"היום הן ממטירות את השמיים כחוטי זהב הנשזרים אל על מהאדמה; הן מטפסות במעלה הרקיע וחומקות אל המרחבים שמעבר לו. אלפי ספינות מדי חודש, רובן מאוישות, מִתְעַלוֹת בעזרת הנעות ההיתוך ומביסות את כוח הכבידה הארצי, מאיצות למהירות האור, ונמלטות אל הרִיק השחור – אל החלל משובץ הכוכבים.

עד לפני כמאה שנה, כאשר אנשים היו יוצאים להתבונן במרומים החשוכים המנוקדים באין ספור אורות חיוורים, הם היו נאלצים לעמוד מהצד ולראות את השמים מתבזבזים.

אך לא אנחנו, לא הלילה".

(סלסט גינצבורג – נשיאת האיחוד הסוביו-אמריקאי, 2060).

"אני פרקי ידי שבורים,

על כי חבקתי עננים".

(מתוך השיר 'איקארוס', מחבר לא ידוע).

20/11/2193 – 52:49 לפי זמן אחר – ממד אימונים 24.

הסייענים המיקרו רובוטיים, אשר זירזו את תהליך הובלת החמצן בדם העשיר בסטרואידים של אורי הורביץ, קרסו במילוי תפקידם כשלושים שעות לתוך המסע. כתוצאה עקיפה מתקלה זו, חדלו לתפקד גם השבבים מאכני המיקום שהגבירו את אותם תאים במוחו של אורי האחראים על התמצאות במרחב; עכשיו נראה היה גם ששכבת ההגנה הסיליקונית נמצאת בשלבי התפוררות אחרונים.

מובן שכל זה כבר נצפה בתדרוך הראשוני לפני היציאה למסע.

אורי התחיל את המסע כאשר גובהו מעל הקרקע עמד על מטר שמונים ושניים, ומזה כמה קילומטרים הוא מאבד גובה. טיפות דקות של גשם הסתחררו והצליפו על עורפו. אורי מיקד את מבטו על רגליו, אשר שקעו בבוץ עמוק יותר ויותר בכל צעד נוסף.

ממד אימונים 24 היה המקום אליו נשלחו בוגרי מסלול הכובשים כדי לחתום את הכשרתם במסע יחיד מסכם, וככזה התאפיין הממד בסביבה עוינת של תנאי שטח שהשתנו כל העת. אורי, לדוגמה, היה רק עד לפני עשר דקות באמצע טיפוס על כיפת בדולח – טיפוס שדרש המרת אנרגיה ללוחיות הוואקום באצבעות ידיו ורגליו, וגזל כחמישים אחוז מהאנרגיה לשעת חירום. חצי שעה לפני כן, הוא נאלץ לשחות נגד הזרם בנהר שהיה נגוע בכל צורות החיים אשר היו יכולות, ואף התאוו, להביא לקצו – מה גם שהזימים המלאכותיים שהושתלו מאחורי אוזניו לא סייעו הרבה.

הדבר היחיד שלא השתנה בממד אימונים 24 היה מחזור היום-לילה. חלוקת העבודה בין הגרמים השמימיים התנהלה באופן הבא: השמש היתה עולה כל חמש שעות, בין אם מאחורי ענן באמצע סערת ברקים או במרומי שמים לבנים מעל מדבר שומם, ושלטה ברקיע למשך חמש השעות הבאות. בתום חמש שעות אלו, היה עוטף את ממד האימונים לילה שחור – אובך סמיך האופף עולם רפאים, אשר דמה עד אימה ללילה הארצי שאורי הכיר.

על מי שהתנדבו למסלול ונשלחו לממד אימונים 24, הוטלה המשימה לשרוד בממד הסיוטי במשך שישים שעות, לאסוף חמישים ושתיים נקודות ציון שניתנו מראש, ולעבור מרחק שלא יקטן מארבע מאות ושמונים קילומטר.

אורי כבר אסף את כל נקודות הציון, והמרחק שעבר התקרב לחמש מאות קילומטר. רק שבע שעות הפרידו בינו לבין הסוף. או אז עלה בראשו רעיון מהפכני אשר יקל עליו בהרבה את סיום המסע: כל מה שנדרש ממנו בעצם, היה לכבות את הכוכבים ואת השמש, כדי שיוכל להכריז שהיום בא לקצו. בשביל לעשות כן, הוא יעמעם את עוצמת החישה של הקולטנים החזותיים שבחצי העליון של ראשו, ויתמיד לעשות זאת עד אשר יגווע לאטו אור הכוכבים; וכשהשמש תמהר לתפוס את מקומם, והוא הכין את עצמו לכך, אורי יצנן בחשכה גם אותה.

וכך עצר אורי הורביץ על מקומו, שקוע עד למותניו בתוך הקרקע. וכמו אחד ממלחיו של אודיסאוס אשר ניצב אל מול שירת הסירנה, אורי הוריד על עיניו את מסכי עפעפיו – ונרדם.

21/11/2193 – 08:05 לפי הזמן האחד – הממד האחד, ישראל, בסיס אימונים של קונצנזוס המגן.

אולי היה זה השילוב של ארבעה לילות לבנים רצופים, הסיגריות, הסמים הממריצים, כוס הקפה שכמו התמלאה מעצמה; אבל בעשרים ואחת השנים שעברו מאותו הרגע בו פקחה לראשונה את עיניה לתוך הטירוף הזה, הסמלת נגה לוי מעולם לא הרגישה כל כך ערה.

בסופו של יום, כאשר חניכיה התאספו מולה בחדר ההרצאות, נגה הרימה את עיניה ממסך הפלסמה הנוזלי שהיה פרוס על שולחנה ושלחה מבט מעודד אל הכובשים הצעירים אשר חזרו זה עתה ממסע היחיד המסכם שלהם בממד אימונים 24. נגה החזירה את מבטה למסך, ובעודה סוקרת את הנאום הכתוב, יכלו החניכים לראות איך בעיניה גועש ים כחול, בו טבעו אותיות ומילים, עד שלבסוף נשטפו אל חוף שפתיה:

"זכרו, שכאשר התפזר מסך העשן שאפף עד לפני שמונים שנה את ענני מגלן, אנדרומדה, המשולש, ושביל החלב, אפשר היה לראות מבין אבק הכוכבים רק עוד אבק, וחושך, וריק.

"לא היו שם אנשים ירוקים אפורים וכתומים, לא הררי מתאן תבוניים או עננים אלקטרונים מפוקחים. בכל המקומות אליהם הגיעו ביליוני גששי וחלליות החקר ששלח האדם, נמצאו רק עולמות של אפר ועפר, וערוצי נחלים יבשים שם נצנץ בלעג זהב של שוטים.

"במשך חמישים השנים שבאו לאחר תובנה נוראה זו, נסחף והיטלטל הכדור הכחול במימיו העכורים של אוקיינוס לא מוכר, כאשר ההגה נתון בידיו של ספן משוגע. הספן, שזה לא מזמן איבד את כוכב הצפון, היה מנווט לפי האופן בו התגלגלו הקוביות או הוטל המטבע, עד שיום אחד מצא מקום ראוי לעגינה.

"העוגן שהטיל ננעץ באותה הקרקע בה נאחזו אורפאוס ואשת לוט, שכן כמו שאנחנו בחרנו להסב את מבטנו מהכוכבים, גם הם הפנו את מבטם מאמונה עיוורת בכזב.

"וראו מה ניצב כל העת מאחורי כתפנו: מעבר ממדי – היכולת לעבור בין יקומים מקבילים כמו אמזניא שבע, אשר בכל שלושים עונותיה נותנת תבואה ומספקת את צרכיו של הממד האחד; נמסיס ובכרוס אשר נופיהם עוצרי הנשימה הם מרגוע וסערה לנפש האומנים; הממדים הפסיכודליים, הממדים האישיים, הממדים הזמניים – אתם תהיו אלה שתביאו את תואמיהם אלינו, אתם הכובשים!"

היא הרימה את מבטה מהמסך, ולאחר הפסקה קלה הוסיפה, "המרוץ ממשיך. קונצנזוס המגן בראשותנו כבש אלף ומאתיים עולמות ממדים, מתחרינו הסוביו-אמריקאים כבשו ארבעים וחמישה.

"בעלות בריתנו באירופה ובאסיה אינן מראות דאגה, והיום יש להן אחת עשרה סיבות חדשות לכך: אתם". היא משכה לאחור קווצת שער זהובה שהסתירה את עיניה, ועוררה בכך את ההתלחשויות הרגילות שהתרחשו בכל פעם שנגלו מעל עינה השמאלית תשעה כוכבים מקועקעים. "אני הצלחתי לכבוש תשעה ממדים, אני מצפה ללא פחות מכל אחד ממכם. משוחררים".

21/06/2194 – 15:29 לפי הזמן האחד – הממד האחד, אמסטרדם, בית הקפה של פיטר.

מחוץ לחלון בית הקפה, אורי ראה את העיר מתמוססת באורו של היום הארוך ביותר. הרחובות היו שטופים בצבעים עליזים ובאנשים צבעוניים אף יותר. בעיר חגגו היום את יום השוטים, ובכל מקום היו פזורות במות רחוב עליהן נשאו נביאים אפוקליפטיים את דרשותיהם. אורי לקח לדרך את הקפה ועוגיות הבראוניס שהזמין, שילם למוכרת בחיוך נדיב ויצא את החנות.

לווין הניווט, אליו היה אורי מקושר, בחר בנערת פרחים חמודה לכיול ציר ה-X, ולאיכון ציר ה-Y נבחרה סירת מגורים שעלתה על החוף. זה נתן בידו של אורי לטוות קווי אורך ורוחב לעיר הססגונית, וכך נדד בין במת מטיף אחת לאחרת בהתקדמו לעבר נקודת המפגש שנקבעה. אחרי כעשרים דקות של שוטטות הוא הגיע לבמה המרכזית, וההתקהלות הרבה סביבה העידה על הפופולריות יוצאת הדופן של הנביא. אותו נביא אחז בקצות אצבעותיו עט והחזיק בו ביד מתוחה בצורה אנכית מעל לקרקע. הוא העביר את מבטו בין הקהל לעט, ואז פתח בדבריו.

"אנרגיה פוטנציאלית", הוא אמר. "כמו לכל דבר, גם לעט הזה יש אנרגיה פוטנציאלית. הפוטנציאל, כידוע לכם, טמון ביכולתו של העט ליפול". הנביא עצר ושלח מבט מלא בוז לעבר העט לפני שהמשיך. "הלא תסכימו אתי שזה הנו בזבוז נוראי של פוטנציאל? הדבר היחידי שלשמו ינוצל פוטנציאל זה בנפילתו, הוא רעש רגעי ואנמי של חבטה". הנביא שוב עצר, ובתנועה חלקה ותיאטרלית במקצת, זרק את העט למעלה בעוצמה. העט נעלם באוויר להפתעת הצופים, אשר חיכו לראותו נופל בחזרה לקרקע. "אבל רבותי", המשיך הנביא, "לא כל מה שעולה למעלה, חייב לרדת למטה".

"למה אתה מתכוון?" שאל אחד מהצופים.

"אישי היקר", ענה לו הנביא בלהט, "אני מתכוון למה שהיה קורה אם הוא לא היה נופל – התפוח ההוא – על ראשו של ניוטון, כאשר זה ישב לו מתחת לעץ. אולי ניוטון היה נרדם וחולם על עולמות בלי צירים, נחים על גביהם של צבים… או אולי על קליעים העפים בחזרה לתוך הרובים, אותם קליעים אשר יוצאים מתוך גופות מתות, אשר פתאום קמות לחיים. ואפשר שגם היה חולם הוא על כך שכשהתעורר, שלח הוא את ידו לעץ לקטוף תפוח. ולא טעם של דעת לפרי האסור, אלא מתוק הוא ורך כטעמו של חלום.

"כמו שכבר אמרתי, לא כל מה שעולה למעלה חייב לרדת למטה. ארמונות ומגדלים יש לבנות באוויר – כי שם מקומם. את חלומות הכוכבים יש לרדוף, ומי שיפנה את מבטו מהחלום ימצא את עצמו יום אחד תלוי בין שמים לארץ לאחר שקיצץ לעצמו את כנפיו, והוא יתרסק לאדמה בקול חבטה".

אורי נהנה מההצגה שהעלה הנביא, אשר לוותה מצדו בשתיית הקפה ואכילה של כמה מהעוגיות שקנה. הוא הופרע לפתע בשל יד שהונחה על כתפו, ונמשך לקצה ההמון.

"אחר צהרים טוב", אמר אורי, "אפשר להציע לך עוגיות מתוצרת בית הקפה של פיטר?"

"שמור על רשמיות בבקשה, וקרא לי הסמלת נגה".

"אנחנו מוכנים לבצע מעבר?"

נגה לקחה מידו את העוגיות. "מיד אחרי שיבצעו לך ניקוי רעלים".

"היי, כשאתה ברומא… את בטוחה שאת מעונינת להעליב את המנהגים הסובלניים כימית של הפרובינציה האהובה עלינו הולנד, ולדחות את העוגיות הנפלאות האלו?"

נגה שלחה לעברו מבט מהסס. "הישמר ממתנותיהם של הרומאים".

"חשבתי שהאמרה היא שצריך להישמר מרומאים שנושאים מתנות…"

"ליתר בטחון אני נזהרת משניהם. בנוגע לעוגיות שלך, אני מעדיפה לחכות עד שהוועדה תאשר את חוקיותו של המרכיב הכימי, או אם להנמיך ציפיות, שלפחות יוציאו אותו מהספר הורוד".

"העובש שיגדל על העוגיות האלו בזמן שיעבור עד אז, יוכרז כאורגניזם בעל כל הזכויות של אזרח מדרג ג' – ומכאן שרק רצח יאפשר לנו ליהנות מהטעם השמיימי של עוגיות השוקולד האלו…"

נגה לוי לא חייכה. "אתה מתחרה עוד כמה שעות על ממד אלפא שמונה. המתמודדים מולך הם איוון סטרונג מהברית הסוביו-אמריקאית, והמועמד העצמאי חיים רוזנר. מטרתך היא להגיע לקוטב הממדי ראשון, ולהשאיר שם את החותם של המגן.

"קדימה, דוקטור הכט מחכה…"

"כמובן", אמר אורי, "אני רק רוצה להבין על מה בדיוק מדבר הנביא הזה".

"הוא מטיף של המאמינים", נגה אמרה בביטול, "כל מה שהם מדברים עליו הוא שצריך להפסיק עם המעבר הממדי ולחזור לחלל – מין פנטזיה קולוניאלית של יישוב הכוכבים ומגע עם תרבויות חוצניות. זה די עצוב, כל הקטע של להיתקע בלולאת זמן של המאה העשרים ואחת".

הלילה ירד על העיר ארבע שעות מאוחר יותר, ואת הרקיע השחור פילח לווין שנפל. מסיבה כלשהי נלכד הלווין בכוח המשיכה של כדור הארץ, והחל צונח לעברו, מתלהט וזוהר באורם של מגנזיום ופלדה בוערים – ומוטח לאדמה במסווה של כוכב נופל.

מי שלא ידע את טיבו האמיתי של שובל האור הרגעי, היה בטוח שזה מנצנץ וקורץ לאשליות של תקווה, כאילו רומז להן שהגיע זמנן להיחשף לאור הזרקורים הקסום שהדליק – וסוחט בעורמה משאלה.

22/06/2194 – 00:00 לפי הזמן האחד – יעד לכיבוש, ממד אלפא שמונה.

מלצרית של סוכר, שנמזגה מקנקן הקפה, הודיעה לאורי שהוא לא מסטול מספיק כדי שיותר לו להמשיך ולשהות בפונדק באופן חוקי. אחרי שאורי ניסה לצבוט את ישבנה הוירטואלי, ליוו אותו שני קופים מגודלים בחליפות עסקים אל מחוץ לתחומי הפונדק, הטיחו אותו לרצפת הרחוב המצופה זהב, והתרחקו משם. אורי התרומם בכוחות עצמו וניער אבק כסוף מבגדיו. כאשר הסתכל אורי למעלה, הוא ראה איך השמש הירוקה ששטה ברקיע נופלת באחת, ובמקומה נתלה ירח של גבינה צהובה אשר היה מלא בחורים ועכברים, בעוד השמיים הופכים סגולים במיוחד. כן, לא היה ספק בכך שעכשיו כבר בוקר. אורי מחא את כפות ידיו בחוזקה פעמיים, ומונית ורודה עם קצפת בתור גג ודובדבן ממעל התגשמה למולו. הוא סיכם עם החרגול הנוהג במונית על מחיר בסך של עשר חפיסות מסטיק בטעם כחול עבור נסיעה לכתובת שהיתה רשומה לו על היד מתחת למילה 'בית'. אורי התרווח על ספת המרציפן ששימשה כמושב האחורי, עצם את עיניו רק לשניה, וכשפקח אותן, המציאות נחתה לו על הראש כמו ערמת לבנים, מבליחה באורה הצורב מבין לענני הקטיפה של הטריפ. ושוב הכל חזר להיות ממש מוזר.

22/06/2194 – 00:13 לפי הזמן האחד – הממד האחד, אמסטרדם, בסיס קבע של קונצנזוס המגן.

אורי נכנס לתחקור מיד לאחר שטפטפו לו לעיניים את הנוגדן. העניין עבר בהצלחה, ודוקטור הכט הוציא מארון המשקאות את הוויסקי שהוא שומר לרגעים מיוחדים מעין אלה – רגעים שנהיו תכופים יותר ויותר בזמן האחרון.

בכל מקרה, בשביל אורי היתה זו הפעם הראשונה שבה הצליח להגיע ראשון לממד כלשהו, ולפי חוק השיוך הבינלאומי הושם הממד החדש תחת מרותו של קונצנזוס המגן.

בעוד ששמות כמו אדמונד הילרי נקברו חיים תחת סופת שלגים על מצוק קרח כהה בפסגת העולם, ואנשים דוגמת ניל ארמסטרונג הפכו עם הזמן לרוחות רפאים של עצמם – רודפים בעליבותם את עולם החיים כמו גוש סלע אבוד בחלל, הרודף במסלול סביב גוש סלע נוסף – את הצלחת הכיבוש אורי יזכור לעד, שכן דיו ועור הפיחו חיים האחד בשני וצרבו כוכב מקועקע מעל עינו השמאלית.

היה זה רק חבל שכל המאמץ היה לשוא, מאחר שגורם ערטילאי 'למעלה' החליט שהממד החדש אינו רצוי, וממד אלפא שמונה הפך יעד לביטול. זמן הקיום הנותר לממד אלפא שמונה, שזה לא מזמן הפך לממד האלף שלוש מאות שישים ואחד בראשות קונצנזוס המגן, הוא פחות או יותר שמונים שעות. אורי לא הצליח להשיג תשובה ישירה לשאלה מדוע החליטה הוועדה לבטל את ממד אלפא שמונה, פרט לכך שהוא פסטלי ומשעמם להחריד. אורי נטה לחשוב שזה בגלל קיצוצים.

לפחות דבר אחד גילה אורי במשימת הכיבוש שלו: התעריפים של החרגולים עלו. רצוי שהגורמים המתאימים יפנו למחלקת תקציבים, וידרשו הקצאה נוספת של מסטיקים בטעם כחול.

השעה היתה בערך אחת ועשרים לפנות בוקר כאשר אורי נכנס לאזור המגורים, לבדו. הוא התיישב על המיטה, ובזווית העין ראה איך מסך הששים ושבעה וחצי אינץ' שהוצב במרכז החדר מרצד באדיבות. אורי בתגובה אמר לו את המילים היחידות שהוא אי פעם זכה לשמוע ממנו: "הקרן את הקטע, מספר סידורי01-00". המסך ניצת, הופך אור לתמונה, משרטט בקווים פוטוניים מדויקים את דמותו של דארת' ווידר שנראה מרושע מתמיד, שעה שהנסיכה ליאה מסרה את דיווחה המטעה לגבי מקומם של כוחות המורדים. כנראה לא ידעה הנסיכה, באותו רגע של חולשה, שאחת הסיטואציות היחידות שבהן בן אדם מכוון לכוכבים ופוגע, היא כאשר הוא מסתכל דרך הכוונת של נשק בגודל של ירח קטן.

אבל את כל זאת אורי כבר ידע.

את אורי אימנו לכוון לכוכבים, לשאוף אל מעל ומעבר; וכאשר הוא היה מוכן, הם חיברו לגופו כנפיים של נוצות שהודבקו בשעווה ושלחו אותו לקטוף את השמש.

22/06/2194 – 07:15 לפי הזמן האחד – הממד האחד, אמסטרדם, בסיס קבע של קונצנזוס המגן.

בחצר הפתוחה שמחוץ לחדר האוכל, ישבו אורי ונגה על ספסל. אורי שתה קפה שחור ונגה עישנה סיגריה. ראשו של אורי היה שמוט לאחור, והוא עקב במבטו אחר עשן הסיגריה שהיתמר לאוויר. לבסוף התמקד מבטו של אורי על הרקיע הכחול, אשר עננים אווריריים נתלו בין אופקיו (או שאולי היו אלה כתמים של רקיע כחול, אשר הציצו מבין לחורים שנפערו במסך של עננים).

זמזום פתאומי באוזניו של אורי החזיר אותו למציאות, ומבזק חדשות מצער ביותר נצרב בתודעתו.

הכותרת בתחתית החזון התלת ממדי אמרה, 'שלושה מחבריה הבכירים של הוועדה נהרגו באסון אווירי'. אורי ראה את השלושה, בני המשפחה הראשונה, בעודם נהנים מחופשה משותפת באזור המישורים. קטעים מסוימים הורצו קדימה עד שהתמונה נעצרה בחלק בו בחרו השלושה לנסות יחדיו את אחת מהאטרקציות של מקום הנופש המסווג – דאיה בדאון עתיק. זווית הצילום השתנתה בעריכה חדה, ואורי קיבל את השידור עכשיו ממצלמת הרחף שעקבה באותו הזמן אחר האירוע: במשך זמן מה לאחר שהתנתק הדאון מהמטוס הממונע שהעלה אותו למרומים, דאה הכלי בינות קרני שמש עליזות, וצף ברכות על גבי זרמי אוויר נוחים. מסיבה שצונזרה, נתפס לפתע הדאון בזרם אוויר עולה, וכנפי הפיברגלס נכנעו למרותו של הזרם. הדאון התרומם ללא שליטה ונישא לתוך סופת גשמים אשר הספיגה לרוויה את המטוס הקל, אך זה המשיך לנסוק. לא עבר זמן רב עד אשר התהוו המים לקרח עקב הגובה הרב, ונטיפים גבישיים סגרו על השלושה מכל עבר. זרם האוויר העולה נטש את המטוס והשאיר למשקל המים להכריעו – הכלי ונוסעיו צנחו ללא קול.

"הנביא אתמול… הדברים שהוא אמר – זה היה איום!" אמרה נגה, לאחר שגם היא קיבלה באותו האופן את המבזק.

"את לא רצינית", אורי אמר, מבולבל. "לא התרחשה פעולת טרור נגד הקונצנזוס כבר שלושים ואחת שנה. אף אחד משנינו עוד לא היה בחיים כאשר נורה הטיל הגרעיני מספינת החלל הסוביו-אמריקאית על הכנסת המורחבת. וגם אז זו היתה פעולה אינדיבידואלית ונואשת של מפקד ספינת חלל, כאשר קיבל הוראה לחזור לארץ לאחר ביטולה הסופי של תוכנית החלל. הוא טען אז שתוכנית החלל בוטלה כי הקונצנזוס ניפח את הצלחות המעבר הממדי, והסוביו-אמריקאים החליטו עקב כך לפנות לכיוון החדש".

"דברים לא נופלים מהשמים", נגה אמרה והשליכה את שארית הסיגריה מידה.

"זה כי כמעט שום דבר כבר לא עולה לשם. אין יותר תעבורה אווירית כל עוד אפשר להגיע לכל מקום בעזרת מעבר ממדי, והדבר היחידי שנותר בשמים הוא ציפורים, עננים, ואנשים עשירים שטסים בדאונים". אורי עצר והתרומם מהספסל, נגה עשתה כמותו והשניים פסעו לעבר חדר האוכל. "ומעל השמיים", אורי המשיך, "יש רק חלל ריק, וכמה לווייני תקשורת שנשלחו למסלול סביב כדור הארץ עוד במחצית הראשונה של המאה".

"אתה אומר שחברי הוועדה לא היו צריכים לעלות למעלה? שזו פשוט 'קארמה' רעה על כך שהם היו במקום לא להם?" נגה לחצה על המנעול החיצוני של אזור חדר האוכל, ודלתות שקופות נפתחו לפניהם.

"לא. זה לא מה שאני מתכוון", אורי אמר כאשר נכנס אחריה לחדר האוכל. "אני אומר שתאונות קורות. זה פשוט נראה לך לא הגיוני שהדאון התרסק מסיבה טבעית, בגלל שזה לא נראה לך טבעי שהוא בכלל יהיה שם למעלה".

"אתה צודק", אמרה נגה. "זה לא טבעי שאנשים יעופו בשמים, אבל זה כן טבעי שהסוביו-אמריקאים יַחְבֵרוּ לכת המאמינים וינסו לחבל בנו עכשיו, כאשר אנחנו עומדים להביס אותם במרוץ הממדי".

"באמת, הסמלת!" אורי אמר בקוצר רוח, "המרוץ היה מאז ומתמיד חד-צדדי. הסוביו-אמריקאים בכלל לא מתקרבים למספר הממדים שאנחנו כבשנו, והם גם לא יכולים להקצות לכך את המשאבים המתאימים".

"זה כי אצלנו החזון חזק יותר, ואילו הם עוד עסוקים בללקק את הפצעים שנגרמו להם משגעון החלל. למזלנו לא היו לנו אז היכולות להשתתף בשגעון, וכאשר הרפובליקות קרסו עקב חוסר התוצאות שהביאו חלליות הפח שלהם, אנחנו שגשגנו תחת המעבר הממדי. הם הצטרפו למרוץ מאוחר מדי, כאשר הם עדיין שקועים בפנטזיה של היציאה לכוכבים. זה נכון שאין להם די אמצעים, אבל זה לא אומר שאין לראות בהם איום. אנחנו חייבים להישאר ממוקדים עד שננצח במרוץ!"

אורי אחז בזרועה של נגה ומשך אותה אליו. "אנחנו רק מנצחים את עצמנו", הוא לחש לעברה בקול קפוא, "והדברים שהעלה הנביא אתמול לא היו דומים לאיום. אם כבר, אלו היו מטאפורות בלתי מזיקות".

"תגיד את זה לחברי הוועדה. עד כמה שאני זוכרת, הוועדה דחתה לפני חודש את הבקשה של כת המאמינים לפיה יועברו התקציבים המתאימים כדי שסוכנות החלל הישראלית תוכל לחדש את פעולתה". נגה השתחררה מאחיזתו, ומסביבם כבר התאסף קהל מצומצם של סקרנים. "הסוכנות, אתה יודע, לא היתה פעילה משנת 2009. אנשים שמחכים כל כך הרבה זמן ומתאכזבים כל פעם מחדש, גם אם הם אופטימיים בלתי נלאים שעוד מאמינים שיש מה לחפש בכוכבים, אנשים כאלה עלולים לעשות דברים קיצוניים".

"הסמלת לוי והכובש הורביץ!" קרא דוקטור הכט לעברם מהקצה המרוחק של חדר האוכל, "היכנסו בבקשה למשרד שלי – אני חושב שיהיה עדיף אם נפתור את כל הבלבול הזה שם".

"אני לא מבינה את זה". אמרה נגה כאשר הביטה מרותקת באוסף הפרפרים של דוקטור הכט, אשר בעצם היווה חידה מתוחכמת שהדוקטור נהנה להעסיק בה את הצוות. בכל פעם שנכנסה למשרד, נגה היתה בוחנת מחדש את האוסף המרשים אשר השתרע לכל אורכו ורוחבו של הקיר מול מכתבתו של הדוקטור. הפרפרים הנעוצים היו פרוסים מאחורי זכוכית, כמו במבוך מטורף, אשר לכד בתוכו מפלצת יפהפיה.

"הוא ייכנס עוד מעט", אמר אורי.

נגה נגעה קלות בזכוכית, מעבירה את אצבעה בקו דמיוני שהתפתל כחוט המודרך בידי נמלה עמלה בין הפרפרים. "אני בטוחה שלא יהיה אכפת לו, כבר חודש שאני מנסה לפתור את המבוך הזה".

אורי חייך. "גם היא כוכב, כמו השם שלך".

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" נגה שאלה בתסכול שנבע מכך שגם הנסיון הזה למצוא את הגיון המבוך לא עלה בידה.

"ארידיאני – היא זאת שמסרה לתזיאוס את פתרון המבוך בו נכלא".

"שלא כמוני, היא ידעה את הפתרון".

דוקטור הכט נכנס לחדר והתיישב מאחורי שולחנו. הוא סימן לשניים לעבר שני הכיסאות שמולו וחיכה עד שגם הם ישבו. "הצלחת לפתור את החידה הסמלת לוי?"

"לא, דוקטור", ענתה נגה בהכנעה.

"ואתה הכובש הורביץ? יש לך תשובה?" שאל דוקטור הכט, והתכופף להרים עט שנפל משולחנו לרצפה.

"לדעתי, כל מה שהפרפרים צריכים לעשות זה לעוף…"

"כל הדרמה בחדר האוכל קודם", אמר הדוקטור תוך כדי שהוא מתעלם מתשובתו של אורי, "לא היתה נחוצה, במיוחד לא כאשר שניכם צריכים לבצע מעבר חזרה אל ממד אלפא שמונה עוד מעט".

"קראתי את פקודת המשימה בבוקר", אמרה נגה. "אני לא מבינה למה שולחים שני אנשים כאשר כל מה שהמשימה מצריכה הוא החזרה של חותם המגן וסגירת השערים הממדיים".

"האנשים למעלה רוצים לוודא שזה יעשה כהלכה. הם עדיין לא התאוששו מכך שסגירתו הלא מוצלחת של ממד ש"א-204 הובילה לקריסת ממד 'האריס', כמו גם לבעיות חמורות במעבר המנטלי לחלק מהממדים הסמוכים". דוקטור הכט עצר, ואז המשיך בקול נמוך, "כמו כן, יש כאן הפגנת שרירים מול הסוביו-אמריקאים, כמו תמיד".

שעון היד של שלושתם צלצל באחת, ודוקטור הכט התרומם מכיסאו בתנופה. "אם תואילו בבקשה להתלוות אלי שוב עכשיו", אמר בחגיגיות, "אתם צריכים לבצע מעבר".

ההכנות למעבר חזרה היו אוטומטיות מבחינת כל הצדדים: בזמן שהג'ל החי התפשט ועטף את גופו, דוקטור הכט טפטף לעיניו של אורי את הסם שיאפשר לו להגיע לקיום ממשי בממד אלפא שמונה. האסיסטנטית של הדוקטור, יצור בלונדיני וקופצני בשם לירן, מילאה בשקיקה את תפקידה היחיד שהיה להניח לאורי על הלשון מטבע של חמישה שקלים – תשלום לנהג הרפסודה שיעביר את אורי בין גדות הממדים השונים.

המעבר, כמו כל דבר, היה כרוך במחיר. וזה היה תשלום אחד מני רבים.

22/06/2194 – 12:06 לפי הזמן האחד – מעגן המעבר הממדי, רציף חמש עשרה.

זו היתה ככל הנראה שעת צהרים, ואורי מצא את עצמו על חוף ים זהוב בו נִצלו עלמות חן על גחלי החול המנצנץ – גופן החרוך הדיף ריח של אבק שריפה. במימיו של ים הדמיון של החוף שחלם, ראה אורי את בני הים רוכבים על מרכבות העץ שלהם בתוך צינורות מימיים, צינורות שהיו לוכדים אותם בתוכם שניות ספורות לפני שהתנפצו לקצף גלים. בראשו נשמעה צריחה של מילה יחידה: 'ברח!' והוא נשמע לקריאתו של ההגיון ופנה לזנק בכיוון הנגדי לים, רק כדי לראות את אותו ספן מקולל שהיה אמור להעביר אותו לגדה השניה.

"זה שוב אתה", קבע הספן ללא עניין רב ושאל כהרגלו, "האם תהיה מעוניין לקחת את המשוט מידי ולו רק לרגע אחד?"

אורי קיפץ על הרפסודה ובחן את יציבותה. אחרי שהגיע למסקנה הלא כל כך סבירה שזהו אכן כלי תחבורה מספק, תחב אורי שתי אצבעות לתוך גרונו, והקיא לעברו של הספן מטבע של חמישה שקלים. "רק תעביר אותי בבקשה לגדה השניה, וחסוך ממני את הטרגדיה של סיפור חייך…"

הספן נאנח ורטן שעה ששטף את המטבע שאורי נתן לו במי ים. הוא החל לחתור ותוך שניות ספורות הגיעו השניים לשעריו של העולם שאורי כבש. אין צורך לומר שאיש מתושבי הממד לא היה מודע לעובדה שהוא בבעלות החברה הישראלית בראשות קונצנזוס המגן, שלא לדבר על הפקודה שתביא לסגירת הממד תוך שישים ושמונה שעות.

אורי נפרד לשלום מהספן והבטיח לו שאם ימצא אדם שיהיה מוכן להחליפו, הוא ישלח אותו אליו מיד. אורי הקיש באגרופיו על השער את הקוד הסודי וזה נפתח בפניו, מגלה במלוא עליבותו עולם מצועצע של צבעים ורודים מתוקים ואנשי חרסינה מבריקים – בית מטבחים מזוהם אליו נכנס אורי כמין פרה קדושה.

22/06/2194 – 12:58 לפי הזמן האחד – יעד לביטול, ממד אלפא שמונה.

נגה השיגה את אורי והגיעה ראשונה לקוטב הממדי. היא התרוצצה שם בין נחלי מיץ הפטל שזרמו בקצב אחיד ושקט, יורדים בשיפוע מצלעו המתון של הר העשוי צמר גפן שנישא מצפון. היא נראתה חסרת מנוח, פוסעת במרץ בין השבילים הכפריים שסותתו מאבני האודם של אדמת הערבה, בוחנת את הקרקע מתחת לענפי עצי הניאון שדלקו כעת עם דמדומי ירח הגבינה.

היא לא שמה לב כאשר אורי הגיע לבסוף. הוא קרא לעברה, והיא החזירה לו מבט מופתע ומיואש.

"אני לא מוצאת אותו", אמרה נגה. "החותם נעלם".

"על מה את מדברת? הוא שם, ליד עץ הניאון הגדול".

הם הלכו לנקודה שאורי ציין, אך במקום חותם המגן הם מצאו אדמת כסף חרוכה. אורי ונגה החליטו לפעול לפי הנחיות הפרוטוקול לאירוע מעין זה, ופנו לעיר הסמוכה לבדוק אם המקומיים יוכלו לעזור להם במשהו.

המקומיים, כפי שהתברר במהרה, לא הועילו בהרבה. אנשי הינשוף הכתומים ברחו מפני אורי ונגה בבהלה, היצורים דמויי הגזר הביטו דרך השניים כאילו היו הם אויר, והקרנפים המכונפים, שהתחככו בנגה מתוך הפגנת חיבה, אפילו לא ידעו עברית. אורי ונגה המשיכו לנוע ברחבי העיר ללא כיוון מוגדר. אחרי שפנו שמאלה לקראת סוף הרחוב הראשי, הם נתקלו להפתעתם בשני אנשים שעסקו בבניה של טלסקופ מיושן.

אחד מהשניים הם זיהו מיד – היה זה הנביא מאתמול, זה שנשא את דבריו על הבמה המרכזית. רק לאחר שהתקרבו יותר, ראו אורי ונגה שהאיש השני היה אותו אדם שהפנה אל הנביא את השאלה באותה הטפה.

"אתם שניכם", קראה נגה בסמכותיות "הסבירו מה מעשיכם כאן!"

הנביא ועוזרו פנו בחיוך לעבר אורי ונגה, והנביא השיב בקול רך: "כנראה עזבתם את הממד האחד לפני יותר משעה, האם אני צודק?"

"זה לא רלוונטי, וגם אם כן, אז מה?" אמרה נגה.

הנביא ועוזרו החליפו מבטים, ואז דיבר שוב הנביא, "הממד האחד התחיל להתפרק לפני כחמישים דקות, אני וידידי פה הצלחנו להימלט ממש כשהכל התחיל. לדעתי אפשר היה לצפות את זה; קודם נפל לווין התקשורת 'עמוס 173', ואז היה זה הדאון ההוא בחדשות, ולאחריהם התחילו ליפול עננים וציפורים, וממש לפני שנמלטנו, ראינו את השמיים נופלים…"

"על מה אתה מקשקש?" שאל אורי.

"הממד התפרק, אני לא יודע למה או איך – אבל נראה היה שהכל היטשטש כמו ציור שנרטב".

נגה מחאה את כפות ידיה בחוזקה פעמיים, והמונית יחד עם נהגה החרגולי התגשמו למולה. היא זרקה לנהג חופן גדוש של מסטיקים בטעם כחול, יחד עם הכתובת שהיתה רשומה לה על היד מתחת למילה 'בית'. החרגול מצמץ לעבר בני האדם בשאלה, ואז גמגם ואמר שהוא לא מכיר את היעד שנגה ביקשה.

"מישהו ביטל את הממד האחד…" לחשה נגה ביראה. היא סגרה את דלת המונית, וזו נעלמה בתוך עשן סגלגל.

"יש כאן עוד כמה אלפי בני אדם שהצליחו להימלט בזמן" אמר הנביא, "רובם כבר מצאו מקום בפונדקים המקומיים".

"אם תסלחו לנו", אמר עוזרו של הנביא בקול יציב, "אני לא חושב שיש עוד משהו שנוכל לספר לכם, ואנחנו קצת עסוקים".

אורי ונגה נראו כמו שרק מי שעולמו נפל עליו זה עתה יכול להיראות.

"מי אתה בכלל?" שאלה נגה בתסכול מובן.

"אני זה ששואל את השאלה – אני חלק מהמופע", השיב עוזרו של הנביא.

"די, נגה", אמר אורי בקול מובס, "בואי נלך, אני מכיר מקום לא רחוק מכאן".

בדרך, אורי ונגה עצרו ליד עץ ניאון עבות, ושלחו את ידיהם לקטוף עוגיות בראוניס מבין הענפים הזוהרים.

זה כבר זמן מה שהם יושבים בפונדק מפוקפק, ועוגיות הבראוניס, יחד עם ספל הקפה החם שהגישה להם מלצרית של סוכר, עשו אותם מסטולים מספיק כדי שיוכלו להמשיך ולשהות בפונדק באופן חוקי.

הם כבר עייפים.

וכמו היו הם לספינת חלל שננטשה בלב אוקיינוס שחור, הופיע לפתע על סיפונם רב החובל, והוא מפליג אותם, מתוך השינה – אל החלום.