ג'וס ווידון, יוצרה של הסדרה "באפי ציידת הערפדים", הולך בסדרת הקומיקס "פריי" בעקבותיו של ג' מייקל סטרזינסקי, יוצרה של "בבילון 5" – שניהם תסריטאי טלוויזיה מוערכים שהחליטו לנסות את מזלם בתחום הקומיקס. והמזל, אין מה לדבר, שיחק להם כמו קלף משוגע. סטרזינסקי החל לפני שנתיים לכתוב את הסדרה Rising Stars – עוד ניסיון לבחון בצורה ריאליסטית את נושא הסופר גיבורים – שהפכה ללהיט היסטרי. מהר מאד הגיעה סדרה נוספת בשם Midnight Nation ובשנה הקרובה צפויה סדרה נוספת מפרי עטו, שכרגע אין עליה פרטים נוספים.

ווידון, בניגוד לסטרזינסקי, החליט שהוא לא מפנה את מרצו וכישוריו (המוכחים מעבר לכל ספק!) כדי לנסות לפעול בתוך הז'אנרים המקובלים בקומיקס, אלא פשוט להרחיב את קריירת הטלוויזיה המשגשגת (בצדק! בצדק!) שלו. לקוראים, מסתבר, זה לא שינה הרבה – כל העותקים של הגיליון הראשון של "פריי" נחטפו מהמדפים זמן קצר לאחר הופעתו. וזה, למי שלא יודע, בתקופה בה שוק הקומיקס בארה"ב מצוי במשבר מתמשך.

"פריי" אינה קשורה ל-"באפי" באופן רשמי, אך מתוך כל הראיונות שווידון נתן בנוגע אליה (ולאחר קריאת הגיליון הראשון), אפשר להבין שהסדרה מתרחשת בעתיד הרחוק של העולם של "באפי" – כמה מאות שנים לאחר שכל השדים והערפדים נשחטו או גורשו על ידי באפי או ממשיכות דרכה. עכשיו הם מתכננים קאמבק.

הקאמבק הזה תופס את אותו עולם במצב לא-משהו. מרבית האוכלוסייה האנושית מורכבת ממוטציות שנפגעו מהרעלות קרינה. הרחובות הפכו למוקדי פשע שהמשטרה אינה מצליחה להשתלט עליהם. האזרחים שחיים באותם רחובות חייבים ללמוד להגן על עצמם מפני אותם שוכני-ביבים.

גיבורת הסדרה היא מלקה (Melaka) פריי, נערה קשוחה שגדלה באותם רחובות, ואשר חוותה טראומה מסוימת בעברה (נרמז שמדובר בידיד שלה אותה היא לא הצליחה להציל). כישורי הלחימה שלה משיגים לה עבודה אצל גונת'ר, מוטנט נאלח שמנהל עסקים מפוקפקים. שוטרת בשם ארין, שהייתה מיודדת עם פריי בעברה הרחוק, מנסה לחלץ אותה בעדינות מהמקצוע המסוכן הזה, אבל פריי מסרבת להתרשם. וישנו גורם נוסף במשוואה.

פריי היא הקוטלת שנועדה להגן על אותו עולם מפני הפלישה המתקרבת של השדים והערפדים. והם נחושים בדעתם לחסל אותה לפני שאותה פלישה תתחיל.

בדומה לסטרזינסקי, גם לווידון יש אי-אילו חריקות בבואו להתאים את עצמו למדיום החדש, שהבולטת בהן היא חיבה יתרה למונולוגים. משום מה, לכל מי שמגיע לקומיקס מהטלוויזיה, יש את הרושם המוטעה שבקומיקס דמויות נוהגות לנאום במקום לדבר. כישרון הכתיבה של ווידון מספיק כדי שזה לא יהיה מטרד גדול מדי, אבל בכל זאת אי אפשר להימנע מהתחושה שהוא לא סמך מספיק על קארל מולין, האומן שצייר את הסדרה, והחליט להסביר לקוראים את מה שהולך על כל צרה שלא תבוא. לפעמים זה מעיק – כשרואים את הגיבורה נופלת מהגג אין שום צורך להוסיף תיבת טקסט שכתוב בה "אני נופלת מהגג". הקוראים יכולים להבין לבד.

אם כבר מדברים על מולין – הוא עושה פה עבודה טובה מאד, עם אי-אילו התחלקויות קטנות. אבל נתחיל דווקא במחמאות – עיצוב הדמויות מצויין, עם ניואנסים מדוייקים של הבעות פנים, ונחמד לראות סוף סוף קומיקס שהגיבורות שלו לא יצאו מהגיליון האחרון של "פלייבוי". גם העיצוב של השדים והמוטציות מעניין, והטיפול בסצינות האקשן הוא מהשורה הראשונה.

יש גם דברים פחות מוצלחים. העיצוב של העיר השוקעת לוקה בחוסר דמיון משווע (במיוחד בהשוואה לעולם השדים שמוצג בשלושת העמודים הראשונים) והעיצוב של אקדחים/רכבים עתידניים הוא משומש במצב גרוע. כולנו ראינו את "בלייד ראנר" ואפשר היה להשתדל יותר. ומעל לכל לא ברורה ההחלטה למרוח את הציורים בצביעה הלא-מחמיאה של דייב סטיוארט.

אבל האמת? כשבאים לבחון את העסק בכללותו, כל התלונות האלו הופכות להיות קטנוניות לשמה. כישרון להחזיק את הצופים מרותקים למסך במשך ארבעים וחמש דקות, מסתבר, בהחלט מתרגם לכישרון להחזיק את הקוראים במשך 22 עמודים. וכרגיל אצל ווידון, הדמויות מעניינות והדיאלוגים זורמים, אם כי ישנן פחות שנינויות מהרגיל. וחוץ מזה, מדובר בסך הכל בגיליון הראשון מתוך שמונה, ואני אופתע מאד אם כל הבעיות שהזכרתי קודם לא יפתרו בגליונות הבאים. בינתיים, אפשר לומר שההצלחה של "פריי" מוצדקת בהחלט. אז מה אם ווידון החליט, בניגוד לסטרזינסקי, לא לחדש, אלא להמשיך להסתובב בטריטוריה המוכרת שלו? חדשנות זו כנראה תכונה שמוערכת יתר על המידה.