זעם ושנאה
מאת חייש הראל
בערך הקדמה
עוד יום שיגרתי התחיל באיפנוצה.
פילים מנופפים באוזניהם, עפים מפרח לפרח, יונקים את הצוף בעזרת חדקיהם. בעיר הבירה, ברגן, התנהל יום שוק סוער, עם כל התוצאות הנלוות. האיכרים, ובמיוחד מגדלי הצ'יפס, הגיעו למכור את מרכולתם.
יבול הצ'יפס היה מבורך העונה, ונשות העיר נהגו לקנות צ'יפס טרי, לקבץ ממנו אגודה בגודל אגרוף ולסחוט את השמן. בברגן קראו למעדן הזה תפוח אדמה, והאצולה נהגה לזלול ממנו עד להתפקע. מאמיני האל אובליוויון התכנסו במסגדם, והתפללו לאל הנורא שלא יביא עליהם כליה. אמש הלך אחד המאמינים ברחוב, וצנחה עליו מהשמים כליה של פרה. הוא נהרג במקום. גילדת הרוצחים התכנסה לישיבתה הדו-חודשית, והפעם בסימן הידרדרות מוסר התשלומים בקרב הציבור בברגן וסביבותיה.
"להזמין חיסול הם יודעים טוב מאד, אבל לשלם אחרי זה לא כל כך. חוצפה! אין מנוס כי אם לקרוא להם לדין תורה", אמר אססין, שהיה באותה עת יושב-ראש אירגון הרוצחים והמחסלים.
לפתע נכנס הרל"ש שלו לחדר. "הוד חסלותו", קרא, "השליח הגיע".
"הכניסו אותו", השיב אססין, בעודו מלטף את מינה, היפופוטמית המחמד שלו.
השליח נכנס, ובידו תיק רחב מימדים. הוא פתח את התיק, אל מול עיניהם הבוחנות של חברי דירקטוריון הגילדה, והוציא ממנו את הפיצה.
"אתם מקבלים צ'כים?" שאל אססין.
"בהחלט", ענה השליח, ומייד קיבל לידיו את קצה השרשרת שאליו היה מחובר העבד הצ'כי.
פרק א' – המפגש הגורלי
המלחמה בין המורטישיאנים לבין איגוד שבטי הלימבאו נמשכה אל תוך החודש השלישי שלה. הכף נטתה לרוב לטובת בני מורטישיה, אולי מפני שבני השבטים עדיין לא הפנימו את הרעיון של מלחמה, והיו בטוחים שהמטרה העיקרית בה היא להתגנב אל מחנה האויב בלילה, ולמרוח את חייליו בצבע אדום. המורטישיאנים, מן העבר השני, השתמשו בשכירי חרב מיומנים שטבחו בלימבאו ללא יסורי מצפון. לא שחלילה הכוונה היא לרמוז שלשכירים שהמורטישיאנים שכרו, רובם יוצאי גילדת הרוצחים של איפנוצה, אין מצפון, חלילה וחס! יש להם מצפון, הם פשוט מישכנו אותו תמורת כמה מטבעות אבק.
מלקולם, בחור צעיר שעבד בצבא המורטישיאני בחמשת החודשים האחרונים, היה מאד מרוצה ממהלך העניינים. המוטו שלו היה: הריגה היא העסק שלי, והעסקים טובים. הגונדה שעליה פיקד (גונדה = קבוצת חיילים המונה מפקד, ארבע לוחמים ואיש שמן שמקיא כל הזמן למראה ההרג) הייתה עסוקה בטיהור של עוד כפר חסר ישע של הלימבאו, והכל דפק כמו שצריך. הוא כבר עמד לקרוא לכל פקודיו ולהכריז על סיום המשימה, והתחלת מעשי החגיגה, שכללו על-פי הוראת המטכ"ל שקיבל, בזיזת רכוש הכפריים ושאר מעשי זוועה, כשלפתע חש חבטה עזה בראשו. הוא איבד את הכרתו, וכשהתעורר, מצא את עצמו בתוך אוהל מוזר, מוקף על-ידי ארבעה אנשים לא ממש מוכרים.
"אנחנו יודעים מי אתה", אמר הגבוה מבינהם, שלבש גלימה סגולה ארוכה, ולראשו הקרח עטה מצנפת מוזרה למראה. "יש לנו משימה בשבילך".
זארארד היה לוחם צפוני, שהגיע לעיר עקב אי הבנה עם שכניו. מי היה מאמין שמעשה שובבות כמו העלאת בית השכנים המעצבנים ממול באש, יגמר בכזה בלגאן?!
החתולון השחרחר היה חתול רחוב, די טיפש ומאד שמן.
הם לא נועדו להיפגש.
הם לא ידעו שהם שני חלקים של איש חתול אגדי, והם עתידים להתאגד יחדיו.
כאשר פגשו זארארד והחתולון זה את זה, בעט הלוחם בחתול, שניסה לאכול את תרמילו. החתול הפגוע נעלב וברח. כנראה שהם בכל-זאת לא יפגשו. לא נורא.
סטרול התקדם מהר בסולם הדרגות בגילדת הגנבים.
רק לפני כשנתיים הצטרף לגילדה, וכבר קיבל את דרגת הגנב המוסמך. הוא המשיך לעבוד קשה, על מנת להגיע לעמדה הנחשקת, נוכל מורשה. הייתה לו שאיפה סמויה, שאותה נצר בליבו, אך התכונן להשיג: הדרגה שרק חברי המועצה העליונה של גילדת הגנבים מקבלים: סוכן מכירות. רמה כזאת של כישורי גניבה והונאה איננה נרכשת בקלות, אך לא איש כסטרול יתיאש בקלות. בשבוע הבא מתוכננת אסיפה של מועצת שבעת הערים, וראש מחוז מורטישיה אמור להגיע ולכבד איפנוצה בנוכחותו. הגילדה לוטשת עיניים אל עבר האירוע הזה, כי בכנסים מהסוג הזה ניתן לבצע את הפשע המתוחכם ביותר והמכניס ביותר הידוע לאנושות: הפקעת מחירי השתיה הקלה, על-ידי סינדיקציה של כל המוכרים, שכמובן מצייתים לגילדה.
נירו, ראש עיריית איפנוצה, היה עסוק בתחביב האהוב עליו: רחמים עצמיים.
מלאכת אירגון הכנס הוטלה השנה עליו ועל העיר שבה הוא שולט, מועד הכנס הולך ומתקרב, ועדיין כלום לא פועל כמו שצריך. הבימה שעליה אמור לעמוד ראש המחוז התמוטטה אמש, הדרכים לעיר חסומות בגלל השלג דאשתקד, ויש מחסור חמור בשתיה קלה. נירו כבר ראה בעיניי רוחו איך קבוצת הסוחרים שהצליחו להשיג סטוק של אופטלגין הולכת להפקיע מחירים, ולא היה לו שום דבר לעשות נגד זה.
האם מלקולם יבצע את המשימה הלא ברורה? האם יפגשו זארארד והחתולון? האם סטרול הולך לעשות קופה? האם לנירו הולך להתפתח כאב ראש עצבני? למי אכפת? כל זאת, בפרק הבא של זעם ושנאה!
פרק ב' – חרבות ומעשי שפן
"מי אתם, מה אתם רוצים ממני?", מילמל מלקולם, בעוד עיניו מנסות להתרגל לאור שצרב את עיניו.
"זה לא חשוב כרגע מי אנחנו ומה אנחנו", ענה הגבוה, "מה שאתה לא יודע, לא יכול לשבור לך את הברכיים עם לום", המשיך השמנמן שעמד ליד הגבוה, לובש גלימה שחורה, וגם הוא חבוש באותה מצנפת, שמלקולם תהה אם הוא אי פעם נתקל בה.
"יש לנו משימה בשבילך, ואתה הולך לבצע אותה", אמר השלישי שבחבורה, בגלימה חומה, אותה מצנפת, ושאריות של עלים נעוצות בשערו הארוך.
הרביעי, שהיה בגבו למלקולם, לבש גלימה לבנה, וממש ממש לא דיבר.
"ומה אם אני לא מעוניין לבצע את אותה משימה?", שאל מלקולם בעוז.
"אז אנחנו נחתוך לך את הג'ונסון", ענה הלבוש לבן, במבטא מוזר.
מלקולם, שהיה קשור באותה עת, התחיל להבין את הסיטואציה. "אוקיי, מה המשימה?"
השמן, לובש הסגול, התנדב להשיב. "עוד שבוע מגיע לעיר ג'יצ'גארלד פון-קנדי, ראש מחוז מורטישיה. אתה הולך להתנקש בחייו".
נירו ישב בלשכתו, בוחן מועמדים. "יבוא!", קרא. לחדר נכנס איש גבוה, בשיער בלונדיני ארוך, וניכר עליו שמדובר שלוחם מיומן. "שמך?"
"זארארד".
"אוקיי, זארארד, מעוניין במישרה?"
"כן, בוודאי. אפשר רק לשמוע מה המישרה?"
"בוודאי! אתה הולך להצטרף לכח ההולך ומוקם בימים אלו, שתפקידו יהיה לאבטח את ביקור מושל המחוז".
"נשמע חיצים לגבות!", אמר זארארד. (הביטוי פצצות לא היה קיים אז, מכיוון שפצצות לא היו קיימות אז) "מי עוד בצוות?"
"אתה רואה את השתיים שם?", שאל נירו בעודו מצביע על הפינה המרוחקת של החדר. "הם תאומים. לגבוה הג'ינג'י קוראים קרמבו, והוא איש חרב מצוין. הנמוך המשתעל הוא רייסט-ילצין. הוא קוסם נהדר, אם כי הוא מגזים לעיתים בשתיית הוודקה".
אחרי שיצא הצוות הנהדר, נכנס סאת, מזכירו האישי של נירו, ללישכה.
"איך אתה בוחר את האנשים שאנחנו מגייסים?" שאל נירו את סאת.
"פשוט מאד. כל מי שבא להיבחן, נכנס. רק אידיוט יסכים לקבל על עצמו כזה תפקיד, בהתחשב במספר האנשים שינסו לחסל את קנדי בזמן הביקור פה".
סטרול נכנס לחדר המועצה הגבוהה של גילדת הגנבים, להתקבל לראיון עם הבוס, סוכן המכירות וואקיומר. ליד וואקיומר ישב יועצו האישי, יעקב יין-אדום. יין אדום היה מראשי גילדת עורכי הדין (גילדה שמאוחר יותר אוחדה עם גילדת הגנבים, אחרי שכל המעורבים בעניין הבינו שאין הבדל עקרוני בין הגילדות הנ"ל) כשעזב לטובת משרת היועץ האישי של וואקיומר.
"בוס, ישנה בעיה חמורה. כנציג הגילדה לטיפול בכנס אני רואה לנכון להתריע בפניך על האפשרות של התנקשות בקנדי. יש סבירות גבוהה לכך שזה יקרה. אם תהיה התנקשות, הכנס יתבטל והגילדה תפסיד כסף רב. כמה אלפי מטבעות בוץ, אני מעריך".
יין אדום ליחשש באוזניו של וואקיומר. הם הינהנו אחד לשני, והבוס ענה לסטרול: "אין שום בעיה, העניין טופל. הצענו לגילדת הרוצחים הצעה שאי אפשר לסרב לה. אף אחד מהרוצחים הרשומים כחוק לא יקחו על עצמם את המשימה הזאת".
"אבל מה עם רוצחים לא רשומים, שיקבלו את המשימה, אם החפצים במותו של קנדי לא ימצאו רוצח מורשה?", הקשה סטרול.
"לזה תצטרך לדאוג בעצמך", ענה וואקיומר. "אנחנו סומכים עליך".
יין-אדום השתעשע באצבעותיו עם דרגות נוכל שהונחו על השולחן, לא ברור למה.
פרק ג' – אנשי החול
מלקולם היה מבולבל עד עמקי נשמתו. איזו סיבה יש לקבוצה של אנשים מוזרים בגלימות לרצות לחסל את קנדי? מי הם לעזאזל?
"אני חייב לדעת מי אתם על מנת לבצע את המשימה כמו שצריך!" התעקש.
"טוב, טוב, נגלה לך, נודניק", אמר הלבוש בשחורים. "אנחנו אנשי החול".
"אנשי החול?" תהה מלקולם.
"כן. אני חתכים", ענה הלבוש שחורים. "אני חיסול", המשיך הסגול. "אני חוקן", העיר החום.
"מי אתה?", שאל מלקולם את לובש הגלימה הלבנה.
"אני חסלט", מילמל הלבן.
"חסלט??? מה זה חסלט?"
"זה חסה בלי תולעים, מגדלים אותה בגוש קטיף. אורגני. תנסה פעם".
"ולמה אתם רוצים להיפטר מקנדי?" המשיך מלקולם בתיחקור.
"פשוט מאד", ענה חיסול. "אנחנו מעוניינים להשתלט על מורטישיה. על-פי חוקי המחוז, אם נפטר שליט המחוז, ראש העיר שבה הוא מת ממונה במקומו. אנחנו נעלה את נירו לשלטון. עליו יהיה הרבה יותר קל להשפיע. תוך כמה חודשים מהיום, אנחנו נשלוט באזור ביד רמה. אתה, כרוצח הבית, תהנה מהטבות במע"מ על כל הרציחות שתבצע בעתיד".
מלקולם לא כל-כך התרשם מההטבה הנ"ל. במשך שנים הוא הירבה להעלים מס על הכסף שהוא קיבל מרציחות, אך הוא לא העיז להגיד את זה לאנשי החול. העלמת מס הייתה פשע חמור במורטישיה, ומעטים הם הרוצחים שהעיזו להתעסק עם אנשי המס.
"אוקיי, אעשה את זה. יש לכם תוכנית ספציפית בשבילי?"
"בהחלט", ענה חוקן. "אנחנו נצייד אותך ברובה-קשת עם כוונות קסם. אתה תשהה במחסן המגילות שנמצא בסוף הרחוב הראשי. הכנס יסתיים בתהלוכה, שבסופה יעבור קנדי וכל פמלייתו לייד המחסן. אתה משחיל בו חץ אחד והעסק גמור. תכיר, זאת פסי. היא תהיה המאמנת האישית שלך בקליעה, והיא זאת שתדריך אותך בפרטים המדויקים לביצוע המשימה. שמה המלא הוא פסילנס, אבל אף אחד לא באמת קורא לה ככה".
אישה גבוהה, בשנות העשרים לחייה נכנסה לאוהל. "שלום, אני פסי. אנחנו הולכים לעבוד ביחד בימים הקרובים".
מלקולם נעץ בה מבט סוקר, והחליט שיש גם בונוסים בעבודות מהסוג הזה.
זארארד, קרמבו ורייסט-ילצין נכנסו למשטר אימונים קפדני, שכלל בעיקר רביצה בדירה שהוקצתה להם על-ידי ראש העיר, וזלילה של כל מיני חטיפים שסופקו להם על-ידי ועל חשבון העירייה. רייסט-ילצין התעסק עם מבחנותיו, בעוד קרמבו היה עסוק בלספר לזארארד על הצלחותיו האחרונות בקרב נשות העיר. זארארד העמיד פנים מתעניינות, אם כי הוא היה משועמם כבר זמן רב. במקום שממנו הגיע היתה נפוצה בקרב הבחורים אימרת-כנף חכמה על אלה שכל הזמן מדברים על הכיבושים שלהם: "איסטרה בוואגינה קיש קיש קריא".
רייסט-ילצין התקרב לשולחן האוכל, שלידו ישבו הלוחמים.
"תגיד, רייסט, ידעת שמאותו חומר שממלאים את האוזני המן האלה מכינים גם כל מיני סמים מגניבים?" גיחך קרמבו אל עבר אחיו.
"אוזני המן ממולאות בפרג זה אופיום להמונים", רטן רייסט-ילצין ביבושת ולגם שלוק בריא מבקבוק הוודקה שעמד על השולחן.
"רייסט, אתה יודע שהדברים האלה לא טובים בשבילך", קרא קרמבו.
"מי אמר את השטות הזאת?"
"הרופאים שלך".
"אה"
לפתע הבחינו שלושת הגברים בחתול שחור שטייל לו בחדר.
"איך לעזאזל החתול הזה נכנס הנה? הייתי בטוח שהחדר נעול", רטן רייסט-ילצין.
"אהא. מוזר מאד. החתול הזה עוקב אחריי כבר כמה ימים". הסכים זארארד.
הוא לא ידע שבחתול, מלבד חצי מנשמתו של איש החתול האגדי, שוכנת גם נשמה של חתול אגדי אחר. החתול העובר דרך קירות. מזל שלחתולים יש הרבה נשמות, אחרת הוא היה סובל מהפרעות התנהגות חמורות.
פרק ד' – בעיות צצות
לסטרול היה סדר יום עמוס. הכנס הגדול עומד להיפתח בימים הקרובים, ויש עוד המון עניינים לטפל בהם. הוא הפיץ פאשקוויל ברחבי איפנוצה, בנוסח הבא:
"לעיר איפנוצה מגיע בסוף השבוע מושל המחוז. ידוע לי, פוסט-מורטם, ראש גילדת הרוצחים, שנשכר רוצח עצמאי לחיסולו. כל מי שיביא לי את ראשו של הרוצח, לאחר ביצוע החיסול, יזכה בשלושה מטבעות חצץ".
סטרול היה מאד מרוצה מעצמו. אין הרבה אנשים, אמיצים ככל שיהיו, שיקבלו על עצמם חוזה עצמאי לחיסול, אם יש על ראשם פרס כספי כל-כך גבוה.
לאחר שטיפל בנושא שהעסיק את מוחו בימים האחרונים, הוא התפנה לשאר עיסוקיו. הוא נפגש עם יושב-ראש התאחדות בעלי הקיוסקים והמזנונים, על-מנת לקבוע שער רשמי למשקאות הקלים בכנס, ואת המס שיעבור לגילדה, שתפקידה לשמור שכל המוכרים ישמרו על השער הנ"ל. הם סיכמו על עשר מטבעות אבק, ועקירת כל השיניים הטוחנות של מי שישבור את השער, בהתאמה.
זארארד החליט לבלות מעט זמן איכות עם החתול שנדבק אליו בתקופה האחרונה, מאז התיישב באיפנוצה. הם הלכו ברחוב, כשלפתע הבחין במראה מוזר. ברווזה גדולה חצתה את הדרך בהילוך מתנדנד. "היי, זוהי לולו, ברווזת התוהו!" קרא בקול.
החתולון השחור הסתער עליה לפתע, שבר את צווארה והתחיל לאכול אותה. זארארד, שהיה לוחם מאסכולת הפציפיסטים, החליט שהוא לא סובל את החתול הזה.
קרמבו ורייסט-ילצין נמנמו את שנת אחר-הצהריים שלהם כשנשמעו דפיקות על הדלת.
"זה בטח הרופא הזה, דוקטור איכקוראימלו", אמר קרמבו.
"דוקטור מי??" שאל רייסט-ילצין.
"אין לי מושג איך קוראים לו".
"אז למה הוא בא הנה בכלל?" שאל רייסט, שקם לפתוח את הדלת.
"בשביל לבדוק את הכבד שלך".
רייסט פתח את הדלת, וסאת, מזכירו האישי של נירו, ועוד אדם בחליפה לבנה נכנסו לחדר.
"שלום", אמר לובש החליפה לרייסט-ילצין, במבטא בריטי כבד. "אני דוקטור ??".
"ד"ר מי??" שאלו התאומים יחד.
"ד"ר כהן", חזר הרופא הבריטי על שמו. "באתי לבדוק את מצב הכבד שלך. אני הרופא של כל עובדי העיריה, והבנתי שיש לך בעיות שתיה חמורות".
הדוקטור בדק את רייסט, חרף מחאותיו, וגער בו נמרצות, שאם הוא ימשיך ככה הסוף יהיה רע ומר. אחרי שסאת והדוקטור הלכו, ניגש רייסט לקרמבו ואמר לו: "שמעת מה הם אמרו? אנחנו נחשבים לעובדי עירייה! אתה הוגה במה שאני הוגה?"
"אני חושב שכן", ענה קרמבו, "אבל איפה נמצא פרה ורודה באזור הזה?"
"לא, אדיוט שכמוך! אנחנו עובדי עירייה! מגיעים לנו כל מיני הטבות, הנחות ותנאים סוציאליים!"
"אז מה אנחנו הולכים לעשות?" שאל קרמבו.
"אנחנו שובתים!"
פסילנס ומלקולם בילו את הימים החולפים באימונים מפרכים, שכללו בעיקר תירגולים של קליעה ברובה-הקשת וסקס. באחד הימים הצביעה פסי על אדם שעבר לידם, בדרכו לחדר שבו ישבו אנשי החול.
"אתה רואה אותו?" שאלה פסי. זה אוסוולד.
"מי זה אוסוולד?"
"הוא האיש שאותו אנחנו הולכים להפליל ברצח, כדי שלא יצליחו לקשר אותו לאנשי החול".
פרק ה' – מדיניות תעסוקה
נירו ישב עם צוות האבטחה השובת בלשכתו, וניהל עימם משא-ומתן קשוח. "תגידו מה אתם רוצים ותקבלו", אמר. "רק אל תשבתו לי עכשיו, עוד יומיים הכנס!"
"אני דורש הנחה לעובדי עירייה בקניית סטוקים של שיבאס, תוספת הוצ' עשבים למשכורת וזכיון לפתיחת פיצוציה אחרי שכל העסק הזה יגמר", דרש רייסט-ילצין.
"תקבל".
"אני דורש שיאפשרו לי להירשם לקייטנה של עובדי העירייה בחינם", המשיל קרמבו.
"אבל הקייטנה מיועדת רק לילדים, לא לאנשים בני עשרים ומשו!"
"תראה", הבהיר קרמבו את המצב, "אם אתה מעדיף שביתה?"
"טוב, טוב, אני אראה מה אני יכול לעשות בנדון".
"ואני רוצה רק דבר אחד קטן. קחו את החתול המעצבן הזה ממני ותמסרו אותו לאגודת תנו לחיות ציאניד", התחנן זארארד.
"שום בעיה, רק תחתום פה, פה ופה".
לאחר שעניין השביתה סודר, קם צוות האבטחה ופסע אל עבר הפאב המקומי, "אלקה-הולזול", על-מנת לדון במצב.
"אני לא יודע מה איתכם", אמר רייסט, "אבל אני מתכונן להתחפף עם יתחיל בלאגן. אני לא מתכונן לסכן את התחת שלי בשביל שכר עלוב".
"מה עם התלושים לשיבאס? תוותר גם עליהם?" שאל קרמבו, לוגם מקנקן מיץ השעורים שהיה מונח לפניו. יבול הבירה השנה היה באיכות מחורבנת, ומצב מיץ השעורים היה בהתאם.
"אה, שכחתי מהשיבאס לגמרי. צודק. אני צריך לחשוב על זה שוב".
"אני, לעומת זאת", כחכח זארארד בגרונו, "אלחם עד טיפת הדם האחרונה. במקום שממנו אני מגיע, אם אתה מקבל על עצמך משימה, אתה מבצע אותה, או מת. חלק נכבד מתוך הכשרת הלוחם שאנחנו מקבלים היא אמנות החראקירי. מי שלא עובר את המבחן הסופי בקורס, לא מקבל תעודת לוחם מוסמך. מי שמצטיין במבחן יכול להתקבל לסיירת המתאבדים של צבא יהודה".
"בשביל מה אתה צריך תעודת לוחם מוסמך?" תהה רייסט-ילצין.
"מה זאת אומרת? זה נחשב לכפל תואר! זה משנה לגמרי את דירוג השכר שלך ונראה ממש מרשים בקורות החיים".
"שמעתי שלחבר'ה מסיירת המתאבדים אין קורות חיים ארוכים", ענה רייסט.
סטרול התעורר בלילה משנתו, ושם לב שבמיטתו נמצא חפץ גדול ומשונה. הוא הדליק את האור בעששית. (מכשיר תאורה מודרני, שנקרא כך מכיון שהוא בנוי מלסת של חיפושית ענק הסובלת מעששת בשלב מתקדם).
הוא זיהה את החפץ.
זה היה ראש כרות של חמור.
"חובבנים ארורים! הם אפילו לא יכולים לזהות את בעל החיים האומלל הנכון", חשב לעצמו.
לראש היה מוצמד פתק, בסיכת ביטחון. סטרול קיווה שמי שעשה את זה לפחות הצמיד את הפתק אחרי שהראש נכרת. הוא קירב את הפתק לעששית וקרא את הכתוב בו: "אני ארצח את מי שאני רוצה, ואתה תתקע את האף שלך בתחת של אחרים. מצ"ב תחת".
נירו הסתכל סביב. אכן, למרגלות המיטה הי מונח גם תחת כרות של חמור. "נו, לפחות יש לאדיוט שעשה את זה אחריות כלפי מה שהוא כותב", חשב.
סטרול תהה מי לעזאזל יכל לעשות את זה. מי הצליח לעקוף את האבטחה מסביב לבית? הוא חשד שמדובר בהתערבות של קוסם. מצד אחד, רק מעשה קסמים היה יכול לחדור אל תוך החדר שלו. מצד שני, איזה מין קוסם יטמון את ידו בעסק המלוכלך הזה, ועוד יטעה בבהמה הערופה?
פרק ו' – רצח במשיכת תרמוס
היום הגדול הגיע. סטרול שיפשף את כפות ידיו בהנאה. כל העסקים סודרו. הגילדה תהיה גאה בו. עכשיו, כל מה שהוא צריך זה שקנדי יסיים את היום כשראשו עדייו על כתפיו, והו יקבל את דרגת הנוכל שבה הוא חושק. הוא בכלל לא רצה לדמיין מה יקרה אם בכל-זאת קנדי ירצח. הוא רק שיער שזה יהיה פחות או יותר הסוף שלו.
אנשי החול הגיעו עם אוסוולד למחסן המגילות. האיש האומלל לא כל-כך הבין מה רוצים ממנו, ולמה לעזאזל הוא אמור לשהות במחסן כל היום. זה כמובן לא ממש הפריע לאנשים החול. "קח, תעשן את זה", הגיש חסלט סיגריה מגולגלת לאוסוולד.
לאחר כמה שאיפות החומר התחיל להשפיע. "וואו! חומר מדהים! מה זה? חזק! אני רואה שחור-לבן!" קרא אוסוולד בהתפעלות. אנשי החול שיערו שזה יספיק לצורך העניין. הוא לא ילך מפה בשעות הקרובות.
פסילנס ישבה עם מלקולם והכינה אותו לקראת ביצוע ההתנקשות. הם עברו שוב על כל הפרטים.
"עקב הרצון שלנו למנוע את קשירת המעשה לאנשי החול, דאגנו להפללתו של הבחור האומלל, שכרגע יושב מסומם לחלוטין במחסן. הבנת מה אתה אמור לעשות?"
"כן, אבל אני עדיין לא מבין איך זה יתבצע. איך אני אמור להתחפש לנגן רחוב, אם אני לא יודע לנגן?"
"פשוט מאד. המצאנו למענך סגנון חדש. אתה לא ממש צריך לדעת לנגן. אני קוראת לזה מתכת כבדה".
"מתכת כבדה??"
"אהא. אתה תשב בקצה הרחוב, וכל מה שאתה צריך לעשות זה להרביץ עם המקלות שנתתי לך בכל מיני ברזלים ושאר מתכות, בקצב כלשהו. אני שוקלת להוסיף לכל התפאורה כמה גולגלות. נקרא לסגנון המשופר מתכת המוות או משו".
"ואז, ברגע שהתהלוכה מגיעה לכיווני, אני משחיל חץ אחד בקנדי ונעלם?"
"בדיוק. תברח דרך הסמטאות שאותן סימנתי לך במפה, זאת לא צריכה להיות בעיה. אנשים שהשתלנו בקהל מייד יזעקו שהם ראו את החץ נורה מאזור המחסן, וברגע שיגיעו לשם כוחות המשטרה הם ימצאו את אוסוולד, מסומם כהלכה, ורובה קשת בידו. נירו ימונה לשליט הזמני של המחוז, ואנשי החול לא יקושרו לרצח, כך שהם יוכלו לנסות להשתלט עליו. אתה תהפך לרוצח הבית של שליטי האזור. חשוב על הרווח העצום שאתה משיג מכל העסק הזה".
מלקולם העדיף לא להבהיר לה שהרווח העיקרי שלו מהסיפור הוא שלא חתכו לו את הג'ונסון.
נירו וסאת' ערכו הכירות בין צוות האבטחה לבין קנדי. "אלו הם זארארד, רייסט-ילצין וקרמבו. הם ישמרו שלא יקרה לך כלום במהלך שהותך בעירנו, הו, שליט פצצתי שכמוך".
המצעד החל. כל בני העיר התלבשו במיטב בגדיהם, וצפו בשיירה הססגונית. רוב האנשים עמדו בצידי הדרך, ורק בני המזל התרווחו להם במרפסות הבתים המשקיפות על הרחוב. הדבר היחיד שהעיב על השמחה הכללית היה המחירים השערורייתיים של השתיה הקלה. שתי מטבעות בוץ לכוס קטנה של אופטלגין? היכן נשמע כדבר הזה? אבל להמון הצמא לא הייתה ברירה. משום מה בכל המזנונים וקיוסקים המחיר היה זהה, והאנשים שילמו ושתקו, בלית ברירה.
התהלוכה הגיע לקצה הרחוב. מלקולם התכונן להרים את נשקו ולשלוח את קנדי לעולם שכולו שיש, כאשר הבחין במהומה.
הבלאגן פרץ כאשר רייסט-ילצין ניגש אל קנדי ולחש על אוזנו:
"תגיד, אתה יודע מי אני?"
"אתה רייסט-ילצין, אחד מאנשי האבטחה שמונו לשמור עליי, לא?"
"אז זהו, שלא. אני הוא איניגו מונטויה! אתה הרגת את אבי, היכון למותך!"
רייסט-איניגו ילצין-מונטויה הוציא מכיסו גיר שחור, ושרטט במהירות רבה מעגל על הקרקע. משהשלים את השרטוט, שלף מחגורתו שקיק עור, פיזר מתוכה אבקה בצבע כסף על המעגל, וצעק את מילת הקסם: "דראחט!"
זארארד, שקלט באיחור את המתרחש, הבין שארע פה מעשה בגידה חמור, ומתפקידו כמאבטח לסכל את המעשה. הוא ניתר לתוך המעגל.
"מה עשית?" זעק רייסט. "שברת את המעגל! עכשיו הקסם הבלתי צפוי הזה יכה בך!"
אך לא רייסט ולא זארארד שמו לב לחתולון השחור, שהסתנף אף הוא אל תוך המעגל.
ענן עשן החל לאפוף את שתי הדמויות.
מלקולם, שהבין שאם הוא לא יפעל מהר הוא עלול להיכשל במשימתו, דרך מהירות את החץ המורעל ברובה הקשת ושילח אותו במהירות לכיוונו של קנדי המופתע.
הבעיה היחידה הייתה שקרמבו לא ממש הבין את מהלך העניינים. הוא התקרב אל עבר המהומה שפרצה, ולכן החץ חדר דרך כתפו, עבר אותה, ננעץ בראשו של קנדי ונעצר שם.
סטרול הביט בנעשה, והחל לצעוד אל עבר בית הקברות. הוא ידע שאין טעם לגרום לטילטול גופתו ממקום למקום.
נירו ספק את כפיו בתסכול. אחרי כל המאמצים, כל ההשקעה. הוא שקל לפרוש מפוליטיקה ולהפוך למגדל צ'יפס באחד הכפרים.
מלקולם ברח ככל יכולתו מהאזור. לא עניין אותו מה יקרה בהמשך כל הסיפור הזה. הוא שמח שזה מאחוריו.
זארארד התעורר מהעילפון הרגעי שבו הוא היה שרוי, ושם לב לדבר עניין מאד. כל גופו היה מכוסה שערות קצרות. הוא הביט בידיו. אצבעותיו הסתיימו בציפורניים ארוכות, קטלניות למראה.
ורק רוחה של לולו, ברווזונת התוהו, הביטה מלמעלה, וחיוך היה נסוך על שפתיה. היא היחידה שידעה שיחסית למה שעומד לקרות לכל האנשים בסיפור האומלל הזה, מצבם כרגע ממש לא רע.
פרק ז' – עת נקם ושילם
אוסוולד ישב בחדר המעצר, המום. הוא עדיין לא עיכל איך מאדם חופשי שקיבל תשלום לשמור על מחסן המגילות בזמן התהלוכה, הוא הפך לחשוד ברצח קנדי, ועוד יומיים הוא עומד למשפט.
למזלו, הוא נולד למשפחה הנכונה. דודו מצד אימו, עורך-הדין הידוע יוחנן פופקורן, יגן עליו במשפט. אותו עורך-דין מהולל, שהצליח לזכות את הו. מר. סימפסון במשפט הרצח הכפול שבו הוא הואשם, למרות שכל ההוכחות היו נגדו, וודאי יצליח לזכות את אוסוולד האומלל, שכל ההוכחות נגדו היו נסיבתיות בלבד. או לפחות כך הוא חשב.
מועצת המשפחות הגדולות של מחוז מורטישיה, הלנדסראד, התכנסה לדון במצב החרום שנוצר אחרי ההתנקשות. יושבת-ראש הלנדסראד, והאישה שעל שמה נקראה המועצה, דורית לנדסראד, קמה והחלה לדבר בקול תקיף.
"המצב שאליו נקלעו הבתים הגדולים הוא בלתי נסבל. על-פי החוק היבש, האידיוט שכרגע משמש כראש עיריית איפנוצה הולך לשלוט במחוז. אנחנו לא יכולים לאפשר לבן אדם שמתקשה ברכיסת שרוכי נעלי לנהל את המחוז. זה רע מאד לעסקים".
"אז מה את מציעה לעשות?", שאל פוסט מורטם, אחד מראשי הבתים הקטנים שהיה אדם מורבידי ובלתי נעים בעליל.
"גבירותי ורבותי, אין ברירה. אנחנו נאלץ לחסל גם את נירו. אני מנוס. אני גאה להציג בפניכם את המקצץ".
דלת סודית נפתחה בירכתי החדר, וגבר הנראה בתחילת שנות השלושים לחיו נכנס.
אנשי החול ישבו בלשכתו של נירו וניסו להסביר לו את משמעות החיים, היקום וכל השאר. "אתה לא יכול לפרוש עכשיו", ניסה חוקן לשכנע את ראש העיר הנוכחי וראש המחוז המיועד, שנעץ באנשי החול מבטים מבוהלים.
"למה לא? ומי אתם? ואיפה סאת'?"
"ארררר, הוא נזכר שהוא כבר הרבה זמן לא ביקר את סבתו הזקנה". ענה חתכים, גלימתו השחורה מלאה בסימנים אדומים שעדיין לא התייבשו לגמרי.
"סבתו?! לא ידעתי שיש לו סבתא… למה הוא אף פעם לא הזכיר אותה?"
"כי היא מתה לפני שש שנים". ענה חיסול.
"אה, אני מבין. אז לא לפרוש, אתם אומרים?"
נירו שקל לקרוא למשמר המיוחד, אבל אז הוא נזכר מה מצבו של המשמר. אחד פצוע קשות מחץ מורעל שעבר בכתפו, שני ניסה להתנקש באדם שעליו הוא היה אמור לשמור ואז נעלם והשלישי עבר טראומה של קסם שהופרע וירד למחתרת.
מלקולם ופסילנס שכבו במיטה ועישנו יחדיו. מלקולם הגה בכמה החיים נראים יפים. הוא פתח יחד עם פסי סוכנות רוצחים מוסמכים, והעסקים נראים מבטיחים. הם כבר קיבלו בוק רציחות של כמה בחורים ובחורות צעירים, שחלומם היה לההפך לרוצחים מצליחים. הוא ופסי צחקו בינם לבין עצמם על כך שרוב הנרשמים הגיעו בעצם בגלל ההורים שלהם, שדחפו אותם לכיוון. להיות רוצח מצליח זה ג'וב זוהר ומכניס, והרבה הורים מנסים להביא את ילדיהם להגשמת החלום הלא ממומש שלהם עצמם. כולם מקנאים בקומץ הקטן אך המתוקשר של היושבים בפסגת גילדת הרוצחים. המוצלחים ממש אפילו יוצאים לעבודה במילאנו, תמורת שכר עצום לכל יום עבודה.
סטרול הסתתר כבר כמה ימים בבית הקברות, והרעב כבר החל להציק. לבסוף חילחלה בו התובנה שדווקא שם לא יחפשו אותו מתנקשי הגילדה, והוא ניצל, זמנית. מצד שני, הוא לא יוכל להסתתר לנצח שם. רוב הנטמנים באזור לא היו ממש אנשי שיחה, וסטרול חשב שהוא הולך להשתגע. שלא לדבר על זה שהוא לא אכל כלום בחמשת הימים האחרונים. אין ברירה, חייבים להמשיך הלאה, הוא הבין.
הוא יאלץ לעטות על עצמו מסווה כלשהו, ולנסות לשקם מחדש את חייו.
זעם ושנאה – מקרר הקיץ
(פרק שלא בדיוק שייך לכלום)
המצב בארץ הצרה הלך והחמיר. הבצורת הקשה פגעה בכל היבולים, ובקרב העניים החלה תסיסה. כולם כבר הבינו שיש רק דבר אחד שיכול לעזור: טקס הורדת גשם! לשם ביצוע הטקס נדרשו תושבי הכפרים למצוא אל כלשהו, ולהקריב אותו. רק אחרי שהאל ימות, וגופו יהפך לגופת אדם, העננים יואילו בטובם למלא את תפקידם.
ללכוד אל זה לא ממש דבר פשוט לעשות, אך התושבים היו נואשים.
בסופו של דבר, נלכד אחד האלים במלכודת האלים הנוראה. (מלכודת אלים נוראה – מא"נ – לוקחים חתיכה גדולה של גבינה צהובה וקושרים אותה בצורה נסתרת למנגנון שננעל על האל, ברגע שהוא בא לאכול את הגבינה).
האל שנתפס, או ליתד דיוק, האלה שנתפסה, הייתה אלת הפיצה. כמה סמלית הייתה העובדה שדווקא האלה האחראית על מזון אליטיסטי זה, נתפסה בידי ההמון המורעב למוצרי יסוד כגון קוויאר בלוגה. אלת הפיצה הייתה מושלמת לצורך העניין. מגוף האלה ניתן לעשות משתה עצום לאחר ההקרבה, וגם לא צריך להסתכל לה בעיניים בשעת המעשה, כי דלי מכסה לה את הראש.
אלת הפיצה נכפתה למקרר בכוח, בעזרת מגנטי מקרר רבי עוצמה. בהתחלה היא ניסתה להתנגד, אך בסופו של דבר הצליחה להבין שאין ברירה. לפחות אני מתה למען הכלל, חשבה האלה לעצמה.
ההמון התכנס. כולם החזיקו בידם אננסים, וחיכו שכוהן הפיצה העליון יכריז על תחילת הרגימה. "הו, אלת פיצה, מוקרבת את היום למען הציבור הרעב, מי יתן ולא תדעי עוד צער, בלה בלה בלה".
"לא אדע עוד צער? אתם הולכים לשחוט אותי! המינימום שאתם צריכים לעשות זה לתת סיבה כלשהי להוצאה להורג הזאת!", התריסה האלה.
"אוקיי, המממ… אנחנו מוציאים אותך להורג, כי… כי… כי אמרת ג'הווה!"
להמון המוסת לא היה כח להקשיב לכל הדיאלוג הצפוי שעמד להתפתח, והוא החל לרגום את הכהן באננסים. לאחר שכלו האננסים, נפנה ההמון אחל עבר האלה, וביצע בה לינץ'. דיוויד, מנהיג ההמון מטעם עצמו, שילהב את הנוכחים בתנועות ידיים סוערות, ובמהרה האלה הייתה חסרת חיים.
כל הנוכחים ישבו מסביב לשולחן הארוך, והשביעו את תאבונם שלא בא על סיפוקו כבר שבועות, בגלל הבצורת, בבשר אלים משובח.
בקצה השולחן נחתה ברווזונית קטנה, והחלה לנקר בבשר. אף אחד לא זעק את שמה בקול. אף אחד לא זיהה אותה. אולי בגלל שהיא בדרך-כלל נמצאת בצידו השני של העולם.
יום ראשון, 08 ביוני 2008 בשעה 22:42 קישור לתגובה
איזה באסה שזה נגמר סיפור גדול!