מלחמה ביולוגית שינתה את כדור הארץ מהקצה אל הקצה. האנושות התפצלה לכמה זנים, כאשר האנשים הטהורים-גנטית נותרו מבודדים בשמורות מוגנות הממוקמות בשרידי הערים הגדולות של ימינו. מחוץ לערים ובתוכן מסתובבים גזעים אנושיים חדשים. הבולטים שבהם: החד- עיניים שהסתגלו לוירוסים ולסביבה החדשה שיצרה המלחמה, והמשתנים: אנשים אמפיביים המסוגלים לתקשר עם דולפינים ולנשום באמצעות זימים במעמקי האוקיינוס. על כל אלה, ועל האנושות כולה, שולטת כעת קבוצה של "ראשים" – מוחות "משומרים" שנקצרו מבעליהם המקוריים במהלך המלחמה – והפכו כעת לתבונה משותפת רבת עוצמה.

זוהי נקודת המוצא של "נהר השכחה", ספר הביכורים של טרישיה סאליבן, סופרת מדע בדיוני צעירה שפרסמה כבר שני ספרים נוספים ("מישהו לשמור עלי" ו"חולמים בעשן"). דרכו, היא מנסה לבחון את יכולת ההתמודדות של בני-האדם עם שינוי –פנימי וסביבתי – ונוגעת תוך כדי כך בשלל סוגיות רבות חשיבות – שימור הסביבה; הסכנה שבמדע לא מרוסן וההבטחות שהוא נושא עמו; הנדסה גנטית; הגבולות שבין ילדות לבגרות; פמיניזם; גזענות ועוד. "נהר השכחה" עוסק בכל אלה ובאחרים, ומנסה לגרום לקורא למחשבה ולתהיות.

אבל "מנסה" היא מילת המפתח. הספר סובל רבות מיומרתה של סאליבן לעסוק במגוון רחב מדי של נושאים מבלי להעמיק באף אחד מהם. מבחינה זאת הספר שקול, במידה רבה, למזנון רחב-ידיים של מתאבנים שמגרים את בלוטות הטעם אך לא מסתכמים לכדי ארוחה שלמה. להוציא את העיסוק המפורט והמוצלח בהיבטים השונים של ההנדסה הגנטית, הספר גולש ברפרוף על מגוון רחב של שאלות מבלי להתחייב לשום אמירה ומבלי להעמיק בהן מספיק. הספר גדוש בנושאים שאינם מגיעים לידי מיצוי. זה אולי המקור לתחושת הפספוס שתקפה אותי מספר רב כל כך של פעמים במהלך הקריאה.

אך גם אם הרעיונות בספר לא ממוצים עד תום, הספר עדיין מצליח לעורר מחשבה. עלילתו זורמת ומצליחה רוב הזמן להמשיך לסקרן ולהתפתח, עם מינון קבוע וטוב של פרטים חשובים ותוספות על העולם שסאליבן יצרה, על ההיסטוריה שלו והגזעים שהתפתחו בו. העתיד שהיא מציירת נראה אפשרי ומאיים, והוא אמין בהרבה ממה שתואר בספרים פוסט-אפוקליפטיים רבים אחרים בנושאים דומים (למשל, "שמיים לוהטים בחצות" של סילברברג). העלילה מתקדמת בשני קווים נפרדים – האחד על פני כדור-הארץ, והשני בעולם רחוק שאליו הגיעו אנשים בשלהי המלחמה – וקווים אלה מתקרבים זה לזה שוב ושוב, עד לנקודת המשבר שאליה הספר מוביל. תוך כדי כך, מתואר לנו עולם מיוסר, המנסה להתאושש משואה ששינתה אותו מן הקצה אל הקצה ומתקשה בכך מאוד. במידה רבה, החברה השסועה ורוויית המתחים שסאליבן מתארת, משמשת כמשל לעולם השסוע והגזעני שלנו, כשאת הפערים האתניים והתרבותיים שקורעים את החברות המתועשות בתקופתנו, מחליפים פערים גזעיים ממשיים בין זנים שונים של יצורים פחות או יותר אנושיים, ואת האליטות המנותקות מחליפים מוחות נטולי גוף – הניתוק האולטימטיבי. לכך מתווסף רובד פמיניסטי, שבולט במיוחד בתיאור של החברה הנשית מאוד בעולם הילדים שסאליבן מתארת, והתרחקות המודעת של הסופרת ממרכזי הדומיננטיות המוכרים לנו היום (קריא – בעיקר ארצות הברית). לרוע המזל, כמו מרכיבים רבים בספר, גם הפמיניזם לא מגיע בספר לכדי אמירה משמעותית.

"נהר השכחה" הוא ספר מעניין, אך כשסיימתי את קריאתו נותרה בי תחושה עמומה של החמצה: אולי בגלל הגודל הלא ממוצה של הנושאים בהם הספר עוסק. אולי משום ששני קווי העלילה – הקנוניה שחושפת הגיבורה על-פני כדור הארץ, וחברת הילדים המוזחת בעולם האחר – אינם באמת מתחברים. התהליך שהביא את חבורת הילדים לעולמם חשוב לכדור-הארץ, אך ברובד המשמעותי באמת – העימות בין החברות השונות – לא נוצרת כל השלמה ולא נמצא שום לקח. בסופו של דבר, העלילה לא מובילה למקום משמעותי כלשהו, וחבל.

"נהר השכחה" טוב לקוראים המחפשים עלילה מעניינת ורעיונות שניתן לפתח הלאה, והוא מומלץ בהחלט לקריאה, אך הפוטנציאל שבו לא ממומש. לטוב ולרע, הספר הוא מסוג הספרים שהיו יכולים להיות הרבה יותר – הפספוס והפוטנציאל מקננים בו זה לצד זה ומקשים עלי לקבוע לגביו עמדה חד משמעית. הוא מסקרן – אך לא בהכרח בנקודות שהסופרת קיוותה; הוא מטריד, אך לא מספיק. הוא מותח – אבל לא לכל אורכו. הוא ספר טוב למדי – אך היה יכול להיות מצוין. הוא אינו כזה, וחבל.