צל המענה \ גין וולף
מאת המערכת
ספר ראשון בסדרת 'ספר השמש החדשה'
1 – תחייה ומוות
ייתכן שלבי כבר ניבא לי את עתידי. השער הנעול והחלוד שניצב לפנינו, אניצי ערפל הנהר נארגים בין חודיו כשבילים הרריים, נותר כיום בעיני רוחי סמל לגלותי. זו הסיבה לכך שפתחתי בתיאור זה של מה שהתרחש לאחר שחייתנו, שבה אני, שוליית המענים סֶווֶרִיאָן, כמעט טבעתי.
"המשמר הסתלק". כך אמר חברי רוֹשֶה לדְרוֹטֶה, שכבר הבחין בכך בעצמו.
הילד איטָה הציע בפקפוק שנלך מסביב. הינף של זרועו הצנומה והמנומשת הצביע עלן אלפי הצעדים לאורך החומה, הנמתחת על פני אזורי העוני ועולה במעלה הגבעה, עד שלבסוף היא פוגשת בחומה הפנימית הגדולה של המצודה. הלכתי בדרך הזאת, בזמן מאוחר בהרבה.
"ולנסות לעבור דרך מגדל השמירה בלי אישור מעבר? הם יקראו לרב-אומן גורלוס".
"אבל למה שהמשמר יעזוב?"
"זה לא משנה". דרוטה טלטל את השער. "איטה, תבדוק אם אתה יכול לעבור בין הסורגים".
דרוטה היה הראש שלנו, ואיטה העביר זרוע ורגל דרך סורגי הברזל, אבל מיד התברר שאין כל תקווה להעביר את גופו בעקבותיהן.
"מישהו בא", לחש רושה. דרוטה עקר את איטה מהשער.
הבטתי לאורך הרחוב. עששיות היטלטלו בינות קולות הצעדים והדיבור העמומים שנשמעו בערפל. הייתי מסתתר, אבל רושה החזיק בי ואמר, "חכה, אני רואה כידונים".
"אתה חושב שהמשמר חוזר?"
הוא הניד בראשו. "יותר מדי אנשים".
"שנים-עשר לפחות", אמר דרוטה.
עדיין רטובים מהגִיוֹל, המתנו. בעמקי מוחי אנו ניצבים שם רועדים ברגע זה. ממש כפי שכל מה שנראה בלתי ניתן להשמדה נוטה להרס עצמו, כך אותם רגעים – שבעת התרחשותם נראים החולפים ביותר – נוטים לשחזר את עצמם לא רק בזיכרוני (שבחשבון סופי אינו מאבד דבר), כי אם בהלמות לבי ובהסתמרות שערי, ומחדשים את עצמם ממש כפי שהקהילייה שלנו משחזרת את עצמה כל בוקר בנימות החדות של שאונה היא.
האנשים לא עטו שריון, כך ראיתי במהרה באורָן הצהוב החולני של העששיות; אבל היו להם כידונים, כפי שדרוטה אמר, ומוטות וגרזינים. מנהיגם חגר סכין פיפיות ארוכה בחגורתו. אותי עניין יותר המפתח הכבד המושחל בשרוך סביב צווארו; הוא נראה מתאים למנעול השער.
איטה הקטן התפתל בעצבנות, והמנהיג ראה אותנו והרים את העששית שלו מעל ראשו. "אנו ממתינים להיכנס, נכבדי", קרא דרוטה. הוא היה הגבוה ביניהם, אבל פניו הכהות לבשו ארשת צנועה ומנומסת.
"לא לפני הזריחה", אמר המנהיג בזעף. "כדאי שתלכו הביתה, נערים".
"נכבדי, המשמר היה אמור לתת לנו להיכנס, אבל הוא לא כאן".
"אתם לא תיכנסו הלילה". המנהיג הניח את ידו על קת סכינו לפני שהתקדם צעד נוסף. לרגע חששתי שהוא יודע מי אנחנו.
דרוטה התרחק, ואנו נותרנו מאחוריו. "מי אתם, נכבדי? אתם לא חיילים".
"אנחנו המתנדבים", אמר אחד האחרים. "באנו להגן על המתים שלנו".
"אז אתם יכולים לתת לנו להיכנס".
המנהיג נפנה מאתנו. "אנחנו לא נותנים לאף אחד להכנס חוץ מלעצמנו". המפתח שלו צווח במנעול, והשער חרק ונפתח. לפני שמישהו הספיק לעצור אותו, זינק איטה דרכו. מישהו קילל, והמנהיג ושני אחרים זינקו בעקבות איטה, אבל הוא היה קל רגליים מהם. ראינו את שיער הפשתן שלו ואת חולצתו המטולאת מזגזגים בין קבריהם השקועים של קבצנים, ואז נעלמים בסבך הפסלים הלאה משם. דרוטה ניסה לצאת בעקבותיו, אבל שני גברים תפסו בזרועותיו.
"אנחנו צריכים למצוא אותו. לא נשדוד מכם את המתים שלכם".
"אז למה אתם רוצים להיכנס?" שאל אחד המתנדבים.
"כדי לאסוף עשבים", ענה לו דרוטה. "אנחנו רוקחים מרקחות לרופאים. אתה לא רוצה שהחולים יירפאו?"
המתנדב הביט בו. האיש בעל המפתח הפיל את עששיתו בריצתו אחר איטה, ורק שתיים נותרו. באורן העמום נראה המתנדב מטופש ותמים; אני מניח שהוא היה פועל מסוג כלשהו.
דרוטה המשיך, "אתה ודאי יודע שכדי להפיק מצמחי מרפא מסוימים את מרב סגולותיהם, יש לעקור אותם מאדמת קבר לאור ירח. בקרוב ישתרר כפור ויהרוג הכול, אבל האדונים שלנו זקוקים לאספקה לחורף. שלושתם סידרו לנו כניסה הלילה, ואני לקחתי את הנער ההוא מאביו כדי שיעזור לי".
"אין לכם שום דבר לשים בו צמחים".
אני עדיין מעריץ את דרוטה על מה שהוא עשה אז. הוא אמר, "נקשור אותם באגודות לייבוש", וללא היסוס קל שבקלים שלף חבל פשוט מכיסו.
"אני מבין", אמר המתנדב. היה ברור שהוא לא מבין. רושה ואני התקרבנו מעט-מעט אל השער.
דרוטה דווקא התרחק ממנו. "אם לא תיתן לנו לאסוף את העשבים, עדיף שנלך. אני לא חושב שנצליח למצוא את הילד ההוא שם עכשיו".
"בשום אופן. אנחנו צריכים להוציא אותו".
"בסדר", אמר דרוטה באי-רצון, ונכנסנו פנימה, כשהמתנדבים בעקבותינו. יש מיסטים שטוענים שהעולם האמיתי נוצר על-ידי המוח האנושי, שכן דרכינו נשלטות על-ידי הקטגוריות המלאכותיות שלתוכן אנו מסווגים דברים שבמהותם אינם נבדלים, דברים חלשים יותר ממילותינו עבורם. באותו לילה הבנתי את העיקרון באופן אינטואיטיבי, כששמעתי את המתנדב האחרון סוגר את השער מאחורינו.
גבר שלא דיבר קודם אמר, "אני הולך לשמור על אימא שלי. כבר בזבזנו יותר מדי זמן. הם כבר היו יכולים להרחיק אותה פרסה שלמה עד עכשיו".
כמה מהאחרים מלמלו בהסכמה, והקבוצה החלה להתפזר, עששית אחת נעה שמאלה, והאחרת – ימינה. עלינו בשביל המרכזי (זה שתמיד הלכנו בו כשחזרנו לחלקהּ הממוטט של חומת המצודה) עם המתנדבים הנותרים.
זה בטבעי, לאושרי ולקללתי, לא לשכוח דבר. כל שלשלת נוקשת וכל רוח שורקת, כל מראה, ריח וטעם, נותרים ללא שינוי במוחי. ואף שאני יודע שאין זה כך אצל כולם, איני יכול לדמיין כיצד זה להיות אחרת, כאילו ישנת כשלמעשה החוויה בסך הכול מרוחקת. הצעדים המעטים שפסענו בשביל הלבן עולים לנגד עיניי כעת: היה קר, והאוויר אף המשיך להתקרר; לא היה אור, והערפל התגלגל מכיוון גִיוֹל והתעבה. כמה ציפורים באו לקנן באורנים ובברושים, וטפחו בכנפיהן בחוסר מנוחה בעוברן מעץ לעץ. אני זוכר את תחושת ידיי כששפשפתי את זרועותיי, את העששית העולה ויורדת בין מצבות האבן במרחק-מה, את הערפל מעלה ריח מי נהר בחולצתי, ואת ריחה הנוקב של אדמה שזה עתה נהפכה. כמעט מתּי באותו היום, נחנק בשורשים הסבוכים; הלילה עמד לציין את תחילת גברותי.
ירייה נורתה, דבר שמעולם לא ראיתי לפני כן, חזיז של אנרגיה סגולה שפילח את החשכה כטריז, כך שהיא נסגרה ברעם. במקום כלשהו התמוטטה אנדרטה בקול ריסוק. ואז דממה… שבה נדמה כי הכול סביבי מתמוסס. התחלנו לרוץ. גברים צעקו הרחק מאיתנו. שמעתי צלצול פלדה על אבן, כאילו מישהו פגע באחת המצבות בחרב. רצתי לאורכו של שביל שהיה (או לפחות כך נדמה אז) לחלוטין לא מוכר, רצועה של עצמות שבורות רחבה דייה כדי ששניים יוכלו ללכת בה זה לצד זה, שהתפתלה אל בקעה קטנה. בערפל לא ראיתי דבר פרט לגופיהן הכהים של מצבות זיכרון משני צדדיי. ופתאום, כאילו נחטף משם, השביל לא היה עוד מתחת לרגליי – אני מניח שהחמצתי פנייה. סטיתי כדי לחמוק מפגיעה באובליסק, שנראה כאילו הגיח ממש לפניי, והתנגשתי במלוא המהירות בגבר במעיל שחור.
הוא היה מוצק כעץ; ההתנגשות העיפה אותי מעל רגליי ונטלה את נשימתי. שמעתי אותו ממלמל השבעות, ואז קול לחישה כשהניף נשק כלשהו. קול אחר קרא, "מה זה היה?"
"מישהו התנגש בי. הסתלק עכשיו, מי שזה לא היה".
שכבתי דומם.
אישה אמרה, "פתח את המנורה". קולה נשמע כהמיית יונה, אבל הייתה בו נימת דחיפות.
האיש שהתנגשתי בו ענה, "הם יסתערו עלינו כמו להקת דהולים, גברתי".
"הם יסתערו עלינו בקרוב בכל מקרה – ווֹדָאלוּס ירה. ודאי שמעת את זה".
"יותר סביר שזה ירחיק אותם".
במבטא שהייתי חסר ניסיון מכדי לזהות כמבטאו של נעלה, אמר האיש שדיבר ראשון, "הלוואי שלא הייתי מביא את זה. לא נזדקק לזה נגד אנשים כאלה". הוא היה קרוב בהרבה כעת, ולאחר רגע ראיתי אותו מבעד לערפל, גבוה מאוד, דק גזרה וחסר כובע, ניצב ליד האיש הכבד שהתנגשתי בו. עמומה בשחור, הדמות השלישית הייתה כנראה האישה. כשאיבדתי את נשימתי, איבדתי גם את כוח גפיי, אבל הצלחתי להתגלגל אל מאחורי בסיס הפסל. ומרגע שהייתי בטוח שם, שוב הצצתי החוצה אליהם.
עיניי הסתגלו לחשכה. הבחנתי בפניה דמויות הלב של האישה והבחנתי שהיא גבוהה כמעט כמו האיש הרזה, שלו קראה וודאלוס. האיש הכבד נעלם, אבל שמעתי אותו אומר, "עוד חֶבֶל". קולו העיד על כך שהוא לא היה יותר מצעד או שניים מהמקום שבו כרעתי, אבל הוא נעלם כמים שנוצקו אל תוך באר. אז ראיתי משהו כהה (ודאי היה זה החלק העליון של כובעו) נע בקרבת כפות רגליו של האיש הרזה, והבנתי שזה כמעט מה שאכן קרה לו – היה שם בור, והוא היה בתוכו.
האישה שאלה, "מה מצבה?"
"רעננה כמו פרח, גברתי. אין עליה כמעט סירחון, ולא משהו שצריך לדאוג בגללו". בזריזות רבה מכפי שחשבתי לאפשרית, הוא זינק החוצה. "עכשיו תן לי קצה אחד ותיקח אתה את השני, מעלתך, ונשלוף אותה כמו גזר".
האישה אמרה משהו שלא הצלחתי לשמוע, והאיש הרזה אמר לה, "לא היית חייבת לבוא, תיאה. איך זה ייראה לאחרים אם לא אסתכן כלל?" הוא והאיש הכבד נאנקו כשמשכו, וראיתי משהו לבן מופיע לרגליהם. הם רכנו להרים אותו. כאילו נגע בהם אמשספנד במטהו הבוהק, הסתחרר הערפל, נחצה והניח לקרן ירח ירוקה לחדור דרכו. בידיהם הייתה גופת אישה. שערה, שהיה כהה פעם, היה כעת פרוע סביב פניה האפרפרות; היא לבשה שמלה ארוכה מבד חיוור כלשהו.
"אתם רואים", אמר האיש הכבד, "בדיוק כמו שאמרתי לכם, מעלתך, גברתי, תשע-עשרה פעמים מתוך עשרים זה שום דבר. אנחנו רק צריכים להעביר אותה עכשיו מעל הקיר".
המילים אך יצאו מפיו, ושמעתי מישהו צועק. שלושה מהמתנדבים התקרבו בשביל, מעבר לשולי הבקעה. "תעכב אותם, מעלתך", רטן האיש הכבד, מניח את הגופה על כתפו. "אני אטפל בזה, ואביא את הגברת למקום מבטחים".
"קח את זה", אמר וודאלוס. האקדח שהושיט לכד את אור הירח כראי.
האיש הכבד בהה בו בפה פעור. "אף פעם לא השתמשתי בכזה, מעלתך…"
"קח אותו, אתה עשוי להזדקק לו". וודאלוס עצר והתרומם, מחזיק במה שנראה כמקל כהה. נשמע קול קרקוש מתכת על עץ, ובמקום המקל הופיע להב בוהק וצר. הוא קרא, "התגוננו!"
כאילו יונה השתלטה לרגע על ארקטותר, לקחה האישה את האקדח הנוצץ מידו של האיש הכבד, ויחד הם נסוגו אל תוך הערפל.
שלושת המתנדבים היססו. ואז נע אחד מהם ימינה, ואחר נע שמאלה כדי לתקוף משלושה כיוונים. האיש במרכז (עדיין על השביל הלבן של העצמות השבורות) אחז בכידון, ואחד מהאחרים אחז בגרזן.
השלישי היה המנהיג שדרוטה דיבר איתו מחוץ לשער. "מי אתה?" הוא קרא אל וודאלוס, "ואיזה כוח של ארבוס נותן לך זכות לבוא הנה ולעשות דבר כזה?"
וודאלוס לא ענה, אבל קצה חרבו הביט מאחד לשני כעין.
המנהיג אמר בצרידות, "כולם יחד עכשיו והוא בידינו". אבל הם התקדמו בהיסוס, ולפני שיכלו לסגור עליו, זינק וודאלוס לפנים. ראיתי את להבו מבזיק באור העמום ושמעתי אותו מתחכך בקצהו של כידון – רחש מתכתי, כאילו נחש פלדה מחליק על גוש ברזל. בעל הכידון צעק וקפץ לאחור; וודאלוס קפץ גם הוא לאחור (אני חושב שעשה זאת מהחשש ששני האחרים יגיעו מאחוריו), ואז נראה שאיבד את שיווי משקלו ונפל.
כל זה התרחש בחשכה ובערפל. ראיתי הכול, אבל רוב הזמן האנשים לא היו יותר מאשר צללים ברקע – כפי שהייתה האישה בעלת הפנים בצורת לב. ובכל זאת משהו נגע ללבי. אולי נכונותו של וודאלוס למות כדי לגונן עליה היא זו שגרמה לאישה להיראות לי יקרה; ונכונות זו ודאי עוררה את הערכתי כלפיו. פעמים רבות מאז, כשניצבתי על משטח מתנודד בכיכר שוק כלשהי – כאשר טֶרְמִינוּס אֶסְט מונחת לפניי, ונווד אומלל כורע לרגליי – ושמעתי בלחישות רוחשות את שנאת הקהל וחשתי במה שהיה רצוי עוד הרבה פחות – הערצתם של אלה שמוצאים עונג מזוהם בכאב ובמוות שאינם שלהם – נזכרתי בוודאלוס לצד הקבר והרמתי את להבי, מעמיד פנים למחצה שכשינחת, הוא ינחית מכה למענו.
הוא מעד, כפי שאמרתי. באותו הרגע אני מאמין שכל חיי התנודדו על כף המאזניים עם חייו.
המתנדבים המאגפים אותו רצו לעברו, אבל הוא לא שמט את נשקו. ראיתי את הלהב הנוצץ מבזיק למעלה, אם כי בעליו עדיין היה על הקרקע. אני זוכר שחשבתי כמה נפלא היה אילו הייתה לי חרב כזו ביום שבו הפך דרוטה לראש השוליות, ואז השוויתי את וודאלוס לעצמי.
בעל הגרזן, שאותו תקף, נסוג לאחור; האחר התקדם עם סכינו הארוכה. כבר הייתי על רגליי אז, צופה בקרב מעבר לכתפו של מלאך עשוי קוורץ, וראיתי את הסכין נוחתת, מחמיצה את וודאלוס כרוחב אגודל כשהתפתל להתרחק מדרכה, ומתחפרת בקרקע עד הניצב. וודאלוס שיסף לעבר המנהיג, אבל הוא היה קרוב מדי לאורך הלהב שלו. במקום לסגת שחרר המנהיג את נשקו ולפת אותו כמתאבק. הם היו בשולי הקבר הפתוח – אני מניח שוודאלוס מעד על אדמה שנחפרה מתוכו.
המתנדב השני הרים את גרזינו, אך היסס. מנהיגו היה הקרוב אליו; הוא חג כדי למצוא פתח להנחית בו את המכה, עד שהיה פחות מצעד ממקום מחבואי. בזמן שנע במקומו, ראיתי את וודאלוס משחרר בכוח את הסכין ונועץ אותה בצוואר המנהיג. הגרזן התרומם כדי להכות; באופן כמעט אוטומטי תפסתי את הקת ממש מתחת לראש, ומצאתי את עצמי במאבק, בועט ולאחר מכן מכה.
באופן פתאומי למדי נגמר הכול. המתנדב שבנשקו העקוב מדם אחזתי היה מת. מנהיג המתנדבים התפתל לרגלינו. בעל הכידון נעלם; הכידון שלו היה מוּטָל, בלתי מזיק, לרוחב השביל. וודאלוס הרים מטה שחור מהעשב שלצדו ועטף בו את חרבו. "מי אתה?"
"סֶוֶורִיאָן. אני מענה. או נכון יותר, אני שוליית מענים, מעלתו. ממסדר מחפשי האמת והכפרה". שאפתי שאיפה עמוקה. "אני וודאלאריוס. אחד מאלפי הוודאלארים שאינך מודע לקיומם". זה היה מונח שלא שמעתי לעתים קרובות.
"קח". הוא הניח משהו בכף ידי: מטבע קטן וכה חלק, עד שהיה נדמה שהוא משומן. נותרתי לופת את המטבע לצד הקבר המחולל וצפיתי בו מתרחק. הערפל בלע אותו זמן רב לפני שהגיע לשוליים, ולאחר כמה רגעים צרח מעליי מעופף כסוף חד כחץ.
הסכין נפלה איכשהו מצווארו של המת. אולי הוא שלף אותה בייסוריו. כשהתכופפתי להרימה, גיליתי שהמטבע עדיין בידי ותחבתי אותו בכיסי.
אנו מאמינים שאנחנו ממציאים את הסמלים. האמת היא שהם ממציאים אותנו; אנו יציריהם, מעוצבים על-ידי קצותיהם הקשים והמעצבים. כשחיילים נשבעים את שבועתם, הם מקבלים מטבע, אסימי שמוטבעת בו צדודיתו של האוטרך. קבלת המטבע היא קבלת החובות והעול המיוחדים לחיי הצבא – מאותו רגע ואילך הם חיילים, גם אם אינם יודעים דבר על השימוש בכלי נשק. לא ידעתי זאת אז, אבל זו טעות חמורה להאמין שאנו חייבים לדעת דברים כאלה כדי שישפיעו עלינו; למעשה, להאמין בכך פירושו להאמין בסוג הקסם הנחות ביותר, הדומה ביותר לאמונה טפלה. רק למתיימר להיות מכשף יש אמונה ביעילותו של ידע טהור; אנשים הגיוניים יודעים שדברים פועלים מעצמם או כלל לא.
וכך, כשהמטבע צנח אל תוך כיסי, לא ידעתי דבר על הדוֹגמות של התנועה שוודאלוס הנהיג, אבל בתוך זמן קצר למדתי את כולן, כי הן היו באוויר. איתו שנאתי את האוטרכיה, אם כי לא היה לי מושג מה עשוי להחליפה. איתו בזתי לנַעֲלים שנמנעו מלהתקומם נגד האוטרך וכבלו אליו את היפות בבנותיהם בפילגשוּת טקסית. איתו תיעבתי את האנשים בגלל היעדר המשמעת וחוסר המטרה המשותפת שלהם. מהערכים שרב-האומן מָלְרוּבּיוּס (שהיה מורה השוליות בילדותי) ניסה ללמד אותי, ושרב-האומן פָּלָאִימוֹן עדיין ניסה להנחיל לי, הפנמתי רק אחד: נאמנות לגילדה. בזאת צדקתי בהחלט – חשתי כי אני בהחלט יכול לשרת את וודאלוס ולהישאר מענה. כך התחלתי את המסע הארוך, שדחק אותי אל הכס.
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: ורד טוכטרמן. 272 עמודים)
פרק זה מתוך "צל המענה" היה גם האתגר שהוצב בפני המתרגמים שהתחרו בתחרות התרגום שערכנו בבלי-פאניקה בחודשים אוקטובר-נובמבר 2003. שלושת התרגומים הזוכים מוצגים באתר בקישורים המצורפים למטה. לתשומת לבכם – בשונה מהטקסט הרשמי, התרגומים שהוגשו לתחרות לא עברו עריכה.
