השינה הגדולה
מאת חגית וינר
זו היתה ההזדמנות הראשונה שלי לכתבה אמיתית בעיתון. סקירה על מיזם ההייטק של החברה החדשה בעלת השם יוצא הדופן, "השינה הגדולה".
ביום שלישי אחרי הצהריים הגעתי למשרדי החברה ברחוב יוחנן הורקנוס בלוד עילית. פקידת קבלה חייכנית קיבלה את פני והודיעה לפרופסור קשנר שהגעתי. כעבור רגע קל נשמע זמזום ודלת חשמלית נפתחה וחשפה מסדרון מאורך עם שתי דלתות מכל צד שלו. בפתחה של הדלת הראשונה מצד ימין עמד גבר בגיל העמידה לבוש חלוק לבן וחייך אלי. "פרופסור קשנר, נעים מאד", הוא אמר, והושיט לי את ידו. "את בוודאי מהעיתון. במה תרצי להתחיל?"
הוא נראה נלהב מאד לקראת הראיון, ואני נשמתי לרווחה. "חשבתי שתוכל לספר לי קצת על הפרויקט, אולי סיור קצר כדי לראות את המכשירים".
"בוודאי", אמר בעונג, "מה לא עושים בשביל ידידינו מהעיתונות. בואי, ניכנס למשרד".
הוא זז מהדלת כדי שאוכל להיכנס והורה על כורסה נוחה שאוכל לשבת עליה. הוא התיישב מולי. הכנתי את מכשיר ההקלטה והתחלנו.
"מה זו בעצם השינה הגדולה?"
הוא נשען לאחור, שאף שאיפה עמוקה ופתח בדבריו.
"ובכן. את צעירה ואולי לא זוכרת אך לפני כחמש-עשרה שנים, לפני שהשימוש בנקטר הוכר בחוק, בתי החולים היו מלאים בחולים סופניים. הם פשוט שכבו שם, מחוברים למכונות, לא יכולים לשלוט יותר בחייהם, לא יכולים ליצור קשר עם סביבתם". קולו הפך למרוחק. הוא טלטל את ראשו, כמו מנער מתוכו זכרונות. "ואז הנקטר נכנס לשימוש חוקי, תחילה באוסטרליה, אחר-כך אירופה אישרה אותו ולבסוף הוא התקבל גם כאן. כמובן, בעלי הממון יכלו להרשות לעצמם נקטר עוד לפני שהפך להיות חוקי. אבל עכשיו… בכל אופן, אט-אט בתי החולים התחילו להתרוקן. אנשים נטלו את הנקטר, והבריאו". הוא נעצר, מחפש אחר המילים הנכונות.
"לא, הבריאו זו לא המלה הנכונה כאן. הם כבר לא היו חולים. אבל גם לא ממש בריאים. הם לא היו צריכים להיות מחוברים למכונה, אך הנקטר לא העניק להם את היכולות שיש לגוף צעיר, הוא רק סיפק חיי נצח, כמעט, אבל בגוף זקן ומתפורר". הוא נאנח.
"אם זה כל-כך גרוע, למה אנשים משתמשים בנקטר?" שאלתי.
הוא הביט בי מופתע "אבל זה הרי ברור. הפחד הגדול של האדם הוא מהלא נודע. והמוות, נכון לעכשיו, הוא אחד מהמקומות החשוכים שנמצאים מתחת למיטה שלך ואתה לא יכול להגיע אליו עם פנס. אולי יש בו שדים ומפלצות ואולי… אולי אם תצליח להאיר שם תראה שזה פשוט חלק מהרצפה. אבל אנחנו לא הצלחנו עדיין להאיר את הפינה הזו של החדר, של החיים".
"אז מה בעצם אתם עושים כאן?" ניסיתי לקצר עניינים. לא רציתי לאחר לפגישה שקבעתי יותר מאוחר עם אמיתי.
"בתי החולים אמנם התרוקנו, אך בתי האבות התמלאו. היית פעם בבית אבות חדש?"
זכרון רחוק עלה בי, אמבולנס, ריח חזק של תרופות, זקן משתעל בכניסה, אשה מקומטת על כסא גלגלים מנסה לדחוף לי סוכריה ליד.
"כן. כשהייתי קטנה. סבתא שלי, אתה מבין", מצאתי עצמי מנסה להסביר בקול מתנצל, "היא היתה אחרי שבץ, לא היה דבר…"
הוא קטע אותי. "זה בסדר. אני יודע איך זה". מבטו היה מלא רוך.
"האנשים פוחדים מהמוות, כי הם לא יודעים מה יש אחריו, הם לא יודעים איך הוא יגיע, האם יקבלו התקף לב, או יתמוטטו במקלחת, האם יהיה זה המוות המבורך שבא בשינה. כאן אנחנו פותרים את הבעיה הזו".
הוא קם ממקומו "בואי, הגיע הזמן שאקח אותך לראות את חדר השינה שלנו".
יצאנו למסדרון ונכנסנו בדלת הסמוכה.
"זה חדר הבקרה. כאן מנטרים את הפציינטים שלנו". בקיר המרוחק מהדלת היה חלון גדול שהשקיף לתוך אולם עם עשרות מיטות, רק חלקן מלאות.
"מה זה החדר?"
"זה חדר השינה הגדולה. בואי, נרד למטה ואני אציג אותך בפני הצוות".
גרם מדרגות הוביל אותנו מקצה המסדרון אל אולם ובו הרבה מיטות. מסביב למיטות נפרסו חוטי חשמל, מחוברים למוניטור קטן. ליד אחת המיטות עמד גבר צעיר, מחזיק מחשבון קטן, מתקתק בקצב. התקרבנו וראיתי שאיש זקן שכב בה.
הצעיר הסתובב אלינו ואני נרתעתי אחורה בהלם.
"אה", אמר הפרופסור "אני מבין שזיהית את קרי גרנט שלנו".
בטח נראיתי כמו דג אדום אז, פותחת וסוגרת את הפה בלי יכולת לומר מלה.
"המצאה שלי", אמר פרופסור פרנקנשטיין, סליחה, קשנר. "קניתי כמה אנדרואידים במבצע והצלחתי לסדר להם פרצופים קצת יותר ידידותיים. זה עוזר לפציינטים להרגיש יותר בנוח".
גרנט פתח את פיו ודיבר עברית שוטפת שגרמה לי שוב לזעזוע עמוק. "הכל מוכן לחיבור פרופסור".
"מר כץ החביב", הסתכל הפרופסור על האיש הזקן "בחר את התוכנה האהובה עלי. אתה רשאי להתחיל".
קרי לחץ על כפתור ואט אט הופיע חיוך על פניו של מר כץ.
המוניטור הראה סימני חיים. כץ נראה כל-כך רגוע, זרועותיו התרוממו מעט ולפתע נשמטו. צפצוף ארוך נשמע והמוניטור הראה קו ארוך. גרנט כיסה את כץ בסדין לבן. העברתי את מבטי מהמוניטור המצפצף חזרה לכץ מכוסה הסדין ולפרופסור החביב ששמר על פנים רגועות.
"רצחתם אותו", שמעתי את עצמי ממלמלת. "בשם שמים. הרגתם אותו", צעקתי עליהם.
הסתכלתי סביבי אך לא הצלחתי לראות את הדרך חזרה. האנדרואיד של קרי גרנט חייך חיוך שטני והפרופסור, אלוהים אדירים, הוא נראה כמו איש כזה נחמד, הפרופסור המטורף צחק.
הרגשתי חולשה, הם ניסו לתפוס אותי ואני התנגדתי, הם הולכים לרצוח אותי גם.
איזו טיפשה, למה נסעתי ללוד עילית ללא ליווי?! לפחות העורך יודע איפה אני… לא! לעזאזל! הוא חושב שאני חוזרת מהחופשה רק מחר!
ניסיתי לברוח אך קרי גרנט תפס אותי בחוזקה בזמן שהפרופסור התקרב אלי עם כוסית מעבדה.
זה רעל, אסור לשתות. נרעדתי למגע הנוזל הצונן על פני.
חומצה! הם זרקו עלי חומצה!
קול קטן ניסה ללחוש משהו בעוצמה שהלכה וגברה. "תירגעי, זה לא חומצה, תירגעי".
ניסיתי לחזור לנשום בצורה סדירה. מצאתי עצמי יושבת על אחת המיטות. הפרופסור נראה מוטרד.
גרנט הושיט לי כוס נוספת, הפעם כדי לשתות ממנה.
"שפכתי עליך קצת נוזל מרגיע, משהו שפיתחו עבור חתולי רחוב בזמן שהם, נו את יודעת. גיליתי שאם מקטינים את המינון זה נהדר עבור אנשים היסטריים".
"אבל…הוא מת" ניסיתי להצביע לכיוון גופתו של כץ, ששכבה עדיין על המיטה, מכסה סדין. המוניטור השתתק ולא הראה עתה שום סימן חיים.
"כמובן. זו המטרה של השינה הגדולה. אבל ודאי ידעת זאת מהתקציר ששלחתי לכם", אמר הפרופסור.
"איזה תקציר?"
"נו, התקציר של המאמר שלי בנושא, שלחתי לעורך שלך והנחתי שבאת כדי לבדוק פרטים נוספים. את עובדת ב"נייצ'ר", כן?" חוסר סבלנות נשמעה בקולו.
"לא. אני עובדת בעכבר העיר, סוקרת אטרקציות תרבותיות".
"עכבר… העיר. בידור…" הפרופסור התקשה לנשום.
"זה מסביר את ההלם של הגברת הצעירה". קרי הסתכל עלי ונתן את אחד מחיוכיו הממיסים.
"כן, כן, זה מסביר", מלמל הפרופסור.
"השינה הגדולה", אמרתי, מתחילה לחזור לעצמי. "היה סרט כזה, האמפרי בוגארט בתור פיליפ מארלו".
פרופסור קשנר חייך. "בדיוק. אחד החביבים עלי. וכל-כך מתאים למה שאנחנו עושים כאן".
הם אולי מטורפים, אבל חשתי שאינני נמצאת בסכנת מוות מידית. הגיע הזמן לראות מה אני שווה בתור עתונאית ולרדת לעומק הפרשה.
בדקתי שמכשיר ההקלטה עדיין עובד "אז מה בעצם אתם עושים כאן?"
"כפי שסיפרתי לך, האנשים לא מתים בגלל הנקטר, אבל פוחדים להפסיק לקחת אותו בגלל חוסר הוודאות.
אנחנו פשוט מספקים להם וודאות. שליטה אחרונה על חייהם, או לפחות על מותם.
מגיעים אלינו אנשים מותשים, קשישים שמברכים את המוות. אנחנו מציעים להם דרך יפה למות, מזינים למחשב את התוכנה המתאימה וכשהתוכנה מסתיימת, האנשים מתים. החוטים כאן מנתקים את הקשר בין המוח והלב…" ההסבר כלל הרבה יותר מדי נוירומשהואים ואלקטרוכלומים.
"איבדת אותה פרופסור", רמז לו קרי גרנט.
"אוי, כן, סליחה. שכחתי שאין לך רקע מתאים".
"למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על 'תוכנה'?" שאלתי בסקרנות.
"ובכן, יש את התוכנה הבסיסית, כמו זו שכץ בחר, קראתי לה ולס עם מתילדה. בחורה יפה, שמלה, הגבר בחליפה, כפפות לבנות, תזמורת ארבעה מיתרים.
"יש גם את הקלאסית – חופשה בהוואי, שקיעה בחוף זהוב, עצי דקל, משקה עם מטריה קטנה. מאד פיוטי, השמש נעלמת וגם החיים. הלהיט הגדול אצל הנשים הוא טיול על חוף הים, לשמוע את הגלים מתנפצים, או להתפנק ליד אח מבוערת. אבל כמובן, אלה רק המלצות, כל אחד יכול לקבוע איזה תוכנה הוא או היא רוצה, בהתחשב בתקציב האישי ובמורכבות של התוכנה".
קרי גרנט הצביע על מיטה בקצה המסדרון "תראה לה את טוראי ראיין שלנו. הוא דוגמה מעניינת".
התקרבנו למיטה בה שכב גבר, אוחז בידו סיכה קטנה.
"אה, סיפור עצוב. קשישא כאן היה בגדוד של גולני שנלחם ב-82 בלבנון. אחד הקרבות המפורסמים. חצי פלוגה הלכה שם, הוא היה הניצול היחיד מכל המחלקה שלו".
"איזה מזל. להישאר בחיים אחרי כזה קרב". אמרתי בהרהור, זה יכול להיות סיפור נהדר, חשב המוח העיתונאי שניסיתי לפתח, יש בו את כל המוטיבים המתאימים – גבורה, הקרבה, חברים שנפלו, בר מזל שכמותו.
"קשישא כאן לא חשב שזה מזל גדול. הוא הרגיש אשם במות חבריו. מסתבר שבקרב הוא קצת השתפן, לא הסתער עם כולם, התחפר בשוחה כמו חפרפרת". הנה הלך הסיפור שלי על גיבור הרואי שמוצא את מותו עם חברים שמונים שנה אחרי שכולם נהרגו.
"אני לא יודע אם זה מה שהוא חושב או שזה אכן מה שקרה. ואני גם לא שופט".
"רק התליין", פלטתי.
הפרופסור החוויר ופניו הרצינו. "גברתי הצעירה", קולו קפא. "אף אחד כאן לא מוצא להורג. הם חתמו כולם על הסכם ויתור. מה את מעדיפה שיקרה להם? שיהיו זרוקים בבתי אבות הגדושים במכורים לנקטר שמפחדים להשתחרר?" עננה כבדה רבצה על פניו ואני יכולתי רק להצטער על פליטת הפה.
הסתכלתי על השעון. השעה היתה מאוחרת ועוד מעט אמיתי יגיע לבית הקפה.
"פרופסור", אמרתי בשקט "אני מצטערת שבזבזתי את זמנך, אבל אני לא אוכל לכתוב כתבה על המקום הזה. אתה מבין, קהל הקוראים שלנו, הם…"
"מחפשים בידור", אמר קרי גרנט, שכיסה כעת את הלוחם בסדין לבן. הסיכה השתחררה מידו של החייל וזיהיתי אותה כסיכת גדודון של גולני.
פרופסור קשנר הסתכל עלי. "זה רק לטובה, אני לא רוצה שקהל של חטטנים יבוא לרחרח כאן. אנחנו מספיק עסוקים, הקהל שלנו יודע כבר איך להגיע לכאן", הוא קרץ אלי, כאילו חלק אתי סוד.
נפרדתי מהם לשלום ויצאתי חזרה לרחוב. תפסתי רחפת ללוד תחתית ומשם מונית לבית הקפה בעזריאלי. אמיתי כבר חיכה לי שם.
"אז איך הלך לך היום?" שאל בחיוך.
"היה בסדר" עניתי, עדיין מנסה לעכל את אירועי היום.
"נו, כמה מטורף הפרופסור הזה?"
חייכתי "מטורף? אני לא יודעת…רגע, איך אתה יודע איפה הייתי?"
"סיפרת לי אתמול שאת מתכננת ללכת לראיון". החיוך על פניו לא הגיע הפעם לעיניו הכחולות.
"לא. לא סיפרתי לאיש, חיכיתי לראות איך זה ילך. אמיתי, מה הולך כאן?"
"תראי", הוא ניסה לאחוז בידי. "במשרד אמרו לי שאת מתכננת ללכת. כבר כמה חודשים אנחנו מנסים להיפגש עם הפרופסור. הוא פשוט נעלם לנו כל פעם".
"למה משרד הביטחון צריך…" לא השלמתי את המשפט. הבטתי בו והוא לא אמר דבר. "מוטב שאלך עכשיו". קמתי מהשולחן, שמעתי אותו מקלל בשקט אך לא שמעתי אותו מנסה לקום אחרי.
חזרתי לדירה.
למחרת נסעתי שוב ללוד עילית, המעבדה היתה ריקה, שום פקידת קבלה, שום מיטה, שום קרי גרנט וכמובן שום פרופסור מחייך.
משרד הביטחון מחפש אחר הפרופסור והמצאתו, אך הוא, מסיבות השמורות עמו בוחר שלא להיפגש איתם.
ואני כמעט טמנתי לו פח. ניסיתי לחשוב מי הטוב ומי הרע בסיפור הזה, ולפי החשבון שלי, הפרופסור עשה חסד עם האנשים שהגיעו אליו. לעומת זאת, משרד הביטחון שיקר לי, סידר אותי.
ניסיתי לתפוס מונית ותהיתי מה לעשות עכשיו. נזכרתי בפניו הרגועים של כץ כאשר נשם את נשימתו האחרונה. "עכבר העיר" לא יפרסם סיפור על אנשים בסוף חייהם, ואני לא אוכל להגיע לפרופסור בלי לסכן אותו, המשרד בטח עוקב אחרי אבל יש סיפור אחר ומגזינים אחרים הרהרתי. מונית לבנה עצרה לידי ואני נכנסתי אליה, מבלי לדעת לאן פני מועדות.
"לאן" שאלה הנהגת האוטומטית בקולה הרך. הרהרתי, ניסיתי לחשוב על הצעד הבא שלי. "לאן גברת או אדון?" המונית שאלה אותי שוב. חיוך קל עלה על שפתי. יש לי את הסיפור המתאים, חשבתי, הפרופסור סיפר לי, סיפור על המפלצת שמתחת למיטה של כולנו.
"לירושלים החדשה, רחוב אחרית הימים". אמרתי והמונית התחילה נוסעת מזרחה.
"שלום סבתא", רכנתי לתת נשיקה לגוף הצמוק שישב בכסא הגלגלים במרפסת של 'משכנות דשא'. "אני מצטערת שלא באתי לבקר מוקדם יותר".
מוקדש באהבה לסבתא שלי שכבר הלכה לישון.
יום רביעי, 05 בספטמבר 2007 בשעה 11:00 קישור לתגובה
רעיון מעניין ויופי של סיפור.