creature tech ו-Sparks>

Creature Tech ו-Sparks: An Urban Fairytale הם ספרים גרפיים – ספרי קומיקס, בלשון העם – שיש בינם המון במשותף; הם גם שונים מאוד זה מזה. שני הספרים נכתבו וצוירו על ידי אמנים אמריקאיים; שניהם מצוירים בסגנון פשוט, נטול מורכבות, אך בה-בעת מלא בדמיון; שניהם מזריקים מדע בדיוני ופנטסיה לתוך הפינות היותר-עלובות בחייהם של תושבי ארצות הברית; אבל כל אחד מהספרים האלה עושה זאת בדרך שונה לחלוטין.

מאחורי Creature Tech ניצב דאג טנ'נאפל – אשר מוכר בעיקר בעבודתו כמעצב וכאחראי אנימציה במשחקי מחשב, ושעיקר פרסומו הגיע לו מהמשחק Earthworm Jim, שהפך גם לסדרת טלוויזיה. כפי שניתן לראות באתר הרשמי שלו, הוא גם עסוק בפיתוח סרטים עצמאיים, סדרות טלוויזיה, וכמובן קומיקס, ואם לשפוט על פי Creature Tech, יש לו חוש הומור חד מאוד, לעיתים קרובות חסר-רחמים, אבל גם יכולת לברוא דמויות רגישות וכובשות ולטוות עלילה מרתקת ועקבית שהיא גם מטורפת לחלוטין. ואני מוכן להמר שהוא גם אדם מאמין, גם אם Creature Tech מעיד לכאורה שאין לו אלוהים.

גיבור הספר הוא דוקטור מייקל אונג – מדען צעיר ומבריק, שכבר הספיק לזכות בפרס נובל ונראה ששום דבר לא יעצור אותו בדרכו לצמרת. זאת, עד שמגיעה שיחת טלפון מממשלת ארצות הברית. הממשלה מגיעה אל אונג עם הצעה שקשה לסרב לה: ניהול ומחקר של המחסנים הסודיים בהם נכלאו כל היצורים העל-טבעיים עליהם הצליחה ארה"ב לשים את ידיה. כמובן שישנו מלכוד בהצעה: קריצ'ר טק, המוסד בו נכלאו היצורים הנ"ל, נמצא בטארלוק, העיירה הקטנה והנידחת בה אונג נולד והתבגר, ושאליה נשבע לא לחזור לעולם. ובכל זאת, סקרנותו המדעית של אונג גוברת, והוא מסכים לקבל את הג'וב. הוא מתמקם בטארלוק ומפתח יחסים נוחים של הבנה הדדית עם תושבי העיירה: הוא יודע שהם אספסוף של "רדנקס" בורים שכל מה שיש להם בראש זה רובים וכנסיה-כל-יום-ראשון, והם מצדם יודעים שהוא סנוב מתנשא, שטיפוסים ודברים מוזרים תמיד נדבקים אליו. הצרות, כצפוי, ממהרות להגיע, ואונג מוצא את עצמו מסובך בשרשרת של אירועים המערבת (בין השאר) יצור טפיל הנדבק לגופם של אנשים, חגב ענק, חילזון ענק, צלופח ענק מהחלל, חתולים מתוקים שהופכים למפלצות טורפות, מדען מטורף מהמאה התשע-עשרה שחוזר כדי לסגור חשבון, הבגדים בהם נצלב ישו, הבחורה שהייתה שק-החבטות השכבתי בזמן לימודיו של אונג בתיכון (ועכשיו הוא מגלה שהוא מאוהב בה), ועוד אי-אילו מוזרויות אפוקליפטיות הפוקדות את העיירה בקצב מדאיג.

כאמור, הציורים של טנ'נאפל (במיוחד בכל הנוגע לציורי הרקע), לא מפורטים במיוחד, אבל הרקע שלו כאיש אנימציה נותן לספר איכויות שנדיר למצוא אצל אומנים רבים: לכל דמות יש ניואנסים דקים של הבעות פנים ושפת-גוף, ולעיתים נדמה שהן עומדות לקפוץ מתוך הדף אל החיים האמיתיים. גם הציורים השגרתיים של העיירה האפרורית הופכים למשהו שונה לגמרי, כאשר אל השגרה הזו נוחתת בכל פעם זוועה על-טבעית חדשה.

וישנה, כמובן, הכתיבה. הספר מזכיר קצת פרק ארוך במיוחד של "הסימפסונים" או "פיוצ'רמה" – מחד סאטירה מטורפת, נשכנית ומצחיקה מאוד, ומאידך זהו גם סיפור אנושי מאוד, עם המון רגעים מרגשים. קצת מוזר למצוא בו פאנץ'-ליינים מושחזים ואכזריים לצד דמויות מעוררות-אהדה בעלילה שנראית כמו סרט של רוג'ר קורמן אבל בקריצ'ר טק, זה עובד בהחלט. אם אינכם רגישים מדי להתעללות בבעלי חיים, לא מפחדים מחרקים, פתוחים לפרשנות לא-ממש מקובלת על העולם הבא, או סתם לא סיימתם כרגע ארוחה טובה – הקריאה ב-Creature Tech מומלצת בכל פה.

אך רק לאחר קריאה ב-Sparks: An Urban Fairytale.

כמו טנ'נאפל, גם לורנס מרוויט, היוצר של "ניצוצות", הגיע מתחום האנימציה. בניגוד אליו, הוא לא ניצב בחזית של אף פרויקט ידוע, אבל כן שימש כאיש צוות בעשרות פרויקטים כאלה, באולפנים הרבים בהם הוא עבד, החל ב-"האנה ברברה" וכלה ב-"פיקסאר".

גם "ניצוצות" ממוקם בשוליים הנידחים של החברה האמריקאית, והגיבורה שלו היא ג'ו – מכונאית רכב צעירה, עם ידי זהב בכל הנוגע לטיפול וכיוון של מכוניות, ושלומיאליות מוחלטת בכל הנוגע לטיפול ואחזקה של חייה שלה. אביה הוא שוטר אלכוהוליסט ואלים, אמה סופגת את ההתעללויות של אביה בשקט כנוע. תושבי העיר (כאשר הם לא זקוקים לשירותיה בתחום הרכב) מתייחסים אל ג'ו כאל טיפוס תמהוני, בשל חוסר נכונותה ליישר קו עם שאר הנשים הלא נשואות בסביבה ולהיכנס לשגרה של סלון יופי/מסיבות/רכילות מרושעת. וג'ו עצמה? היא מעדיפה פשוט להתעלם מכל אלה, ולברוח לחלומות בהקיץ (בהשראת שני התחביבים שלה – מיתולוגיה ואסטרונומיה) על הנסיך שיום אחד יבוא וייקח אותה לממלכה קסומה. יום אחד היא מחליטה לחלוק את החלומות האלה עם מישהו – גם אם מדובר במישהו שיוכל רק לשמוע אותה מבלי להגיב – ובונה את גאלאהד, פסל סביבתי דמוי רובוט, מחלקי חילוף במוסך בו היא עובדת. ולילה אחד, גאלאהד נפגע מברק בזמן סערה ומתעורר לחיים.

ג'ו מופתעת בהתחלה מהאורח הלא-צפוי שנכנס לחייה, אבל מהר מאוד מאמצת אותו כשותף לתחביבים ולחלומות שלה, ומשתמשת בו (לעיתים קרובות) כשהיא צריכה כתף להישען עליה אחרי יום קשה בעבודה, בבית או אחרי דייט שהתפקשש. לגאלאהד, למרות אוצר-מילים מוגבל מעט (לפחות בתחילת הדרך), יש תפיסה מהירה מאוד לגבי מה שהולך מסביב לג'ו, והוא מנסה, בעדינות, להוביל אותה בדרך הנכונה. זה לא ממש הולך לו, וגם העובדה שהוא עצמו מתחיל להתאהב בג'ו לא ממש מועילה.

ל-"ניצוצות" יש, כאמור, המון במשותף עם Creature Tech. שני הספרים ממוקמים אי-שם בשוליים הנידחים של החברה האמריקאית, ובאנשים החיים בשוליים האלה – אנשים בלי עבר ובלי עתיד. כמו ד"ר אונג, גם ג'ו זוכה ליחס של בוז וזלזול מצד אותה אוכלוסייה, רק כי היא מעיזה לשאוף ולחלום על יותר ממה שהחיים מציעים לה. אבל הציניות המרושעת של טנ'נאפל לא קיימת אצל מרוויט בכלל. "ניצוצות" הוא סיפור מלא רגש, שההומור בו (ובספר לא חסר גם ממנו) מאיר מציאות עגומה למדי. אם ב-Creature Tech הפאנץ'-ליין הוא המטרה, ב-"ניצוצות" הוא אמצעי בלבד, והדיאלוגים המורכבים והריאליסטיים שתופסים חלק נכבד מאוד מהסיפור יוצרים כמה מהדמויות הכי נוגעות-ללב שהזדמן לי לפגוש בקומיקס מזה זמן רב. לכל אלה מתווסף ברק אינטלקטואלי של הקבלה אותה יוצר מרוויט בין הסיפור לבין מיתוסים ואגדות-ילדים ידועות.

מבחינת הסגנון, גם האיורים של מרוויט לא מפורטים מדי, ומזכירים מעט רצועות קומיקס בעיתונות יומית, ובכל זאת הוא מצליח לתת אופי ייחודי לכל דמות וליצור שלל סצנות מרשימות – חלקן הגדול מזכירות מעט את הסרט "ענק הברזל" המופתי.

Creature Tech ו-Sparks: An Urban Fairytale הם שניים מהספרים הגרפיים הטובים ביותר שהזדמן לי לקרוא מזה זמן רב. גם למי שאינו חובב קומיקס מומלץ מאוד לתת להן הזדמנות. ולמי שכן חובב קומיקס – למה אתם מחכים? לכו לקרוא אותן עכשיו!