ציפיות הן אחד הגורמים העיקריים המנחים אותנו. אנו חיים על בסיס ציפיות, אנו מגיבים לדברי אנשים, להתנהגות כביש פרועה או אדיבה ועוד. תהליכי הלימוד שלנו נולדים במידה רבה כתהליכים של התאמה לציפיות. כילדים אנו לומדים איך החברה מצפה שנתנהג ומתאימים אליה את התנהגותנו. כילדים גדולים, כקוראים, אנו לומדים לצפות מסופר שאת יצירותיו אנו קוראים לעלילות מסוימות, לתפניות ולסגנון כתיבה זה או אחר. יתרה מכך, "תיאום הציפיות" הנ"ל יביא אותנו להתרחק מסופר שלא אהבנו את סיפוריו, או לחפש לקרוא עוד מספריו של סופר שנהנינו מקריאת יצירותיו.

מזה כמה שנים גיא חסון מפרסם את יצירות המדע הבדיוני שלו בעברית. חלק ממה שפרסם בעברית ניתן למצוא ברשת, ובכלל זה הספר המקוון "הצל של אלוהים" כאן ב"בלי פאניקה". לכך נלווים הסיפורים הרבים שפרסם ב"חלומות באספמיה" וכמובן אסופת הסיפורים "הצד האפל" אשר היתה מועמדת לפני כשנתיים לפרס גפן.

כמי שנהנה עד כה מכתיבתו של גיא חסון, ברגע בו נודע על ספרו החדש, "מציאות המשחק", ציפיתי בכל לבי ליציאתו לאור. ציפיתי לפגוש סגנון כתיבה "מוכר" ואי אלו הפתעות. אלה וגם אלה קיימים בספר, אם כי לא בהכרח כפי שציפיתי שיהיו.

ג'ואל סטריקלנד, גיבור הספר, הוא חנון טיפוסי בן חמש-עשרה. יש לו חברים מעטים, דמיון פורה, וכמובן פנטזיות על הילדה היפה של הכיתה. ג'ואל חולם על עולם שבו הוא המנהיג הגיבור שמציל את העולם מפלישת גזע חייזרים אכזרי. חייו משתנים כאשר עקב תגלית מפתיעה הוא מוצא את עצמו יום אחד ב"משחק מציאות" בו דמיונותיו קרמו עור וגידים. לרוע מזלו, המשחק אליו נקלע אינו דמיון – הוא "על באמת", הוא על "כל הקופה" ולא ניתן להפסיקו מרגע שהחל. היות שכך, ג'ואל נאלץ להתמודד עם סיטואציות קשות ועם מציאות שאינה בדיוק מה שהעלה בדעתו. ג'ואל חייב לקבל החלטות, לבחור בין אלטרנטיבות טובות יותר וטובות פחות – והוא צריך להתבגר כמה שיותר מהר.

בבחירת הנושא לספרו בחר לעצמו חסון אתגר לא פשוט. תהליך ההתבגרות שימש כנושא של אינספור סרטים וספרים וניתן למצוא לו דוגמאות רבות מתחום ספרות הילדים והפנטזיה; "הסיפור שאינו נגמר" ו"המסע המופלא" הם רק שתי דוגמאות מיני רבות. יתרה מכך, הסרט "ג'ומנג'י" משנת 1995, בכיכובו של רובין וויליאמס, מספר על נושא דומה מאוד לזה של ספרו של גיא חסון: משחק מסתורי כולא את הגיבורים במציאות ממנה הם אינם יכולים להימלט. חסון בחר להיכנס לנתיב סלול, אפילו שחוק, בשאיפה לנסות ולחדש במקום שבו רבים כל כך מחזרו לעייפה.

אף על פי כן, הספר אינו תעתיק שבלוני של יצירות קודמות, אלא מצליח להיות שונה ומרענן. ראשית, הקצב. בשונה מהסגנון האטי יחסית והשכלתני של רוב סיפוריו הקודמים של חסון, כאן הוא בחר בסגנון קליפי, זורם וקופצני. בפרקים הראשונים של הספר בולט במיוחד מוטיב זה. חסון מערבב בין המציאות בה מתקיים הסיפור ובין העלילה הדמיונית של ג'ואל תוך דילוג מהיר בין זו לזו. באורח פלא הוא אינו גורם לקורא לאבד את התמצאותו בסבך הפרטים והמציאויות המתנגשות. בהמשך שומר חסון על קצב דומה ונעזר בתמרון של אורך הפרקים על מנת לנווט כראוי את העלילה. חסון, כתמיד, ממעט לבזבז מילים ואינו מכניס משפטים שלא מקדמים ישירות את העלילה או את הדמויות.

לקורא המצפה על סמך יצירותיו הקודמות של חסון לסיפור עמוק ומתוחכם, כפי שהתרגלנו למצוא בכתיבתו למבוגרים, צפויה כאן אכזבה מסוימת. מציאות המשחק הוא ספר מדע בדיוני קליל לנוער מהסוג שכתבו אבות המדע הבדיוני בשנות החמישים והשישים. הספר קצר, כתוב בשפה פשוטה, העלילה אינה מורכבת ומתמקדת בבני נוער המתמודדים עם שאלות וסוגיות שיביאו אותם בסופו של דבר להבנה טובה יותר של עצמם ולהתבגרות. יחד עם זאת, בכתיבה עצמה ניכרות כל האיכויות שאפיינו את כתיבתו של חסון עד כה – הוא מקדם את העלילה שלא באמצעות הסברים, אלא מניח לעלילה ולדיאלוגים להעביר לקורא את תמונת העולם אותה הוא רוצה לצייר עבורו.

כאמור, אחד הכלים העיקריים מהם משתמש חסון לבניית העלילה והיחסים שבין הדמויות הוא בשימוש היצירתי שלו בבניית ציפיות ושבירתן –לדמויות ולקוראים כאחד. עקב כך אין ברירה לקורא אלא לשמור על ערנות מתמדת. לעתים אלו תפניות בעלילה, לפעמים רק שם דו-משמעי לפרק. כקורא התחלתי לחפש במודע את ההפתעות, וגם אם חלקן היו צפויות, זה לא גרע עבורי את ההנאה שבקריאה.

עושה רושם כי חסון הכין היטב את שעורי הבית שלו. הוא מכיר היטב את בני הנוער עליהם הוא כותב, את הלבטים והקשיים המלווים את תהליכי התבגרותם ואת חלומותיהם. קהל היעד אליו הוא מכוון הינו צעיר ממה שפגשנו עד כה בכתיבתו, והכתיבה מתאימה את עצמה אליו. הספר יעניק לקוראיו שעות ספורות של קריאה קלילה ונעימה, עם טוויסטים וכתיבה קולחת. למדע הבדיוני המתוחכם והפסיכולוגי שהורגלנו לקרוא ממנו, יהיה עלינו לחכות לספרו הבא.