חברת הקומיקס Crossgen הוקמה לפני כשנתיים בפלורידה במטרה לרענן קצת את שוק הקומיקס האמריקאי. במקום ז'אנר הסופר-גיבורים, אשר נראה לעיתים כאילו הוא שולט ביד רמה בכותרי הקומיקס היוצאים בארה"ב, החליטה החברה להתמקד בסדרות פנטסיה ומד"ב ולאחרונה גלשה גם לתחומים נוספים – בלשים ואימה. לז'אנר האחרון משתייכת אחת הסדרות החדשות שלהם – "כביש 666" – שנראית כמו שילוב בין "באפי", "תיקים באפילה", "החוש השישי" ו-"הנמלט".

גיבורת הסדרה, קייסי סטארקווד'ר (Starkweather), היא בחורה צעירה הסובלת מבעיה נפוצה למדי אצל גיבורים בז'אנר: היא רואה אנשים מתים. מהסוג שמדברים אליה לאחר מותם. היא מנסה, בחוסר הצלחה בולט, להתעלם מהמטרד הזה, וגם ההורים שלה מנסים למשוך אותה בכוח לכיוון חיים נורמליים. כל זה לא עוזר לה כשהיא גורמת בשוגג למותה של אחת מחברותיה בקולג', ומוצאת את עצמה במוסד לחולי רוח. בראש אותו מוסד עומד מנהל פסיכופת, שהרוחות של קורבנותיו הקודמים זועקות מכל פינה ומהר מאוד קייסי מוצאת את עצמה עם עוד אישום ברצח, כשבעקבותיה דולקים, לאורכה ולרוחבה של המדינה, המשטרה, הבולשת, שליחי השאול שהחליטו שהיא מסוכנת מדי עבורם. כל אלה גם יחד, מסתבר, הם אפילו לא הסכנה הכי גדולה שאורבת לה בכבישים…

על כתיבת הסדרה מופקד טוני בדארד – לשעבר עורך בחברת הקומיקס "די.סי.", שעבר ב-Crossgen לצד היצירתי יותר של המתרס. העלילה קצת חורקת בהתחלה: ההקדמה ארוכה מדי, המפגש של קייסי עם רוחות מהעבר לא מבהיל מספיק, וסצנות הזוועה הן יותר גרוטסקיות ממפחידות. אבל הסיפור מתחיל להמריא ברגע שקייסי בורחת מבית החולים כשכל העולם בעקבותיה. מרגע זה ואילך האווירה הופכת הרבה יותר מצמררת, הקצב נכון יותר, והדמויות מקבלות יותר עומק ממה שנדמה שהיה להן בפרקים הראשונים. עדיין יש מקום לשיפורים – בעיקר בתחום הדיאלוגים – אבל החל מהגיליון הרביעי, רוב הסיכויים שתתמכרו.

את הסדרה מלווים הציורים של קארל מולין – שהיה אומן אלמוני למדי עד לפני כשנה, כאשר הוא שודך לג'וס ווידון, יוצר סדרת הטלוויזיה "באפי קוטלת הערפדים", כדי לצייר את סדרת הקומיקס "פריי" המתרחשת בעתיד הרחוק של העולם שנוצר בסדרה. לכל מי שאהבו את סגנונו של מולין ב-"פריי" לא צפויה אכזבה: החל מסצנות אקשן מסוגננות ו-"זורמות", דרך יצורים שטניים מעוצבים (אם כי במינון נמוך יותר מזה של "פריי") ועד לטיפול מרשים בדמויות והבעות-פנים. לעומת זאת, הסדרה חושפת חלק גדול מהמגרעות של מולין כאומן – במיוחד היכולת המוגבלת-מאוד שלו לטפל ברקעים ובסביבה. אם התפאורה העתידנית-קלישאתית של "פריי" עוד הייתה נסלחת, ב-"כביש 666" מולין פשוט לא מצליח להעביר לקוראים את הרקע בו היא מתרחשת – גירסה מסויטת של ארה"ב בשנות החמישים. בסדרת אימה, בה האווירה חשובה לפחות כמו הסיפור, זהו חיסרון רציני. עיצוב הסביבה, למעשה, הוא התחום היחיד בו הסדרה זקוקה לשיפור משמעותי.

"כביש 666" היא סדרת קומיקס עם המון פוטנציאל. למרות שלא כל הפוטנציאל הזה ממומש, נתוני הפתיחה שלה טובים מספיק כדי להמשיך ולעקוב אחריה. ששת הגיליונות הראשונים שלה נאספו לאחרונה בחוברת בכריכה רכה, ולאחר שצולחים את שלושת הפרקים הראשונים – מובטח לקוראים המשך מסע מהנה ומצמרר.