קונצרט האינסוף \ גרג בר
מאת המערכת
מן הכריכה האחורית: מייקל פרין, משורר מתחיל בן 16, מוצא עצמו בעולם אחר, רווי כשפים וקסם, ללא כל אפשרות לשוב לביתו הנוח בלוס אנג'לס של המאה ה-20. זהו עולם רדוף שדים, עולם של יופי אכזרי, עולם הסמוך על האגדות הספרותיות הגדולות של התרבות המערבית. מייקל, שנקלע למאבק נורא המתחולל בעולם אליו הגיע, יוצא למסע התבגרות שיוביל אותו בסופו של דבר לגילוי ידע עתיק יומין ויוליך אותו עד לשערי העיר האגדית זאנאדו ומעבר לה.
בפנטסיה עשירה, תרבותית, מרתקת וחסרת גבולות, סוחף קונצרט האינסוף את הקורא אל מחוזות המופלא והנשגב. השילוב בין שירה, מוזיקה, מיתוס וסיפור אגדה, יוצר את אחד מהאפוסים הספרותיים הגדולים והמקוריים בספרות הפנטסטית בת ימינו.
גרג בר רקם אגדה מודרנית ומתוחכמת, עשירה ורחבת היקף, משל תיאולוגי ופואטי המנסה לתת תשובה לחידה הספרותית הגדולה של מאתיים השנים האחרונות; מקורו של השיר 'קובלא חאן' מאת המשורר הקלאסי בן המאה ה-18, סמיואל טיילור קולרידג'.
לו היה יכול אדם לעבור בחלומו בגן העדן, ולזכות בפרח כאות לכך שנשמתו באמת שהתה שם, ולו היה מוצא פרח זה בידו כאשר התעורר – אללי! – ומה הלאה? (סמואל טיילור קולרידג').
איזה שיר שרו בתולות הים? (חידה עתיקה)
– 1 –
אתה מוכן?
"הא?" מייקל פרין התפתל בשנתו. כמה דמויות גבוהות ולבנות עמדו סביב מיטתו, מתמזגות בקירות, בשידה, במדפי הספרים ובכני הציור.
הוא לא מרשים במיוחד.
מייקל התהפך ושפשף את אפו. שערו הקצר בצבע החול נח פרוע על הכרית. גבותיו האדמוניות, העבותות והפלומתיות התכווצו כמו מתוך רוגז קל, אבל עיניו נותרו עצומות.
הביטו עמוק יותר. כמה מהדמויות רכנו מעליו.
הוא רק גור-אדם.
ובכל זאת הוא נושא את החותם.
מה זה? לבזבז את כישרונותיו בכל הכיוונים במקום להתמקד? אף פעם לא להצליח להחליט בדיוק מה הוא עומד להיות? זרוע רפאים החוותה בכיוון כני הציור ומדפי הספרים, אל עבר שולחן כתיבה שהיה זרוע פנקסים מרופטי שוליים, עפרונות לעוסים ופיסות נייר.
אכן. זהו החותם, או אחד מ-
השעון המעורר של מייקל פרץ בצרימה מחרידה. הוא התיישב באחת במיטתו וחבט בידו במתג הכיבוי, בתקווה שהוריו לא שמעו. הוא הביט מנומנם במספרים הירוקים והזוהרים; שתים-עשרה ושלושים לפנות בוקר. הוא הרים את שעון היד שלו כדי לבדוק. "לעזאזל". השעון פיגר בשמונה דקות. נותרו לו עשרים ושתיים דקות בלבד.
הוא התגלגל מהמיטה ובעט ברגלו היחפה בספר שירי ייטס שנח על הרצפה. הוא קילל בשקט וגישש אחר מכנסיו. האור היחיד בו העז להשתמש היה אורה של מנורת הקריאה שעמדה על שולחן הכתיבה שלו. הוא דחף הצדה את מכונת הכתיבה הנישאת כדי להניח לזוהר המרוכז להתפשט רחוק יותר והפיל לרצפה ערמת ספרונים בעלי כריכה רכה. כאשר התכופף כדי להרימם, חבט את ראשו כנגד קצה השולחן.
בשיניים חשוקות חטף מייקל את מכנסיו מגב הכיסא והחליק לתוכם. בעודו לובש מכנס אחד, נתקע האחר באמצע הדרך והוא איבד את שיווי משקלו וייצב את עצמו כנגד הקיר.
אצבעותיו החליקו על פני הדפס ממוסגר שהיה תלוי בחוסר איזון מסוים כנגד דוגמת הפסים והפרחים של הטפט שעל הקיר. הוא הציץ בכותרת – ביצוע מאת בונסטל של שבתאי כפי שהוא נראה מאחד מירחיו הקרובים יותר. ראשו הלם.
דמות גבוהה וצנומה חצתה את נוף הירח זרוע המכתשים של ההדפס. הוא מצמץ. הדמות פנתה והביטה בו כאילו ממרחק ניכר, ואז רמזה לו לבוא בעקבותיה. הוא עצם את עיניו בחוזקה, וכאשר פקח אותן שוב הדמות נעלמה. "אלוהים", אמר בשקט. "אפילו לא התעוררתי עדיין".
הוא רכס את חגורתו ולבש את החולצה החביבה עליו – חומה, בעלת שרוולים קצרים ומפתח בצורת וי. גרביים, נעלי האש פפיס אפורות ומעיל רוח חום-צהבהב, עשוי ניילון, השלימו את התלבושת. אבל הוא שכח משהו.
הוא עמד באמצע החדר וניסה להיזכר כאשר עיניו נחו על ספר קטן כרוך בעור שחור ומבריק. הוא הרים אותו ותחב אותו אל כיס מעילו, שאותו רכס. הוא נבר בכיס מכנסיו אחר הפתק, מצא אותו מקופל יפה ליד מחזיק המפתחות והציץ שוב בשעונו. שתים-עשרה ארבעים וחמש.
נותרו לו חמש-עשרה דקות.
הוא טפף בזהירות במורד המדרגות בצד הקרוב לקיר, הצליח להימנע מרוב החריקות ורץ כמעט אל דלת הכניסה. הסלון היה אפל פרט לתצוגה הדיגיטלית שעל מקלט הווידאו. המספר שהופיע היה שתים-עשרה ארבעים ושבע.
הוא פתח את הדלת ואז סגר אותה במהירות וחצה בריצה את המדשאה. פנסי הרחוב בשכונה הוחלפו בנורות ליבון שהטילו בוהק כתום קודר על הדשא והמדרכות. צלו של מייקל פסע לפניו והגיע לממדי ענק לפני שנעלם בבוהק הפנס הבא. הכתום הדגיש את צבעם הכחול עמוק של השמים ועמעם את אור הכוכבים.
במרחק ארבעה גושי בניינים לכיוון דרום הסתיימו האורות הכתומים והוחלפו בפנסי רחוב מסורתיים שניצבו על עמודי בטון. אביו אמר שהפנסים הוצבו שם כבר ב-1920 והיו יקרי ערך. הם הותקנו כאשר בתי השכונה נבנו; בימים ההם הם ניצבו על דרך כפרית מהודרת, במקום אליו הגיעו שחקני קולנוע ואילי-הון של מסילות הרכבת כדי לברוח מהכול.
בלילה היו הבתים מרשימים. הסגנון ששלט היה ספרדי, בנוי מגבס ולבנים. בתים אחדים היו בגובה שתי קומות ומגודרים מסביב לשבילי הגישה הצדדיים. אחרים היו עשויים עץ, קירותיהם וגגותיהם מצופים רעפי עץ וחלונותיהם, שבהו בקדרות מתוך גמלונים, בעלי מסגרות צרות.
כל הבתים היו חשוכים. היה קל לדמות שהרחוב הוא אתר צילומים, בלי דבר מאחורי הקירות מלבד חלל ריק וצרצרים.
שתים-עשרה חמישים ושמונה. הוא חצה את הצומת האחרון ופנה להביט במטרתו. במרחק ארבעה בתים משם ובצדו האחר של הרחוב ניצב בית הגבס בעל הקומה האחת של דייויד קלרקהם. הוא ננטש לפני יותר מארבעים שנה, ובכל זאת היו מדשאותיו מטופחות ללא דופי ומשוכותיו גזומות. הקירות היו נקיים לחלוטין וקורות העץ הספרדי לא דהו. הווילונות שהיו משוכים על החלונות המקושתים והגבוהים הסתירו רק ריקנות – או כך הורה ההיגיון. אולם לא ההיגיון הוא שהביא אותו לכאן.
למיטב ידיעתו, הבית יכול להיות מלא בדברים מסוגים שונים… דברים לא מתקבלים על הדעת, בלתי נעימים.
הוא עמד מתחת לפנס רחוב בגון הירח, מוצל למחצה על ידי עץ אדר בעל עלים חומים, קיפל את הנייר שבכיס מכנסיו ופרש אותו שוב ביד מיוזעת.
אחת לפנות בוקר. הוא לא היה לבוש להרפתקה. היו ברשותו ההוראות, הספר ומחזיק המפתחות ועליו מפתח הפליז הישן והיחיד; הדבר שלא היה ברשותו היה שכנוע עצמי.
זאת היתה החלטה מטופשת. העולם היה שפוי; הזדמנויות כגון אלו לא צצות מאליהן. הוא שלף את הנייר וקרא אותו בפעם המאה:
"השתמש במפתח כדי להיכנס בדלת הראשית. אל תשתהה. עבור דרך הבית, דרך הדלת העורפית ודרך השער הצדדי אל הדלת הראשית של הבית השכן מצד שמאל, אם אתה עומד כאשר פניך לבתים. הדלת לבית זה תהיה פתוחה. היכנס. אל תעצור כדי להביט בדברים. בביטחון, במהירות, לך לאחורי הבית, שוב דרך הדלת העורפית ועל פני החצר האחורית עד לשער הברזל המחושל. עבור בשער ופנה שמאלה. הסמטה מאחורי הבית תוביל אותך על פני שערים רבים בשני הצדדים. היכנס בשער השישי שלשמאלך".
הוא קיפל את הפתק והחזיר אותו למקומו. מה היו הוריו חושבים אילו ראו אותו כאן, שוקל לפרוץ ולהיכנס – או לכל הפחות להיכנס בלי לפרוץ?
"מגיע רגע", אמר ארנו ולטירי, "שבו עולה הצורך להתעלם מדעות הורים, או מאזהרותיהם של אנשים זקנים; כאשר יש להניח באופן זמני את הזהירות בצד וללכת בעקבות החושים. בקיצור, כאשר על האדם לסמוך על שיקול דעתו האישי…"
הוריו של מייקל ערכו מסיבות שהיו מפורסמות בעיר כולה. מייקל פגש את המלחין המזדקן ולטירי ואת אשתו, גולדה, במסיבה מסוג זה שנערכה ביוני. החבורה חגגה את שוויון היום והלילה ("באיחור", הסבירה אמו, "בגלל שאנחנו לא מדייקים אף-פעם"). אביו של מייקל היה נגר בעל מוניטין בהכנת ריהוט. היה לו חוג לקוחות רחב מקרב העשירים והמפורסמים של לוס-אנג’לס, וולטירי הטיל עליו להכין עבורו שרפרף חדש לפסנתר שלו, בן החמישים.
מייקל נשאר למטה במשך השעה הראשונה של המסיבה. הוא טייל בתוך ההמון בעודו לוגם מבקבוק בירה. הוא הקשיב כאשר הקפטן המזוקן ואפור השיער של ספינת נוסעים גדולה סיפר לשחקנית תאטרון צעירה על הרפתקאותיו המסוכנות במהלך מלחמת העולם השנייה, "בעת ליווי שיירה באוקינוס ההודי". תשומת לבו של מייקל התחלקה ביניהם שווה בשווה. נראה שנשימתו מואצת – האישה היתה יפה כל-כך, והוא התעניין מאז ומתמיד בספינות ובים. כאשר כרך הקפטן זרוע מסביב לשחקנית ופסק לדבר על דברים הקשורים לים, המשיך מייקל בדרכו. הוא התישב בכיסא מתקפל ליד חבורה רעשנית של אנשי עיתונות.
עיתונאים הרגיזו את מייקל. הם הרבו לבוא למסיבות של הוריו. הם היו חצופים ושתו המון והעמידו פנים ודיברו יותר על פוליטיקה מאשר על כתיבה. כאשר שיחותיהם פנו לספרות (דבר שהתרחש לעתים נדירות בלבד), נראה שכל מי שקראו אי-פעם היו ריימונד צ'נדלר או ארנסט המינגווי או פ. סקוט פיצג'רלד. מייקל ניסה להתערב בשיחה ולומר כמה מילים על שירה, אבל השיחה השתתקה לחלוטין והוא המשיך בדרכו.
שאר המסיבה היתה מורכבת מחבר מועצת העיר ופמלייתו, מכמה אנשי עסקים ומהשכנים, כך שמייקל בחר צלחת מתאבנים מהמטבח ונשא אותה לחדרו.
הוא סגר את הדלת והדליק את הטלוויזיה, אחר התיישב ליד שולחנו הקטן – שהלך והפך במהירות לקטן מדי עבורו – ומשך צרור שירים מהמגירה העליונה.
מוזיקה חדרה חרש מבעד לרצפה. הם רקדו.
הוא מצא את השיר שכתב באותו הבוקר וקרא אותו שוב בפנים זועפות. היה זה שיר נוסף בשורה ארוכה של חיקויי ייטס גרועים. הוא ניסה לתמצת את חוויותיו של תיכוניסט בחרוזים רומנטיים, וזה לא עבד.
הוא החזיר בגועל את השירים למגירה וחיפש בין ערוצי הטלוויזיה עד שמצא סרט ישן עם המפרי בוגרט. הוא ראה אותו בעבר; לבוגרט היו בעיות נשים עם ברברה סטנוויק.
בעיותיו של מייקל עם נשים הסתכמו בתחיבת שירי אהבה אל ארונית של נערה. היא תפסה אותו בעת המעשה וצחקה לו.
נקישה חרישית נשמעה על הדלת. "מייקל?" זה היה אביו.
"כן?"
"אתה מקבל אורחים?"
"בטח". הוא פתח את הדלת. אביו נכנס ראשון, שתוי במקצת, וסימן לגבר זקן בעל שיער לבן לבוא אחריו.
"מייק, זהו ארנו ולטירי, מלחין. ארנו, בני, המשורר".
ולטירי לחץ את ידו של מייקל בכובד ראש. אפו היה ישר ודק ושפתיו היו מלאות ובעלות מראה צעיר. אחיזתו היתה חזקה אבל לא מכאיבה. "אנחנו לא מפריעים, אני מקווה?" המבטא שלו היה מרכז אירופאי במעומעם, וטושטש עקב שנים רבות בקליפורניה.
"בכלל לא", אמר מייקל. תחושתו היתה משונה מעט; סביו מתו לפני שנולד, והוא לא היה מורגל בחברת אנשים זקנים.
ולטירי בחן את ההדפסים והכרזות שהיו ערוכים על גבי הקירות. הוא עצר לפני ההדפס של שבתאי, הביט קצרות במייקל והנהן. הוא נפנה לכריכת כתב עת ממוסגרת שהציגה יצורים דמויי חרקים, רוקדים ליד סלעים שטופי גלים על חוף ים, וחייך. "מקס ארנסט", אמר. קולו היה המיה רכה. "נראה שאתה אוהב לבקר במקומות מוזרים".
מייקל מלמל משהו בנוגע לכך שלמעשה לא ביקר מעולם במקום מוזר.
"הוא רוצה להיות משורר", אמר אביו והצביע על מדפי הספרים שכיסו את הקירות. "אוגר. שומר כל דבר שהוא קורא".
ולטירי הביט בטלוויזיה בעין ביקורתית. בוגרט הסביר בזהירות לסטנוויק משהו רגיש. "אני כתבתי את המוזיקה לזה", אמר.
מייקל התעודד מיד. לא היה לו כסף רב לתקליטים – הוא בזבז את רוב דמי הכיס ומשכורות הקיץ שלו על ספרים – אבל האוסף של חמשת התקליטים שהיו לו היה מורכב מאלבום של הבי-ג'יז, מתקליט כפול עם קונצרט של ריקי לי ג'ונס ומפסי הקול המקוריים לקינג קונג, מלחמת הכוכבים והאזרח קיין. "באמת? מתי זה היה?"
"1940", אמר ולטירי. "לפני זמן רב כל-כך, אבל נדמה שזה קרוב הרבה יותר. כתבתי מוזיקה ליותר ממאתיים סרטים לפני שפרשתי". ולטירי נאנח ופנה לאביו של מייקל. "תחומי העניין של בנך מאוד מגוונים".
מייקל שם לב שידיו של ולטירי היו חזקות ובעלות אצבעות רחבות ושלבושו היה מחויט היטב ובעל סגנון פשוט. עיניו הכחולות-אפורות נראו צעירות מאוד. אולי הדבר החריג ביותר בנוגע אליו היו שיניו, שנראו כמו שנהב אפור.
"רות רצתה שילמד משפטים", אמר אביו בחיוך. "שמעתי שמשוררים לא משתכרים היטב. בכל אופן, זה עדיף על פני השאיפה להפוך לכוכב רוק".
ולטירי משך בכתפיו. "כוכב רוק זה לא כל-כך גרוע". הוא הניח יד על כתפו של מייקל. מייקל נרתע בדרך כלל מהפגנות קרבה כגון אלה, אבל לא הפעם. "אני מחבב אנשים לא מעשיים, אנשים המוכנים לסמוך רק על עצמם. רצוני להפוך למלחין היה בלתי מעשי ביותר". הוא התיישב על הכיסא המשרדי של מייקל, ידיו על ברכיו, מרפקיו פונים כלפי חוץ, ובהה בטלוויזיה. "קשה כל-כך להביא משהו בכלל לידי ביצוע, שלא לדבר על ביצוע של תזמורת טובה. כך שבאתי בעקבות חברי שטיינר לקליפורניה-"
"הכרת את מקס שטיינר?"
הוא הנהן בחיוך, "אתה חייב לבוא אלינו פעם, לבקר את גולדה ואותי, אולי להקשיב למוזיקת הסרטים הישנה". באותו רגע נכנסה לחדר אשתו של ולטירי, אישה דקה בעלת שיער זהוב, צעירה ממנו בכמה שנים. מייקל חשב שהיא בפירוש דומה לגלוריה סוונסון, אבל בלי המראה הפראי שהיה לסוונסון בשדרות סנסט. הוא חיבב את גולדה מיד.
כך שהכול התחיל במוזיקה. כאשר נסע אביו כדי להביא להם את השרפרף לפסנתר, מייקל הצטרף אליו. גולדה פגשה אותם בפתח, ועשר דקות מאוחר יותר הוביל אותם ארנו על פני קומת הקרקע של הבית הדו-קומתי. "ארנו אוהב לדבר", אמרה גולדה למייקל כשהתקרבו לחדר המוזיקה בחלק האחורי של הבית. "אם אתה אוהב להקשיב, תסתדרו היטב".
ולטירי פתח את הדלת במפתח והניח להם להיכנס לפניו. "אני לא בא לכאן לעתים קרובות, עכשיו", אמר. "גולדה מנקה את האבק. בימים אלה אני קורא, מנגן לפעמים בפסנתר בחדר שבחזית, אבל איני חייב להאזין". הוא טפח על ראשו. "הכול נמצא כאן, כל תו ותו".
שלושה מבין הקירות היו מכוסים במדפי תקליטים. ולטירי שלף תקליטים גדולים מצופי לכה ועליהם כמה מסרטיו המוקדמים, ולאחר מכן הצביע על ההתקדמות לתקליטים קטנים יותר, מוזיקה לסרטים שראתה אור בחברות תקליטים במהירות שבעים ושמונה, ולבסוף פורמט השלושים ושלוש אותו הכיר מייקל. עבור מוזיקה שחוברה בשנות ה-50 וה-60 היו בידו סרטי הקלטה שתויגו בתשומת לב והונחו על גבי המדפים בקופסאות צבועות שחור-לבן וצבעוניות. "זו היתה הפרטיטורה האחרונה שלי", אמר ושלף קופסה גדולה מעט יותר. "מאסטר חצי אינץ' סטריאו עם שמונה ערוצים. עבור ויליאם ויילר, אתה מבין. ב-1963 הוא ביקש ממני לכתוב את המוזיקה לקראו לזה שינה. לא הפרטיטורה המוצלחת ביותר שלי, אבל בהחלט הסרט האהוב עליי ביותר".
מייקל הריץ את אצבעו על פני תוויות הקופסאות עם סרטי ההקלטה. "תראו! מר ולטירי-"
"ארנו, בבקשה. רק מפיקים קוראים לי מר ולטירי".
"כתבת את המוזיקה בשביל בוגרט בהאיש שרצה להיות מלך!"
"בהחלט. בשביל ג'ון יוסטון, למעשה. פרטיטורה טובה, זאת".
"זה הסרט האהוב עליי ביותר", אמר מייקל, מלא יראת כבוד.
עיניו של ולטירי נצצו. במשך החודשיים הבאים בילה מייקל את רוב זמנו הפנוי בבית ולטירי, מאזין לו כאשר ביצע קטעים נבחרים על הפסנתר או השמיע בזהירות את אבות הטיפוס העדינים של הפרטיטורות. היו אלה חודשיים נפלאים שכמעט הצדיקו את נטייתו לשקוע בספרים, להתבודד מעט, לחפור במוחו במקום לבלות עם חברים…
עכשיו עמד מייקל במרפסת ביתו של קלרקהם. הוא ניסה את הידית שבדלת העץ הכבדה; נעולה, כפי שציפה. הוא הוציא את המפתח מכיס מכנסיו. השעה היתה מאוחרת יחסית לשכונה המבוגרת. לא היתה תנועה ברחובות, אפילו לא קולם של מטוסים רחוקים. נדמה שהכול נעטף בשמיכה.
חודשיים לפני כן, ביום אוגוסט חם ומחניק, לקח ולטירי את מייקל למעלה לעליית הגג כדי לחטט בניירות ובמזכרות. מייקל התלהב ממכתבים של קלרק גייבל, מהתכתבויות עם מקס שטיינר ואריך וולפגנג קורנגולד, ומהעתק כתב היד של האורטוריה של סטרווינסקי.
"זה כאילו שכאן למעלה שנות הארבעים חזרו", אמר מייקל. ולטירי בהה בקרני אור שנפלו דרך פתח אוורור בקיר ופגעו בערמת קופסאות ואמר, "אולי זה באמת כך". הוא הרים את מבטו אל מייקל. "בוא נרד ונשתה קצת תה קר. ובדרך – במקום שאדבר על עצמי – בדרך, הייתי רוצה שתספר לי למה אתה רוצה להיות משורר".
זה היה קשה. כשישבו על המרפסת לגם מייקל מכוסו והניד בראשו. "אני לא יודע. אמא אומרת שזה בגלל שאני רוצה להיות שונה. היא צוחקת, אבל אני חושב שהיא מתכוונת לכך". הוא עיווה את פניו. "כאילו שההורים שלי צריכים לדאוג בגלל זה. גם הם לא הזוג הבורגני הרגיל". הוא לכסן מבט אל ולטירי שרכן קדימה, ראשו מוטה כמו ציפור מתבוננת. "אולי היא צודקת. אבל זה גם משהו אחר. כשאני כותב שירה, אני יותר בקשר עם החיים. אני אוהב לגור כאן. יש לי כמה חברים. אבל… זה נראה מוגבל כל-כך. אני מתאמץ למצוא את הטעם, את העושר, אבל אני לא מצליח. חייב להיות משהו נוסף". הוא שפשף את לחיו והביט בפרחי המגנוליה שנפלו על הדשא. "כמה מהחברים שלי פשוט הולכים לקולנוע. זה מה שהם מחשיבים לקסם, לבריחה. אני אוהב סרטים, אבל אני לא יכול לחיות בהם".
המלחין הנהן ועיניו הכחולות-אפורות היו קבועות במרחק, מעל למשוכות שגבלו בחצר. "אתה חושב שקיים משהו נעלה מהדברים בהם אנחנו מבחינים – או שפל מהם – ואתה רוצה למצוא אותו".
"זהו זה". מייקל הנהן.
"אתה משורר טוב?"
"לא ממש", אמר מייקל באופן אוטומטי.
"בלי צניעות מזויפת". ולטירי מחה את אגלי המים מהכוס בברכי מכנסיו.
מייקל הרהר לרגע. "אני עומד להיות".
"עומד להיות מה?"
"אני עומד להיות משורר טוב".
"טוב לומר דבר כזה. עכשיו שאמרת זאת, אתה יודע שאשגיח עליך. אתה חייב להפוך למשורר טוב".
מייקל הניד את ראשו בצער. "תודה רבה!"
"על לא דבר. כולנו זקוקים למישהו שישגיח עלינו. לגביי, היה זה גוסטב מהלר. פגשתי אותו כשהייתי בן אחת-עשרה, והוא שאל אותי בערך אותו דבר. הייתי נגן פסנתר צעיר – איך אומרים – מחונן. 'כמה טוב תהיה?' הוא שאל אחרי ששמע אותי מנגן. ניסיתי להתחמק מהשאלה בכך שהתנהגתי כילד קטן, אבל הוא הפנה אליי את עיניו הלוהטות והשחורות ושאל שוב, 'כמה טוב?' התנפחתי ואמרתי, 'אהיה טוב מאוד'. והוא חייך אליי! איזו ברכה זו היתה. הו, איזה רגע! אתה מכיר את מהלר?"
הוא התכוון למוזיקה של מהלר, ומייקל לא הכיר אותה.
"הוא היה האלוהים שלי. הגרמני העצוב. סגדתי לו. הוא מת כמה חודשים אחרי שנפגשנו, אבל איכשהו הרגשתי שהוא עדיין משגיח עליי, שעדיין היה מתאכזב לולא התפתחתי".
בתחילת חודש ספטמבר התחזק מעמדו של מייקל כאיש סודו של ולטירי. "כאשר התחלתי לכתוב מוזיקה לסרטים, התביישתי מעט", הוא אמר ערב אחד כשבא מייקל לארוחה. "אף-על-פי שהפרטיטורה הראשונה שכתבתי היתה לסרט טוב, טרוור האוארד באשנדן. כיום איני מתחרט, אבל אז חשבתי, מה היו הגיבורים שלי אומרים על כתיבה לסרטים מטופשים? בכל אופן, כמעט שלא היה אפשרי לעבוד בצורה אחרת. התחתנתי עם גולדה ב-1930, והיינו חייבים להתקיים. הזמנים ההם היו קשים.
"אבל בעיני רוחי תמיד ראיתי את האפשרות הזוהרת ליצור מוזיקה רצינית, חומר לאולמות קונצרטים. כתבתי קצת דברים מהצד – קטעים לפסנתר, קנטטות, בדיוק ההפך מביצועי התזמורת הגדולים שעשיתי בשביל האולפנים. חלקם אפילו הוקלט לא מזמן, בגלל שאני מפורסם כל-כך בתור מלחין לסרטים. רציתי לעשות אופרה – אהבתי כל-כך את הליברטו של הופמנסטל וקינאתי כל-כך בריכרד שטראוס על שחי בזמן בו דברים כגון אלה היו קלים יותר! 'חלום ומציאות הם אחד, יחדיו, רק את ואני, יחדיו לתמיד… לנצח נצחים…' 'הכול כחלום חולף בעיני רוחי…'" הוא צחק וטלטל את ראשו. "אבל אני סוטה מהנושא.
"היה לי ניסיון אחד ואחרון עם מוזיקה רצינית. ו…" ולטירי עצר בחדר האוכל האפלולי שהיה מואר בנרות, ועיניו התמקדו שוב במרחק וניקבו הפעם נוף ממוסגר מעל לארון שהכיל כלי חרסינה. "זה היה ניסיון רציני מאוד. גבר שהיה אז בגילי, אולי מעט מבוגר יותר, בשם דייוויד קלרקהם פנה אליי יום אחד אצל האחים וורנר. אני זוכר שירד גשם, אבל הוא לא לבש מעיל גשם… רק חליפת צמר אפורה, בלי שום טיפות עליה. לא רטובה, אתה מבין?"
מייקל הנהן.
"היו לנו כמה מכרים משותפים. בתחילה חשבתי שאולי הוא רק עוד אחד מעלוקות האולפנים. אתה מכיר אולי את הסוג. הם מסתובבים שם, מתחממים בתהילתם ועושרם של אנשים אחרים, חיים ממסיבות. 'לטאות טרקלין', מישהו כינה אותם. אבל התברר שהוא בעל השכלה מוזיקלית. בחור מקסים. הסתדרנו היטב… למשך זמן-מה.
"היו לו כמה תאוריות בנוגע למוזיקה, שהיו בלשון המעטה יוצאות דופן ביותר". ולטירי ניגש לארון ספרים בעל דלתות זכוכית, פתח דלת ושלף כרך קטן ועבה בעטיפה שחוקה. הוא הושיט אותו למייקל לשם בחינה. הכותרת היתה מוזיקת השטן והמחבר היה צ'רלס פורט.
"עבדנו ביחד, קלרקהם ואני. הוא דאג לעיבוד התזמורתי ולסידורים; אני הלחנתי". הבעתו של ולטירי הפכה להיות מרירה. דבריו הבאים היו נוקבים ואירוניים. "'ארנו', הוא אומר לי – היינו כבר חברים טובים בזמן ההוא – 'ארנו, לא תהיה שום מוזיקה אחרת כמו זו. במשך מיליוני שנים לא נשמעו צלילים כגון אלה על פני כדור הארץ'. התלוצצתי איתו על נפיחות דינוזאורים. הוא הביט בי ברצינות רבה ואמר, 'יום אחד תבין את כוונתי'. קיבלתי את העובדה שהיה תמהוני במקצת, אבל גם מבריק. הוא פנה היישר לשאיפתי להיות סטרווינסקי נוסף. וכך… הייתי מטומטם. יישמתי את התאוריות שלו על היצירה שלנו והשתמשתי בדבר לו קרא 'מבנה צליל פסיכוטרופי'.
"'זה', הוא אומר לי, 'יעשה בדיוק את הדבר שסקריאבין ניסה לעשות ונכשל'". מייקל לא ידע מי הוא סקריאבין, אבל ולטירי המשיך כאילו היה זה נאום אותו נשא כבר פעמים רבות בעבר.
"היצירה שכתבנו – זה היה האופוס הארבעים וחמישה שלי, קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת בשם 'אינסוף'". הוא הוציא את הספר מידו של מייקל ופתח אותו בפסקה מסומנת, לאחר מכן החזיר לו אותו. "וכך אנחנו הופכים לידועים לשמצה. קרא, בבקשה".
מייקל קרא.
"או על דברים מוזיקליים משונים.
"שיר מכשף.
"פסקו כרצונכם, הנה הנתונים:
"שב-23 בנובמבר, 1939, יצר מוזיקאי עבודה שגאוניותה אינה מוטלת בספק, עבודה ששינתה את חייהם של אנשים מפורסמים, עמיתים מוזיקאים. איש זה היה ארנו ולטירי, ועם הקונצ'רטו החדש שלו, אופוס 45, הוא יצר אווירה מתאימה לאסון מוזיקלי.
"דמיינו זאת: לילה קר, לוס-אנג’לס, תאטרון פנדל בשדרות סנסט. המונים בכובעי משי שחורים, בעניבות לבנות ובחליפות ערב, בשמלות דקות ארוכות, זורמים פנימה כדי לשמוע ביצוע בכורה. הקשיבו לו: התזמורת מכוונת את כליה, קקופוניה. לאחר מכן ולטירי מרים את המטה שלו, ומוריד אותו…
"נאמר לנו שהמוזיקה היתה משונה, שונה מכל מוזיקה שנשמעה אי-פעם. צלילים צמחו באודיטוריום כרוחות רפאים. נאמר לנו שמלחין מפורסם יצא משם בשאט נפש. ואז, שבוע אחד לאחר מכן, תבע את ולטירי! 'איני מסוגל לשמוע או לחבר מוזיקה כהלכה!' הוא אמר בתצהיר שהגיש לבית המשפט. ואת מה האשים? את המוזיקה של ולטירי!
"שקלו את הדבר.
"מה היה מניע מלחין ידוע היטב ומכובד לתבוע מלחין עמית ולהטיל עליו אחריות לפגיעה עליה אומרים הרופאים שהיא בלתי אפשרית? התביעה בוטלה עוד לפני שהגיעה לבית המשפט. אבל… איך נשמע אותו קונצרט?
"הצעתי לכם היא, שאולי ידע ולטירי את התשובה לשאלה עתיקת היומין, דהיינו, 'איזה שיר שרו הסירנות?'"
מייקל סגר את הספר. "לא הכול שטויות", אמר ולטירי והחזיר אותו למדף. "זה בערך מה שקרה. ואז, חודשים מאוחר יותר, נעלמו עשרים אנשים. הדבר היחיד שמשותף להם הוא שהם היו בקהל ששמע את המוזיקה שלנו". הוא הביט במייקל וזקף את גבותיו. "רובנו חיים בעולם האמיתי, ידידי הצעיר… אבל דייוויד קלרקהם… אני לא כל-כך בטוח. בפעם הראשונה שראיתי אותו, יוצא מהרטיבות וחליפתו יבשה כל-כך, חשבתי לעצמי – 'האיש הזה הולך בוודאי בין טיפות הגשם'. גם בפעם האחרונה בה ראיתי אותו ירד גשם, בחודש יולי של 1944. שנתיים לפני כן הוא קנה בית במרחק כמה גושי בניינים מכאן. לא התראינו לעתים קרובות. אבל באותו יום קיץ רטוב, הוא בא כדי לעמוד על המרפסת שלנו, ונותן לי מפתח. 'אני יוצא למסע,' הוא אומר. 'זה צריך להיות אצלך, למקרה שאי-פעם תרצה לבוא בעקבותיי. לבית ידאגו'. מסתורי מאוד. יחד עם המפתח יש גם פיסת נייר".
ולטירי נטל קופסה קטנה עשויה עץ טיק מראש המדפים, החזיק אותה לפני מייקל והרים את המכסה. בפנים היה נייר צהוב ומקופל שעטף באופן חלקי מפתח מוכתם, עשוי פליז. "מעולם לא הלכתי בעקבותיו. הייתי סקרן, אבל מעולם לא היה לי האומץ. ומעבר לכך, היתה גולדה. כיצד יכולתי לעזוב אותה? אבל אתה… אתה איש צעיר".
"לאן הלך קלרקהם?" שאל מייקל.
"אני לא יודע. המילים האחרונות שאמר לי, הוא אומר, 'ארנו, אם אי-פעם תרצה לבוא אחריי, עשה את כל שכתוב בנייר. לך לביתי בין חצות לשתיים לפנות בוקר. אפגוש אותך". הוא הוציא את הפתק ואת המפתח מהקופסה ונתן אותם למייקל. "לא אחיה לנצח. לעולם לא אלך בעקבותיו. אולי אתה".
מייקל חייך. "הכול נשמע לי די מוזר".
"זה מאוד מוזר, וטיפשי. אותו בית – הוא אמר לי שביצע שם ניסיונות מוזיקליים רבים. שמעתי מעט מאוד מהם. כפי שאמרתי, לא היינו קרובים לאחר השמעת הבכורה של הקונצ'רטו. אבל פעם אמר לי, 'המוזיקה חודרת לקירות במשך הזמן, אתה יודע. זה רודף את המקום'.
"הוא היה גבר מבריק, מייקל, אבל הוא – איך אומרים את זה – הוא סידר אותי. האשמה בגלל הקונצ'רטו נפלה עליי. הוא עזב למשך שנתיים. אני הסדרתי את התביעות המשפטיות. דבר לא הוכרע מעולם בבתי המשפט. הייתי כמעט מרושש.
"הוא גרם לי לכתוב מוזיקה שמשפיעה על הדרך בה אדם חושב, כמו שסם משפיע על המוח. מאז לא כתבתי יותר שום דבר דומה".
"מה יקרה אם אלך?"
"אני לא יודע", אמר ולטירי ונעץ בו עיניים רציניות. "אולי תגלה מה חי מעל או מתחת לדברים שאנחנו מכירים".
"זאת אומרת, אם יקרה לי משהו, מה יחשבו ההורים שלי?"
"מגיע רגע שבו עולה הצורך להתעלם מדעות הורים, או מאזהרותיהם של אנשים זקנים; כאשר יש להניח באופן זמני את הזהירות בצד וללכת בעקבות החושים. בקיצור, כאשר על האדם לסמוך על שיקול דעתו האישי".
הוא פתח דלת נוספת בארון הספרים. "עכשיו, ידידי הצעיר, לפני שנהפוך להיות נמלצים, חשבתי שיש דבר אחד נוסף שהייתי רוצה לתת לך. ספר. אחד החביבים עליי". הוא שלף ספרון כיס כרוך בעור פשוט, בוהק, והושיט אותו למייקל.
"הוא מאוד יפה", אמר מייקל. "הוא נראה ישן".
"לא ישן כל-כך", אמר ולטירי. "אבי קנה אותו בשבילי כאשר עברתי לקליפורניה. זוהי שירה מעולה, באנגלית, כל השירים החביבים עליי ביותר. זהו ספר שצריך להיות בידיו של משורר. יש שם מבחר גדול של קולרידג'. אני בטוח שקראת אותו".
מייקל הנהן.
"אז למעני, קרא אותו שוב".
שבועיים לאחר מכן שחה מייקל בבריכה שבחצר האחורית כשאמו יצאה למרפסת בהבעה משונה. היא הברישה לאחור בעצבנות קווצה משערה האדמוני וגוננה על עיניה מפני השמש. מייקל נעץ בה את מבטו מתוך הבריכה, וזרועו כוסתה עור ברווז. הוא כמעט ידע.
"זו היתה גולדה בטלפון", אמרה. "ארנו מת".
לא התקיימה לוויה. אפרו של ולטירי הונח בקבר כוכים בפורסט לון. כתבות על מותו פורסמו בעיתונים ובטלוויזיה.
כל זה קרה לפני שישה שבועות. בפעם האחרונה דיבר מייקל עם גולדה לפני יומיים. היא ישבה על שרפרף הפסנתר בחדר ההסבה שלה, נוקשת גב ומכובדת, לבושה בחליפה בצבע קרם. שערה הזהוב היה מסורק בקפידה. מבטאה היה מודגש יותר מזה של בעלה.
"הוא ישב בדיוק כאן, ליד הפסנתר", היא אמרה, "והוא הביט בי ואמר, 'גולדה, מה עשיתי, נתתי לילד הזה את המפתח של קלרקהם. התקשרי מיד להוריו'. וידו התקשחה… הוא אמר שהוא שרוי בכאב גדול. אחר כך היה על הרצפה". היא הביטה במייקל ברצינות. "אבל לא סיפרתי להוריך. הוא בטח בך. אתה תחליט את ההחלטה הנכונה".
היא ישבה זמן-מה בדממה, ואז המשיכה. "יומיים מאוחר יותר, דרור חום וזעיר עף לתוך חדר העבודה של ארנו, במקום בו נמצאת עכשיו הספרייה. הוא התיישב על הפסנתר וניקר בחוברות תווים. ארנו התבדח פעם בנוגע לכך שציפור היא נשמה בגוף חיה. ניסיתי לגרש אותו החוצה מהחלון, אבל הוא לא רצה ללכת. הוא עמד על כַן התווים ונשאר שם במשך שעה, מטה את ראשו כדי לנעוץ בי עיניים. לאחר מכן עף משם". היא התחילה לבכות. "כל-כך הייתי רוצה שארנו יבקר אותי לפעמים, אפילו כדרור. הוא גבר טוב כל-כך". היא ניגבה את עיניה וחיבקה את מייקל בחוזקה, ולאחר מכן שחררה אותו ויישרה את מעילו.
"הוא בטח בך", היא חזרה ואמרה, מושכת בעדינות בדש מעילו. "אתה תדע מה הכי טוב".
עכשיו הוא עמד על מרפסת ביתו של קלרקהם, והרגיש כנוע אך לא שקט. ציפורי לילה שרו בעצים שניצבו לצדי הרחוב, צליל שתמיד הקסים אותו בשל הדרך בה החדיר מעט אור יום אל תוך האפלה הדוממת.
הוא לא היה יכול לנקוב בסיבה המדויקת בגללה נמצא שם. אולי היתה זו הצדעה לחבר אותו הכיר זמן קצר כל-כך. האם ולטירי באמת רצה שימלא אחר ההוראות? הכול היה מעורפל כל-כך.
הוא הכניס את המפתח למנעול.
כדי לגלות מה מעל ומה מתחת.
הוא סובב את המפתח.
המוזיקה רודפת עכשיו את המקום.
הדלת נפתחה בדממה.
מייקל נכנס וסגר אחריו את הדלת. מנגנון המתכת נסגר בנקישה.
היה קשה לפסוע ישר בחשכה. הוא שפשף את כתפו כנגד קיר. המגע העלה בונג לא צפוי, כאילו נמצא בתוך פעמון ענק. הוא לא ידע אם חצה חדר או הלך לאורך פרוזדור, אבל הוא נתקל בדלת אחרת, גישש אחר הידית ומצא אותה. הדלת נפתחה בקלות ובדממה. לשמאלו של מייקל, בחדר שמעבר, היתה דלת נוספת שהובילה אל חדר קטן יותר. אור הירח שנפל דרך דלתות הזכוכית היה כחלב על רצפת העץ החשופה. כל החדרים היו ריקים מריהוט.
דלתות הזכוכית נפתחו אל חצר ריקה, מרוצפת לבנים, ואל מגרש שומם, שמעברו חומת לבנים. ידיות הדלתות היו כקרח בידיו.
הוא עזב את בית קלרקהם. שביל מרוצף התפתל ויצא לשער צדדי. כאשר נכנס בדלת החזית לא זרח הירח, אבל כעת עלה כדור ירוק וקודר מעל לשולי הבתים בעברו האחר של הרחוב. אולם הוא לא הטיל אור רב. (ובכל זאת, אור הירח שנפל דרך דלתות הזכוכית היה בהיר…). גם פנסי הרחוב היו עמומים בצורה משונה וצבעם היה ירוק-צהבהב.
היו פחות עצים מכפי שזכר, והם היו חסרי עלווה ושלדיים. באוויר עמד ריח של חומר חיטוי, הוא היה מחשמל ואיכשהו מעופש גם יחד, כאילו אוחסן ואז התקלקל מחוסר שימוש. השמים היו שחורים לחלוטין ונטולי כוכבים. דרך חלונות הבתים בעברו האחר של הרחוב הבליחו לסירוגין הבהובים חומים, כלל לא כמו אורות חשמל או טלוויזיה – יותר כמו השתקפויות של דם קרוש.
הוא פנה לדלת הכניסה של הבית לשמאלו. כפי שנחזה בהוראות, הדלת היתה פתוחה במקצת. אור חם ונעים בקע בקרן צרה מתוך הבית. כאשר נכנס ראה מייקל שולחן קטן שנח על רגליים מעוקלות בעדינות על גבי רצפת העץ הממורקת של המבוא. קערת פליז על גבי השולחן הכילה פירות: תפוזים, תפוחים, משהו כחול וזוהר. בהמשך המבוא, כשלושה מטרים לצד שמאל, נמצא מעבר מקומר אשר הוביל לחדר המגורים. הוא סגר את דלת הכניסה.
האוויר בבית היה מחניק. ריח עדין של טחב נדף מהקירות ומהרצפה והיה תלוי בפקעות שקופות בכל החדר. מייקל התקרב למעבר ועיוות את אפו. הבית היה מואר כאילו גר פה מישהו, אבל הקול היחיד ששמע היה קול צעדיו.
הרהיט היחיד בסלון היה כיסא שניצב על שטיח עגול וגדול לפני האח החשוכה. השטיח היה מעוצב ממעגלים בעלי מרכז משותף בצבע חום-צהבהב ושחור, שנראו כמו מטרה. גב הכיסא פנה אליו והתנדנד באטיות קדימה ואחורה. הוא לא הצליח לראות מי ישב בו. הוא הבין שלא מילא אחר ההוראות רק ברגע שהכיסא הפסיק להתנדנד והתחיל להסתובב לעברו.
פתאום, מייקל לא רצה לראות מה ישב על הכיסא. הוא רץ במורד הפרוזדור, מסביב לעיקול קטן ולתוך חדר ריק נוסף. "אל תעצור כדי להביט במשהו", הפתק אמר. הוא היסס, כך אמר לעצמו, לא עצר; בכל זאת חש בצורך להיות זהיר יותר. הוא וידא שאיש אינו בא אחריו, ולאחר מכן יצא דרך הדלת העורפית של הבית לחצר מרוצפת נוספת. לשמאלו היה גגון מכוסה בצמחי ויסטריה. גחליליות ריצדו בשיחי ההרדוף שבכל צד. מעבר לחצר היו תלויים על גבי חבלים פנסי נייר בוהקים על פני שורה של ערוגות פרחים.
הוא נבהל כאשר ראה מישהו יושב לצד שולחן מברזל מחושל בעל משטח זכוכית, מתחת לגגון הויסטריה. מלבד ההבהוב האקראי של פנסי הנייר התאורה היתה קלושה, אבל הוא הצליח להבחין שהאדם ליד השולחן לבש שמלה ארוכה, בהירה ומקושטת באמרה, וכובע רחב שטושטש חלקית על ידי צל שחור כדיו.
מייקל לטש עיניים מרותקות אל הדמות היושבת. האם מישהו היה אמור לפגוש בו, לקחת אותו רחוק יותר? הפתק לא אמר דבר בנוגע לאישה ממתינה. הוא ניסה להבחין בפנים שמתחת לכובע.
הדמות התרוממה באטיות מהכיסא. היתה איכות מסוימת בתנועתה, מין גמלוניות רפויה, שגרמה לשערו לסמור. הוא נסוג, כשל במורד מדרגות המרפסת אל הגינה והתפתל כדי ליפול על פניו. למשך רגע או שניים היה המום וחסר נשימה. לאחר מכן שלח מבט מעבר לכתפו.
הדמות עזבה את השולחן ועמדה בראש המדרגות. אף-על-פי שהוסתרו על ידי השמלה, היה ברור שכל גפיה התכופפו במקומות הלא נכונים. הוא עדיין לא הצליח להבחין בפנים שמתחת לכובע.
הדמות ירדה במדרגת המרפסת הראשונה והוא זינק על רגליו. מדרגה שנייה, והוא רץ על פני הגינה לשער הברזל המחושל שמאחור. הבריח נפתח בקלות והוא עצר בסמטה כדי לחזור לעשתונותיו. "לצד שמאל", אמר, נשימתו כבדה. הוא שמע מאחוריו צעדים ואת קול הבריח. האם היה זה השער החמישי או השישי שלשמאלו? הסמטה היתה חשוכה מכדי לאפשר לו לקרוא שוב את הפתק, אבל הוא הצליח להבחין בשערים – משני הצדדים. עצים עבותים ושחורים התנשאו מעל לקיר שמנגד, דוממים לחלוטין.
הוא ספר את השערים כאשר רץ… שני, שלישי, רביעי, חמישי. הוא עצר שוב, ואז המשיך לשישי.
מנעול היה תלוי על בריח הברזל. הוא ידע בחוש שלא יוכל פשוט לטפס מעל – לו היה עושה כן, לא היה מוצא מהעבר האחר דבר מלבד חושך. הוא גישש בקדחתנות אחר המפתח שבכיסו, המפתח היחיד שניתן לו.
הדמות בשמלה בעלת האמרות היתה במרחק שישה או שבעה מטרים מאחוריו, מקרטעת לעברו לאט ובכוונה, כאילו עמד לרשותה כל הזמן שבעולם.
המפתח התאים למנעול, אבל רק בקושי. היה עליו לטלטל אותו כמה פעמים. נשמעה גניחה מאחוריו, ארוכה ויבשה, והוא חש בלחץ הקר על כתפו, בקול הגירוד של משהו קל וקשה ששפשף את שרוול מעילו-
מייקל פתח את השער בדחיפה ונפל דרכו, זוחל וכושל על פני אדמה חפורה ושלף נבול. השער נסגר בנקישה והבריח נפל שוב למקומו. הוא עצם את עיניו, נאחז בגושים המתפוררים ובענפים וחיכה.
כמה רגעים חלפו לפני שאפילו הניח לעצמו לחשוב שלא עקבו אחריו. איכות האוויר השתנתה. הוא התגלגל על גבו והביט בקיר האבן. הדמות היתה צריכה להיראות מעל לקיר, או מבעד לסורגי השער, אבל לא כך היה.
הוא פלט את האוויר העצור בריאותיו בנשיפה ארוכה. כעת הרגיש בטוח – לפחות לעת עתה. "זה פעל", הוא אמר, קם על רגליו והבריש את בגדיו. "זה באמת פעל!" איכשהו, לא חש התעלות רבה. דבר מוזר קרה זה עתה, והוא נבהל מאוד.
לא ייתכן שעברו יותר מחמש-עשרה דקות מאז התחיל מייקל למלא אחר כל ההוראות, ובכל זאת עלה השחר במזרח, כתום ומטושטש.
הוא חצה. אבל לאן?
(הוצאת ינשוף, 2004, 437 עמ'. תרגום: אליזבט וייגל.)
