מה הקשר בין הסופר אלכסנדר דיומא – מחבר "שלושת המוסקטרים" ובין ספר קדום שנכתב ע"י השטן בכבודו ובעצמו לפני כך-וכך מליוני שנים?

זוהי השאלה שעימה מתמודד גיבור "מועדון דיומא", ביבליופיל וסוחר ספרים, במסעותיו בעקבות שני פריטים נדירים ביותר: כרך של "שלושת המוסקטרים" של דיומא ו"הדלומלניקון" – ספר שנכתב בעצם ידי שטן ואשר הודפס במאה ה- 16 בליווי איורים מוזרים ביותר (שכולם מוצגים בספר). ספר זה, מבוסס בבירור על "הנקרונומיקון", ספר הכישוף של ה. פ. לובקראפט, שבאמצעותו אפשר לזמן חייזרים מפלצתיים מיקומים אחרים.

החיפוש מוביל את הגיבור אל המקומות המוזרים ביותר ואל האנשים המופלאים ביותר. אספני ספרי הרפתקאות מהמאה התשע-עשרה, אספני ספרי מיסטיקה למיניהם – לרוב אלה הם אותם האנשים; מרדף שמביא אותו למפגש עם סיטואציות מצמררות ביותר ולבסוף עם השטן בכבודו ובעצמו.

למי שהעלילה נראית מוכרת במקצת זה משום שזהו הבסיס לסרט "השער התשיעי" של פולנסקי שהוקרן על מסכינו לפני חודשים. אלא שהעלילה אינה זהה. פולנסקי מחק, ובצדק רב מבחינתו, את כל עלילת המשנה על אספני וחובבי דיומא שהיא כה חשובה לספר. במקום זה הוא בחר להתרכז בחיפוש אחר ספרו של השטן. ואכן הסרט נעשה דרמתי ו"מותח" יותר כתוצאה.

מאידך, הסרט איבד הרבה מהעושר הקיים בספר; העושר שקיים בתיאור כל הטיפוסים המוזרים שכל אחד מהם הוא אנציקלופדיה מהלכת של הספרים האזוטריים ביותר שניתן להעלות על הדעת ושרובם חברים במועדון חובבי דיומא. המספר הוא מומחה ומעריץ של ספרות הרפתקאות של המאה ה- 19, שדומה שעם חלוף הזמן וההשתנות המוחלטת של הטעם הספרותי, נמחקה לחלוטין מהמודעות של אנשי סוף המאה העשרים. לקורא העברי, רוב הסופרים מסוג זה, ששמותיהם מוזכרים בספר, (להוציא את דיומא עצמו ועוד אחד או שניים כמו רפאל סבטיני), לא יהיו מוכרים כלל. הסיפור מתאר, בין השאר, חבורת מעריצי דיומא ומעריצי סופרים קצת פחות פופולריים בני-זמנו שנפגשים במועדון מיוחד, "מועדון דיומא", כדי לדון ולהיזכר בספרים האהובים עליהם כל-כך, גם "בימים אלה של בינוניות וחוסר כשרון… כשאיש אינו מעריך עילויים כמו שהעריכו אותם קוראי הרומאנים בהמשכים… שנהגו לשרוק לבוגדים ולהריע לאבירים הנועזים המושלמים… תרועות שלמרבה הצער כבר לא שומעים בשום מקום, כיום הן נחלתם הבלעדית של התמימים והילדים". מספרם של חברי מועדון זה הוא רב יותר ממה שניתן היה לצפות והם כוללים את שמנה וסלתה של החברה האירופית. לא כל מעריצי הספרות הפופולארית הישנה הם, כמסתבר, תמימים וילדים…

למי שביניכם שמחפשים "פנטסיה קשה" של גודש של אירועים על טבעיים, אני חושש שלא צפויה הנאה רבה. אין בספר אירועים פנטסיים מרובים; הכל מרומז בלבד, לפחות עד העמודים האחרונים שבהם הספר הופך לפנטסיה אמיתית. יותר משזה ספר של פנטסיה, זהו ספר על פנטסיה וליתר דיוק, ספר על פנטסיות מסוגים שונים, שבסופו של דבר כולן מיועדות להשגת מטרה אחת – כוח. זה גם ספר על האנשים שמוכנים לעשות הכל כדי לממש פנטסיות אלה בחייהם המשעממים, בין אם לחיות כמו גיבור, איש המאה ה- 17 מספריו של דיומא, ובין אם לעסוק בזימונו של השטן.

בעושר התרבותי והספרותי, ובהתיחסויות הספרותיות למגוון עצום של פריטים נידחים שרק יודעי ח"ן מעטים בעולם הספרות יזהו אותם, הספר מזכיר יותר מכל ספרים של בורחס או אומברטו אקו. ואכן, ניכרת פה השפעה מספרו של אקו, "המטוטלת של פוקו" שעוסק גם כן באגודות חשאיות מוזרות ושנראה שעמד לנגד עיני המחבר כשכתב את הספר.

המחבר מכניס את הקורא לעולם הזר והסגור של אספני הספרים והמיסטיקה, עולם שמתגלה כמוזר ומסובך יותר ויותר מעמוד לעמוד, עד שהוא נעשה פנטסטי לא פחות מכל יצירה דמיונית של טולקין. ומעל לכל יש בספר אווירה של משחק אינטלקטואלי, בניסיון לפתור את החידה של שני הספרים שאולי קשורים ואולי לא, חידה שפתרונה יכול להביא ללא פחות מאשר שיבתו של השטן אל כדור הארץ (אם כי, וכאן אני מגלה ספויילר, אין בכך כל צורך, השטן נמצא כל הזמן על כדור הארץ).

קראתי את הספר הזה בשקיקה, לא רק בגלל העלילה, אלא גם ובעיקר בגין הדמויות: אספני ספרים, חוקרים ומחפשים, האנשים המוזרים שמתעניינים גם במיסטיקה וגם בספרות ההרפתקאות בצורתה הביזרית והנידחת ביותר. בהכירי את הזן הישראלי של הדמויות המתוארות, אני יכול להעיד שהסופר הוא ריאליסטי לחלוטין בתיאורם, (אם כי המציאות היא לרוב אף דמיונית יותר מכל מה שפרס-רברטה מתאר בספרו). יש לשבח את תרגומו של יורם מלצר, אולי אחד האנשים הבודדים בארץ שמסוגל לעמוד היטב על כל הדקויות הספרותיות והתרבותיות שאליהם מתיחס המחבר.

כשסיימתי את "מועדון דיומא" חשתי לצד תחושת ההנאה הצרופה, גם קינאה בסופר. אילו אני הייתי מחבר רומן, מן הסתם זה היה משהו מסוג זה.