אם תשאלו אדם אקראי ברחוב איזה סופר מדע בדיוני הוא המוכר לו ביותר, מירב הסיכויים שאסימוב תהיה התשובה הראשונה שתעלה על דל שפתיו. הוסיפו ושאלו אותו איזו אסוציאציה מתקשרת בראשו עם השם ויותר מסביר להניח שרובוטים תהיה התשובה.

פסיכוהיסטוריה תהיה, ככל הנראה, האסוציאציה השניה.

סדרת המוסד החלה כסדרה של סיפורים קצרים שכתב אסימוב הצעיר לכתב העת astounding בתחילת דרכו ככותב. הסדרה זכתה להצלחה ופורסמה בהמשך בשלושה קבצי סיפורים: "המוסד השמיימי", "מוסד וקיסרות", ו-"המוסד האחר". לאחר ההצלחה הראשונית, אסימוב פנה לעניינים אחרים והופתע עד מאוד כשהטרילוגיה זכתה בפרס הוגו כסדרה הטובה בכל הזמנים. לאחר לחצים הוא שוכנע לחזור לכתיבת ספרי "מוסד" והוסיף להם בשנותיו האחרונות שני ספרי המשך: "פאתי המוסד" ו"המוסד והארץ", ושני קדימונים: "לקראת המוסד" ו-"בטרם המוסד". כל שבעת הספרים תורגמו לעברית. בנוסף, נכתבו שלושה ספרי המשך, שלא תורגמו, על-ידי גרג בר, גרגורי בנפורד ודיוויד ברין.

אסימוב הוא מבכירי סופרי תור הזהב, ו"המוסד" הוא אחד מפסגות היצירה שלו. מטבע הדברים, "המוסד" אחוז היטב בתפיסה הספרותית ששלטה בסופרי המד"ב בני דורו של אסימוב – תפיסה של עולם דטרמיניסטי, שנשלט על-ידי חוקים ברורים שניתנים לניבוי בכלים מדעיים. כל מה שצריך, כך חושב אסימוב, הוא למצוא את הכלים האלה.

ואצל אסימוב – תמיד יש מי שימצא את הכלים. במקרה הזה – הארי סלדון, מתמטיקאי שחי בשלהי ימי הקיסרות הגלקטית ושהצליח לברוא מדע שינבא בכלים סטטיסטיים את העתיד – שילוב של מדעי הנפש, מדעי החברה ומתמטיקה; זוהי דיסציפלינה אשר מניחה כי בהינתן לנו חברה גדולה מספיק, לרצון החופשי של כל פרט בתוכה אין משמעות, ומה שחשוב הוא כוחה העיוור של ההיסטוריה – בדומה לכוח התרמודינמי חסר התודעה הפועל על אטומי גז. על פי הנחות היסוד שיצר אסימוב, מדע הפסיכוהיסטוריה פועל תמיד, ובלבד שלאיש מהאנשים הנמצאים בעמדות המפתח לא תהיה כל ידיעה מוקדמת על ניבוייו.

כללים פשוטים אלה הם הבסיס לעלילות כל סיפורי המוסד. סלדון מגלה שהקיסרות הגלקטית גוססת והוגה את "תכנית סלדון" – תכנית להקמת שני מוסדות "בקצוות המנוגדים של הגלקסיה", שמהם תצמח בהכרח האימפריה החדשה; אימפריה זו תשליט מחדש סדר בין טריליוני האנשים ומיליוני הכוכבים המיושבים שבגלקסיה. המוסד האחד – מרכז של ידע מדעי ושל קידמה שממנו תצמח ההנהגה הפיסית – נמצא במרכז רוב סיפורי הטרילוגיה המקורית. המוסד האחר – מקום ריכוזם של הפסיכוהיסטוריונים – נועד להישאר תמיד מאחורי הקלעים ולפקח מרחוק על התכנית. בכל הסיפורים הראשונים, המוסד הראשון מונהג באמונה על-ידי הנתיב שהתוותה לו תכנית סלדון, ואין למנהיגיו ברירה אלא לנקוט בהחלטות "הנכונות" שיקדמו את התוכנית לדרך הנכונה. כצפוי, התוכנית מסתבכת ככל שהזמן עובר והדבר בולט במיוחד בשני ספרי ההמשך.

טרילוגיית המוסד המקורית בנויה במתכונת המוכרת והטובה שבה אסימוב התמחה יותר מכל – סיפורי "בלשים" תלויי פואנטה (במקרה הזה – מה הפתרון הטוב ביותר לבעיות המוסד), המתרחשים על רקע של תיאוריה מדעית (הפסיכוהיסטוריה). בניגוד גמור לתיאוריה עצמה, כל הסיפורים הראשונים נצמדים לתבנית הסיפורית הקבועה, כך שגיבוריהם הם מנהיגים אינדיבידואליסטיים, מוכשרים והולכים-נגד-הזרם שמגיעים בעצמם להחלטות הנכונות נגד כל הסיכויים. למרות סתירה זו, מסתבר שכשרונו של אסימוב בז'אנר המד"ב הבלשי מספיק כדי לכבוש את לב הקוראים, ותעיד על כך הפופולריות של הסידרה בעולם.

כשבוחנים את הסידרה בכלים "ספרותיים", היא רחוקה משלמות. הדמויות בה שטוחות, הגיבורים הראשיים גדולים מהחיים וכל השאר חסרים מניעים ועומק, והעלילה – פרט, כמובן, לפואנטה של כל סיפור – חוזרת על עצמה. יש שיאמרו שהכתיבה של אסימוב היא כתיבה תבניתית, בנלית ושיגרתית להחריד.

אחרים יגידו שאסימוב אולי כותב בתבניות, אבל השימוש שלו בתבניות אלה הוא משובח. גם אם תמיד יודעים שהמוסד ינצח ושהגיבור יצליח נגד כל הסיכויים, עלילות הסיפורים מרתקות ומובילות לפואנטות שמצליחות להפתיע. ומעבר לזה, המציאות עצמה מרתקת. אסימוב בונה בטרילוגיית המוסד יקום מורכב ודינמי – כזה שאי אפשר שלא לרצות לדעת עליו יותר. כשמוסיפים לזה את רעיון הפסיכוהיסטוריה, מקבלים סידרה מרתקת שזכתה בצדק להיחשב לפסגת יצירתו של אסימוב.

רוב ספריו הטובים באמת של אסימוב נכתבו בשלבים הראשונים של הקריירה שלו, וכך גם ספרי טרילוגית המוסד המקורית שבהם דנתי עד כה. ארבעת הספרים המאוחרים שהוא הוסיף לסידרה אינם מצליחים להגיע לאותה רמה לטעמי. שני ההמשכונים ('פאתי המוסד' ו-'המוסד והארץ') עוד הצליחו, איכשהו, להחזיק את תשומת לבי. הקדימונים, לעומת זאת, שהתיימרו לתאר את השלבים שהובילו את סלדון לבניית הפסיכוהיסטוריה, נראו לי מופרכים וחסרי כל עניין ממשי.

הרעיון שבבסיס שני ההמשכונים מנסה לפתח את את העלילה לכיוון חדש ולחבר אותה בסופו של דבר לסדרה המקבילה שכתב אסימוב על עולמות החללאים ורובוטיהם. כוח שלישי מתערב לפתע בתוכנית סלדון ונציגי שני המוסדות מתחרים ביניהם בנסיון לגלות אותו ראשונים. זהותו של הכוח השלישי – גאיה – מהווה מוקד לעלילת "פאתי המוסד" ונקודת מוצא ל-"המוסד והארץ". עם כל החידוש שבעצם הרעיון, בסופו של דבר גאיה לא גירתה את דמיוני. במידה רבה, הרעיון המיסטי של גאיה היווה עבורי אנטי-קלימקס מאכזב לעומת הרעננות והמקוריות של ספרי המוסד המוקדמים. החיבור שיצר אסימוב בספרים אלה לסדרת הרובוטים אמנם היה סביר, אבל לא היה בו כדי להעלות את הספרים מעבר לבינוניות, ואילו הפואנטה המאולצת שכפה אסימוב על 'המוסד והארץ' היתה כבר אכזבה רבתי. לשני ספרים אלה יש בהחלט ערך עבור מי שאהבו את הטרילוגיה המקורית, אך בשורה התחתונה מדובר בספרים בינוניים למדי שאפשר לקרוא בהנאה סבירה – אך לא הרבה מעבר לכך.

שני הקדימונים, לעומת זאת – "לקראת המוסד" ו"בטרם המוסד", כבר לא ראויים לשום התייחסות מעמיקה. עלילתם מלאה בחורים שמאיימים לקרוס תחת כובד משקלם ולבלוע לתוכם את הסידרה כולה. הספרים, שניהם, עוסקים בשלבים שונים בחייו של הארי סלדון וחושפים מעט מאוד פרטים על תהליכי גילוי ופיתוח הפסיכוהיסטוריה, והרבה פרטים אישיים על חייו האישיים של סלדון – בנו המאומץ, אשתו הרובוטית ושותפו למחקר. גם בתחום האישי וגם בזה הרעיוני, הספרים סובלים משממון רעיוני מדכא ולא מצאתי בהם ולו רעיון מעניין אחד לרפואה.

עם כל חולשתם של הספרים האחרונים שנוספו לסידרה, סידרת המוסד מוסיפה להיות אחד מהמקורות העיקריים גרמו לי לאהוב מד"ב. גם היום, לאחר שהתרחקתי מאוד מז'אנר המד"ב הקשה, עדיין יש לי כלפיה סנטימנטים עזים. כל זאת, למרות המגרעות שאני רואה כיום באמונה המוחלטת של אסימוב בכוחם של מדעי הטבע בכלל ובפסיכוהיסטוריה בפרט. היקום שאני מכיר כיום (ובודאי זה הפוליטי והחברתי) מונע בידי כוחות כאוטיים ואי-רציונליים ואינו תואם, ולו במעט, לסדר הרציונלי ובר-הניבוי שהבטיח לי אסימוב. אך גם היום, עם כל ההתנגדות שלי, הפסיכוהיסטוריה נראית לי רעיון מבריק ומעורר מחשבה שנעים מאוד להתווכח עליו, ובזה הרי נבחן רעיון באמת מוצלח.