קן בריידי מגדיר את עצמו כ"סופר, שחקן, במאי, מפיק וקורא בלתי נלאה". סיפוריו מחמש-עשרה השנים האחרונות התפרשו על פני כל (או רוב) שטחי הספרות הספקולטיבית: מדע בדיוני, פנטסיה ואימה. הוא גם אוהב מאוד תרנגולות מגומי… על פי הסיפור הנוכחי אפשר להסיק שהוא גם מלביש אותן. קורה!

לורנס אובורן, מטר שישים וחמש, רך דיבור, אב לשניים, נוהג בוולוו, מאמין בזכויות בעלי חיים, שחקן מיני-גולף בסופי שבוע, וסניגור מהשורה הראשונה בפורטלנד, העביר את מבטו מהקנה של משגר המיקרו-רימונים מעלה העשן שבלט משרוול שמאל של החליפה שלו, אל החור בגודל שלושים הסנטימטרים בקיר מעל דוכן העדים של dayincourt.com, וביקש מהעד בבקשה, בבקשה לענות על השאלה.

הגשם והאפרוריות הבלתי-פוסקת של אור הצהריים האפור של אורגון הסתננו מבעד לחור בקירות האולפן הדקים. מצלמות רשת טסו לבדוק את הנזק ולחפש גופות. כשגילו שאיש לא נפצע, הן זמזמו סביב בבית המשפט, מחפשות משהו לדווח עליו; אפילו ברך שרוטה תספיק. לורנס קיווה שהן לא ימצאו שום דבר שיוריד לו את הרייטינג. זה היה התיק הכי גדול שלו לעונה הנוכחית, והוא היה חייב לנצח בכל מחיר.

בזה אחר זה, המושבעים שבאולם, השופט, והצופים שבבית המשפט התרוממו מתחת לספסלים וחזרו למושביהם. אחדים השתעלו, וניסו לפזר בנפנוף את ריח הגופרית והסיבית הנמסה. אבל נראה שאיש לא נפגע.

"התנגדות, כבוד השופט", אמר גלנדון ג'יימס, התובע, האדם היחיד שלא צלל אל מתחת לרהיט כלשהו. "סבורני שיש לראות בזאת הפחדת עד". הוא חייך, ושיניו הבהיקו.

מצלמות הרשת מתו עליו; הן התקבצו סביבו והעבירו את התמונה שלו למיליונים שצפו בבית. מצלמות הרשת מתו עליו כי האנשים מתו עליו. הוא היה פרצוף מוכר עם חיוך-נצחי, חבר ותיק ואהוב, מישהו שתמיד היה שם למען הקהל שלו. הוא כבר היה בשטח מזה זמן רב. רוב האנשים חשבו שישאר שם לנצח.

השמועה אמרה שגלנדון ראה כל אופנה ששלטה אי פעם במערכת המשפט. הוא עבר את תנועת ההגנה בעירום של 2006, את תנועת defendyouself.com של 2009, ומאה דברים אחרים בעשר השנים שעברו מאז; עבורו, האפשרות שיחטוף רסיסים וזעזוע מוח קל לא נחשבה סכנה רצינית.

השופט הבריש קמצוץ של אבק גבס מעל הדוכן שלו.

"מר ג'יימס", אמר השופט. "למר אובורן שמורה הזכות לאתגר דרמתי מקדים, כפי שהיא שמורה לך. אתה רשאי להחזיר אותו לנרתיק, אדוני הפרקליט".

"כן, כמובן, כבודו", אמר לורנס.

הוא הודה בדממה לנשיא טרנר על חוק התקשורת של טרנר-גייטס משנת 2005. הוא לא התכוון להפחיד את העד. טוב שלא היו פצועים.

הוא התעסק עם משגר המיקרו-רימונים, אבל לא הצליח להחזיר אותו לשרוולו. הוא חיפש את הפקודה בראשו. משהו כמו חזור נשמע לו מתאים. אבל מלכתחילה הוא לא ביקש מהחליפה להשתמש בנשק. הוא התקשה לגרום לעד להגיב אליו, ונזקק פשוט לקצת עזרה; החליפה פעלה על דעת עצמה. כעת התקשה לגרום לה להגיב.

"חזור", לחש לורנס למיקרופון הדש שלו.

מצלמת רשת בודדה ריחפה מול לורנס, והעדשה שלה זמזמה בעודה מתמקדת בתקריב פניו. הוא היה בטוח שכל הרשתות מעבירות את מראה חוסר האונים שלו בול בגדיו שלו, והמילה אידיוט מרוחה עליו באותיות מהבהבות. לורנס תקף את החליפה שלו במרץ מחודש.

משחשה בעצבנותו הגוברת של לורנס, החליפה החזירה את משגר המיקרו-רימונים לשרוולה והחליקה את עצמה בשקט.

סליחה לחשה החליפה באזנייתו של לורנס.

תמיד היה איזשהו סיפור עם החליפה הזו. הוא רצה ללבוש את חליפת הורסאצ'ה השחורה, אבל ג'ודית התעקשה שילבש חליפה יוקרתית בצבע כחול כהה, מכיוון שזהו היום הגדול שלו ברשתות. היום שלו באור הזרקורים, היא אמרה. הוא לא העז לחלוק על אשתו, ובייחוד לא בנוגע לבגדים. היא לא נתנה לו אף פעם לבחור את הבגדים לבדו. היא לא נתנה לו אף פעם לקחת את בגדיו לניקוי; היא היתה בטוחה שהוא ישלם יותר מדי כסף או לא יעשה את זה כמו שצריך. היא אמרה ללבוש כחול כהה, וחליפת הז'אן פול גוטיירי הזאת היתה החליפה הכחולה כהה היחידה שהיתה לו, כך שאותה הוא לבש.

הוא הציץ לאחורי אולם בית המשפט וראה את ג'ודית יושבת שם, זרועותיה שלובות. היא אותתה לו להזדרז כבר. הוא נראה כמו אידיוט.

לורנס לא היה אדם חזק במיוחד בטבעו. האסתמה שלו התפרצה ברגעים לא נכונים, ולפעמים הוא בכה כשנחתך מניירות. הוא לא התברך ביופיו הטבעי ובקסמו של גלנדון ובאהבה שהציבור הרעיף עליו. הוא לא התברך במבטה החמור של ג'ודית. אבל הטכנולוגיה העניקה ללורנס את מה שהיה צריך כדי להיראות טוב יותר, חזק יותר ובטוח יותר בעצמו בעיני ציבור הצופים. הוא היה זקוק לכל העזרה שרק יוכל לקבל כדי לזכות בפסק דינם של המושבעים בבית.

לורנס כחכח בגרונו. החליפה שלו קלטה את הרמז, והציעה כמה רעיונות לשאלות הבהרה.

"אנסח מחדש את השאלה", אמר לורנס אמר. "מר נורטון?"

ראשו הקרח של מר נורטון הציץ מעל לשפתו של דוכן העדים המצופה קוולאר. השופט החווה לו להתרומם. נורטון נעמד ושיחק בשפם קטן ואפור. הוא אחז שבב גדול, דמוי סכין, של סיבית מהקיר.

חץ הופיע בשדה הראיה של לורנס. הוא הצביע על חתיכת הסיבית והבהב.

השתמש בהומור לטובתך, לחשה החליפה.

לורנס חייך.

"כבודו", לורנס אמר, "אני חושש שיהיה עלינו להכריז על מר נורטון כעל עד עוין אם לא יפטר מכלי הנשק שלו".

בית המשפט גיחך לשמע הבדיחה, ומצלמות הרשת קלטו הכול. נקודה לטובת ההגנה.

השופט דפק בפטיש שלו ומצלמות הרשת פנו אליו, בציפיה.

הוא חייך חיוך רחב.

"מצחיק מאוד, מר אובורן", אמר השופט. "אני חושב שאנחנו יכולים לשלול את האפשרות שמר נורטון יתקוף אותך במקל מחודד".

נורטון שמט אותו בכל מקרה, ובחן את האולם בעצבנות.

לורנס הציץ בפלט שעל דש החליפה שלו. שתיים מארבע הרשתות הראו שההגנה מובילה, אבל לא בהרבה. שתי האחרות העדיפו בבירור את התביעה.

"מר נורטון", הוא אמר, "ניסיתי לקבוע מתי היתה הפעם הראשונה שבה פגשת את מרשי. אתה מזהה את הנאשם, נכון?"

לורנס החווה בראשו אל הנאשם, מרשו, מר קיילב רוברטסון. רוברטסון היה אדם מכוער. הוא עמד לעין הציבור במשך השבועיים האחרונים. אנשים שנאו אותו; אנשים אהבו אותו. אבל כולם הסכימו שהוא, ללא ספק, אחד מהאנשים המכוערים ביותר באמריקה.

האף שלו היה האף הגדול ביותר שנראה אי פעם על בן אדם בהיסטוריה המתועדת. צהובוני הרשת חיברו כותרות בסגנון קיילב "סיראנו" – הקניבל הקוקו קוצץ הקטינים מקליבלנד או "רוקסאן" רוברטסון הרעבתן. (אף על פי שרוברטסון לא היה מקליבלנד, לא אובחן כחולה נפש, ואכל רק ילד אחד, אכן היה לו אף מהאגדות). הסיפור שבה את תשומת לב העולם.

"זה תלוי למה אתה קורא מזהה", אמר נורטון.

"כבוד השופט", אמר לורנס.

"בסדר", אמר השופט. "בסדר, הוא עד עוין. אה מרוצה, מר אובורן? אתה יכול לחקור אותו עכשיו כמו בחקירה נגדית". השופט פנה לנורטון. "אתה חייב לענות לשאלות שלו ישירות, מר נורטון".

"תודה לך, כבודו", אמר לורנס. "מר נורטון, כבר פגשת בעבר את מרשי, מר קיילב רוברטסון, נכון?"

"כן", אמר נורטון.

"אתה טוען שפגשת אותו לראשונה בספטמבר, נכון?"

"כן".

"בספטמבר של השנה שעברה?"

"כן".

"אז", לורנס אמר. "אתה אומר שלא הכרת אותו לפני ספטמבר 2014?"

"זה נכון".

"ואז הפכת ליועצו הכלכלי של הנאשם?"

"כן", אמר נורטון.

לורנס עצר לרגע, פנה אל מצלמות הרשת.

"מעניין".

הוא פנה חזרה אל העד.

"יש לי קישור של BPMnet לשיחה שבמהלכה אתה ומר רוברטסון דנתם במחירו הגבוה של החינוך בעולם ההייטק, מתאריך 17 ביולי, 2014".

"מה?" אמר נורטון, עיניו פעורות.

"זה נכון", לורנס אמר ושלף קישור רשת אלחוטי מכיסו. הוא נופף בו כלפי אולם בית המשפט. "ואני משוכנע שהשיחה הזו תוכיח לכל מי שנוכח כאן היום שמרשי לא אשם בקניבליות פלילית".

מצלמות הרשת נאבקו על המיקום הטוב ביותר כדי להתמקד על ידו של לורנס כאשר הוא לחץ על הכפתור שיציג את הראייה החדשה.

לורנס לחץ. כולם הביטו במרקע שהופיע מאחורי הספסל. הוא היה ריק.

לורנס מצמץ, ולחץ שוב. המסך נותר ריק למשך שתי שניות, ואז התפרץ ב"שלג" דיגיטלי, מלווה בפס-קול רועם שנשמע כמו מבול של כדורי מסבים על גג אלומיניום זול. הנוכחים בבית המשפט צעקו וכיסו את אוזניהם בכפות ידיהם.

אפשר לעזור? לחשה החליפה ללורנס.

"ששש", לחש לורנס חזרה.

לורנס טפח על הקישור האלחוטי, ואז דפק אותו על השולחן כמה פעמים. ללא תוצאה.

אני יכולה לעזור, אמרה החליפה.

ריח העצה המוטעית האחרונה שהעניקה לו חליפת הז'אן פול גוטיירי ריחף עדיין באוויר, ואוזניו של לורנס עוד צלצלו ממנה. נראה שכולם מנצלים אותו כל הזמן. לטעמו, היה זה מטופש לירות כדי להפחיד את העד, אבל החליפה לא תהיה זו שתסתבך בצרות. לא, רק לורנס יסתבך. אבל, זה דווקא כן העלה את הרייטינג של הסנגוריה. לעולם אי אפשר לדעת מה ימצא חן בעיני האנשים בבית. והחליפה עזרה לו לזכות בכמה נקודות בזכות העצה שלה על השימוש בהומור.

לורנס הציץ בדש שלו. הרייטינג שלו היה בצניחה. אם יחדל מפעילות יהיה זה מוות בטוח. אם לא יעשה משהו – מהר – המשפט אבוד. הוא ניגב את הזיעה ממצחו והחליט, באחת הפעמים הראשונות בחייו, לקחת פיקוד, להחליט החלטה חשובה. באופן אירוני, פירוש ההחלטה היה להניח לחליפה לקבל שליטה.

"בסדר", לחש. "עשי מה שצריך".

לורנס העמיד פנים שהוא מתקן את הקישור האלחוטי.

הרעש פסק, השלג נעלם, והלוגו של BPMnet הופיע על הרקע. ואז הופיעה תמונה של שני גברים. אחד מהם היה בבירור נורטון, עם אותה קרחת ואותו שפם קטן; האחר חייב היה להיות רוברטסון, ולו רק על פי האף.

שני הגברים ישבו בחדר צ'ט וירטואלי של BPMnet, ערומים לחלוטין, אבריהם המוצנעים מכוסים בכתמים אפורים מטושטשים.

"אתה אומר שאני צריך לאכול את הילדים שלי?" אמר רוברטסון.

רוברטסון נעמד, והכתמים האפורים לא היו מהירים מספיק. נשמעה אנחה קולקטיבית באולם בית המשפט, ומצלמות הרשת זמזמו, מאמתות את ההנחה של צהובוני הרשת בנוגע לגודל אפם של גברים.

"לא", אמר נורטון. "מובן שלא. אני אומר שאתה צריך לאכול אחד מהם".

"למה שאני אעשה את זה?" אמר רוברטסון.

"כלכלה פשוטה, קיילב. יש לך ארבעה ילדים, נכון? אז אתה לא יכול להרשות לעצמך לשלוח את כולם למכללה. אמרת את זה בעצמך. כל שנה זה נעשה יקר יותר. תחשוב מה יקרה אם תאכל אחד מהם עכשיו… בן כמה הכי מבוגר?"

"אה", רוברטסון גמגם. הוא התיישב חזרה. "קייטי בת 15".

"בסדר, אז אתה אוכל את קייטי עכשיו, ותראה מה זה, ישר אתה מרוויח שנים של חיסכון. אתה יכול לחסוך את הכסף שהיית מוציא עליה ולהשקיע אותו בחינוך שלושת הילדים האחרים שלך. השקעה לעתיד, לא רעיון טוב?"

"זה מה שאתה באמת חושב?" רוברטסון שאל.

"בטח. אני רואה החשבון שלך כבר חמש שנים, קיילב. נתתי לך אי פעם עצה גרועה?"

"לא", אמר רוברטסון, שנראה מבולבל.

המרקע התרוקן. האולם יצא מכליו.

לורנס עמד, פעור עיניים. "מאיפה השגת את זה?" הוא לחש לחליפה. "היה לי רק עותק גרוע שהגיע רק עד הקטע שבו רוברטסון אומר 'קייטי בת 15'".

נכנסתי לרשתות החדשות הישנות כשהתעסקת בקישור האלחוטי, לחשה הז'אן פול גוטיירי. פרסמו את זה ב alt.cannibalism.menwithbignoses.

השופט דפק בפטיש כדי להרגיע את המהומה.

עכשיו תפסת אותו, הבטיחה ללורנס לחישה נוספת. הוא קפץ לעמידה, חש איך מחלחל בו הבטחון העצמי.

"התנגדות", אמר התובע. "אנחנו לא יודעים מאין הגיעה הראיה הזו".

"אתה מטיל ספק באותנטיות של סמל הצ'ט של BPMnet?" לורנס אמר. אפילו גלנדון לא יהיה נועז מספיק לבייש את המממנים של בית המשפט. לורנס הרגיש שהוא על הגל. החליפה גיבתה אותו.

עמוד ישר, תחייך, ותקרין בטחון עצמי בפני השופט. לורנס שמע לעצה זו.

"נדחית", אמר השופט. "המשך בבקשה, מר אובורן".

עכשיו, תכניס לנורטון.

לורנס פנה והצביע על נורטון.

"האדם הזה היה רואה החשבון של מר רוברטסון במשך חמש שנים. האדם הזה, עליו הנאשם הסתמך בכל החלטה כלכלית, אמר לו להשקיע השקעה מבוססת והוא הוליך אותו שולל וגרם לו לחשוב שהיא לטובתו. הדבר היחיד בו אשם מר רוברטסון הוא שיפוט גרוע בבחירת רואה החשבון שלו".

"התנגדות", צעק גלנדון. "אי אפשר להגיד שזה בסדר לאכול את הילדים שלך רק בגלל שמישהו אומר לך שזאת דרך טובה לחסוך כסף".

פנה לרגשות המשפחתיים של הקהל.

"אני אומר", אמר לורנס, "שמידת ההשפעה שהפגין מר נורטון על הנאשם מראה שהוא תמרן אב אוהב בכך שפנה למחויבות הכלכלית שלו למשפחה כולה".

"זה מגוחך!" גלנדון צרח. הוא הלם באגרופו בשולחן, ופניו העלו לרגע גלים. תווי פניו התקמטו, ופרצופו איבד חלק מהברק.

"ארר", אמר השופט. "נדחית".

"מה?" אמר גלנדון.

לורנס הציץ בדש שלו. המספרים שלו המריאו.

כל הנוכחים באולם נעצו את עיניהם בתמורה שהתחוללה בגלנדון. החליפה שלו התקלקלה בבירור, והוא נאבק לגרום למחולל התמונה לעבוד כמו שצריך. אבל כבר היה מאוחר מדי; מצלמות הרשת מתו על זה.

ועכשיו, חסל אותו.

"וכמו כן", אמר לורנס, "אני חושב שצריך להעמיד לדין את מר נורטון בגלל העוול הנורא שהוא גרם לנאשם". ואז הוא התיישב, וחיכה.

"תודה", לחש לחליפה. "תודה שעזרת לי להחזיק מעמד".

על לא דבר, לחשה החליפה. אבל לא עשיתי שום דבר מאז הווידאו. לא היית זקוק לעזרתי. הסתדרת יופי לבדך.

הסתדרת יופי לבדך, הדהדו מחשבותיו של לורנס.

והוא הבין, כך באמת היה.

---

השופט חיבר את פסק הדין.

"המושבעים בבית מסכימים אתך, מר אובורן", אמר השופט. "מר רוברטסון נמצא זכאי בידי חבר מושבעים של שנים עשר מיליון אנשים".

האולם התפרץ בשטף של מלמולים. מר רוברטסון חייך ונאנח בהקלה.

"וכמו כן", אמר השופט, "מר נורטון יעמוד כנראה לדין בעצמו".

"באיזו אשמה?" אמר נורטון, שהובל מדוכן העדים, בו התמוטט במהלך האשמות שהטיח בו לורנס.

"פרקליטי מחוז הבית עדיין לא הגיעו למסקנה, אדוני", אמר השופט. "אבל אני סמוך ובטוח שהדבר יוחלט לפני שנצא לחדשות הרשת".

"לא", צרח נורטון. הוא השתחרר מהשומר שהוביל אותו והרים את חתיכת הסיבית החדה שנשברה. הוא זינק לעבר לורנס.

ללורנס, שעמד ופניו כלפי קיילב רוברטסון אסיר התודה, לא היה זמן להסתובב ולהגיב.

אבל לחליפת הז'אן פול גוטיירי היה זמן, והיא שלפה את מטול הרימונים מהשרוול. הפעם, הקליע הנפיץ הטיח את נורטון דרך הקיר, ליד החור שיצר הרימון הקודם. פיצוץ קטן מבחוץ זעזע את הבניין. אור שמש חדר מבעד לחור החדש. מזג האוויר בחוץ בכל זאת השתפר.

מצלמות הרשת התרוצצו בכל עבר, ודי נהנו מהעניין.

בסדר, לחשה החליפה. אז הפעם היית צריך עזרה.

אבק גבס וחתיכות של סיבית נחו על החליפה.

"תראה את הבגדים שלך", אמרה ג'ודית. היא רק הגיעה אל לורנס, וכבר היתה במצב ניג'וס. נצחונו לא יארך זמן רב אם יניח לה לרדת עליו בשארית היום.

היא ניסתה להבריש ממנו את האבק, אבל הוא היה עבה ושקע באריג, במקומות רבים.

חליפת הז'אן פול גוטיירי אחסנה את מטול הרימונים וניסתה להחליק את עצמה שוב, אבל נותרה סתורה במקצת.

לא יזיק לי בכלל ביקור במכבסה, לחשה החליפה.

לורנס פשט את המקטורן והביט בתווית. ז'אן פול גוטיירי: שום חליפה של שם אחר לא תזיין למתחרים את הצורה. ניקוי יבש בלבד.

הוא שב ולבש את המקטורן.

ג'ודית המשיכה לקשקש על מצב החליפה.

"אני מכיר מכבסה ממש טובה ברחוב ברנסייד", אמר לורנס. שם ניקה גלנדון את החליפות שלו.

"הם בטח יקרים נורא", אמרה ג'ודית. "נחזור הביתה ואני אקח אותה ביום שני למכבסה של יאנג. בוא".

"אני יכול לטפל בזה בעצמי", לורנס אמר.

ג'ודית הפסיקה לקשקש והתרחקה ממנו צעד אחד.

הוא הולך לקבל חתיכת חשבון על הניקוי היבש הזה וג'ודית תכעס עליו במשך שבועות, אבל על הזין שלו. ההבעה שראה על פניה היתה שווה את הכל.

"וגם", הוא הוסיף, "אולי אני אקנה עוד חליפה. שחורה".

ג'ודית נעצה בו מבט בזמן שלורנס הפנה את גבו אליה, אל מצלמות הרשת ואל בית המשפט.

"את באה?" שאל את ג'ודית בעודו מתרחק. אבל לא ממש היה לו אכפת אם כן או לא.

התחשק לו לעשות משהו לבדו.

כל הזכויות שמורות © 2002, קן בריידי. פורסם במקור בTalebones מס' 24.

---

קן בריידי – האתר