כמו כל חובב פנטסיה ממוצע, גם לי יש ספרים שגורמים לי לחיוך נוסטלגי – הסדרות המופלאות שגדלתי עליהן וספרי הילדות שבשום מחיר לא אהיה מוכנה לשמוע מילה רעה עליהם; כמו רבים אחרים, גם לי היה מנוי קבוע בספריה שבזכותו יכולתי לבלוע את נרניה ואת ארץ-ים, לשקוע בסיפור שאינו נגמר ולטייל באיי-הקסם. כיף של ילדות. מצד שני, כשגדלתי, בגרתי והתחלתי לקנות לעצמי ספרים, אילוצי תקציב וחוסר עניין לציבוא גרמו לכך שאטרח להשיג רק מבחר מצומצם של ספרי הנוסטלגיה הנ"ל. הסדרה הראשונה שצלחה את הדרך הארוכה ממחוזות ילדותי והתיישבה לה בגאווה ובגאון על מדפי הספרייה הפרטית והמודרנית שלי, היתה "מחזור ארץ פרידיין", הידועה גם כ-"סידרת טרן", בשמה המוכר יותר.

למה דוקא סידרת פרידיין? שאלה טובה. לא, היא לא היתה הסדרה הראשונה שקראתי. היא לא זכתה למימון הורים ומעולם לא "היה אותה בבית", כמו ספרים רבים וטובים שאליהם התמכרתי. היא פשוט היתה… טרן. היה בה משהו אחר.

ברפרוף מהיר, הספור לא נראה יוצא דופן. טרן הוא נער-חווה פשוט שעיקר תפקידו הוא טיפול בחזירה מתנבאת אחת, עובדה המעניקה לו את הכינוי "סגן חזירן". בעוד הוא מנכש עשבים ומכין פרסות-סוסים, הוא חולם על העולם הגדול: קרבות מרהיבים, נסיכים לוחמים, חרבות משקשקות והרבה תהילה – כמו כל ילד בגילו, במיוחד אם הוא גיבור בתחילתו של ספר פנטסיה. מהר מאוד האידיליה נגמרת: הן-ון, החזירה הנמצאת תחת חסותו, בורחת, וכשטרן יוצא אחריה מגבולות החווה הוא נתקל בפתאומיות בעולם הגדול ומגלה שהוא לא בדיוק מה שהוא רצה שיהיה. בספר הראשון, במהלך החיפושים אחרי הן-ון, טרן פוגש בשלל דמויות – נסיך נערץ בתחפושת, נבלאי-למחצה עם נטייה חמורה ליפות את האמת, יצור מדובלל וכלבי ובעיקר נסיכה צעירה, פטפטנית וחמת מזג. הם ממשיכים ללוות אותו במשך ארבעת הספרים הבאים בהם הוא נודד לו בארץ פרידיין הקסומה, עובר הרפתקאות שונות ומשונות ומגלה את האמת – לא רק על העולם ההרואי עליו הוא חלם, אלא גם על עצמו. הוא מתבגר, מתפכח ומתפתח. נשמע מוכר? מצאתם את עצמכם מזמזמים "כמו כיור הזמן, הנה נוסחה לספר"? נכון. אבל טרן היה קודם… וטמונה בהערה הזו יותר מזכות הראשונים. טרן הוא לא הפנטסיה הג'נרית והשבלונית הראשונה – הוא אחת מהסיבות לתופעה. הוא הספר המקסים המקורי שרבים באו לחקות אותו, לגעת כמוהו, להצליח כמוהו. הוא אחד מאלו שסללו את הדרך וגרמו לה להיראות מושכת כל כך לצעידה, אלה שלקחו ז'אנר זניח ולא מוערך – פנטסיה לילדים – והפכו אותו לאגדה הקסומה שהוא היום, לאווזה המטילה ביצי זהב.

אבל לא רק מוטיב נער החווה מוכר וידוע. בהקדמה למחזור כותב הסופר כי מי שארץ פרידיין מזכירה לו משהו – שלא יתפלא: היא מתבססת, עמוק מאחורי המלים, על האגדות הקלטיות של ווילס. ואכן, לחובב הפנטסיה שכבר ראה סיפור מיתולוגיה קלטי או שניים וקרא חלק משלל הספרים המבוססים עליהם, יש לה טעם מוכר קלות. המיתוס המוכר של שושלת מלכים השולטים בארץ בחכמה ועוזבים לבסוף אל מעבר לים לקוח אחד לאחד מאותה מיתולוגיה. מלקרן, שר צבאו המקורנן של אדון האופל, הוא וריאציה על אל קלטי ידוע ומקורנן אף הוא, שהיווה בסיס לכמה וכמה רשעים פנטסטיים – וזה בלי להזכיר את אראון, אדון האופל בכבודו ובעצמו. באופן דומה, "היורה השחורה" מהספר הנושא את שמה, נעוצה עמוק עמוק באגדות הקלטיות באופן כללי, ושלישיית המכשפות מביצות מורגה הרי הן הגרסא הוולשית לשלוש אלות קלטיות היוצרות ישות אחת – מוריהאן, באירית, או מורגנה בכתבים מימי הביניים. בספרי המחזור אין לנו תשובה לשאלה מדוע טירת בני ליר נטושה ולהיכן נעלמה שושלת ליר – רק מי שעיין קצת במיתולוגיה הנ"ל עשוי להיזכר שהם קוללו על ידי דרואידית בפרץ של קנאה והפכו לברבורים, הנודדים אלף שנה ללא מנוח ברחבי העולם העתיק.

"אך פרידיין", כותב לויד, "אינה ויילס" – והוא צודק. היא אפילו לא ווריאציה של ויילס. פרידיין היא ארץ פנטסטית עם שורשים מיתולוגיים, שהאפקט העיקרי שלהם הוא העשרה של הספרים ולא הסתמכות רדודה עליהם בלבד. לויד לוקח מהמיתולוגיה את חוטי השני הקסומים שלה, ושוזר אותם בקלילות אל תוך מארג מהודק היטב של ארץ פנטסיה רחבת ידיים, בלוויית עלילה אפית וגיבורים אנושיים. ואם עלילות אפיות כבר ראינו פעם-פעמיים ואת הממלכות הקסומות אנחנו מכירים, הרי שבמבט על ספרי הפנטסיה – ובמיוחד פנטסיה לילדים – הגיבורים האנושים מפרידיין מתעלים על כולם. נקודות השוני הכל-כך מכריעות בין מחזור ארץ פרידיין לפנטסיה הנוסחתית הפופוליסטית צצות כבר בהתבגרותו של טרן: הוא באמת מתפתח. בשונה מהגיבורים הנוסחתיים, טרן לא מסיים את המחזור בתור לוחם שגילה פתאום כוחות נסתרים בעצמו, נסיך משושלת מסתורית אך מפורסמת או אנטי-גיבור שחזר הביתה. הוא מתפתח בכל המובנים האפשריים, עובר תהליך של התבגרות – על הטוב והרע הטמונים בו – ודמותו רחוקה מקלישאיות כל דמות יכולה להיות. אי אפשר לסווג אותו בתור "גיבור" או "אנטי גיבור" – הוא דמות אנושית, אמינה, כזו שכוללת מוטיבים מכאן ומשם ומוסיפה עוד כמה משל עצמה.

טרן גם לא עומד לבד בין שלל דמויות קרטון מהלכות – גם שותפיו לסדרה הם דמויות מורכבות שעוברות תהליכים ושינויים. אילונווי, הנסיכה חמת המזג, מתחילה את דרכה בתור דמות ילדותית, מעיקה ומפונקת. אבל בעוד היא שומרת על המאפיינים הראשוניים שלה, היא משתנה ומתפתחת ומפתחת חיים משלה המנותקים מהגיבור, חיים אשר הופכים מעניינים יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת. גלודור גוזם המקסים, הנבלאי-שאינו-נבלאי, כבר עבר מזמן את גיל ההתבגרות ובכל זאת הוא לומד ומשתנה לאט ובהתמדה, בצורה עדינה ומרומזת יותר מהצעירים. אין כמעט דמות שלא עוברת תהליך אי שם לאור חמשת הספרים – ואין דמות, מטרן הנערי ועד לאב הרוחני שלו, הנסיך גווידון, שהקוראים לא מזדהים איתה לחלוטין ובעל כרחם. כילדה צעירה הוקסמתי לחלוטין מהספרים ומההזדהות המיידית שלי עם כל הדמויות הצעירות. אחרי שנים, כשאני מוצאת את עצמי חוזרת אל הספרים מפעם לפעם, אני מגלה שההזדהות לא נעלמה אלא התרחבה כדי לכלול גם את שלל הדמויות המבוגרות יותר. אין ספק שמגיע ללויד קרדיט על המקוריות שלו – אפילו אם בזמן שעבר מאז רעיונותיו וכתיבתו מוחזרו על-ידי אחרים. קרדיט משמעותי לא פחות מגיע לו על עיצוב הדמויות האנושיות, דמויות אמינות ומקסימות שמתעקשות להתפתח ולגדול אפילו אם הן רק דמויות משנה זניחות.

אם אתה ילד, אין כמו טרן. אצלי עמדה פרידיין תמיד מעל כולם, ואפילו מעל נרניה וארץ ים. מחזור ארץ פרידיין הוא ללא ספק אחד הספרים הטובים ביותר לילד שרוצה לגלות בעצמו כמה מדהים ומהנה יכול להיות ספר פנטסיה איכותי באמת. אין כמו פרידיין כדי להראות לו שיש משהו טוב יותר מהארי פוטר ולגרום לו לפתח חוש ביקורת, לפחות לדעת החתומה מטה.

ולמבוגרים… אם נשארה בלבכם פינה חמה לפנטסיה תמימה שמקדשת את מאבק "הטובים נגד הרעים", אם אתם עדיין מוצאים את עצמכם מציצים בספרי הנוסטלגיה שלכם מדי פעם, מחזור פרידיין נולד בשבילכם. הוא-הוא ספר הנוסטלגיה האולטימטיבי, עם הטעם המוכר והאהוב שיכול לקסום גם למי שטרם הניחו עליו עין עד כה, ועם המקוריות הנהדרת של ספר פנטסיה טוב באמת.

(ותודה לרחביה ולמייפל שעזרו להפוך בלגן מאורגן-קלות לכתבה).