הצל של ההגמון \ אורסון סקוט קארד
מאת המערכת
לצ'רלס בנג'מין קארד
תמיד אתה מהווה אור בעבורנו
אתה רואה מבעד לכל הצללים
ואנו שומעים את קולך העז
שר בחלומותינו
חלק ראשון – מתנדבים
פטרה
אל: Chamrajnagar%sacredriver@ifcom.gov
מאת: Locke%espinoza@polnet.gov
הנדון: מה אתם עושים כדי להגן על הילדים?
אדמירל צ'אמרג'נגאר היקר,
קיבלתי את שם המשתמש שלך מידיד משותף שעבד פעם בעבורך אולם כעת משמש מין סדרן בעל תואר מהולל – אני בטוח שתדע למי אני מתכוון. אני מבין שאחריותך העיקרית כעת היא לוגיסטית יותר מצבאית וכי מחשבותיך מופנות לחלל יותר מאשר למצב הפוליטי בכדור הארץ. אחרי הכול, ניצחת את הכוחות הלאומניים בפיקודו של קודמך במלחמת הליגה בצורה משכנעת ונראה כי העניין הזה מיושב. הצי נשאר עצמאי ועל כך כולנו אסירי תודה.
מה שנראה כי איש אינו מבין הוא שהשלום על פני כדור הארץ אינו אלא אשליה זמנית. לא זו בלבד ששאיפות ההתפשטות הרוסיות שהודחקו זמן כה רב עדיין מהוות כוח מניע, יש עוד מדינות רבות שלהן תוכניות תוקפניות כלפי שכנותיהן. כוחות הסטרטגוס מפורקים בימים אלה, ההגמוניה מאבדת כל סמכות במהירות רבה וכדור הארץ ניצב על סף טלטלה אדירה.
משאביה האדירים ביותר של כל מדינה שהיא במלחמות העתידות לפרוץ יהיו הילדים שהוכשרו בבתי הספר ללחימה, לטקטיקה ולפיקוד. חובה על ילדים אלה לשרת את ארצות הולדתם במלחמות העתידיות, אולם אין מנוס, שלפחות כמה מדינות שאין להן גאונים מוסמכים של הצי או שמאמינות שליריביהן יש מפקדים מחוננים יותר, ינקטו צעד מניעתי. מטרתו של אותו צעד תהיה להבטיח לעצמן את השימוש באותו משאב של האויב או למנוע אותו מן האויב. בקצרה, סכנה חמורה של חטיפה או רצח מרחפת מעל ראשי הילדים האלה.
אני מבין שאתה נוקט מדיניות של אי התערבות בנוגע לאירועים בכדור הארץ, אבל הצי הוא שזיהה את הילדים האלה והכשיר אותם ובכך הפך אותם למטרות. בכל אשר יקרה לילדים האלה, הצי נושא באחריות העליונה. תוכל לתרום תרומה רבה להגנה על שלומם של הילדים האלה אם תוציא הוראה המציבה את הילדים הללו בהגנת הצי, דבר שיזהיר כל אומה או קבוצה שתנסה להתערב בשלומם שהדבר יגרור תגמול צבאי מהיר וכואב. לא זו בלבד שהדבר לא ייתפס כהתערבות בעניינים פנים-ארציים, אלא שרוב האומות תקבלנה מעשה כזה בברכה, ועד כמה שזה שווה, אני מבטיח את תמיכתי המלאה בכל הפורומים הציבוריים.
אני מקווה שתפעל מיד. אין זמן להשחית.
בכבוד רב,
לוק.
שום דבר לא נראה נכון בארמניה, כשפטרה ארקניאן חזרה הביתה. ההרים היו דרמטיים, כמובן, אבל הם לא היו באמת חלק מחוויית הילדות שלה. רק כשהגיעה למראליק, היא התחילה לראות דברים שאמורים להיות בעלי משמעות כלשהי בעבורה. אביה פגש אותה בירוואן בעוד אמה נותרה בבית עם אחיה בן האחת-עשרה והתינוק החדש – שנוצר לפני שהגבלות הילודה הוקלו לאחר תום המלחמה. הם צפו בפטרה בטלוויזיה, ללא ספק. עכשיו, כשהטרנטה נשאה את פטרה ואת אביה לאורך הרחובות הצרים, הוא החל להתנצל: "זה לא ייראה לך הרבה, פט, אחרי שראית את העולם".
"הם לא הראו לנו הרבה מהעולם, פאפא. לא היו חלונות בבית הספר ללחימה".
"אני מתכוון, נמל החלל, והבירה, כל האנשים החשובים והבניינים הנפלאים…"
"אני לא מאוכזבת, פאפא". היא נאלצה לשקר כדי להרגיע אותו. היה זה כאילו נתן לה את מראליק במתנה וכעת לא היה בטוח אם היא מוצאת חן בעיניה או לא. היא לא אהבה את בית הספר ללחימה אבל התרגלה אליו. אי אפשר היה להתרגל לארוס אבל היא שרדה אותו. איך היא יכולה לסלוד ממקום כזה, שהשמים בו גלויים ואנשים משוטטים בו כרצונם?
אבל היא הייתה מאוכזבת. כל זיכרונותיה ממראליק היו אלה של בת חמש הנושאת את מבטה אל הבניינים הגבוהים, המביטה ברחובות הרחבים שבהם הופיעו כלי רכב גדולים ונעלמו במהירות מפחידה. עכשיו היא הייתה מבוגרת בהרבה, קרובה לשיא גובהה כאישה, והמכוניות היו קטנות יותר, הרחובות צרים ממש והבניינים – שתוכננו לעמוד בפני רעידת האדמה הבאה בניגוד לבניינים הישנים – היו נמוכים. לא מכוערים – היה בהם חן, בהתחשב במגוון הסגנונות שעורבב כאן בדרך כלשהי. טורקי ורוסי, ספרדי וריביירה, והמדהים מכול, יפני. היה מפליא לראות כיצד הם אוחדו בכל זאת על ידי בחירת הצבעים, הקרבה לרחוב, הגובה האחיד כמעט שבו גירדו כולם את הגבול החוקי.
היא ידעה את כל זה מפני שקראה על כך בזמן שהותה בארוס, בעת שהיא והילדים האחרים המתינו לסוף מלחמת הליגה. היא ראתה תמונות ברשתות. אבל שום דבר לא הכין אותה לעובדה שהיא עזבה את המקום בגיל חמש ושבה כעת בגיל ארבע-עשרה.
"מה?" אמרה. שכן אבא דיבר והיא לא הבינה אותו.
"שאלתי אם תרצי לעצור לקנות ממתק לפני שנלך הביתה, כמו שהיינו עושים".
ממתק. איך היא יכלה לשכוח את המלה לממתק?
בקלות, מה זה איך. הארמני היחיד בבית הספר ללחימה למד שלוש שנים מעליה ועבר לבית הספר לטקטיקה, כך שהייתה ביניהם חפיפה של כמה חודשים בלבד. היא הייתה בת שבע כשהגיעה מבית הספר הקרקעי לבית הספר ללחימה, והוא היה בן עשר ועמד לעזוב מבלי שפיקד על צבא מעולם. האם היה פלא בכך שהיא לא רצתה לקשקש בארמנית עם ילד קטן מהבית? היא לא דיברה ארמנית תשע שנים. והארמנית שהיא דיברה אז הייתה שפתה של בת חמש. היה קשה כל-כך לדבר בה עכשיו וקשה עוד יותר להבין אותה.
איך היא תוכל לומר לאביה שזה יעזור לה מאוד, אם הוא ידבר אליה בבינעולמית של הצי – אנגלית, למעשה? הוא שלט בה, כמובן – הוא ואמא התעקשו לדבר אנגלית בבית כשהיא הייתה קטנה, כדי שלא תהיה לה מגבלה לשונית כשתילקח לבית הספר ללחימה. למעשה, כשהיא חשבה על העניין, זה היה חלק מהבעיה. כמה פעמים השתמש אביה במלה הארמנית לממתק? בכל פעם שהוא הרשה לה ללכת איתו בעיר, היה דורש ממנה לבקש את זה באנגלית ולכנות כל סוג בשמו האנגלי. זה היה מגוחך, לאמיתו של דבר – למה שהיא תצטרך, בבית הספר ללחימה, לדעת את שמותיהם האנגליים של ממתקים ארמניים?
"למה את צוחקת?"
"נראה שאיבדתי את חיבתי לממתקים כשהייתי בחלל, אבא. אם כי לזכר ימים עברו, אני מקווה שיהיה לך זמן לטייל איתי בעיר שוב. לא תהיה גבוה כל-כך כמו שהיית בפעם האחרונה".
"לא, וגם היד שלך לא תהיה קטנה כל-כך בשלי". גם הוא צחק. "נגזלו מאיתנו שנים שהיו יקרות כעת, בזיכרון".
"כן", אמרה פטרה. "אבל הייתי במקום שבו הייתי צריכה להיות".
או אולי לא? אני הייתי זו שנשברתי ראשונה. עברתי את כל המבחנים עד המבחן החשוב ושם נשברתי ראשונה. אנדר ניחם אותי כשסיפר לי שסמך עלי יותר מכולם ודרבן אותי יותר מאשר את האחרים, אבל הוא דרבן את כולנו וסמך על כולנו ואני נשברתי. איש לא דיבר על זה מעולם. ייתכן שכאן בכדור הארץ לא הייתה נפש חיה שידעה על כך. אבל האחרים שנלחמו איתה ידעו. עד אותו רגע שבו היא נרדמה באמצע הקרב, היא הייתה אחת הטובים ביותר. לאחר מכן, על אף שהיא לא נשברה שוב, גם אנדר לא בטח בה שוב. האחרים השגיחו עליה, כך שאם היא תפסיק לפתע לפקד על ספינותיה, הם יוכלו להחליף אותה. היא הייתה בטוחה שאחד מהם מונה אבל מעולם לא שאלה מי. דינק? בִּין? בִּין, כן – בין אם אנדר מינה אותו לעשות זאת או לא, היא ידעה שבין ישגיח, יהיה מוכן להשתלט. היא לא הייתה אמינה. הם לא בטחו בה. היא לא בטחה בעצמה.
אולם היא תסתיר את הסוד הזה ממשפחתה, כפי שהסתירה אותו כשדיברה עם ראש הממשלה ועם התקשורת, עם הצבא הארמני ועם תלמידי בית הספר שכונסו כדי לפגוש את הגיבורה הארמנית הגדולה של מלחמת הפורמיקים. ארמניה הייתה זקוקה לגיבור. היא הייתה המועמדת היחידה במלחמה הזו. הם הראו לה שספרי הלימוד המקוונים כבר ציינו אותה כאחת מעשרת הארמנים הגדולים ביותר של כל הזמנים. תמונתה, הביוגרפיה שלה וציטוטים של קולונל גראף, של רב-סרן אנדרסון ושל מאזר רקהאם.
ושל אנדר וויגין. "פטרה הייתה הראשונה שהגנה עלי, בתוך סיכון אישי. פטרה הייתה זו שאימנה אותי, כשאף אחד אחר לא היה מוכן. אני חייב לה כל מה שהשגתי. ובמערכה האחרונה, בקרב אחר קרב היא הייתה המפקדת שעליה סמכתי".
אנדר לא יכול היה לדעת עד כמה יכאיבו המלים הללו. הוא התכוון בוודאי להבטיח לה שהוא אכן סמך עליה. אבל מפני שהיא ידעה את האמת נשמעו לה מלותיו כמו חמלה. הן נשמעו כמו שקר רחום.
ועכשיו היא הייתה בבית. שום מקום על פני כדור הארץ לא היה זר לה כל-כך מפני שהיא הייתה אמורה להרגיש כאן בבית, אבל היא לא יכלה, שכן איש לא הכיר אותה כאן. הם הכירו ילדה קטנה ופיקחית שנשלחה בפרדה דומעת ובמלים אמיצות של אהבה. הם הכירו גיבורה ששבה, והילה של ניצחון אופפת כל מלה ממילותיה וכל מחווה ממחוותיה. אבל הם לא הכירו ולעולם לא יכירו את הילדה שנשברה בלחץ, ובאמצע הקרב פשוט . . . נרדמה. בזמן שספינותיה אבדו. בזמן שאנשים אמיתיים מתו, היא ישנה מפני שגופה פשוט לא היה מסוגל להישאר ער. אותה ילדה תישאר חבויה מעיני כול.
ומעיני כול תישאר חבויה גם הילדה שעקבה אחר כל צעד של הילדים סביבה, מעריכה את יכולותיהם, מנחשת את כוונותיהם, נחושה בדעתה לאחוז בכל יתרון שתוכל להשיג, מסרבת לכפוף את ראשה בפני איש מהם. כאן היא הייתה אמורה להפוך ילדה שוב – מבוגרת יותר אבל ילדה למרות הכול. תלויה.
אחרי תשע שנים של ערנות בלתי מתפשרת תהיה זו מנוחה להעביר את השליטה על חייה לידי אחרים, לא כן?
"אמך רצתה לבוא. אבל היא פחדה". הוא צחקק כאילו היה זה משעשע. "את מבינה?"
"לא", אמרה פטרה.
"לא ממך", אמר אבא. "מבתה הבכורה היא לא תוכל לפחד לעולם. אבל המצלמות. הפוליטיקאים. ההמונים. היא אישה של המטבח. לא אישה של השוק. את מבינה?"
היא הבינה את הארמנית די בקלות, אם זה מה שהוא שאל, מפני שהוא קלט, הוא דיבר בצורה פשוטה יותר והפריד קצת בין המלים כך שהיא לא תאבד בזרם שיחתו. היא הכירה תודה אבל גם נבוכה שהיה כה ברור שהיא זקוקה לעזרה כזו.
מה שהיא לא הבינה היה פחד מהמונים שבכוחו להרחיק אם מלבוא לפגוש את בתה אחרי תשע שנות פרדה.
פטרה ידעה שלא ההמונים או המצלמות הם שהפחידו את אמא. זו הייתה פטרה עצמה. בת החמש האבודה שלא תהיה בת חמש שוב לעולם, שעברה את המחזור הראשון שלה בעזרת אחות של הצי, שאמה לא רכנה מעל שיעורי הבית שלה יחד איתה ולא לימדה אותה לבשל. לא, רגע, היא אפתה פשטידות יחד עם אמה. היא סייעה לרדד את הבצק. כשנזכרה בכך, היא יכלה לראות שאמה לא הניחה לה לעשות שום דבר חשוב. אבל לפטרה זה נראה כאילו היא זו שאפתה. שאמה בטחה בה.
היא נזכרה באנדר שגונן עליה לקראת הסוף, כשהעמיד פנים שהוא בוטח בה אבל למעשה שמר את השליטה בידיו.
ומשום שזו הייתה מחשבה בלתי נסבלת, הביטה פטרה מבעד לחלון הטרנטה. "אנחנו נמצאים באזור שבו נהגתי לשחק?"
"עדיין לא", אמר אבא. "אבל לא רחוק. מראליק עדיין איננה עיר גדולה כל-כך".
"הכול נראה לי חדש", אמרה פטרה.
"אבל זה לא. זה לא משתנה לעולם. רק האדריכלות. יש ארמנים בכל מקום בעולם אבל רק משום שהם נאלצו לעזוב כדי להציל את חייהם. מטבעם, ארמנים נשארים בבית. הגבעות הן הרחם שלנו ואין לנו כל רצון להיוולד". הוא צחקק מהבדיחה שלו.
האם הוא צחקק כך תמיד? הצחוק נשמע לפטרה כמו עצבנות יותר משעשוע. אמא לא הייתה היחידה שפחדה ממנה.
לבסוף הגיעה הטרנטה הביתה. וכאן היא זיהתה סופסוף היכן היא נמצאת. הוא היה קטן ומוזנח בהשוואה למה שזכרה אבל לאמיתו של דבר היא לא חשבה על המקום מזה שנים רבות. הוא חדל לרדוף את חלומותיה כשמלאו לה עשר שנים. אבל עכשיו, כשחזרה הביתה, חזר הכול אליה, הדמעות שהזילה באותם שבועות וחודשים ראשונים בבית הספר הקרקעי, ושוב, כשעזבה את כדור הארץ ועלתה לבית הספר ללחימה. זה היה הדבר שערגה לו, וסוף כל סוף היא הייתה כאן שוב, זה חזר אליה . . . והיא ידעה שהיא לא זקוקה לזה עוד, לא רוצה אותו עוד. האיש העצבני במכונית לצידה לא היה האל הגבוה שהוביל בגאווה כזו לאורך רחובות מראליק. והאישה שהמתינה בתוך הבית לא תהיה האלה ממנה נבעו חום ומזון ויד קרירה על מצחה כשהייתה חולה.
אבל לא היה לה שום מקום אחר ללכת אליו.
אמה עמדה על יד החלון כשפטרה הגיחה מתוך הטרנטה. אבא לחץ את כף ידו אל הסורק כדי לקבל את החיוב. פטרה הרימה את ידה ונופפה לאמה קלות, מחייכת חיוך מבויש שבמהרה התרחב והתמלא. אמה חייכה בחזרה ונופפה בתשובה. פטרה לקחה את ידו של אביה ופסעה עמו אל תוך הבית.
הדלת נפתחה בהתקרבם. זה היה סטפן, אחיה. היא לא הייתה מכירה אותו. כשעזבה היה תינוק בן שנתיים שעור פניו מלא עדיין קפלים של שומן ינקות. והוא, כמובן, לא הכיר אותה כלל. הוא קרן בדרך שבה קרנו אליה ילדי בית הספר שהתרגשו לפגוש אישיות מפורסמת אבל לא היו מודעים אליה כאדם. אבל הוא היה אחיה, לכן היא חיבקה אותו והוא חיבק אותה בחזרה. "את באמת פטרה!" הוא אמר.
"אתה באמת סטפן!" היא השיבה. לאחר מכן היא פנתה אל אמה. זו עדיין עמדה על יד החלון והביטה החוצה.
"אמא?"
האישה הסתובבה, דמעות נוהרות על לחייה. "אני שמחה כל-כך לראות אותך, פטרה".
אבל היא לא עשתה כל צעד להתקרב אל פטרה או אפילו להושיט לה יד.
"אבל את עדיין מחפשת את הילדה הקטנה שעזבה לפני תשע שנים".
אמא פרצה בבכי וכעת פרשה את זרועותיה ופטרה צעדה לתוכן והתעטפה בחיבוקה. "את אישה עכשיו", אמרה אמא. "אני לא מכירה אותך אבל אני אוהבת אותך".
"גם אני אוהבת אותך, אמא", אמרה פטרה. ושמחה לגלות שאמת הדבר.
הייתה להם שעה בערך, לארבעתם – חמשתם, מרגע שהתינוק התעורר. פטרה דחתה את שאלותיהם – "הו, כל מה שקשור אלי כבר פורסם או שודר. אני רוצה לשמוע עליכם" – ולמדה שאביה עדיין עורך ספרי לימוד ומפקח על תרגומים, ואמה עדיין הייתה רועת השכונה שהשגיחה על כולם, הביאה אוכל כשמישהו היה חולה, דאגה לילדים כשהוריהם הלכו לסידורים וסיפקה ארוחת צהריים לכל ילד שהופיע. "אני זוכר פעם שבה אכלנו אמא ואני ארוחת צהריים לבד, רק שנינו", התבדח סטפן. "לא ידענו מה לומר זה לזה ונשאר המון אוכל".
"כבר כשהייתי קטנה זה היה כך", אמרה פטרה. "אני זוכרת שהייתי גאה כל-כך בדרך שבה אהבו הילדים האחרים את אמא שלי, וקינאתי כל-כך בדרך שבה היא אהבה אותם!"
"לעולם לא באותה מידה שאני אוהבת את הילד ואת הילדה שלי", אמרה אמא. "אבל אני באמת אוהבת ילדים, אני מודה, כל אחד מהם יקר בעיני אלוהים, כל אחד מהם רצוי בביתי".
"הו, אני הכרתי כמה שלא היית אוהבת", אמרה פטרה.
"אולי", אמרה אמא, ממאנת להתווכח אבל מסרבת להאמין בקיומו של ילד כזה.
התינוק גרגר ואמא הרימה את חולצתה כדי לתחוב את התינוק כנגד חזה.
"גם אני ינקתי ברעש כזה?" שאלה פטרה.
"לא ממש", אמרה אמא.
"או, ספרי את האמת", אמר אבא. "היא העירה את השכנים".
"אז הייתי זללנית".
"לא, רק ברברית", אמר אבא. "שום נימוסי שולחן".
פטרה החליטה לשאול את השאלה העדינה ללא חשש ולגמור עם זה. "התינוק נולד רק חודש אחרי שהוסרו הגבלות הילודה".
אבא ואמא הביטו זה בזה. אמא בהבעה מלאכית, אבא בעיניים מכווצות ממבוכה. "כן, טוב, התגעגענו אלייך. רצינו עוד ילדה קטנה".
"היית מאבד את העבודה שלך", אמרה פטרה.
"לא מיד", אמר אבא.
"הרשויות הארמניות תמיד היו איטיות קצת בכל הנוגע לאכיפת החוקים הללו", אמרה אמא.
"אבל בסופו של דבר, יכולתם להפסיד הכול".
"לא", אמרה אמא. "כשעזבת, הפסדנו מחצית מהכול. ילדים הם הכול. השאר הוא . . . לא כלום".
סטפן צחק. "חוץ מכשאני רעב. אוכל זה משהו!"
"אתה רעב תמיד", אמר אבא.
"אוכל זה תמיד משהו", אמר סטפן.
הם צחקו אבל פטרה יכלה לראות שלסטפן לא היו שום אשליות לגבי השלכות לידתו של התינוק הזה. "טוב שניצחנו במלחמה".
"עדיף מלהפסיד בה", אמר סטפן.
"נחמד לקבל את הילדה וגם לשמור על החוק", אמרה אמא.
"אבל לא קיבלתם את הילדה הקטנה שלכם".
"לא", אמר אבא. "קיבלנו את דויד שלנו".
"לא היינו זקוקים לילדה קטנה אחרי הכול", אמרה אמא. "קיבלנו אותך בחזרה".
לא ממש, חשבה פטרה. ולא לזמן רב. ארבע שנים, אולי פחות, ואני אעזוב לאוניברסיטה. ואז אתם כבר לא תתגעגעו אלי, מפני שתדעו שאני לא הילדה הקטנה שאהבתם אלא בוגרת של בית ספר מרושע ללחימה שהתברר שיש לו קרבות אמיתיים לנהל. ילדה שידיה מגואלות בדם.
אחרי השעה הראשונה החלו שכנים ובני דודים וחברים מהעבודה של אבא להגיע, וכשהגיעה שעת חצות נאלץ אבא להכריז שמחר אינו חג לאומי ושהוא צריך לישון קצת לפני העבודה. נדרשה עוד שעה לאחר מכן לסלק את כולם מהבית, ועד אז כל מה שפטרה רצתה לעשות היה להתכרבל במיטה ולהסתתר מהעולם לשבוע לפחות.
אבל עד סוף יום המחרת היא ידעה שהיא חייבת לצאת מהבית. היא לא השתלבה בשגרות. אמא אהבה אותה, כן, אבל חייה נסובו סביב התינוק והשכונה, ובעוד היא המשיכה לנסות למשוך את פטרה לשיחה, יכלה פטרה לראות שזו הסחת דעת בעבורה, שירווח לאמא כשפטרה תלך לבית הספר במהלך היום כמו שסטפן עשה ותחזור רק בשעה היעודה. פטרה הבינה ובאותו ערב הכריזה שהיא רוצה להירשם לבית הספר ולהתחיל ללמוד למחרת.
"למעשה", אמר אבא, "האנשים מהצי אמרו שאת יכולה, מן הסתם, ללכת ישר לאוניברסיטה".
"אני בת ארבע-עשרה", אמרה פטרה. "ויש לי חורים רציניים בהשכלה".
"היא אפילו לא שמעה על דוג", אמר סטפן.
"מה?" אמר אבא. "איזה כלב?"
"דוג", אמר סטפן "תזמורת הזיפ, אתה יודע".
"להקה מפורסמת מאוד". אמרה אמא. "לו שמעת אותם בזמן נהיגה, היית לוקחת את המכונית לתיקונים מקיפים".
"אה, הדוג הזה", אמר אבא. "אני לא חושב שזה בדיוק סוג ההשכלה שפטרה מתכוונת אליו".
"למעשה, זה כן", אמרה פטרה.
"זה כאילו שהיא מכוכב לכת אחר", אמר סטפן. "אתמול בלילה קלטתי שהיא לא שמעה על אף אחד".
"אני באמת מכוכב לכת אחר. או אסטרואיד, אם לדייק".
"כמובן", אמרה אמא. "את צריכה להצטרף לדור שלך".
פטרה חייכה אבל ליבה נחמץ. הדור שלך? לא היה לה דור, למעט כמה אלפי הילדים שהיו פעם בבית הספר ללחימה וכעת היו פזורים על פני הארץ, מנסים למצוא את מקומם בעולם של שלום.
פטרה גילתה במהרה שבית הספר לא יהיה קל. לא היו שיעורים בהיסטוריה צבאית ובאסטרטגיה. המתמטיקה הייתה עלובה בהשוואה למה שלמדה בבית הספר ללחימה אבל בספרות ובדקדוק היא פיגרה ממש. שליטתה בארמנית אכן הייתה ילדותית, ובעוד היא דיברה בצורה שוטפת את האנגלית שדוברה בבית הספר ללחימה – כולל הסלנג שבו השתמשו הילדים שם – היה לה ידע מוגבל בכל הנוגע לדקדוק, ואת הסלנג הארמני-אנגלי המעורב שבו שוחחו הילדים בבית הספר היא לא הבינה כלל.
כולם היו נחמדים מאוד אליה, כמובן – הנערות הפופולריות ביותר תפסו עליה חזקה מיד והמורים התייחסו אליה כאל ידוענית. פטרה הניחה שיובילו אותה לכל מקום ויראו לה הכול, ובחנה את פטפוטן של חברותיה החדשות בקפידה רבה. היא ידעה שהנערות הפופולריות תתעייפנה ממנה בתוך זמן קצר – במיוחד כשתקלוטנה כמה גלויה הייתה פטרה ועד כמה בוטה שפתה– תכונות שלא הייתה לה כל כוונה לשנות. פטרה הייתה די רגילה לעובדה שאלה שהיה אכפת להם מהסדר החברתי למדו בסופו של דבר לתעב אותה, ואם היו חכמים, גם לפחד ממנה, מאחר שהעמדות פנים והתיימרויות לא החזיקו מעמד זמן רב בנוכחותה. היא תגלה את חבריה האמיתיים במהלך השבועות הקרובים – אם אכן היו כאן כאלה שיעריכו אותה בזכות מה שהיא. זה לא משנה. כל החברויות כאן, הדאגות החברתיות, נראו לה כה זניחות. שום דבר לא היה מונח על הכף כאן, מלבד חייו החברתיים של כל תלמיד ועתידו האקדמי. לימודיה הקודמים של פטרה התנהלו בצל מלחמה, כשגורל האנושות תלוי בתוצאות לימודיה ובאיכות כישוריה. עכשיו, מה זה משנה? היא תקרא ספרות ארמנית מפני שהיא רצתה ללמוד ארמנית, לא מכיוון שחשבה שיש חשיבות למה שגולה כמו סרויאן חשב על חייהם של ילדים בעידן אבוד זה מכבר בארץ רחוקה.
השיעור היחיד בבית הספר שהיא אהבה באמת היה חינוך גופני. לרוץ מתחת לשמים הפרושים מעליה, מסלול שטוח מתחת לכפות רגליה, להיות מסוגלת לרוץ ולרוץ לשם ההנאה הצרופה שבדבר ללא שעון שתקתק ומדד את הזמן המוקצב לאימונים האירוביים שלה – מותרות שכאלה. היא לא יכלה להתחרות, מבחינה גופנית, ברוב הילדות האחרות. ייקח זמן עד שגופה יעצב את עצמו מחדש לכבידה גבוהה, שכן למרות המאמצים הרבים שהקדיש הצי כדי להבטיח שמצבם הגופני של חייליו לא יידרדר יותר מדי במהלך השנים והחודשים הארוכים בחלל, שום דבר לא הכשיר אותך לחיים על פני כוכב לכת חוץ מלחיות שם. אבל לפטרה לא היה אכפת שהיא הגיעה כמעט אחרונה לסופו של מרוץ, שהיא לא יכלה לקפוץ מעל המשוכה הנמוכה ביותר. זו הייתה הרגשה טובה פשוט לרוץ בחופשיות, וחולשתה העניקה לה יעדים לשאוף אליהם. היא תהפוך תחרותית בקרוב. זה היה אחד מהיבטי אישיותה הבסיסית שהביאו אותה לבית הספר ללחימה מלכתחילה – לא היה לה עניין מיוחד בתחרות מפני שהיא יצאה מנקודת הנחה שאם זה משנה, היא תמצא דרך לנצח.
וכך היא שקעה בחייה החדשים. בתוך כמה שבועות היא דיברה ארמנית שוטפת והשתלטה על הסלנג המקומי. כפי שהיא צפתה, נפטרו ממנה הנערות הפופולריות באותו פרק זמן, וכעבור כמה שבועות התקרר גם יחסן של הנערות הנבונות כלפיה. היא מצאה את חבריה מן המורדים והחריגים, ובמהרה היה לה חוג של אנשי סוד ושותפים לקשר שאותו כינתה ה"ג'יש" שלה, מילת הסלנג של בית הספר ללחימה לחברים קרובים. לא שהיא הייתה המפקדת שלהם או משהו, אבל כולם היו נאמנים זה לזה ושועשעו ממשחקיהם של המורים והתלמידים האחרים, וכשהיועצת של בית הספר זימנה אותה כדי לספר לה שההנהלה מודאגת, כי פטרה מתרועעת עם גורמים אנטי חברתיים בבית הספר, היא ידעה שהיא באמת התאקלמה במראליק.
ואז יום אחד היא חזרה מבית הספר ומצאה את הדלת הקדמית נעולה. לא היה לה מפתח לבית – איש לא עשה זאת בשכונה שלהם מפני שאיש לא נעל את דלתו או אפילו סגר אותה במזג אוויר יפה. היא יכלה לשמוע את התינוק בוכה בבית, אז במקום לקרוא לאמה שתבוא לדלת ותכניס אותה, היא הלכה לכניסה האחורית והגיעה למטבח ומצאה שאמה כפותה לכיסא, פיה חסום, עיניה פעורות ומוכות אימה.
לפני שפטרה הספיקה להגיב הוצמד דקר היפודרמי לזרועה, ומבלי שראתה מי עשה זאת היא החליקה לחשכה.
(הוצאת אופוס, 2001, תרגום: רחביה ברמן. 352 עמודים)
האתר הרשמי של אורסון סקוט קארד
