קורליין \ ניל גיימן
מאת המערכת
– 1 –
קוֹרָלָיין גילתה את הדלת זמן קצר לאחר שעברו לגור בבית.
היה זה בית ישן מאוד – הייתה לו עלייה מתחת לגג ומרתף מתחת לקרקע וגינה שגדלה פרא ובה עצים זקנים וענקיים.
לא כל הבית היה בבעלות משפחתה של קוֹרָליין – הוא היה גדול מדי לשם כך. במקום זאת, רק חלקו היה בבעלותם.
היו אנשים נוספים שגרו בבית הישן.
העלמה סְפִּינְק והעלמה פוֹרְסִיבְּל חיו בדירה שמתחת לזו של קוֹרָליין, בקומת הקרקע. שתיהן היו זקנות ועגולות, וחיו בדירתן עם כמה טריירים סקוטיים מזדקנים שהיו להם שמות כמו הֵיימיש ואנדרו וג'וֹק. פעם, בעבר, היו העלמה סְפִּינְק והעלמה פוֹרְסִיבְּל שחקניות, כך סיפרה העלמה סְפִּינְק לקוֹרָליין בפעם הראשונה שפגשה אותה.
"את מבינה, קרוליין", אמרה העלמה סְפִּינְק, משבשת את שמה של קוֹרָליין, "גם אני וגם העלמה פוֹרְסִיבְּל היינו שחקניות מפורסמות בעבר. היינו על הבמה, יקירה. אוי, אל תיתני להיימיש לאכול את עוגת הפירות, או שהוא יישאר ער כל הלילה עם כאב בטן".
"זה קוֹרָליין. לא קרוליין. קוֹרָליין", אמרה קוֹרָליין.
בדירה שמעל זו של קוֹרָליין, מתחת לגג, גר זקן משוגע עם שפם גדול. הוא סיפר לקוֹרָליין שהוא מאלף קרקס עכברים. הוא לא הניח לאיש לראות אותו.
"יום אחד, קרוליין הקטנה, כשהם יהיו מוכנים לגמרי, כל אחד בעולם כולו יראה את פלאי קרקס העכברים שלי. את שואלת אותי למה את לא יכולה לראות אותו עכשיו. זה מה ששאלת אותי?"
"לא", אמרה קוֹרָליין בשקט, "שאלתי אותך אם אתה מוכן לא לקרוא לי קרוליין. זה קוֹרָליין".
"הסיבה שאת לא יכולה לראות את קרקס העכברים", אמר האיש מלמעלה, "היא שהעכברים עדיין לא מוכנים ומאומנים. חוץ מזה, הם לא מוכנים לנגן את השירים שכתבתי להם. כל השירים שכתבתי כדי שהעכברים ינגנו הולכים אוּמְפָּה אוּמְפָּה. אבל העכברים הלבנים מוכנים לנגן רק טוּדְל אוּדְל. ככה. אני חושב לנסות לתת להם סוגים שונים של גבינה".
קוֹרָליין לא חשבה שבאמת קיים קרקס עכברים. היא חשבה שהזקן בוודאי ממציא את זה.
ביום אחרי שנכנסו לבית, יצאה קוֹרָליין לסייר.
היא סיירה בגינה. זו הייתה גינה גדולה: בקצה המרוחק היה מגרש טניס ישן, אבל איש בבית לא שיחק טניס, והיו חורים בגדר שהקיפה את המגרש ורוב הרשת נרקבה והתפוררה; היה גן ורדים ישן, מלא בשיחי ורדים מגומדים ושורצי זבובים; הייתה מסלעה שהיו בה רק סלעים; היה מעגל פטריות, מורכב מפטריות גדולות חומות ורכרוכיות שהדיפו ריח נורא אם דרכו עליהן בטעות.
הייתה גם באר. ביום שבו נכנסה משפחתה של קוֹרָליין לבית, הדגישו העלמה סְפִּינְק והעלמה פוֹרְסִיבְּל באוזני קוֹרָליין כמה מסוכנת הבאר, והזהירו אותה שתקפיד להתרחק ממנה. לכן יצאה קוֹרָליין לסייר בחיפוש אחריה, כדי לדעת איפה היא, כך שתוכל להתרחק ממנה כראוי.
היא גילתה אותה ביום השלישי, בכר דשא שצמח פרא לצד מגרש הטניס, מאחורי קבוצת עצים – מעגל לבֵנים נמוך שכמעט נעלם מהעין בדשא הגבוה. הבאר כוסתה בלוחות עץ, כדי שאיש לא ייפול לתוכה. היה חור סיקוס קטן באחד הלוחות, וקוֹרָליין בילתה את אחר הצהריים בהפלת אבני חצץ ואצטרובלים דרך החור ובציפייה, ובספירה, עד ששמעה את הפְּלוֹפּ כשפגעו במים, הרחק למטה.
קוֹרָליין סיירה גם בחיפוש אחר בעלי חיים. היא מצאה קיפוד, נשל נחש (אבל לא נחש), אבן שנראתה בדיוק כמו צפרדע וקרפדה שנראתה בדיוק כמו אבן.
היה גם חתול שחור ויהיר, שישב על קירות ועל גדמי עצים וצפה בה, אבל הסתלק בכל פעם שניגשה אליו כדי לנסות לשחק איתו.
כך בילתה את השבועיים הראשונים שלה בבית החדש – מסיירת בגינה ובסביבתה.
אמה אמנם אילצה אותה לחזור פנימה לארוחת הערב ולארוחת הצהריים, וקוֹרָליין נאלצה ללבוש בגדים חמים לפני שיצאה החוצה, כי באותה שנה היה הקיץ קר מאוד; אבל היא אכן יצאה לסייר בכל יום עד היום שבו ירד גשם, אז היה עליה להישאר בפנים.
"מה אני יכולה לעשות?" שאלה קוֹרָליין.
"תקראי ספר", אמרה אמה. "תראי סרט וידאו. תשחקי בצעצועים שלך. לכי ותציקי לעלמה סְפִּינְק או לעלמה פוֹרְסִיבְּל, או לזקן המשוגע מלמעלה".
"לא", אמרה קוֹרָליין. "אני לא רוצה לעשות את הדברים האלה. אני רוצה לסייר".
"לא ממש אכפת לי מה את עושה", אמרה אמה של קוֹרָליין, "כל עוד את לא עושה בלגן".
קוֹרָליין ניגשה אל החלון וצפתה בגשם היורד. לא היה זה סוג הגשם שבו אפשר לצאת החוצה – הוא היה מהסוג השני, זה שמשליך את עצמו מטה מהשמים וניתז במקום שבו הוא נוחת. זה היה גשם בעל כוונות רציניות, וכרגע היו הכוונות שלו להפוך את הגינה למרק רטוב ובוצי.
קוֹרָליין כבר צפתה בכל קלטות הווידאו. צעצועיה שעממו אותה, והיא כבר קראה את כל ספריה.
היא הדליקה את הטלוויזיה. היא עברה מערוץ לערוץ לערוץ, אבל לא היה שם דבר פרט לגברים בחליפות שמדברים על הבורסה ולתוכניות אירוח. לבסוף היא מצאה משהו לצפות בו: זו הייתה מחציתה השנייה של תוכנית טבע על דבר שנקרא "צבעי מגן". היא צפתה בבעלי חיים, בציפורים ובחרקים שהסוו את עצמם כעלים או כזרדים או כבעלי חיים אחרים כדי לחמוק מדברים שעלולים לפגוע בהם. היא נהנתה מכך, אבל זה נגמר מהר מדי, ואחר כך הייתה תוכנית על בית חרושת לעוגות.
הגיע הזמן לדבר עם אבא שלה.
אביה של קוֹרָליין היה בבית. שני הוריה עבדו מהבית, עושים דברים על המחשב, ופירוש הדבר היה שהם בבית רוב הזמן. לכל אחד מהם היה חדר עבודה משלו.
"שלום, קוֹרָליין", הוא אמר כשנכנסה, בלי להסתובב.
"ממף", אמרה קוֹרָליין. "יורד גשם".
"כן", אמר אביה. "דליים של גשם".
"לא", אמרה קוֹרָליין. "רק גשם. אני יכולה לצאת החוצה?"
"מה אומרת אימא שלך?"
"היא אומרת 'את לא יוצאת החוצה במזג אוויר כזה, קוֹרָליין ג'ונס'".
"אז לא".
"אבל אני רוצה להמשיך לסייר".
"אז תסיירי בדירה", הציע אביה. "תראי – הנה דף נייר ועט. תספרי את כל הדלתות והחלונות. תרשמי כל מה שכחול. תארגני משלחת חקר לגלות את דוד המים החמים. ותני לי לעבוד בשקט".
"אני יכולה להיכנס לחדר האורחים?" חדר האורחים היה המקום שבו שמרו הג'ונסים את הרהיטים היקרים (והלא נוחים) שסבתה של קוֹרָליין הורישה להם במותה. לקוֹרָליין היה אסור להיכנס לשם. איש לא נכנס לשם. הוא נועד רק לאירועים מיוחדים.
"אם לא תבלגני. ולא תיגעי בשום דבר".
קוֹרָליין שקלה זאת בתשומת לב, ואז נטלה את הנייר ואת העט ויצאה לסייר בתוך הדירה.
היא גילתה את דוד המים החמים (הוא היה בתוך ארון במטבח).
היא ספרה את כל מה שכחול (153).
היא ספרה את החלונות (21).
היא ספרה את הדלתות (14).
מהדלתות שמצאה, שלוש-עשרה נפתחו ונסגרו. האחרונה – דלת העץ החומה הגדולה והמגולפת בפינתו הרחוקה של חדר האורחים – הייתה נעולה.
היא שאלה את אמה, "לאן מובילה הדלת הזאת?"
"לשום מקום, חומד".
"היא חייבת להוביל לאן שהוא".
אמה הנידה בראשה. "תסתכלי", אמרה לקוֹרָליין.
היא הרימה את ידה והורידה שרשרת מפתחות מעל משקוף דלת המטבח. היא חיפשה ביניהם בתשומת לב, ובחרה במפתח הישן, הגדול, השחור והחלוד ביותר. הן נכנסו אל חדר האורחים. אמה פתחה את הדלת במפתח.
הדלת נפתחה.
אמה צדקה. הדלת לא הובילה לשום מקום. היא נפתחה אל קיר לבֵנים.
"כשהמקום הזה היה רק בית אחד", אמרה אמה של קוֹרָליין, "הדלת הזאת הובילה לאן שהוא. כשחילקו את הבית לדירות, הם פשוט סגרו אותה בלבֵנים. הצד השני הוא הדירה הריקה בצד השני של הבית, זו שעדיין מוצעת למכירה".
היא סגרה את הדלת והחזירה את שרשרת המפתחות אל מעל משקוף דלת המטבח.
"לא נעלת אותה", אמרה קוֹרָליין.
אמה משכה בכתפיה. "למה לנעול אותה?" שאלה. "היא לא מובילה לשום מקום".
קוֹרָליין לא אמרה דבר.
כבר כמעט החשיך בחוץ, והגשם עדיין ירד, נוקש על החלונות ומטשטש את אורות המכוניות בכביש שבחוץ.
אביה של קוֹרָליין הפסיק לעבוד והכין להם ארוחת ערב.
קוֹרָליין נגעלה. "אבא", אמרה, "שוב הכנת מתכון".
"זה תבשיל כרישה ותפוחי אדמה מעוטר בטרגון ומוקרם בגבינת גרוייר", הודה.
קוֹרָליין נאנחה. היא ניגשה למקפיא והוציאה צ'יפס למיקרוגל ומיני-פיצה למיקרוגל.
"אתה יודע שאני לא אוהבת מתכונים", אמרה לאביה, בזמן שארוחת הערב שלה חגה סחור-סחור, והמספרים הקטנים והאדומים שעל תנור המיקרוגל ספרו לאחור עד אפס.
"אילו היית טועמת את זה, אולי זה היה מוצא חן בעינייך", אמר אביה של קוֹרָליין, אבל היא הנידה בראשה.
באותו לילה שכבה קוֹרָליין ערה במיטתה. הגשם חדל, והיא כמעט נרדמה כאשר משהו השמיע ט-ט-ט-ט-ט-ט. היא התיישבה במיטתה.
משהו השמיע קריייי…
…אאאאק.
קוֹרָליין יצאה ממיטתה והביטה לאורך המסדרון, אך לא ראתה שום דבר מוזר. היא פסעה לאורך המסדרון. מחדר השינה של הוריה בקע קול נחרה נמוך – זה היה אביה, ומדי פעם מלמול מתוך שינה – זו הייתה אמה.
קוֹרָליין תהתה אם חלמה את זה, מה שזה לא היה.
משהו זז.
זה היה רק מעט יותר מצל, והוא זינק במהירות לאורך המסדרון החשוך, ככתם קטן של לילה.
היא קיוותה שזה לא עכביש. עכבישים גרמו לקוֹרָליין אי-נוחות עזה.
הצורה השחורה נכנסה אל חדר האורחים, וקוֹרָליין עקבה אחריה בחשש מה.
החדר היה חשוך. האור היחיד בא מהמסדרון, וקוֹרָליין, שניצבה בפתח הדלת, הטילה צל ענק ומעוות על שטיח חדר האורחים – היא נראתה כאישה ענקית ורזה.
קוֹרָליין בדיוק תהתה אם להדליק או לא להדליק את האורות, כשראתה הצורה השחורה יוצאת באטיות מתחת לספה. היא עצרה, ואז זינקה בדממה על פני השטיח לעבר פינתו הרחוקה של החדר.
לא היו רהיטים באותה פינה של החדר.
קוֹרָליין הדליקה את האור.
לא היה דבר בפינה. דבר פרט לדלת הישנה שנפתחת אל קיר לבֵנים.
היא הייתה בטוחה שאמה סגרה את הדלת, אבל כעת היא הייתה פתוחה קמעה. רק כדי חריץ. קוֹרָליין ניגשה אליה והביטה פנימה. לא היה שם דבר – רק קיר, בנוי מלבֵנים אדומות.
קוֹרָליין סגרה את דלת העץ הישנה, כיבתה את האור והלכה למיטה.
היא חלמה על צורות שחורות שהחליקו ממקום למקום, נמנעות מהאור, עד שכולן התקבצו יחדיו תחת הירח. צורות שחורות קטנות בעלות עיניים אדומות קטנות ושיניים צהובות וחדות.
אנו קטנים אבל רבּים
אנו רבּים אנו קטנים
פה היינו כשעליתם
עוד נראה אתכם נופלים.
קולותיהם היו גבוהים ולוחשים ומעט מייבבים. הם עוררו בקוֹרָליין אי-נוחות.
ואז חלמה קוֹרָליין כמה פרסומות, ולאחר מכן לא חלמה דבר.
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: ורד טוכטרמן. 132 עמודים)
