כבר למעלה משנה שהבאאאזזז בין חובבי קומיקס מדבר על "הכוכב האדום" בתור 'הסדרה הכי טובה שאתם לא קוראים'. השמועות האלה, מן הסתם, הגיעו לאוזניים הנכונות, והצדיקו אסופה של ארבעת הגליונות הראשונים במחיר שערורייתי (נגיע לזה), מועמדות לפרס הסדרה הטובה ביותר בכנס הקומיקס האחרון בסן-פרנסיסקו (היא הפסידה ל-Top Ten של אלאן מור), ואף רלבנטיות מסוימת בזכות האירועים בספטמבר האחרון בארה"ב.

מאכזב לגלות שכל המהללים והמשבחים איבדו מעט את הצפון. "הכוכב האדום" היא לא סדרה רעה, היא מצליחה לחדש בכמה תחומים, אבל העסק בכללותו לוקה בחסר.

עלילת הסדרה מתרחשת ב-'רפובליקה המאוחדת של הכוכב האדום' – מדינה תעשייתית אפורה ומתפוררת, המזכירה מאוד את ברית המועצות לשעבר, בהבדל אחד – קסם מחליף בה את הקומוניזם. בעזרת אותו קסם מדכאת הרפובליקה את אזרחיה. הנשק האימתני של צבא הרפובליקה הוא יחידת עלית המורכבת ממכשפות אשר שולטות ברזי הקסמים ("פרוטוקולים") הקטלניים ביותר. אחת מאותן מכשפות היא מאיה, אלמנה צעירה, אשר בגיליון הראשון מוצאת את עצמה בקרון רכבת, בדרכה לבית הקברות הצבאי בו נקבר בעלה, מרקוס. חייל קשיש אשר יושב איתה באותו קרון, מתיידד עם מאיה ומתעניין בסיפורה. היא מתחילה לספר לו אודות הפלישה הכושלת של הרפובליקה למדינה מוסלמית שכנה, אליסטן, תשע שנים קודם לכן. פלישה בה היא עצמה לקחה חלק, פלישה בה נהרגו אלפי חיילים משני הצדדים, הפלישה בה נהרג מרקוס.

הרעיון הבסיסי של הסדרה – יצירת פנטסיה היסטורית המתרחשת בעבר הלא-רחוק של עולמנו הוא רעיון מסקרן: "איך הייתה נראית הפלישה הסובייטית לאפגניסטן אילו הלוחמה בשני הצדדים הייתה מתרחשת בעזרת קסמים?" אך התשובה לשאלה הזאת, למרבה הצער, היא "הרבה פחות מעניין ממה שזה נשמע בתיאוריה". לאורך כל הסדרה קיימת תחושה לא נוחה שכל עניין ה-"פרוטוקולים", עם כל העומק והמורכבות שיוצר הסדרה ניסה לתת לו, הוא לא יותר מקולב לתלות עליו את המבנה העלילתי הרגיל של סיפור מלחמה טראגי. אפשר היה לוותר על כל עניין הקסמים – והסיפור, אבוי, היה יוצא בדיוק אותו הדבר. התסריט מלא עוד בליקויים אחרים, קשים יותר; הדמויות אמנם אמינות, אבל גם עמומות (דומני כי רוב המבקרים שקראו את הסדרה החשיבו בטעות את העמימות הזו לאיזשהו סוג של עומק) ולא מעוררות סימפטיה או עניין כלשהם. הדיאלוגים מפוהקים. והכי גרוע: העלילה זזה לאט, כמו טנק רוסי שנתקע בשלג, תוך טחינה ולעיסה חוזרות של נקודות שהובהרו כבר קודם.

אבל מה שחסר לסדרה ברמת הכתיבה, היא משלימה – גם אם לא לגמרי – ברמה האמנותית. כריסטיאן גוזט, יוצר הסדרה, הוא מעצב גראפי מוכשר (הוא האחראי לחרב האור הדו-להבית של דארת' מול ב-"מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום"), שעבד עליה ביחד עם צוות גדול של אנשים מוכשרים נוספים מתחום הגרפיקה הממוחשבת, כדי להעניק לה מראה ייחודי. התוצאה מרהיבה: הכל, החל מהמראה החלוד והמרופט של נופי הרפובליקה, דרך שדות הקטל האכזריים באליסטן ועד לטכנולוגיה הפנטסטית, צויר באופן מפורט ומרשים, ונצבע בצבעים עזים היוצרים תחושה דחוסה ומעיקה, המתאימה במדויק לאווירת הייאוש של הסדרה. גם הניואנסים של הדמויות זוכים לטיפול טוב מאוד. אבל העסק (שוב) מתחיל להתפרק ברגע שמגיעים לרמת הסיפור – הצוות שעבד על הסדרה התקשה לסדר את הציורים באופן נרטיבי מספיק, ובמקום קומיקס ישנה הרגשה שמדובר בספר אומנות פנטסיה שהדביקו לו עלילה.

ניתן לרכוש את הספר שאוסף את ארבעת הגיליונות הראשונים של הסדרה. המחיר גבוה למדי, אבל לספר יש ערך מוסף – הוא מודפס על נייר איכותי, מכיל סקיצות ראשוניות של הציורים בסדרה, לקסיקון מונחים מהעולם בו מתרחשת הסדרה וראיונות עם היוצרים. לסדרה ישנה גם תמיכה מצוינת באינטרנט – כל אחד מהגיליונות שלה מלווה באתר אינטרנט אשר מסביר פרטים שונים לגבי העלילה ונותן מבט אל תהליך ההכנה של הסדרה. אבל לא ממש בטוח שכל זה מצדיק את המאמץ. "הכוכב האדום", כרגע, מיועדת בעיקר למי שרוצה להתרשם מהאומנות – ומראה פוטנציאל להגיע ליותר מזה, אולי בהמשך הדרך.