הביקורת נכתבה טרם פרסום התרגום העברי של הספר.

טד צ'יאנג הוא תופעה. מאז 1991 ועד היום כתב שמונה סיפורים בלבד, ולמרות זאת הוא נחשב לאחד הסופרים המשובחים והמעניינים ביותר בתחומי הז'אנר. השנה קובצו לבסוף כל כתביו לאוסף לא עבה במיוחד וניתן ליהנות מהם במרוכז. וכדאי. כדאי מאד, לעשות זאת. כי ברשותו של צ'יאנג, המחבר ספרי מחשבים למחייתו, מצוי אחד המוחות המקוריים ביותר שניתן למצוא אצל איזשהו סופר. סיפוריו שונים זה מזה הן בטכניקת הכתיבה והן מבחינת אספקטים נוספים כעיצוב דמויות, עושר תיאורי ושאר מרכיבי סיפורת מוכרים, ולמרות זאת, כל אחד מהסיפורים שכתב, גם אלה הפחות טובים (כן, יש גם כאלה) מציג נקודת מבט שונה, מרתקת, מקורית ללא כל-ספק ומסעירה, עלינו ועל החברה בה אנו חיים. סיפוריו הם מדע בדיוני במיטבו; מדע בדיוני הפורץ גבולות בלי חשבון, שובר את החוקים ומשחק איתם כפי שלא נעשה כבר זמן רב. צ'יאנג הוא אחת הסיבות הטובות ביותר כיום לקרוא מדע בדיוני.

ברבים בסיפוריו, כמעט בכולם, צ'יאנג אוהב לשאול 'מה אם?' – מה אם דברים אינם כפי שהם נראים? מה אם הגיהנום וגן-העדן היו מציאות מוחשית ולא תפיסות ערטילאיות? מה אם החוקים המתמטיים אינם מה שאנו חושבים? מה אם כל הביולוגיה שלנו היתה מתבססת על עקרונות מיסטיים ולא מדעיים? מה אם השפות בהן אנחנו מדברים וחושבים מגבילות את יכולת התפיסה שלנו, ומה אם לימוד שפה זרה לחלוטין יערער את התפיסות הללו? מה אם לאנשים מסוימים באמת היו כוחות על? מה אם יופיים של אנשים הוא באמת רק בעיני המתבונן? ומה יהיו ההשפעות החברתיות של כל השאלות הללו. צ'יאנג מצליח באמצעות התהיות הללו להביט על החברה והתרבות שלנו, ולמקד חצים קטנים, לפעמים ארסיים מאד, למקומות חשובים ורגישים.

"מגדל בבל", הסיפור הפותח את הספר, והראשון שצ'יאנג פרסם מעולם, הוא אחד הסיפורים המרהיבים שבאוסף. יותר משזהו סיפור, זהו תיאור של עולם. אבל איזה תיאור, ואיזה עולם. הסיפור הזה, המתרחש בבבל העתיקה, בזמן בניית המגדל האגדי המפורסם, הוא כל כך מרהיב, כל כך מופלא, כל כך פרוע בתפיסת העולם שלו, שהמחשבה הראשונה שעברה במוחי בזמן הקריאה היתה שזה צריך להיות סרט של טרי גיליאם.

גיבור "מגדל בבל", היללום, הוא בנאי צעיר הנשלח ממקום הולדתו אל בבל כדי להצטרף אל הצוות העצום של בוני המגדל. כבר כשהוא מגיע – והוא עדיין אדם צעיר – מתנשא המגדל לגובה עצום ובלתי נתפס. הסיפור עוקב אחר החודשים בהן מטפס היללום אל ראש המגדל (כן, חודשים), ואחרי-כן השנים הנוספות אותן הוא מבלה בראש המגדל, בקרב הצוות הבונה ומגביה את ראש המגדל כדי שייגע בשמיים. במהלך הטיפוס והבניה, נפרשת בפנינו תמונת עולם מרהיבה, המכה בקורא בעוצמה שלא תתואר בעת הקריאה, וממשיכה להכות ולהפתיע גם בסופו. "מגדל בבל" איננו סיפור קלאסי. אין בו דרמה, והגיבור נמצא בו אך ורק כדי לסייע בידי המחבר לתאר את העולם בו הוא נמצא. אבל איזה עולם, איזה תיאור.

הספור הבא בספר, "להבין", הוא מעין פרק שמעולם לא הופק עבור "תיקים באפלה", הנותן הארה ומבט שונה על סופר גיבורים. לטעמי, זהו אחד הסיפורים החלשים יותר שבספר, ויחד עם זאת: גם סיפור חלש של צ'יאנג הוא פנינה קטנה.

"חלוקה באפס", מספר על מתמטיקאית מבריקה המגלה כי כל התפיסות שלה, ושל העולם כולו, לגבי מהותה של המתימטיקה – שגויות מהיסוד. וכמובן, אם המתימטיקה אינה מה שחשבנו שהיא, כך גם העולם. הסיפור מתרכז בהשפעה שיש לגילוי הזה על חייה האישיים, ונראה כמעין חזרה כללית, סרטוט, לקראת אחת משתי יצירות המופת האמיתיות של צ'יאנג, "סיפור חייך", וזהו אכן הסיפור הבא באוסף.

"סיפור חייך", שהעניק לאוסף את שמו, הוא תענוג צרוף, יצירת מופת של ממש. במסווה של סיטואצית מדע בדיוני קלאסית, מפגש ראשון עם חיזרים, מתאר צ'יאנג את השפעתה של השפה על תפיסת העולם, המציאות ואפילו הזמן. גיבורת הסיפור היא בלשנית הנבחרת על-ידי הממשלה ללמוד את שפתם של חיזרים שספינתם החלה להקיף את כדור הארץ. ככל שמעמיק תהליך הלימוד שלה, כך משתנה נקודת המבט שלה על העולם. במקביל, מובא סיפור מערכת היחסים שלה עם בתה, ואי שם במהלך הסיפור יתחברו שני קווי הסיפור הלכאורה נפרדים האלה לאחד מסיפורי המדע הבדיוני המרגשים והחכמים שנכתבו אי פעם. כל מילה נוספת תהיה בגדר ספוילר.

לאלה מביניכם שאנגלית אינה שגורה על שפתותיהם, הסיפור תורגם במסגרת "מיטב סיפורי המדע הבדיוני" (ובעצם, גירסה מקוצצת של קובץ המד"ב הטוב של השנה מספר 4 בעריכת דיוויד הרטוול) בהוצאת "אופוס". לא קראתי את התרגום, אולם אני מקווה שהצליח להעביר את הדקויות המרובות של השפה האנגלית שהמקור כה מצטיין בהן. זהו סיפור על שפה והשפעותיה, ותרגום מדויק לסיפור שכזה הוא חובה של ממש.

"שבעים ושתיים אותיות", הסיפור הבא באוסף, הוא יצירת המופת הנוספת של צ'יאנג. סיפור המתרחש באנגליה הויקטוריאנית של יקום חלופי בו הביולוגיה מתבססת על עקרונות שונים לגמרי מאלה המוכרים לנו. הסיפור מחבר בין שני רעיונות אגדתיים: סיפור הגולם ותיאוריית הרפורמציה, שרווחה בחוגים מסוימים במאות הקודמות ואשר בבסיסה עומד הרעיון שכל האורגניזמים הקיימים והעתידיים – עד סוף כל הדורות – קיימים באופן מושלם בתאי הזרע של הוריהם. חלקם מגיע לידי קיום, חלקם לא. החיבור המופלא של שני הרעיונות הללו, וההשלכות החברתיות שלהם – אשר מהוות חלק ניכר מהסיפור – מביאים ליצירתו של אחד מסיפורי המדע הבדיוני/פנטסיה/היסטוריה-חלופית המקוריים ביותר שנכתבו אי פעם. סיפור נועז ופרוע, עשיר בתיאורים המזכירים תמונת שמן עתירת שכבות, ויזואלי להפליא, וראוי לכל סופרלטיב שאי פעם ניתן לו. שבעים ושתיים האותיות שבכותרת הסיפור, אגב, הן אותיות עבריות ומתייחסות לקבלה היהודית. כשיופיע, בעוד חודשים ספורים, התרגום העברי לסיפור הזה, יהיה מעניין להשוות בין המקור האנגלי לסיפור המתורגם.

"The Evolution of Human Science" הוא הסיפור הקצר ביותר שצ'יאנג – סופר המעדיף לרוב לכתוב נובלות ארוכות – כתב אי פעם. שני עמודים בלבד שנכתבו לצורך פרוייקט שנת אלפיים של מגזין "נייצ'ר" (זה ש"בדיקת מציאות" של דיוויד ברין שתורגם ל"בלי פאניקה", גם כן נכתב עבורו). זהו סיפור משעשע למדי, מעין בדיחה למדענים וחוקרים, על הדרך בה יתבצע מחקר מדעי בעתיד הלא רחוק.

"גיהינום הוא היעדרו של אלוהים" הוא סיפורו האחרון של צ'יאנג, שזכה השנה בפרס ההוגו, ובצדק. זהו סיפור שלא החליט אם הוא מיזנטרופי או הומני, ובניגוד ל"שבעים ושתיים אותיות" שמבחינה תיאורית וטכניקת כתיבה היה תמונת שמן עשירה בפרטים, "גיהינום" הוא שירטוט קליל עמוס סרקזם המצויר ביד אמן. אין לכל אורכו של הסיפור הזה ולו שורת דיאלוג אחת לרפואה, מה שלא מפריע לדמויות המטורללות שבו לדבר ללא הרף.

הסיפור מתרחש ביקום מטורף לחלוטין בו גן עדן וגיהנום הם לא תפיסות מופשטות אלא מקומות מוחשיים הקיימים לצד העולם בו אנו חיים, וביקורי מלאכים מהשמיים מתרחשים לעיתים תדירות. כאשר עוזב אדם את עולם החיים, ניתן לראות את נשמתו פורחת מעלה אל גן העדן, או מטה, אל הגיהינום. ההשפעות החברתיות של מציאות הזויה זו הן , איך לא, מרחיקות לכת. צ'יאנג מחבר את המציאות הזו אל תרבות המטיפים הפונדמטליסטים הפושה בחברה האמריקאית כסרטן, ומצליח לומר משהו מריר מאד על החברה האמריקאית בפרט, ועל המין האנושי המורכב מפרטים טיפשים, בכלל. יחד עם זאת, הוא לא מאבד את האמפתיה לגיבוריו, ומרחם עליהם כמעט באותה מידה בה הוא לועג להם.

מסיים את האוסף סיפור חביב ועוקצני להפליא על תפיסת היופי האנושי בשם "לאהוב את מה שרואים: תעודה" המתרחש באמריקה בה ניתן לתת לילדים צעירים גלולה שתנטרל את האזור במוח המבחין ביופיים החיצוני של אנשים, ותאפשר לכולם להתייחס רק ליופי האמיתי של אדם. תארו לכם: בראד פיט וקריימר נראים לאדם שלקח גלולה שכזו שווים מבחינת המראה החיצוני. הם ייראו שונים, כמובן, וניתן יהיה להבחין ביניהם, אבל היופי (או מה שאני מחשיבים כיופי) יראה זהה. גיבורת הסיפור מתלבטת אם כאשר תגיע לגיל 18, תממש את זכותה להפסיק לקחת את הגלולה, או לא. זהו גם הסיפור היחיד בספר שנכתב במיוחד עבורו ולא פורסם קודם במקומות אחרים.

מרתקות במיוחד הרשימות שצירף לכל אחד מהסיפורים, ובהן מתאר בקצרה את הליך הכתיבה וכיצד חשב על הרעיון. מעין ערוץ "קומנטרי" בסרט די.וי.די.

טד צ'יאנג, אם לא הבנתם עד עכשיו, הוא סופר מופלא. רמתם של סיפוריו אינה תמיד שווה, אבל תמיד תמצאו בהם נקודות מבט שלא חשבתם עליהם, וכשהוא כותב את סיפוריו הטובים, הוא כותב יצירות מופת של ממש.

יום אחד, אני מקווה, הוא יכתוב ספר באורך מלא, וליום הזה אני מצפה בכיליון עיניים. עד אז נסתפק בסיפוריו הקצרים המונפקים אחת לכמה שנים, ונתפלל לישות כלשהי שאינה אלוהים (כי צ'יאנג, זה ברור, לא מאמין בו) שלא יפסיק לכתוב לעולם.