מליבה.

באותו הלילה חלמה גליניס על האיש בתמונה. היא אפילו דמיינה את קולו. היא התקשרה אליו בטלפון, ואמרה לו שעליו לבוא לכאן ושזה חשוב ביותר. למחרת, נשמעה נקישה בדלת. ולא היו אלה רון, או אליזבת, או אימה. זה היה הוא. הוא בא. היא הייתה נבוכה בתחילה, וניסתה לדחות את הקץ ככל שיכלה, אך, לבסוף, סיפרה לו מי היא. הוא היה המום לרגע. מעולם לא ידע שיש לו בת. יחסיו עם אימה היו מנוכרים כבר כשנה לאחר הנישואין. הגירושים היו הליך רשמי גרידא. אוליביה לא סיפרה לו שהיא בהריון. הוא חיבק את גליניס, וגליניס חיבקה אותו, ושניהם בכו, והוא הבטיח שהוא ידאג לה ושתוכל לפנות אליו מאותו רגע ואילך – ואז גליניס התעוררה. ברגע שהבינה כי זה היה רק חלום, שזה לא קרה במציאות, היא התעוותה בכאב. כל דבר אחר שיקרה בינה לבין אביה יכול רק להיות גרוע יותר.

חלפה שעה עד שהתאוששה. בבית שרר שקט. אימה כבר יצאה לעבודתה.

גליניס הכינה לעצמה ארוחת בוקר וצפתה בטלוויזיה לזמן מה. היא לא הייתה מסוגלת עדיין לשבת מול המחשב ולהדליק אותו.

לבסוף, אילצה את עצמה לעשות זאת. היא הקישה על שלושה מקשים, וצפתה בסרט ש'תפוס'תו' הכין עבורה.

בתחילה, צפתה בכל שניה ושניה. סטיב כספי יוצא מן הבית, צועד במורד הרחוב, חולף ברחוב נוסף, לוקח מונית לצידה השני של העיר. היא העבירה במהירות את החלקים המשעממים, והתמקדה בפגישותיו עם אנשים אחרים. היו שם קטעים קצרים בהם ניהל שיחות עם אנשים במשך שעות העבודה. שיחות אחדות היו ממש מתוככי המתקן בו עבד, ממצלמות אישיות ותמונות ממצלמות מרוחקות ש'תפוס'תו' הגדיל. גליניס הפעילה את 'שפה עליונה', תוכנת הדיבוב שקראה את תנועות השפתיים על המסך. לא היה זה קולו של סטיב, כמובן, אך לפחות יכלה לשמוע את המילים.

מומחיותו בתחום הפסיכולוגיה שימשה אותו כיועץ לביולוגים ווילד וקלארק. היכן שמעה את השמות הללו? אה! הם היו הראשונים שיצרו שיבוט של בן אדם! (אם כי לפני שנתיים, התחוללה שערורייה באשר להמוני ניסויי שיבוט שבוצעו עוד בשנת 2001). כן, צ'ארלי וג'ואי הקטנים, התאומים שנולדו זה אחר זה בהפרש של שנה, כשאחיהם התאום הנוסף מבוגר מהם בשלושים שנה. הם צריכים להיות בני… כמה? … צ'ארלי נולד בסביבת שנת 2009, כלומר, מעט צעיר ממנה. אז מה עושה פסיכולוג כמו סטיב כספי במקום כזה?

במחשבה שניה, זה היה הגיוני. ה'תאומים' קיבלו יותר חשיפה ממשפחת המלוכה הבריטית, שלא לדבר על כך שהיו הראשונים מסוגם בעולם, ועם זאת, לא ייחודיים כשאר האנשים. הם אכן זקוקים לפסיכיאטר.

הפרטים על התאומים שאספה משיחותיו של סטיב לא עניינו אותה. חשובה יותר הייתה הדרך בה דיבר ואיך התייחס לאנשים. דומה שתמיד הטה אוזן לדבריהם. הוא נהג בקוצר רוח לעתים רחוקות, ואף פעם לא היה בוטה. כל מה שאמר היה חכם. כן, הוא מצא חן בעיניה. הוא בסדר!

לאחר שלוש שעות של קטעי צילומים, תם יום עבודתו הראשון של סטיב כספי. גליניס רצתה להריץ מחדש מספר שיחות שלו. אך היא רצתה עוד יותר לראות מה עשה מחוץ לעבודה. סטיב חוזר לביתו. חלון פתוח בדירתו נראה בבירור וניתן היה להגדלה באמצעות מצלמת רחוב שהוצבה על גג במרחק שני רחובות משם. היא הצליחה לצפות בו בתוך ביתו! מי אמר שטכנולוגיה זה לא דבר נהדר?

היא צפתה בו צופה בטלוויזיה, מדבר בטלפון עם חבר, מכין לעצמו ארוחה, קורא ספר עיון, כותב מאמר בפסיכולוגיה במחשב שלו (הכותרת הייתה די ברורה, אך לא המאמר עצמו), מגיף את התריס, ומאחר שלאחר מכן הייתה הדירה חשוכה, הולך לישון. למחרת – אתמול (יום חמישי) – לא היה יום שונה. בסוף אותו היום, נפלה גליניס על אוצר גדול בעקבות שיחת טלפון מדובבת. היא שמעה רק חלקים, מאחר שרוב הזמן הוא עמד עם גבו לחלון, או מחוץ לתחום הראיה. זה מה שהיא שמעה מהשיחה:

"שלום, מותק … מצוין, מצוין … את יודעת, עסוקים, עבודה, שום דבר מיו– [הוא הפנה את גבו]… – מה נשמע בהווא… [ידו כיסתה על פיו] אם אני יושב? למה? [הוא התכופף] …ריון?! את בהריון?! [הוא היה מחוץ לתחום הראיה זמן רב] … – לא מאושר – [הפנה את גבו, ואז במהירות…] לא, אני לא מאושר, אני מטורף מאושר! כלומר, או אל– […] את בכל זאת חוזרת מחר […] הקשיבי, את חייבת לומר לי שו–"

הוא יצא מתחום הראיה, והתמונה הבאה ש'תפוס'תו' הראה הייתה כשחזר לאחר עשר דקות, לאחר שסיים את השיחה. הוא קיפץ מעלה ומטה כילד קטן. הוא עמד להיות אבא והוא היה מאושר!

משא כבד שלא ידעה על קיומו הוסר מליבה של גליניס. האיש הזה לא ישנא את ילדתו. הוא אינו שונא אותה עכשיו, ולא ייתכן ששנא אותה בעבר – לא עם תגובה כזו. היא צפתה שוב ושוב בקיפוצים המאושרים שלו. הוא רוצה בילד. הוא רוצה שיהיה לו ילד!

הגיע הזמן לשוחח אתו.

היא הביטה בשעונה. אם לוקחים בחשבון את הפרשי הזמנים, הוא יהיה בבית בעוד שעתיים (השיחה המוקלטת התרחשה אתמול). זמן והותר לעבור על שאר הצילומים. היא חלפה במהירות על החומר ש'תפוס'תו' הכין עבורה. הכל נראה כרגיל. היא עצרה כדי להקשיב לכל שיחת טלפון – אולי נמלך בדעתו. אך לא.

לבסוף, הצליחה להשיג את לוח הזמנים שלו. הוא יגיע הביתה ב-21:00. ב-22:00 הוא יצא מביתו כדי להיפגש עם האישה שגליניס הכירה רק כ'מותק'. אימה תגיע מן הסתם הביתה ב-21:30, לפי שעון ניו-יורק. זה העניק לגליניס שהות קצרה ביותר לתפוס אותו בגפו. שהות שתתחיל בעוד עשר דקות.

'תפוס'תו' הראה לה אותו, ברגע זה ממש, יושב בתוך מונית ומחכה בסבלנות (היא ידעה שמכוניתו נמצאת במוסך). חמש דקות מהבית, תקוע בפקק תנועה. כל גופה של גליניס החל לרעוד ללא שליטה.

היא קרעה את עיניה מן המסך ועזבה את החדר. היא הכינה לעצמה כריך וכוס שוקו חם. מה תאמר לו? איך כדאי לה להציג את עצמה? מה אם ישנא אותה?

לאחר חמש דקות השעה הייתה בדיוק 21:00 בניו-יורק. היא החליטה לא לספר לו שהיא בתו, אלא בתה של אוליביה. היא תראה כיצד יתגלגלו העניינים הלאה.

היא התיישבה מול המסך. סטיב זה עתה נכנס לדירתו.

היא חייגה; קול בלבד – הוא לא יוכל לראות אותה. צלצול אחד. שני צלצולים. הוא ענה. "הלו?" קולו נשמע שונה ממה שדמיינה לעצמה. אך היה זה קול חם. קול נעים.

"שלום. האם זה… סטיב? דוקטור סטיב כספי?"

"מדבר. מי זאת?"

"אה… שמי… שמי גליניס." אל תאמרי לו את שמך המלא עדיין, הוא עלול לדעת מי היא גליניס האץ'. "אה… איכפת לך אם נעבור לוידיאו?"

"בכלל לא. מעביר." התמונה ממצלמת הרחוב התחלפה מיד בתמונת תקריב של פניו. פנים נאות.

"אוי!" אמר מיד, וליבה החסיר פעימה. " את משתמשת בטלוויזיה ישנה, מה שנהגנו לקרוא 'צבע' או בעצם – מה זה היה? – פיקסלים! לא ראיתי אחת כזו מזה עשר שנים!"

"כן, אני יודעת. הטכנולוגיה לא הגיעה עדיין למשכננו הצנוע." הוא היה ידידותי, היא היתה ידידותית.

"טכנולוגיה?! זה כמו לדבר עם מישהו בשחור ולבן. לא ידעתי שמייצרים עוד טלוויזיות על בסיס פיקסלים! בכל אופן, לא התכוונתי להעליב אותך. במה אוכל לעזור לך?"

"הממ… האם אתה זוכר מישהי בשם… אוליביה…" היא כמעט וניתקה את השיחה; אין דרך חזרה מכאן ואילך – "… האץ'?"

חיוכו נסדק – רק מעט. די והותר כדי שגליניס תחוש בגלי הפחד גוברים והולכים. "כן, אני זוכר," אמר, בנימת קול רצינית יותר.

"ובכן, אני… אני… גליניס… האץ'. אני…"

"קרובת משפחה?" עזר לה לסיים את המשפט.

"כן, בערך."

"רגע," הוא ניסה לחשוב. "השם נשמע מוכר, אך קשה לי למקם אותו. גליניס האץ', גליניס… הממ… לאוליביה היה אח, וכשהכרתי אותו היה לו בן אחד ובת… קראו לה… המממ… ברברה." הנימה הידידותית חזרה לקולו. "אך היא הייתה בת חמש בפעם האחרונה שראיתיה, וזה היה לפני שנים רבות. ואת נראית קצת צעירה. אז כפי הנראה, החמצתי את הולדתך, או משהו כזה." חיוך נשפך על פניו. הוא התייחס אליה כאל מכרה ותיקה. "האם את בתו של תומאס?"

"לא."

סטיב המתין מספר שניות כדי לאפשר לה להמשיך. משלא הוסיפה דבר, אמר, "טוב. אם כך, במה אוכל לעזור לך?"

"ובכן, אני, אה, שמעתי ש– כלומר, אני–"

"חכי רגע, אני יודע מדוע השם נשמע מוכר! השם שלך זהה לניסו–" ולפתע הוא קפא. חיוכו נגוז, ובפנים מתוחות, התבונן ישר לתוך עיניה דרך המסך, "מי את?"

"אני–אני–לא מבינה את השאלה."

"אמרת שאת קרובת משפחה!" פלט בקשיחות. "מי את?"

דמעות החלו להיקוות בקצות עיניה. קולו נשמע כה כועס. יותר מדי כועס. הוא כעס עליה כבר מלפני שלוש עשרה שנה. "אני… אני בתה של אוליביה."

הוא הניח את ידו על מצחו.

"אה…" ליבה הלם בעוז, אך היא אמרה זאת, ובקולה הייתה נימת תחנונים. "אתה מכיר אותי?"

"איני… יודע. זה תלוי במי שאת." הוא עצם את עיניו, ואמר, "בת… כמה… את, גליניס?"

דמעות נוספות איימו לפרוץ החוצה. "בת שלוש עשרה."

"אני גרוע במספרים. זאת אומרת שאת נולדת… מתי?"

"בשנת אלפיים ושש."

סטיב כספי הניח את ידו על פיו, ובהה במסך. למשך זמן ארוך לא אמר דבר. "אני לא מאמין," לחש. "אני לא מאמין. הו! מסך פיקסלים! אלוהים אדירים! האישה הזו מטורפת!" הוא חפן את ראשו בידיו. מבלי להביט בה, לחש בקול רועד, "היא אמרה לך לצלצל אלי? זו מתיחה?"

"לא, לא!!" היא נואשה מלעצור את הדמעות, והחלה להתייפח. "היא בכלל אינה יודעת שהתקשרתי אליך. בבקשה, אל תספר לה. היא אפילו אינה יודעת שאני יודעת מי אתה."

הוא הרגיע את עצמו במאמץ רב, וכשהוא נמנע עדיין מלהביט בעיניה, אמר, "כיצד את בכלל מדברת אתי? איך ייתכן שאני מסוגל לראות אותך?"

"אני מחוברת לרשת," ענתה כאילו היה זה דבר מובן מאליו. מי לא היה מחובר? מה קורה למבוגרים האלה מהמאה הקודמת?

אך דומה שלסטיב לא היה הדבר מובן מאליו. "את… מחוברת… לרשת?!" הוא חזר על המילים כאילו שזה נשגב מבינתו. "האישה הזו יצאה מדעתה לגמרי!" הוא השפיל את עיניו. "היא כנראה חשבה שזה מצחיק," מלמל לעצמו.

היא חדלה מלהתייפח, אך הדמעות המשיכו לזלוג. מה שעובר עכשיו על סטיב, לא היה לו קשר אליה. לא עם כל הקשקושים על הרשת, ופיקסלים, ושאוליביה מטורפת.

"אה… סטיב…"

"או אירוני," המשיך למלמל. "מה עובר לה בראש לעזאזל?"

"מר כספי!"

הוא נאנח, והביט בה בעיניים עצובות ומלאות חמלה. "מדוע התקשרת אלי, גליניס?"

היא שאפה עמוקות והחניקה יבבה, "בשביל דבר אחד בלבד… רציתי לשאול אם אתה מכיר אותי."

"כן, אני מכיר אותך, גליניס," אמר בקול הרגוע ביותר. "הייתי שם כאשר… נולדת." המילה האחרונה לא נהגתה בקלות. ואז הישיר אליה מבט, ועיניו היו עצובות: "האם את מכירה אותך, גליניס?"

משהו בדרך בה שאל את השאלה כמעט הקפיץ אותה מכיסאה. אך היא ענתה בכל זאת, וניווטה את השיחה לכיוון המתאים. "אני יודעת שאוליביה היא אימי. ואני חושבת שאתה אבי."

הוא הופתע, אך רק לשניה. "אני איני אביך, גליניס," אמר בקולו העצוב. ואז התחלף הניצוץ בעיניו לזעם, "זה מה שאוליביה אמרה לך?"

"לא, לא, אני נשבעת! היא לא הזכירה את שמך מעולם!" היא נשכה את שפתיה. זה עלול היה להיות הדבר הגרוע ביותר להגיד! "כלומר, בעצם, היא אמרה שאבא שלי הוא מישהו בשם ג'ונתן האץ'."

הוא פלט קול צחוק קטן ומריר.

"היכרת אותו?" שאלה.

"לזמן קצר."

"האם הוא אבא שלי?"

"זה–זה–זה–" החל לגמגם, "זה תלוי באיך שאת מגדירה 'אבא'."

"כלומר, האם הוא האב הביולוגי שלי?"

"זה תלוי איך את מגדירה 'ביולוגי'." לפתע עשה תנועת ביטול בידו. "אני מתלוצץ. אני מתנצל, גליניס. כן, הוא האב הביולוגי שלך. אך איני רוצה לדבר עליו. ודאי לא בלי הסכמתה של אוליביה. וקרוב לוודאי, גם עם הסכמתה."

הו, לא. גם הוא מסרב?! מה הבעיה עם אבא שלה?

בקול מתכתי וקר שאלה, "האם זה אותו ג'ונתן האץ' שהוא גם אבא של אוליביה?"

"גליניס, אני מצטער, איני יכול לדבר אתך."

"בבקשה! אימי אינה מרשה לאיש לדבר עליו. לא ייתכן שהיא שולטת גם בך, לא אחרי כל השנים האלה!" זה היה מכוער, אך עשוי להניב תוצאות.

"לא, לא, גליניס. זה לא זה. זה פשוט… היה לך פעם–" קולו נסדק, "מקום חם בלבי. שנים כל כך רבות השתדלתי לשכוח שאת קיימת. ובשנים האחרונות באמת הצלחתי להסתובב בעולם כאילו את לא נמצאת בו. גליניס… איני יכול לדבר אתך. זה כואב מדי. כעת, עלי לצאת כדי לאסוף מישהו משדה התעופה." הוא הניח את ידו על כפתור הניתוק.

"לא! בבקשה ממך, לא!"

"גליניס," מעיניו ניבט הייאוש. "עלי ללכת."

"אבל–אבל–אנא, צלצל אלי בחזרה!" (מספר הטלפון שלה היה רשום בתחתית המסך.) "או–"

"גליניס…"

"אני חייבת לדבר עם מישהו. ואימא אף פעם לא מדברת על כלום, ואתה יודע כל כך הרבה עלינו, ואתה כזה אדם נחמד, וזה היה יכול להיות נחמד אם היה מסתבר שאתה אבי."

"גליניס, אני לא אביך."

"אז אולי אתה יכול להיות חבר שלי? כי… אין לי חברים."

סטיב עצם את עיניו. "אני יודע," לחש.

"האם נוכל לשוחח שוב, מר כספי?"

הוא לא נע למשך רגע ארוך, ואצבעותיו כיסו את עיניו בחוזקה. לבסוף, הביט בה, ודמעות הופיעו בעיניו, "לעזאזל איתך, את כל כך בוגרת עכשיו."

"האם אוכל להתקשר אליך שוב, מר כספי? האם נוכל לשוחח?"

"כן," אמר. "נוכל לשוחח שוב."

גליניס חייכה לעצמה חיוך רחב.

"יש דבר אחד בטוח," אמר. "היא תשתולל מכעס, אם תגלה שדיברת אתי. הבה נשמור את זה בינינו לעת עתה, בסדר? מוטב… מוטב שלא נספר לה."

"בסדר," הנהנה בהתלהבות.

"פירושו של דבר שאיני יכול להתקשר אתך. כי היא תדע על כך. אז עדיף שאת תתקשרי אלי."

"אתה מתכוון לכך שהיא מפקחת על שיחות הטלפון שלי?"

"איני רוצה לדבר על זה, גלי–" הוא נאנח. "כן, כן. את חכמה, לעזאזל. כן, גליניס, היא מפקחת על השיחות שלך. מן הסתם היא לא מקשיבה לכל השיחות היוצאות, אבל היא לבטח בודקת את השיחות הנכנסות."

"איך אתה יודע את זה? אולי דברים השתנו מאז ש–"

"עלי ללכת. התקשרי אלי פעם אחרת, בסדר? אנחנו… נשוחח."

"טוב. להתראות."

הוא ניתק את השיחה. גליניס עברה מיד לתמונת המצלמה של חלונו. סטיב נעמד ישר מול החלון, כפות ידיו על השמשה, מתנשם בכבדות.

"אוליביה… אוליביה… מה עוללת?" תוכנת הדיבוב הופעלה מיד. הקול היה זר לגליניס כעת, כה שונה מקולו האמיתי. "היא בן אדם. היא חכמה… היא… היא בוכה, בשם אלוהים! הו, אלוהים, אוליביה, אמרתי לך שזה יקרה. אמרתי לך…"

למשך חמש דקות, עמד השקיף על נופי העיר, והדמעות זלגו להן במורד לחייו. לבסוף, הזדקף ופנה לעבר הקיר, לעבר מכשיר הטלפון, צדודיתו מופנית לחלון.

"טלפון," התוכנה דובבה. "הוראות. אם המתקשר האחרון יתקשר שוב, השמע את ההקלטה הבאה. התחל. גליניס, אני מצטער. חשבתי על כך שוב. איני יכול לדבר אתך. טלפון, סיים הקלטה. טלפון, אל תיידע אותי באשר לשיחות ממתקשר זה. השמד את כל הרישומים של שיחותיה." הוא הקיש על מספר מקשים, לקח תיק, כיבה את האורות, ויצא מן הדירה.

גליניס בהתה בדירה הריקה, ורק ישבה שם. פניה נפלו, ליבה שקע בקרבה ועולמה חרב עליה.

לאחר מספר דקות, ביקשה מן הטלפון שלה להתקשר אליו. היא ראתה את ההודעה, פניו ממלאות את המסך, מבטאות את ההודעה בקולו שלו. כשההודעה הסתיימה, הטלפון התנתק. היא התקשרה שוב, והפעם שמרה את ההודעה. ברגע שנותקה, הפעילה את ההודעה המוקלטת שוב ושוב ושוב ושוב. היא חזרה עליה כעשרים פעם, עד ששמעה את מכוניתה של אימה בשביל הגישה לבית. היא קמה ורצה לחדר האמבטיה כדי לשטוף את פניה.

"גליניס!" קראה אימה. "את לבושה? יש לנו אורחים!"

"אורחים?" זאת אומרת לא רון או אליזבת? אף פעם אין לנו אורחים!

"רק רגע!" צעקה, רצה מחדר האמבטיה אל דלת חדרה, וטרקה אותה מאחוריה. "רק רגע!" היא כבר הייתה לבושה, אך שכחה לכבות את המחשב – ופניו הקפואות של סטיב מההודעה שלו, עדיין התנוססו על המסך. ידה ריחפה מעל כפתור הכיבוי, ואז, למרות כל מה שקרה, החליטה שזה לא נגמר עדיין. היא תכנתה במהירות את 'תפוס'תו' לעקוב אחר סטיב למן הרגע שעזב את הדירה, לפני דקות אחדות, ולעשות זאת ברשת. אז כיבתה את המחשב ועמדה לפתוח את הדלת.

היא נעצרה. "אני באה!" צעקה, ורצה לחלון חדרה. היא הביטה החוצה, אך רק המכונית של אימה חנתה בחזית הבית. האורח הזה, יהיה מי שיהיה, הגיע, כנראה, ברכב של אימה.

היא יישרה את בגדיה, מחתה את עיניה, לבשה חיוך ויצאה אל חדר האורחים.

אימה המתינה שם בלוויית איש קטן קומה ומזוקן, בשנות השישים לחייו.

"שלום, חמודה," אוליביה חיבקה אותה, והחוותה בידה לעבר האיש. "זה פרופסור פון שטראוס, אחד מגדולי המומחים בעולם בפסיכולוגיה תיאורטית, אם לא החשוב מכולם. הוא הגיע למכון לצפות במחקר שלי, והצעתי לו לבוא ולהצטרף אלינו לארוחת ערב. צ'ארלס, זו בתי, גליניס." היא נעצה מבט בגליניס, "תגידי 'שלום'!"

"שלום," אמרה גליניס בחיוך מהוסס.

האיש הביט בה כמוכה רעם. "את… גליניס?" שאל במבטא גרמני כבד.

"לחצי את ידו!" ציוותה אוליביה.

פון שטראוס הושיט את ידו. גליניס לחצה אותה. הוא צחק בעצבנות, ומשך את ידו בחזרה.

"האם היא יכולה להבין כל מה שאני אומר?"

"כמובן, אל תהיה מגוחך," ענתה אוליביה במהירות.

"האם היא יודעת חשבון?"

"היא נמצאת ממש מולך, תשאל אותה?"

"כמה זה שש כפול שבע?" פנה בשאלה לגליניס.

גליניס הביטה באימה. מי המטורף הזה? אוליביה משכה בכתפיה.

"ארבעים ושתים," ענתה גליניס ושאלה מיד, "מה השורש הריבועי של 2222?"

"אני–אה…"

גליניס פנתה לאימה, "הוא לא יודע חשבון." אוליביה צחקה.

"ראה בזה אזהרה, צ'ארלס. היא לא רק יודעת חשבון, היא גם יכולה להביך את האורחים." הניחה ידה על כתפה של גליניס. "הבט, העובדה שבגלל הבעיה הרפואית היא לא מבקרת בבית ספר, לא מצביעה על כך שהיא נחשלת בדרך כל שהיא. אני והמחשב, ולפעמים רון, מלמדים אותה מתמטיקה, ספרות, היסטוריה, מדעים – הכל. למעשה, זה עתה סיימנו לקרא את 'הסוחר מונציה', והמבחנים מראים שהיא חכמה יותר ממה שאני הייתי בגילה."

"באמת?" הפרופסור היה מורשם.

"באמת. אז מספיק עם השאלות האלה. גליניס נורמלית ממש כמוני וכמוך."

"יש… יש… יש לי בקשה אחת," אמר. "אה… הייתי רוצה לראות את השקדים שלה."

גליניס הביטה באוליביה, שאמרה, "צ'ארלס, אתה מביך אותי."

"במחילה ממך," אמר. "השקדים שלה."

שקט מעיק השתרר למשך שניות מספר, עד שאוליביה אמרה לבסוף לגליניס, "תגידי 'אה'."

"מה?!", ,, , ,

"עשי כבקשתו," החוותה אוליביה בכניעה. "הוא זקן וסנילי." פרופסור פון שטראוס הביט בה בתמיהה. "אם תתנהג בצורה כזו, זה מה שיגידו." ולגליניס אמרה, "עשי כבקשתו."

גליניס אמרה 'אה', והפרופסור הציץ פנימה.

"מדהים," אמר. (מאוחר יותר, התגנבה גליניס לחדר האמבטיה והציצה לתוך גרונה, כדי לראות אם השקדים שלה אדומים או נפוחים. הכל נראה כשורה.)

"כן, כן," אמרה אוליביה. "יש לה עיניים, יש לה ידיים, אברים, ממדים, חושים. היא אוכלת מזון. אם תדקור אותה, היא תדמם. אם תדגדג אותה," היא שלחה יד מהירה לבית שחייה של גליניס, וגליניס התכופפה קדימה, "היא תצחק. אם תרעיל אותה, היא תמות."

"נכון," אמרה גליניס. "ואם תפגעו בי, אני אתנקם."

הם נעצו בה מבט המום.

"מה?" שאלה גליניס. "כך נגמר הציטוט, לא?"

"נכון," אמרה אוליביה, ומחאה כף פעם אחת. "הבה נאכל."

אוליביה הכינה את הארוחה. גליניס והפרופסור התיישבו מול הטלוויזיה וצפו בחדשות. הפרט המעניין ביותר עסק בצוות מדענים יפניים שיצרו רובוט אינטליגנטי הנראה אנושי. לרובוט היה עור שנראה כעור אדם. היו לו כל האברים וה'עצמות' שיש לבן אדם. באופן תיאורטי, הוא יכול היה לנוע רק כפי שאדם נע. הרובוט יכול לשמור על שיווי משקל ולעבור בשדה רצוף מכשולים, אך תנועותיו עדיין היו מגושמות. ממש לא אנושיות. והאינטליגנציה שלו הייתה מדהימה. הוא מסוגל לענות על שאלות וליצור משפטים. גליניס ופון שטראוס היו מהופנטים.

"בעוד שנים אחדות," אמר פון שטראוס, "יהיו לנו רובוטים כה משוכללים, עד שלא נוכל להבדיל בינם לבין אדם רגיל."

"לא בדור שלנו, פרופסור," קראה אוליביה מן המטבח. "האנשים האלה שעוסקים בתבונה מלאכותית ובמחקר רשתות עצביות יוכלו אולי ליצור רשתות עצביות אינטליגנטיות. אך איש לא הצליח עדיין ליצור מודעות מלאכותית או כושר תובנה מלאכותי. אנו רחוקים מזה כפי שתמיד היינו. בסופו של דבר נצליח, מן הסתם. אך לא בדור שלנו."

בעת ארוחת הערב, שוחחו אוליביה ופון שטראוס על העבודה בעיקר.

"הבעיה בפסיכולוגיה כיום," אמרה אוליביה, "ותסלח לי על דבריי, פרופסור – אך הבעיה היא שפסיכולוגיה אינה מדע ממש."

"נו, נו, באמת, זו התקפה חסרת בסיס על המקצוע שלנו."

"באמת, פרופסור, אנחנו באותו מצב גרוע בו היו הרופאים לפני חמש מאות שנה, כשהם לא ידעו דבר על מחזור הדם ועל חיידקים, עשו חוקנים והקיזו דם כדי לרפא, ולא רחצו את ידיהם."

"נו, נו, באמת, זה מגוחך ואת יודעת זאת."

"מה שאני אומרת," התעקשה אוליביה, "זה שאם אתה רוצה באמת להיות מדען, אז לאחר שפיתחת תיאוריה, עליך להיות מסוגל לבדוק אותה. עליך להיות מסוגל לבצע את אותו ניסוי שוב ושוב, באותם תנאים ולוודא שהתוצאה אותה תוצאה. עליך להיות מסוגל לבצע את הניסוי, בשינוי פרט קטן כזה או אחר, ולבדוק אם זה מה שמשנה את התוצאה. אחרת, כל התיאוריות שלך אינן אלא הנחות שאי אפשר להתייחס אליהן ברצינות. זה לא מדע, זה משחק ניחושים."

"אך כדי לעשות מה שאת אומרת, עליך להכניס את המוח האנושי לבקבוק, או למבחנה. ואנחנו לא יכולים להכניס את המוח האנושי לתוך מבחנה."

היא הניחה את המזלג, התבוננה בו, ואמרה ביהירות, "אני יכולה."

פרופסור פון שטראוס הפנה אז את מבטו לגליניס, ומשהו בעיניו גרם לכל גופה להצטמרר.

"כמו כן," הוסיפה אוליביה, שלא הבחינה במבטו של פון שטראוס, "אני כמעט מוכנה לפרסם את ממצאיי." באופן מוזר, הצהרה זו סיכמה את הנושא בשיחה.

עם תום הארוחה, הודיע פון שטראוס שעליו לחזור למכון. אוליביה אמרה לו שתבלה זמן מה עם גליניס, ושהיא תצטרף אליו במכון בעוד שעות אחדות. פון שטראוס עזב את הבית, ומיד לאחר מכן, שמעה גליניס את קולה של מכונית מותנעת ויוצאת מהחנייה. אוליביה הלכה לחדרה, ואז נקלטו הדברים במוחה של גליניס. המכונית היחידה בשביל הגישה לבית הייתה זו של אימה! והקול היה אותו קול מוכר של המכונית. היא רצה לחלון, והסיטה את הוילון. המכונית של אימה עמדה מולה, חונה במקום הרגיל.

"ובכן," אימה יצאה מחדרה, לבושה בבגדים פחות רשמיים. "אני כולי שלך למשך השעתיים הבאות. מה את רוצה לעשות?"

מה שגליניס רצתה לעשות זה לשאול על המכונית. או בקשר לשיחתה עם סטיב. אך היא הייתה עדיין תחת השפעת התגובה של אימה בעקבות שאלותיה על רישומי לידתה. משום מה, זה נראה מסוכן לשאול שאלות ברגע זה. מוטב למצוא את התשובות בעצמך.

"את יודעת, אימא," אמרה, "הפרופסור כנראה מאוד חשוב לעבודתך, והוא בטח לא מגיע לכאן לעתים קרובות. לכי ותצטרפי אליו. אני אסתדר מצוין לבד."

אוליביה היססה. היה זה ברור שהיא רצתה לעזוב. "אה… את בטוחה?"

"כן. אני אהיה בסדר."

"אולי אשלח את רון לבדוק שאת בסדר."

"לא, אימא, באמת, אין צורך."

אוליביה הביטה לתוך עיניה של גליניס, ואז אמרה, "בסדר, תודה."

"על לא דבר."

"ואת יודעת מה, אני אפצה אותך על כך. מחרתיים, ביום ההולדת שלך, נבלה את כל היום ביחד. חכי עד שתראי מה תכננתי."

"אני ממש במתח, אימא."

גליניס השקיפה מבעד לחלון כיצד אימה נכנסה למכונית ונסעה משם.

מיד לאחר מכן, הלכה למיטתה והתמוטטה לתוכה. מעולם לא חשה כה בודדה. דברים רבים מדי שאימה סיפרה לה היו לא נכונים או חסרי שחר. היה לה דוד, ולדוד היו לפחות בן אחד ובת אחת – ברברה – שגליניס לא הכירה מעולם. אוליביה התגוררה אולי במקום אחר. תעודת הלידה שלה איננה. אולי המחלה שלה היא רק תירוץ למנוע ממנה לצאת לעולם. וסטיב כספי (בעלה לשעבר של אימה, עוד עובדה שהיא לא ידעה) מסרב לדבר אתה. ומי זה אותו ג'ונתן האץ' שסטיב אישר שהוא אכן אביה? ואותו פרופסור פון שוורצה, מטורף כמו שהוא נשמע, חיזק עוד יותר את הרגשתה שאימה לא סיפרה לה הכל.

לא היה איש לדבר אתו, להתייעץ אתו, לשאול אותו.

נחישות החלה להתרקם בליבה. זהו, לא עוד כפפות משי. הם מסתירים ממני דברים, אבל אני ארחרח עד שאגלה אותם, פרט אחר פרט. אני אחבר את פיסות חיי בעצמי. ואני אתקוף את הנושא מכל הכיוונים בבת אחת.

היא התיישבה ליד המחשב והדליקה אותו.

הגיעה העת לעקוב אחר אימה.

היא העלתה מפת צילום אוויר של העיר, וביקשה להציג את כל מצלמות הרחוב סביב או בתוככי המכון למחקר. לא הייתה אף מצלמה בפנים. ולא היו גם כל מצלמות בהיקף של חצי קילומטר. אחרי הכל, היה זה אזור שמור. אך לאחר שצפתה בכל אחת מן המצלמות המרוחקות, גילתה שמצלמה אחת יכלה למעשה להראות את הכניסה למכון בפינת המסך, ממרחק של 1200 מטר. זה היה די והותר.

היא העתיקה את דמותה של אימה מתוך האלבום המשפחתי באינטרנט, וביקשה מהמחשב לחפש ולמצוא את כל הדמויות הדומות שצולמו במשך 72 השעות האחרונות. לאחר מכן, חיפשה גליניס מצלמת רחוב מעבר לרחוב לשם 'עברה' אימה להתגורר לפני חמש שנים, ובקוצר רוח גובר, הורתה למחשב להודיע לה ברגע שהדמות הראשונה תימצא.

זה יארך מספר דקות במקרה הטוב. היא היססה בטרם הפעילה את 'תפוס'תו' שעקב אחר סטיב. הבוגדנות שלו עדיין הכאיבה לה. אך זה לא היה קשור לבוגדנות. זה לא היה קשור לידידות או לאבהות או לכל דבר מעין זה. זה היה קשור לזהותה, ומדוע כולם משקרים. זה היה קשור לכך שכולם יודעים את האמת על חשבונה.

היא הפעילה את 'תפוס'תו' וצפתה בסרט בפנים חתומות. מונית לשדה התעופה, נסיעה של ארבעים דקות. המצלמות איבדו אותו. מצלמה אישית אחת איתרה אותו בשדה, כשהוא מחבק אישה רזה ונמוכה, כבת שלושים. זו כנראה 'מותק'. לאחר מכן, הוא אותר במרחק עשר דקות מביתו, במונית עם מותק. שיחה תמימה על נסיעתה להוואי. כמה נחמד.

היא הריצה במהירות את הקטעים בהם הם דיברו ודיברו, הוציאו את המזוודות מן המונית, נכנסו לבית ופרקו את המזוודות. גליניס חזרה למהירות הרגילה, כשראתה כיצד מותק מלטפת את שיערו של סטיב.

"גליניס," אמר סטיב, "חושבת שאוליב– […] אימא שלה." גליניס הקפיאה את התמונה, עיניה מורחבות בהפתעה. הם מדברים עליה.

היא החזירה את הסרט דקה אחת לאחור, וצפתה בו במהירות רגילה.

"תפסיק לטרוח סביבי," אמרה מותק, "אני מרגישה טוב."

"[…] בטוחה?" מוקדם מדי. היא תפסה את השיחה מספר שניות לפני שהתחילה.

ואכן, עשרים שניות לאחר מכן, מותק אמרה, "[…]נראה ש– […] מטריד אותך."

"[…] מסובך. […] הגב שלו היה למצלמה, ולה היה מבט מודאג…] –שיחת טלפון שקיבלתי היום. […] לעצמה גליניס […] –עשרה שנים. אבל למעשה – עזבי את זה, זה מסובך מדי. […] – דבר אחד, היא חושבת שאוליביה – אשתי לשע—" (בפינת המסך החל להבהב אייקון המצלמה המפקחת על הכניסה למכון – משימתה הושלמה. היא תטפל בזה אחר כך.)

"ה[…] –ולוגית?" אמרה מותק.

גבו של סטיב היה מופנה לחלון, אך הוא הנהן. "[… הוא הזיז את ידו הצידה. …] גליניס חושבת שאוליב– […] אמא שלה." גליניס קימטה את מצחה. זה היה הרבה יותר קל כשהוא עמד בשקט ודיבר בטלפון.

"ו– […] לא אימא שלה?" מותק הניחה את ידה על כתפו של סטיב.

סטיב שקע לתוך כיסאו. "הו, לא. לא, לא, לא, לא. את לא מבינה. היא ה– [ידו כיסתה את פיו למספר שניות] –ונה מסוגה. היא מעין התרנגולת שמטילה את הביצה הראשונה."

"[…] מתכוון?"

גליניס הקפיאה את התמונה ובהתה במסך חסרת תחושה. אולי משום שההלם היה כה גדול, אך גם משום שבתוככי נפשה הייתה כה בטוחה שאוליביה היא אימה. הדמיון ביניהן היה כה רב – לא ייתכן שהיא מאומצת. ועם זאת… סטיב ידע לבטח על מה הוא מדבר. ולמה התכוון כשאמר 'תרנגולת שמטילה את הביצה הראשונה'? למה הוא התכוון?

אוליביה אינה אימה?! לא יתכן.

היא המשיכה להריץ את הסרט.

"[…] לא יכול לספר לך," סטיב התרומם מכיסאו. "מחקר […] מסוו– […] אני אסתד– […]"

"[…] –שן על זה, בסדר?" היא נשקה לו, והוא החזיר לה נשיקה.

"כן. […] –אותך."

שניהם נכנסו לחדר השינה, שם נעלמו מטווח ראייתה של גליניס. זה היה כל החומר ש'תפוס'תו' השיג. היא הביטה בשעון בפינת המסך. השיחה האחרונה הזו התקיימה לפני עשר דקות. היא עברה למצלמת הרחוב. דירתם הייתה חשוכה מלבד אור קטן בחדר השינה. הם קוראים. או משוחחים. עליה. או על הוואי. או על תינוקם.

כשהיא פועלת באופן אוטומטי לחלוטין, היא הורתה ל'תפוס'תו' להמשיך לעבוד, ולחצה על האייקון המהבהב בתחתית המסך. המסך התמלא מיד בתמונה ממצלמת הרחוב המוצבת מחוץ לכתובת בה אימה מתגוררת באופן רשמי. התמונה צולמה באותו בוקר. אוליביה נראתה עוזבת את הדירה, לבושה בבגדי העבודה, חליפה וכל הנלווה לה, ותיק מסמכים בידה. היא נכנסה למכוניתה ונסעה לדרכה.

"הכלבה הזו," לחשה גליניס. "היא כן גרה במקום אחר!"

אייקון המצלמה המוצבת מחוץ למכון הבהב שוב. זה עניין את גליניס כקליפת השום. היא התעלמה ממנו. היא בהתה בדירה זמן מה בשפתיים קפוצות, ותהתה עד כמה בוטה תגובתה צריכה להיות. לאחר דקה, היה בידה מספר הטלפון של הדירה של אוליביה.

בטרם תתקשר למספר של אוליביה, היה עליה לבצע מספר פעולות. הטלפונים תמיד סיפקו את מספר המתקשר בתחתית המסך. אם הטלפון אינו זמין, וגם אם המתקשר אינו משאיר הודעה, מספרו עדיין נרשם. אם אוליביה תראה את מספרה של גליניס, כאשר תחזור 'הביתה', היא תזהה אותו לבטח. גליניס לא רצתה בזה. עדיין לא. היא תנתב את שיחת הטלפון דרך חמש תחנות שונות – המספר שיופיע על המסך לא יאפשר איתור נכון.

אני לא רק יודעת חשבון וספרות והיסטוריה, אימא, חשבה; קיבלתי '10' בפריצת מחשבים. היא נכנסה לאתר הסודי בו שמרה את תוכנות הפריצה שלה, שאת מרביתם תכנתה בעצמה. אימה הסתירה ממנה סודות, וגם לה היו סודות.

היא הפעילה את תוכנת 'מָסָח-רחוק', וחייגה את מספרה של אימה.

פניה של אוליביה הופיעו על המסך. "הלו," אמרה. "זה ביתה של דוקטור אוליביה האץ'–" קיבתה של גליניס התהפכה בקרבה "–אני לא בבית כעת. אנא, השאירו הודעה." ברגע שתמונתה נעלמה, השתלטה תוכנת 'מָסָח-רחוק' מיד על המשיבון של אוליביה. גליניס יכלה עתה לטפל בו כאילו היה שלה. היא סרקה את ההודעות. היו שם שלוש הודעות חדשות (שאוליביה טרם שמעה), שתי הודעות שמורות, ואחת שנשלחה לסל המיחזור, אך לא נמחקה עדיין (סל המיחזור מחק הודעה 24 שעות לאחר שנשלחה אליו).

היא צפתה תחילה בהודעה שנשלחה לסל המחזור.

פרופסור פון שוורצקופף הופיע על המסך. "שלום, דוקטור האץ'," אמר במבטאו הכבד. "הנני לעדכן אותך. הרגע אישרתי את הטיסה שלי. אני אגיע בטיסה מספר–" גליניס הריצה את ההודעה קדימה. "–ים. אני נרגש מאוד מכך שאוכל לראות את המחקר שלך, גם אם חצי ממה שרמזת עליו הוא נכון. נתראה בעוד פחות מארבע עשרה שעות."

משעמם. גליניס בחרה אחת מההודעות החדשות. פניו של רון הופיעו, "אוליביה! אוליביה! אם את שם, עני בבקשה. יש מקרה חירום עם גליניס! התקשרי אלי דחוף!!!"

גליניס מצמצה בעיניה. ואז הביטה בשעה הנקובה. זה היה לפני שש שעות. היא לא ראתה את רון זה יומיים. על מה לעזאזל הוא מדבר? היא הביטה סביב, מפוחדת. אך לא היה כל מקרה חירום במשך שש השעות או אפילו עשרים וארבע השעות האחרונות. זה רק הבהיר נקודה שהיא לא שקלה. רון ואליזבת נוטלים חלק במה שקורה פה. גם הם משקרים לה כל חייה. אין עוד בני ברית. היא הייתה בודדה במערכה.

שתי ההודעות החדשות הנוספות היו מאנשי מכירות. זבל. גליניס פנתה להודעות השמורות.

אדם בלתי מוכר הופיע על המסך. הוא נראה כבן חמישים, פרוע שיער, עייף, ושני ילדים נראו משחקים מאחוריו. "אחותי," אמר. אז זה דודה של גליניס, תומאס! "רציתי רק להודיע לך שפאט הגיעה שלמה ובריאה, הכל בסדר, ואנחנו נעשה חיים בזמן שאת עסוקה עם האיש החשוב ההוא." הוא הביט הצידה. "מה? טוב, בסדר." הוא פנה שוב למסך. "פאט רוצה לומר משהו." הוא זז הצידה, והמצלמה קלטה את פניה החמודות של ילדה בת שש.

"שלום, אימא," נפנפה בידה, ועיניה של גליניס כמעט ויצאו מחוריהן. "אני מתגעגעת אליך. תתקשרי אלי כשתחזרי הביתה."

"להתראות, אוליב אויל," אמר תומאס, והקיש על מקש הניתוק.

גליניס התקשתה לנשום. נקודות פיזזו מול עיניה.

לאחר מספר דקות, נרגעה דייה כדי להבין כי דבר לא נקלט במוחה מההודעה מלבד המילים "שלום, אימא". היא צפתה בהודעה שוב.

פאט. שמה של אחותה הוא פאט.

היא החזירה לאחור את ההודעה והקפיאה תמונה של פאט. היא באמת חמודה, והיא נראתה כמעט כמו שגליניס נראתה כשהיא הייתה באותו גיל. אומנם, האף והסנטר היו שונים במקצת, אך לא היה ספק בכך. פאט היא אחותה.

אוליביה חיה חיים כפולים. אך דומה שגליניס, וגליניס בלבד, היא זו שחיה בסתר. פאט פגשה את שאר בני המשפחה. וגליניס… היא לא ידעה אפילו שהם קיימים.

לפתע, נעלמה תמונתה של פאט והוחלפה במראה דירתה של אוליביה. גליניס קפצה ממקומה: מה זה? ברגע שעמדה להקיש על כפתור ולהפעיל מחדש את המשיבון, הבחינה בתנועה בחלקו העליון של המסך. רגליים, עקבים גבוהים, מלווים בקול. הרגליים התקרבו. המצלמה לא התמקדה בדמות כפי שהייתה אמורה לעשות כשהבחינה בתנועה. לרגליים נוספה חצאית, ולפתע פניה של אימה מלאו את המסך והיא נעצה בה מבט ישיר. גליניס כמעט והרטיבה את התחתונים.

גליניס ישבה קפואה במקומה, ללא יכולת לזוז, בעוד גבותיה של אימה התקמרו קמעה, ועיניה נעו מעלה ומטה. אט, אט, חלפה מחשבה אחר מחשבה בירכתי מוחה של גליניס. היה זה אלמנט בטיחותי בתוכנת ה'מסח-רחוק': כשחל שינוי בסביבה, היא עברה מיד למצב בו היא מתחזה לטלפון מנותק, ובו בזמן מאפשרת למתקשר/פורץ לראות את הנעשה. התוכנה התחזתה למתה. למעשה, היא התחזתה למשיבון. אוליביה לא יכלה לראות את גליניס; המסך שלה נראה כמשיבון. היא לא תוכל לגלות… אלא אם תנסה להתקשר.

אוליביה לחצה על נקודה במסך ונעה הצידה. תוכנת ה'מסח-רחוק' השמיעה לה את שלושת ההודעות החדשות, בעוד גליניס צופה בה מסתובבת ברחבי הבית, לוקחת לעצמה משקה מן המקרר, ומחפשת משהו בשולחן הכתיבה שלה.

ההודעות הסתיימו. גליניס ישבה מול המסך, ולא העזה להתנתק. אוליביה הניחה תיקי מסמכים בתוך מזוודה, סגרה אותה, כיבתה את האור, ויצאה מטווח הראיה. גליניס שמעה אותה פותחת את הדלת, סוגרת אותה, ונועלת אותה מבחוץ. רק אז הבחינה עד כמה רצתה שאוליביה תגלה אותה. שתעניש אותה, אולי, אך שתתעמת אתה על למה ואיך, ועוד כל כך הרבה דברים, יותר מדי דברים…

גליניס החלה לבכות. הדמעות טשטשו את ראייתה והיא התנתקה מן הרשת, כיבתה את המסך, והתמוטטה על המיטה. היא התייפחה ללא מעצורים.

חצי שעה לאחר מכן, היא ישנה עדיין לבושה בבגדיה, לאחר שנרדמה תוך כדי בכי. היא חלמה על אחותה.

"גליניס… גליניס…"

גליניס פקחה את עיניה, ופני אימה הביטו בה, בחיוך. זיכרון הלילה הקודם חלף במוחה של גליניס, והיא קפצה כנשוכת נחש, מתנשמת בכבדות.

"וואו! מה קרה?"

"אני… אני… אני מצטערת. היו לי סיוטים." היא הביטה סביבה. "מה… מה השעה?"

"כבר בוקר. ואת נרדמת בבגדים שלך. הפסקת לעשות את זה לפני שנים." דאגה ניכרה בקולה של אוליביה. זה הפתיע את גליניס. "הו, אלוהים, אני מתנצלת, אני לא מקדישה לך מספיק תשומת לב. הקשיבי," היא נגעה בלחייה הסמוקות של גליניס. "זה רק בגלל שהפרופסור נמצא כאן. הוא חשוב מאוד לקריירה שלי. הוא היה אמור לעזוב היום, אך מסתבר שהוא אוהב את מה שראה, והוא רוצה להישאר כאן יום נוסף. אני יודעת שאמרתי שנבלה מחר ביחד, אבל זה באמת מאוד חשוב. הוא עוזב בשש בערב. את ואני נבלה בערב ביחד, זה ודאי יהיה מספיק, מה את אומרת? אני אתן לך את המתנה שלך, ואחרי זה אני אכין אוכל מיוחד, בסדר?"

"כמובן." גליניס ניסתה לחייך.

"כעת," אוליביה מחאה פעם אחת בכפות ידיה. "צאי מזה! התלבשי ונאכל ביחד. אני עוד מעט צריכה לצאת."

"ובכן," שאלה אוליביה כשגליניס הגיחה מחדר האמבטיה. "איך זה להיות כמעט מבוגרת? איך זה להיות כמעט בת שלוש עשרה?"

ארוחת הבוקר כבר הייתה מונחת על השולחן. גליניס התיישבה והציצה באוליביה מזווית עינה. "אני מרגישה מבוגרת יותר ופחות תמימה ממה שהייתי אתמול."

"כשאני הייתי בת שלוש עשרה, כבר הרגשתי מבוגרת לגמרי במשך שלוש שנים לפחות."

הן אכלו את ארוחת הבוקר בשקט. לפתע, גליניס שאלה, "אימא, למה אין לי אח או אחות?"

אוליביה לא מצמצה אפילו, "ילדתי בת אחת. היא היתה ממש חולה. מספיק קשה גם להחזיק במשרה וגם לטפל בך. בת אחת הספיקה לי."

גליניס חרקה בשיניה. היא ממש כלבה! היא מאשימה אותי!

גליניס שמרה על שתיקה. אוליביה המשיכה לדבר על פרופסור פון שוויצר. כשסיימו לאכול, מיהרה לעזוב.

גליניס גילתה שהיא מאוכזבת שאוליביה לא שאלה אותה מה באמת מטריד אותה. היא לא שיערה בנפשה עד כמה רצתה לספר לאוליביה מה שהיא יודעת, לשמוע ממנה הסברים שיבריחו את כל השאלות שלה, וכל הבוגדנות. והיא לא יכלה לאזור אומץ לשאול, היא הייתה זקוקה לכך שאימה תשאל. אך היא לא שאלה.

גליניס עייפה מניחושים, עייפה ממשחקי הריגול. נמאס לה מהשקרים והכחש שסבבו אותה. ויותר מכל דבר אחר, היו לה מספיק הפתעות לכל ימי חייה.

הגיעה העת, לשים קץ לדבר. והיא ידעה כיצד. כל שעליה לעשות זה להקיש על הכפתורים הנכונים.

היא קפצה את שפתיה בנחישות, התיישבה ליד המחשב והדליקה את המסך. היא העיפה מבט בדירתו של סטיב דרך מצלמת הרחוב. שום דבר. אך היום היה יום שבת. מה הסיכויים שיהיה בבית בשעה עשר? היא המתינה דקה, ואז הופיעה דמותו של איש הפוסע במהירות מצד אחד של החלון לצדו השני. היא עצרה את המצלמה, החזירה לאחור את הסרט, הקפיאה את התמונה ועשתה זום. הזווית הייתה גרועה, אך זה היה שיערו, ומבנה גופו. אכן היה זה סטיב.

היא חייגה את מספרו של סטיב דרך מספר טלפון אחר. כך שהמחסום שהציב בפניה (חסם את המספר שלה) לא יפעל.

הטלפון צלצל פעם, פעמיים, ואז הופיעו פניו על המסך.

"שלום," חייכה אליו חיוך ציני רחב. "זוכר אותי?"

פניו עטו הבעת הלם. ממש ברגע שעמד להתעשת, אמרה, "אני התרנגולת שמטילה את הביצה הראשונה," ופניו נפלו שוב. "אהבתי את זה," המשיכה, "שחסמת את השיחות שלי. אהבתי אפילו יותר שחשבת שזה יעבוד."

"גליניס, אני–"

"לא, לא, לא," קטעה אותו שוב. "הייתה לך הזדמנות. עכשיו תורי. אני רוצה לחלוק אתך משהו," אמרה באדיבות מוגזמת. "פרצתי לתוך ביתה השני של אימ– אוליביה, אני מניחה שאתה יודע שיש לה שני בתים. וראה מה מצאתי." היא הציגה את ההודעה של תומאס ופאט.

"שיט," לחש סטיב, כשההודעה הסתיימה. הוא הבין את חשיבותה ואולי אף יותר.

"האם תשומת לבך נתונה לי, מר כספי?"

הוא הנהן.

"מצויין. כי הנה מה שאני יודעת. אבי ואביה של אוליביה נושאים את אותו שם, ואיש אינו רוצה לומר לי דבר עליו. אתה אומר שאוליביה אינה אמי," – על פניו ניכרה מבוכה – "לא, אתה לא אמרת לי את זה, אך אמרת את זה בכל זאת. אבל לאוליביה יש משפחה שלמה ששמרה ממני בסוד, לרבות אותך, ולרבות בת שנראית דומה מאוד לי ולאמי – אז איך ייתכן שאין לנו אותה אם? ומשום מה אתה חושב שיש לזה קשר עם טלוויזיית הפיקסלים שלי."

"גליניס," אמר, "אני מבין מה שאת עוברת. אך איני יכול לעזור לך."

"אתה מפחד מאימא שלי, מר כספי? כי עד עכשיו סיפרתי לך מה שאני יודעת. והנה מה רצוי שאתה תדע. אני פיקחית. אני רבת תושייה. אני ערמומית. ואתה על הכוונת שלי." היא התקרבה למצלמה. "אני אמצא דרך כל שהיא לסחוט אותך. אני אמצא סודות על האישה שנושאת את תינוקך. אני אמצא דרך להרוס את היחסים ביניכם, אם תאלץ אותי לעשות זאת. אני יכולה להסב נזק רב יותר מאימא. לא כדאי לך שאהיה האויב שלך. לא יהיה נחמד יותר אם נהייה ידידים, כפי שהצענו בתחילה?"

גליניס שאפה עמוקות, נשענה לאחור בכיסאה, ואמרה בקול לאה. "הבט, זה היה האיום. הנה ההצעה האמיתית: סטיב, אתה יודע ואני יודעת שהיא שיקרה לי כל חיי. אני לא מבינה את זה, זה לא מוצא חן בעיניי, וזה אינו צודק. אני יודעת שאתה חושב בדיוק כמוני, ומשיחתנו הראשונה, הבנתי שזו הייתה אחת הסיבות שעזבת אותה. היא משקרת לי מהרגע שבו נולדתי. היא שמרה עלי כסוד כמעט מכל מי שהיא מכירה… ואיני יודעת מדוע, ומה עוד היא עשתה, אך אני חייבת לדעת. אתה מסוגל להבין זאת? כלומר, אתה אמרת ששמרת לי מקום חם בלבך. ואתה עומד להיות אבא, ואני רואה שאתה אדם רחום. איך תוכל לגדל את ילדך ביודעך שאתה חלק ממה שהיא עשתה לי כשהיא גידלה אותי, שהייתה לך הזדמנות לשנות זאת, ולא עשית דבר?"

סטיב השפיל את מבטו. "את לא תאמיני לי, אם אספר לך, גליניס."

ליבה החמיץ פעימה. "ספר לי בכל זאת."

"יש דברים שרצוי שאדם לא ידע על עצמו, גליניס." הוא הרים את מבטו והביט בה, "אם אספר לך, את לעולם לא תחזרי להיות מה שהיית. לעולם, גליניס. את מבינה את זה?"

היא השתהתה לכמה שניות, כדי שיחשוב שהיא שוקלת את הדבר. "אני מבינה. ספר לי."

סטיב שאף מספר שאיפות עמוקות ואיטיות, כאדם האוסף כוח לביצוע מטלה קשה במיוחד. כשמבטו מופנה ממנה קמעה, אמר, "ראשית, גליניס, לא, לאמיתו של דבר, אוליביה אינה אמך הביולוגית. את ה– אה… את ניסוי מדעי, גליניס."

"ניסוי מדעי? אבל היא הרי פסיכולוגית!" ואז עיניה הצטמצמו. "היא פסיכולוגית, לא כן?"

"כן, בהחלט."

"אז–אז–אז–"

"גליניס, גליניס, אנא, הקשיבי לי." קולו היה נסוך בחמלה. "אמרתי לך שיהיה לך קשה להאמין. וזה היה החלק הקל. מה שאומר עכשיו הוא גם החלק הקל, אם כי זה לא יישמע כך. גליניס…" הוא נאנח והפנה את מבטו. "…את לא בן אדם כמונו."

גליניס בהתה במסך. "אני… זה מגוחך," אמרה לבסוף.

"אבל זה נכון," אמר בקול שלו.

"אבל… אני הולכת, אני חולמת, אני נושמת, אני מריחה, יש לי רגשות–" היא עצרה, משהתחוור לה שגם בעלי חיים יש את כל הדברים האלה. "אני חושבת! אני מדברת! אני–" זה היה מגוחך, ועם זאת היא לא יכלה להוכיח שהיא אכן אנושית, משום שאולי צורה חדשה של חיים אינטליגנטים גם תוכל לעשות כל זאת. "אני כמו כל אחד אחר!" צעקה. "אני–אני–אני אנושית!"

"אני יודע שאת עושה את כל הדברים האלה, ויותר. ואת היית יכולה להיות בן אדם, ואת היית צריכה להיות אנושית, ויש לך די-אן-איי אנושי ואך ורק די-אן-איי אנושי. אך העובדה היא… ש…" הוא לא היה מסוגל להמשיך.

"ש… מה?"

(סוף החצי ראשון של הנובלה).

(הוצאת ביתן, ינואר 2003. תרגום: מירה דגני. 248 עמודים)

---

הצד האפל – ביקורת

גיא חסון – האתר הרשמי

הצל של אלוהים – בלעדי ל"בלי פאניקה"

מציאות המשחק – פרק לדוגמה

מציאות המשחק – ביקורת