הקיסר האל של חולית \ פרנק הרברט
מאת המערכת
מן הכריכה האחורית: חלפו אלפי שנים, העקלתונים פסו מחולית, ומרחביה הוריקו מרוב צמחייה. בקיסרות הגלקטית של האטרייאידים שולט ביד רמה לטו השני, בנו של מואד'דיב.
הקיסר האל הוא ישות מורכבת מאין כמותה, שכולה תום ואכזריות. זה כבר חדל להיות אנושי. אין ישיש ממנו ביקום; הוא יודע הכל, זוכר הכל, הוא אחד שמכנס בתוכו את אלפי אבותיו ואמותיו. הוא דובר בקולם. לטו מחזיק בידו את כל המרקוח שקיים ביקום, ומתמרן בקלות בין בנות גשרית, הגילדה והטליילאסו. הוא מדכא את מתנגדיו בכוח באמצעות חיל הנשים הפאנאטיות שלו, הסוגדות לו כאלוהים.
אך בתוכו הוא עדיין הנער שהקריב את עצמו כדי לממש את שביל הזהב, זה שהרהיב לפנות את הדרך שמואד'דיב הכביר התיירא ממנה, והוא זקוק לידידות ולחום. הוא נושא עיניו אל העתיד שרק הוא מסוגל לראות, ומשתדל לבחור – שוב – בדרך הנכונה. גם הפעם הזאת הוא מקבל עליו את חובתו הטראגית.
מעולם לא התבונן איש בבני-אדם כפי שאני עושה זאת. אני עוקב אחריהם בתוכי ומחוצה לי. העבר וההווה יכולים להתמזג בתוכי תוך כדי אכיפה מוזרה. וככל שנמשכת המטמורפוזה המתרחשת בבשרי, קורים דברים נפלאים לחושי. כאילו חשתי בכל בתקריב. חוש השמיעה וחוש הראייה שלי חדים ביותר, וכן גם חוש הריח בעל הבחנה רבה מאוד. אני יכול להבחין ולזהות פירומונים בשלושה חלקים למיליון. אני יודע. אני ניסיתי זאת. לא ניתן להסתיר הרבה מחושי. אני חושב שיחריד אתכם לדעת מה אני מסוגל להבחין באמצעות הריח לבדו. הפירומונים שלכם אומרים לי מה אתם עושים או מתכוננים לעשות. והתנועות והתנוחות שלכם! התבוננתי פעם במשך מחצית היום בזקן שישב על ספסל באראקין. הוא היה צאצאו של סטילגאר הנאיב, הוא היה החימש שלו ואפילו לא ידע זאת. בחנתי את זווית צווארו, את קפלי העור מתחת לסנטרו, את השפתיים המחורצות ואת הלחות מסביב לנחיריו, את הנקבוביות מאחורי אוזניו, קווצות השיער האפור שבקעו מתחת לברדס של חליפת הזקק העתיקה שלו. אף לא פעם אחת לא הבחין כי מתבוננים בו. הא! סטילגאר היה עומד על כך בתוך שנייה אחת או שתיים. אבל הזקן הזה פשוט חיכה למישהו שבכלל לא הגיע. לבסוף הוא קם על רגליו ודידה לדרכו. לאחר שישב במשך זמן ממושך כל-כך, כל איבריו היו נוקשים. ידעתי כי לעולם לא אראה אותו עוד בעודו חי. עד כדי כך היה קרוב למוות, ומימיו בוודאי יישחתו. ובכן, לזה לא היתה עוד כל חשיבות.
היומנים הגנובים
לטו החשיב זאת כמקום המעניין ביותר ביקום, המקום הזה שבו המתין לבואו של דנקן איידהו העכשווי. על-פי מרבית אמות-המידה האנושיות. זה היה מרחב עצום, ליבתה של סדרת קטקומבות מתחת למצודה שלו. אלה היו חדרים נרחבים שגובהם שלושים מטרים ורוחבם עשרים מטרים שהתפשטו כמו חישורים מן הטבור שם הוא המתין. עגלתו הוצבה במרכז הטבור, בחדר מקומר ועגול שהיקפו ארבע מאות מטרים וגובהו מאה מטרים בנקודה הגבוהה ביותר שמעליו.
לדידו, הממדים הללו היו מרגיעים.
היתה זו שעת אחר-צהריים מוקדמת במצודה, אבל לחדרו חדר רק אור קלוש מההיסחפות המקרית של נוריות זוהר נישאות על גבי כדורי ציפה שכווננו לכתום נמוך. האור לא חדר הרחק לתוך החישורים, אבל זיכרונותיו של לטו הגידו לו את המיקום המדויק של כל מה שנמצא שם – המים, העצמות, האבק של אבותיו ושל האטרייאידים שחיו ומתו מאז ימיה של חולית. כולם נמצאו כאן, וכן גם כמה מכלים של מרקוח על מנת ליצור את האשליה כי זהו כל המצבור שלו למקרה שייווצר מצב קיצוני שכזה.
לטו ידע מדוע דנקן בא. נודע לאיידהו כי הטליילאסו מכינים דנקן אחר, גולה אחרת שנוצרה על-פי המפרט המדויק שנדרש על-ידי הקיסר האל. דנקן זה פחד שמא מחליפים אותו לאחר שישים שנות שירות בקירוב. תמיד היה משהו מהסוג הזה בשורשי החתרנות של הדנקנים. שליח הגילדה הגיע אל לטו קודם לכן כדי להזהיר כי האייקסים העבירו רולייזר לדנקן הזה.
לטו הצטחק. הגילדה המשיכה לקיים רגישות עצומה לכל דבר שעלול לאיים על האספקה המצומצמת של הסם שקיבלה. אנשי הגילדה היו מבועתים לנוכח המחשבה כי לטו הוא הקשר האחרון עם העקלתון שיצר את המצבור המקור של המרקוח.
אם אמות הרחק ממים, לא יהיה עוד סם – לעולם לא.
זה היה חששם של אנשי הגילדה. והחשבים-היסטוריונים שלהם הרגיעו אותם והבטיחו להם כי לטו יושב על מצבור המרקוח הגדול ביותר ביקום. הידיעה הזאת הפכה את אנשי הגילדה לבעלי-ברית כמעט אמינים.
ובעוד הוא מחכה ביצע לטו את תרגילי האצבעות של מורשת בנות גשרית שבו. גאוותו היתה על הידיים. מתחת לקרומית אפורה של עור דג חול, ניתן היה להשתמש באצבעות הארוכות והאגודלים שממולם ממש כבכל ידיים אנושיות. הסנפירים, שלא יכול להפיק מהם שום תועלת כמעט, שבעבר הרחוק היו כפות רגליו ורגליו, היוו אי-נוחות יותר מאשר גורם לבושה. הוא יכול לזחול, להתגלגל ולהשליך את גופו במהירות מדהימה, אבל לעתים הוא נפל על הסנפירים, ואז חש כאב.
מה מעכב את הדנקן?
לטו דמיין את האיש מתנועע אנה ואנה, בוהה מתוך חלון לעבר האופק הנוזלי של הסאריר. האוויר כבר רחש מרוב חום היום. בטרם ירד אל האולם התת-קרקעי, ראה לטו מקסם שווא מדרום-מערב. ראי החום ריצד והבזיק תמונה על פני החול, והראה לו חבורה של דררי המוזיאון מתנהלים על פני סיטש תצוגה להנאתם של התיירים.
היה קריר באולם התת-קרקעי, תמיד שררה בו קרירות, והוא הואר בצמצום. חישורי המנהרה היו חורים אפלים המתלכסנים כלפי מעלה וכלפי מטה בשיפועים רכים כדי להקל על העגלה המלכותית. מנהרות אחדות התארכו מעבר לקירות כוזבים לאורך קילומטרים רבים, מסדרונות שלטו יצר לעצמו בכלים אייקסיים – מנהרות משניות ונתיבים חשאיים.
ובעוד הוא מהרהר בשיחה הממשמשת ובאה, החלה להתעצם תחושת עצבנות בלטו. נראה לו כי זהו רגש מעניין, רגש שבעבר נודע כבר כי הוא מתענג עליו. לטו ידע כי הוא חיבב במידה סבירה את דנקן העכשווי. לטו קיים עתודות של תקווה לכך שהאיש יצליח לשרוד במהלך הריאיון הקרב ובא. לעתים, הם עמדו בכך. היתה סבירות מעטה בלבד שהדנקן מהווה סכנה קיומית, אף-על-פי שצריך להניח עניין זה ליד המקרה, לאותה המקריות שקיימת. לטו ניסה להסביר זאת לאחד הדנקנים הקודמים… ממש כאן, בחדר הזה.
"אתה תחשוב כי מוזר הדבר שאני, על כל כוחי, יכול לדבר על מזל ועל מקריות," אמר אז לטו.
הדנקן התרגז. "אינך מניח דבר ליד המקרה! אני מכיר אותך!"
"כמה נאיבי אתה. המקריות היא טיבו של היקום."
"לא מקריות! אסון, חבלה. ואתה הוא זה שגורם לחבלה!"
"מצוין, דנקן! חבלה היא עונג עמוק ביותר. באמצעות האופן שבו אנחנו מטפלים בנזק ובחבלה אנחנו מחדדים את היצירתיות שלנו."
"אתה כבר לא אנושי בכלל!" הו, כמה נזעם ונזעף הדנקן.
לטו נוכח כי ההאשמות מרגיזות אותו, כמו גרגר חול המתחכך בעין. הוא נאחז בשרידי האני שלו, שפעם היה אנושי, בנחישות שלא ניתן להתכחש אליה, אף כי אותו רוגז היה הכעס הגדול ביותר שיכול לחוש.
"חייך נעשים קלישאה," האשים לטו.
ובאותו הרגע שלף דנקן חומר נפץ קטן מבין קפליה של גלימת המדים שלבש. איזו הפתעה!
לטו אהב הפתעות, אפילו הפתעות לא נעימות.
זה משהו שאני לא צפיתי! והוא אכן אמר זאת לדנקן, שעמד במקום ובאורח משונה היסס דווקא כעת, כשההחלטה נדרשה ממנו באופן חד-משמעי.
"זה עלול להרוג אותך," אמר הדנקן.
"אני מצטער, דנקן. זה יגרום לפציעה מסוימת, קלה, לא יותר."
"אבל אתה אמרת שלא צפית זאת!" קולו של הדנקן נעשה צורמני.
"דנקן, דנקן, הרי הצפייה המוחלטת כמוה כמוות לגבי. וכמה משעמם הוא המוות, משעמם במידה שלא ניתן להביע."
בשנייה האחרונה ניסה הדנקן להשליך את חומר הנפץ הצדה, אבל החומר שהיה בו לא היה יציב, והוא התפוצץ קודם זמנו. הדנקן מצא את מותו. אהה, טוב – לטליילאסו תמיד יש עוד דנקן במכלי האקסלוטל שלהם.
אחת מנוריות הזוהר ששייטו מעל לטו החלה למצמץ. הוא נמלא התרגשות. האיתות של מוניאו! מוניאו הנאמן מעביר התראה לאלוהיו הקיסרי כי דנקן יורד אל החדר התת-קרקעי.
הדלת אל המעלית שיוחדה לבני-אדם, בין שני המעברים שבקשת הצפון-מערבית של הטבור נפתחה בתנופה. הדנקן יצא מתוכה, דמות קטנה ממרחק זה, אבל עיניו של לטו הבחינו אפילו בפרטים הזעירים ביותר – קמט על מרפק המדים שהגיד כי האיש נשען על משהו באיזשהו מקום כשסנטרו בידו. כן, סימניה של ידו נותרו עדיין על הסנטר. ריחו של דנקן הקדים אותו; האיש היה שיכור מהאדרנלין שלו עצמו.
לטו נשאר דומם כשדנקן התקרב, עקב אחר הפרטים. הדנקן עדיין צעד בגמישות האופיינית לבן-נעורים, חרף השירות הממושך שלו. על כך הוא יכול להודות לצריכה מינימלית של מרקוח. האיש לבש את מדיהם הישנים של בני אטרייאידס, מדים שחורים וסמל הנץ הזהוב מצדו השמאלי של החזה. היגד מעניין. "אני משרת את כבודם של האטרייאידים הישנים!" שערו היה עדיין כובע שחור של קאראקול, תווי הפנים התקבעו בחדות מאובנת, ובהן עצמות לחיים גבוהות.
הטליילאסו מיטיבים בעשיית הגולה שלהם, הרהר לטו.
הדנקן נשא עמו תיק מסמכים דק עשוי מסיבים חומים כהים, קלועים, תיק שנהג לשאת במשך שנים רבות. בדרך-כלל הוא הכיל את החומר עליו ביסס את דיווחיו, אך היום הוא חישב להתפקע בגלל משקל כבד יותר.
הרולייזר האייקסי.
איידהו לא הסיט את תשומת-לבו מפניו של לטו בעת שהתקדם. הפנים היו אטרייאידיים באורח שמסיח את הדעת, תווים כחושים ועיניים כחולות לגמרי שהעצבנים חשו את מבטן כחדירה פיסית. העיניים הסתופפו עמוק בתוך כסות אפורה של עור דג החול שאיידהו ידע כי הוא יכול לגלגל קדימה בצורה מגוננת מתוך רפלקס מהיר ביותר – מצמוץ של פנים יותר מאשר מצמוץ עין. העור היה ורוד בתוך המסגרת האפורה שלו. היה קשה להימנע מלחשוב כי פניו של לטו הם דבר תועבה, פיסת אנושיות אבודה שנלכדה במשהו נוכרי.
איידהו נעצר שישה צעדים בלבד מהעגלה המלכותית, וכלל לא ניסה להסתיר את נחישותו הנזעמת. הוא לא חשב אפילו על השאלה אם לטו יודע על הרולייזר שלו. הקיסרות הזאת רחקה יתר על המידה מהמוסריות האטרייאידית הישנה, נעשתה ליגנט בלתי אישי שמחץ את החפים והתמימים בנתיבו. צריך לשים לדבר קץ!
"באתי לדבר איתך על סיונה ועניינים אחרים," אמר איידהו. הוא הציב את התיק שלו במקום שבו יוכל לשלוף את הרולייזר בקלות.
"טוב ויפה," קולו של לטו היה מלא שעמום.
"סיונה היתה היחידה שנמלטה, אבל עדיין יש לה בסיס של חברים מורדים."
"ואתה חושב שאינני יודע על כך?"
"אני מכיר את הסובלנות המסוכנת שלך כלפי מורדים! מה שאינני יודע הוא תוכן החבילה שהיא גנבה."
"אה, זה. יש בידיה כל התוכניות של המצודה."
לרגע אחד בלבד היה איידהו מפקד המשמר של לטו – מזועזע עד עמקי נשמתו נוכח נזק ביטחוני שכזה.
"אתה הנחת לה להימלט עם זה?"
"לא, אתה הנחת לה."
איידהו נרתע למשמע ההאשמה. לאט לאט היתה ידו של המתנקש שבו, שגמר אומר זה מקרוב לעשות את מעשהו, על העליונה.
"זה כל מה שיש לה?" שאל איידהו.
"היו לי שני כרכים, עותקים של יומני, יחד עם התוכניות והשרטוטים. היא גנבה את העותקים."
איידהו בחן את פניו הקפואים של לטו. "מה נמצא ביומנים האלה? לפעמים אתה אומר שזה יומן, ולעתים אתה אומר שזו היסטוריה."
"קצת מזה וקצת מזה. אתה יכול אפילו לכנות זאת ספר לימוד."
"האם מטריד אותך שהיא לקחה את הכרכים האלה?"
לטו העלה על פניו חיוך רך, שאיידהו פירש כתשובה שלילית. מתיחות רגעית התנחשלה בגופו של לטו ברגע ההוא בעת שאיידהו שלח ידו לתוך התיק הדק. האם הוא יוציא את הנשק או את הדיווחים? אף-על-פי שליבת גופו ניחנה בעמידות מדהימה בפני חום, לטו ידע כי חלק מגופו פגיע לרולייזרים, במיוחד הפנים.
איידהו הוציא דו"ח מתיקו ועוד בטרם החל לקרוא ממנו, הסימנים היו ברורים מאוד ללטו. איידהו מחפש תשובות ולא מביא מידע. איידהו רוצה הצדקה לדרך פעולה שכבר בחר בה.
"גילינו כת המקיימת פולחן של עאלייה בגיאדי פרימה," אמר איידהו.
לטו המשיך לשתוק בעוד איידהו משמיע לו את הפרטים. כמה משעמם. לטו הניח למחשבותיו להיסחף. הסוגדים לאחות אביו שמתה מכבר שימשו כיום רק כשעשוע מזדמן. הדנקנים ראו – כצפוי – פעילות זו כאיזשהו איום מחתרתי.
איידהו סיים את הקריאה. הסוכנים שלו פועלים ביסודיות, אין להכחיש זאת. יסודיים עד כדי שעמום.
"זה לא יותר מאשר החייאת הפולחן של איזיס," אמר לטו. "הכוהנים והכוהנות שלי יוכלו להתבדר קצת בדיכוי הפולחן הזה וחסידיו."
איידהו הניד בראשו כאילו בתגובה על קול שנשמע בתוכו.
"בנות גשרית ידעו על הכת הזאת," אמר.
אה, זה כבר עניין את לטו.
"המסדר מעולם לא סלח לי על כך שלקחתי מהן את תוכנית הזיווגים שלהן," אמר.
"זה בכלל לא קשור עם זיווגים."
לטו הסתיר צחוק קל. הדנקנים היו תמיד כל-כך רגישים בעניין הזיווגים, אף כי אחדים מהם שימשו לעתים להרבעה.
"אני מבין," אמר לטו. "ובכן, בנות גשרית הן הרבה יותר מאשר מטורפות במקצת, אבל הטירוף מהווה עתודה כאוטית של הפתעות. מספר הפתעות עשויות להיות רבות-ערך."
"אינני מצליח להבין במה תורם הדבר הזה."
"האם אתה חושב כי המסדר עומד מאחורי הכת הזאת?" שאל לטו.
"כך אני חושב."
"הסבר."
"יש להן היכל. הן קוראות לו 'היכלו של סכין הקריס'."
"באמת?"
"והכוהנת הראשית שלהם נקראת 'שומרת אורה של ג'סיקה'. זה אומר לך משהו?"
"זה נהדר!" לטו לא ניסה להסתיר את העונג שלו.
"מה כל-כך נהדר בזה?"
"הן מאחדות את סבתי ואת דודתי לאלה אחת ויחידה."
איידהו טלטל את ראשו לאט מצד אל צד, כלא מבין.
לטו הרשה לעצמו הפסקה פנימית קטנה, פחות מאשר מצמוץ. הסבתא שבתוכו לא ששה במיוחד על הכת הזאת מגיאדי פרימה. הוא נדרש לחסום את כל זיכרונותיה ואת זהותה.
"מה לדעתך היתה התכלית של הכת הזאת?" שאל לטו.
"מובן מאליו. דת מתחרה על מנת לערער את הסמכות שלך."
"זה פשטני מדי. בנות גשרית, יהיו אשר יהיו, אינן שוטות."
איידהו חיכה להסבר.
"הן רוצות עוד סם!" אמר לטו. "עוד אמהות נערצות."
"אם כך הן יטרידו אותך עד שתשחד אותן?"
"אתה מאכזב אותי, דנקן."
דנקן פשוט נשא עיניו לעבר לטו, שהצליח להשמיע כעין אנחה, מחווה מסובכת שכבר לא היתה טבעית לצורתו החדשה. בדרך-כלל הדנקנים היו פיקחים יותר, אבל לטו שיער כי המזימה שזמם דנקן זה ערפלה את דריכותו.
"הן בחרו בגיאדי פרימה כביתן," אמר לטו. "על מה זה מרמז?"
"זה היה מעוז של משפחת הארקונן – אך זו כבר היסטוריה עתיקה."
"אחותך מתה שם, קורבן של בני הארקונן. נכון הוא שההארקוננים וגיאדי פרימה מאוחדים במחשבותיך. מדוע לא הזכרת זאת קודם?"
"לא נראה לי שהדבר חשוב."
לטו מתח את פיו לפס הדוק. ההתייחסות לאחותו של דנקן הטרידה אותו מאוד. בהכרתו האינטלקטואלית ידע האיש כי הוא רק האחרון בשורה ארוכה של החייאות הגוף, שכולן תוצרי מכלי האקסלוטל של הטליילאסו, וכי למעשה כל קודמיו הסתמכו על התאים המקוריים ממש. הדנקן לא יכול להימלט מזיכרונותיו שהוחיאו והתעוררו יחד איתו. הוא ידע כי האטרייאידים הם שהצילוהו מעבדות אצל ההארקוננים.
אני יכול להיות כל דבר שהוא בנוסף על כך, הרהר לטו. אך אני עדיין אטרייאידס.
"מה אתה מנסה להגיד?" תבע איידהו.
לטו החליט כי בשלב זה, נדרשת צעקה. הוא השמיע צעקה רמה. "בני הארקונן נהגו לאגור סם."
איידהו נרתע כדי צעד שלם.
לטו המשיך בקול נמוך יותר, "בגיאדי פרימה קיים מצבור מרקוח שלא נתגלה עדיין. המסדר ניסה להוציאו מידינו. הן השתמשו בתעלולים הדתיים שלהן ככיסוי."
איידהו נבוך. לאחר שהתשובה נאמרה, היא נראתה כה מובנת מאליה.
ואני לא הבחנתי בכך, חשב.
צעקתו של לטו זעזעה אותו במידה כזאת שחזר לתפקידו כמפקד המשמר המלכותי. איידהו ידע על הכלכלה של הקיסרות באופן כוללני ביותר: לא הותר שום תשלום ריבית, התשלום נעשה במזומנים על כל חבית וחבית. המטבע היחיד נשא את דמות פניו המכוסים בברדס של לטו: הקיסר האל. אבל הכל התבסס על הסם, החומר שערכו – שממילא היה עצום – רק הלך והאמיר. אדם יכול לשאת את מחירה של פלאנטה שלמה במטען היד שלו.
שלוט במטבע ובבתי-המשפט. הנח את היתר לאספסוף, הרהר לטו. יעקב ברום הזקן אמר זאת, ולטו יכול לשמוע את הזקן מצטחק בתוכו. "הדברים לא השתנו בינתיים במידה רבה, יעקב."
איידהו נשם נשימה עמוקה. "יש להודיע מיד ללשכת הנאמנים."
לטו המשיך לשתוק.
איידהו פירש את שתיקתו כרמז לכך שימשיך, על כן המשיך בדיווחו, אבל לטו הקשיב בחלק קטן בלבד של מודעותו. זה היה כמו מעגל עיקוב שרק הקליט את מילותיו ופעולותיו של איידהו והוסיף עליהן רק העצמה מזדמנת להערה פנימית.
וכעת הוא רוצה לדבר על הטליילאסו.
אתה נכנס לתחום מסוכן, דנקן.
אבל הדבר פתח נתיב חדש להרהוריו של לטו.
הטליילאסו הערמומים עדיין מייצרים את הדנקנים שלי מהתאים המקוריים. הם עושים דבר אסור מבחינה דתית והם – ואני – יודעים זאת. אינני מרשה מניפולציה מלאכותית של גנטיקה אנושית. אבל נודע לטליילאסו עד כמה חשובים ויקרים לי הדנקנים כמפקדי המשמר שלי. אני לא חושב שהם חושדים בערך של השעשוע הטמון בכך. אני משועשע מכך שנהר נושא עתה את שמו של דנקן במקום שפעם היה זה הר. ההר לא קיים עוד. הפלנו אותו כדי להשיג את החומר הנחוץ לחומות הגבוהות החובקות עתה את הסאריר שלי.
כמובן, הטליילאסו יודעים שאני מזווג מעת לעת את הדנקנים שוב במסגרת התוכנית הפרטית שלי. הדנקנים מייצגים את כוחם של בני כלאיים… והרבה יותר מזה. כל אש זקוקה למטף שלה.
היה בכוונתי לזווג את הדנקן הזה עם סיונה, אך ייתכן שהדבר לא יתאפשר כעת.
הא! הוא אומר שהוא רוצה שאני "אמחץ" את הטליילאסו. מדוע אין הוא שואל אותי בצורה ישירה: "אתה מתכוון להחליף אותי?"
אני מתפתה לומר לו.
ושוב, ידו של איידהו נכנסה לתוך החפיסה הדקה. המעקב המהורהר של לטו לא הופתע, לא חדל אף לרגע.
הרולייזר או דיווחים נוספים? – הוא מוציא דיווחים נוספים.
הדנקן עדיין זהיר מאוד. הוא רוצה לא רק להיות בטוח שאינני מודע לכוונתו אלא "ראיות" נוספות לכך שאיני ראוי לנאמנותו. הוא מהסס ומשתהה עד מאוד. תמיד השתהה כך. אמרתי לו פעמים רבות די הצורך כי לא אשתמש בראיית הנולד שלי כדי לצפות את רגע יציאתי מהדמות הקדומה הזאת. אבל הוא מטיל ספק. מאז מעולם היה מטיל ספקות.
החדר העצום הזה בולע את קולו ואלמלא הרגישות שלי הלחות כאן היתה מסתירה את הראיות הכימיות של פחדיו. אני מעמם את קולו מהתודעה המיידית. איזה טרחן נעשה הדנקן הזה. הוא מספר את ההיסטוריה, את ההיסטוריה של התקוממות סיונה, וללא ספק הוא עומד להשמיע תוכחות אישיות לגבי מעשיה האחרונים.
"אין זו התמרדות רגילה," הוא אומר.
וזה מחזיר אותי אל דבריו! שוטה שבעולם. כל ההתמרדויות הן רגילות וטרחניות מאין כמותן. הן מועתקות בזו אחר זו על-פי אותה מתכונת. הכוח המניע הוא התמכרות לאדרנלין והתשוקה להשגת עוצמה אישית. כל המורדים הם אריסטוקרטים סמויים. משום כך אני מצליח להמיר אותם בקלות שכזאת.
מדוע הדנקנים לעולם לא שומעים אותי כשאני אומר להם זאת? ניהלתי את הוויכוח הזה ממש עם הדנקן הזה עצמו. זה היה אחד העימותים הראשונים שלנו, ממש כאן באולם התת-קרקעי הזה.
"אמנות הממשל זקוקה לכך שלעולם לא תניח את היוזמה לגורמים הרדיקליים," אמר.
כמה פדנטי. רדיקלים צצים בכל דור ודור, ועליך להשתדל שלא למנוע זאת. לכך הוא מתכוון כשהוא אומר "להניח את היוזמה." הוא רוצה למחוץ ולדכא אותם, לשלוט בהם, למנוע מהם להתקיים. הוא ראיה חיה לכך שאין הבדל גדול בין המוח המשטרתי לבין המוח הצבאי.
אמרתי לו, "יש לחשוש מהרדיקלים רק כשמנסים לדכא אותם. עליך להפגין כי תשתמש בטוב ביותר ממה שהם מציעים."
"הם מסוכנים. הם מסוכנים." הוא חושב שכאשר הוא חוזר על כך, הוא יוצר איזושהי אמת.
לאט לאט, צעד אחר צעד, אני מעביר אותו דרך השיטה שלי והוא אפילו מעמיד פנים כי הוא מקשיב.
"זו החולשה שלהם, דנקן. הרדיקלים תמיד רואים את העניינים במושגים פשוטים מדי – שחור ולבן, טוב ורע, הם ואנחנו. כשהם מתייחסים כך לעניינים מורכבים, הם פותחים את הדלת לכאוס. אמנות הממשל כפי שאתה מכנה זאת, היא השליטה בכאוס."
"איש לא יכול להתמודד בכל הפתעה."
"הפתעה? מי מדבר על הפתעה? הכאוס אינו הפתעה. יש לו מאפיינים צפויים. קודם כל, הוא מסיט את הכוח ומחזק את הכוחות הקיצוניים."
"האין זה מה שהרדיקלים מנסים לעשות? האין הם מנסים להמריץ את הדברים כדי שיוכלו לתפוס את השלטון?"
"זה מה שנדמה להם שהם עושים. למעשה, הם יוצרים קיצונים חדשים, רדיקלים חדשים והם ממשיכים את התהליך הישן."
"ומה לגבי הרדיקל הרואה את המורכבויות ומתנפל עליך כך?"
"אין זה רדיקל. זה יריב על המנהיגות."
"אבל מה אתה עושה?"
"אתה מספח אותם או הורג אותם. כך חל המאבק על המנהיגות, ברמת התלונה השקטה."
"כן, אבל מה לגבי המשיחים?"
"כמו אבי?"
הדנקן אינו אוהב את השאלה הזאת. הוא יודע כי באופן מיוחד מאוד, אני הנני אבי. הוא יודע שאני יכול לדבר בקולו ובאישיותו של אבי, וכי הזיכרונות מדויקים, מעולם לא נערכו, ואי-אפשר להימלט מהם.
הוא אומר, באי-רצון: "ובכן… אם תרצה."
"דנקן, אני כולם גם יחד ואני יודע. מעולם לא היה אפילו מורד בלתי אנוכי אחד אלא רק צבועים – צבועים מודעים או בלתי מודעים. זה היינו הך."
הדבר מעורר את קן הצרעות ששרוי בתוך זיכרונותיהם של אבותי הקדומים. אחדים מהם מעולם לא ויתרו על האמונה כי הם ואך ורק הם מחזיקים במפתח לכל בעיותיה של האנושות. ובכן, במובן זה הרי הם כמוני. אני יכול לחוש אהדה אפילו כאשר אני אומר להם כי הכישלון הוא ההוכחה שלו עצמו.
אבל אני נאלץ לחסום אותם. אין שום טעם לשקוע ולהתעמק בהם. כעת אין הם יותר מאשר תזכורות חדות… כמו גם דנקן הניצב עתה לפני עם הרולייזר שלו…
אלוהים אדירים שעל האדמה! הוא תפס אותי מנמנם. הוא מחזיק את הרולייזר בידו והכלי מכוון לעבר פני.
"אתה, דנקן? גם אתה בגדת בי?"
גם אתה, ברוטוס?
כל סיב בתודעתו של לטו עבר לדריכות מלאה. הוא הרגיש בבירור כיצד גופו מפרכס. לבשר התולעת היה רצון משל עצמו.
איידהו דיבר בבוז. "אמור לי, לטו: כמה פעמים עלי לשלם את חוב הנאמנות?"
לטו זיהה את השאלה הפנימית: "כמה דנקנים כמוני היו כבר?" הדנקנים תמיד רוצים לדעת זאת. כל דנקן שאל זאת בשעתו, ושום תשובה לא הניחה את דעתו. הם הטילו ספק.
בקול מואד'דיב העצוב ביותר שלו, שאל לטו: "האם אינך מתגאה בהערכתי, דנקן? האם לא תהית מעולם מה יש בך שגורם לי לרצות בך כרעי הקבוע זה מאות שנים?"
"אתה יודע שאני השוטה שאין שוטה גדול הימנו!"
"דנקן!"
קולו של מואד'דיב הזועם תמיד זעזע את איידהו, בזה לא היה מעולם ספק. למרות העובדה שאיידהו ידע כי שום בת גשרית לא הגיעה מעולם למידת השליטה של לטו בקול על סגולותיו השונות, היה צפוי שהוא ירקד למשמע הקול המסוים הזה. הרולייזר התנדנד בידו.
זה הספיק. לטו ירד מעל עגלתו בגלגול רב-עוצמה. איידהו לא ראה מעולם את לטו יורד מעגלתו בדרך זו, כלל לא חשד אפילו שזה יכול לקרות. מבחינתו של לטו היו שתי דרישות בלבד – איום ממשי שגוף העקלתון יכול לחוש ושחרורו של הגוף ההוא. השאר היה אוטומטי והמהירות שבה זה התרחש הדהימה תמיד אפילו את לטו.
הרולייזר היה המושא העיקרי לדאגתו. הוא יכול לגרום לו שריטה קשה אבל רק מעטים הבינו את יכולותיו של הגוף שקדם לעקלתון להתמודד בחום.
לטו היכה את איידהו בעודו מתגלגל והרולייזר הוסט בעת שנורה. אחד הסנפירים הבלתי מועילים שהיו רגליו וכפות רגליו של לטו שילח פרץ תחושות מזעזע לתוך הכרתו. במשך שנייה אחת, היה רק כאב. אבל גוף העקלתון היה חופשי לפעול והרפלקסים הציתו התקף עוויתות ופרכוסים עז. לטו שמע עצמות מתפוקקות. הרולייזר הושלך הרחק על רצפת האולם בשל פיתול עוויתי שפקד את כף ידו של איידהו.
לטו ירד בגלגול מעל איידהו, נערך לקראת התקפה מחודשת אבל לא היה שום צורך בכך. הסנפיר הפגוע עדיין שילח איתותי כאב והוא חש כי קצה הסנפיר נשרף. עורו של דג החול כבר חתם את הפצע. הכאב הוקל ונעשה פעימה מכוערת.
איידהו התנועע. לא היה ספק שנפצע פציעה אנושה. ניכר כי חזהו נמחץ. הוא סבל ייסורים קשים כשניסה לנשום, אך הוא פקח את עיניו והביט בלטו.
התעקשותם של הדיבוקים האנושיים הללו! חשב לטו.
"סיונה," השתנק איידהו.
לטו ראה כיצד החיים עוזבים אותו אז.
מעניין, חשב לטו. ייתכן כי הדנקן הזה וסיונה… לא! הדנקן הזה תמיד התייחס בבוז מלעיג אמיתי לטיפשותה של סיונה.
לטו עלה שוב על העגלה המלאכותית. הפעם, זה היה מסוכן. לא היה לו ספק רב כי הדנקן כיוון אל המוח. לטו היה מודע תמיד לכך שרגליו וכפות רגליו פגיעות, אבל הוא לא הרשה לאיש לדעת כי מה שהיה פעם מוחו לא קשור עוד במישרין עם פניו. זה לא היה עוד אפילו מוח בעל ממדים אנושיים, משום שהתפשט בשלוחות של גושים קטנים ברחבי כל גופו. הוא לא סיפר זאת לאיש זולת יומניו.
(הוצאת עם עובד, 2003. תרגום: דורית לנדס. 527 עמודים)
שני פול מואד'דיב – השוואה ביקורתית של חולית ומשיח חולית
יום ראשון, 08 בנובמבר 2015 בשעה 22:18 קישור לתגובה
הקישור לביקורת כאן שבור.