קץ הילדות \ ארתור סי קלארק
מאת המערכת
תקציר: מאז בואם של השליטים הפך כדור הארץ לגן עדן עלי אדמות. רעב, חולי ופשע כלו מן העולם, בני האדם חיים באושר ובעושר – ועדיין היו כאלה שמצאו זמן לשאול את השאלה העתיקה שמעולם לא זכתה לתשובה: "לאן ממשיכים מכאן?" סר ארתור סי. קלארק מגולל ספק אוטופיה וספק דיסטופיה על אודות השלב הבא בהתפתחות המין האנושי, באחת מהטרגדיות הגדולות של הספרות המערבית המודרנית. מהי מטרתם של השליטים? מדוע באו? ומהו המחיר אותו עתידה האנושות לשלם תמורת החסדים שהם מרעיפים על בני האדם?
בספר זה פורש קלארק את תפישתו האישית בנוגע לעתיד המין האנושי, תפישה אותה הוסיף לפתח מאוחר יותר ביצירות כגון '2001 אודיסיאה בחלל', ומעלה שאלות נוקבות בנוגע לאתגרים העומדים בפני המין האנושי עם בוא המאה ה-21.
"קץ הילדות" הוא ספרו החשוב ביותר של קלארק, ומאז יצא לאור לפני כחמישים שנה הוא מופיע באופן קבוע ברשימת עשרת ספרי המדע הבדיוני הטובים בכל הזמנים. הספר השפיע על עשרות יצירות ספרותיות, קולנועיות וטלוויזיוניות שבאו אחריו, והתווה את הדרך אל העתיד.
פרק 2
המזכיר הכללי של האומות המאוחדות עמד ללא תנועה לצד החלון הגדול, בוהה בתנועה הזוחלת של רחוב 43. הוא תהה לעתים אם טוב לאדם כלשהו לעבוד בגובה כזה מעל חבריו בני האנוש.
ניתוק הוא טוב ויפה, אבל הוא יכול להוביל בקלות כה רבה לאדישות. ואולי פשוט ניסה לחפש נימוקים לחוסר החיבה שחש כלפי גורדי שחקים, חוסר חיבה שעדיין לא נחלש לאחר עשרים שנה בניו-יורק?
הוא שמע את הדלת נפתחת מאחוריו, אבל לא הפנה את ראשו כשפייטר ואן רייברג נכנס לחדר. התרחשה ההפוגה הבלתי נמנעת כשפייטר התבונן בתרמוסטט בחוסר שביעות רצון, שכן הבדיחה הקבועה היתה שהמזכיר הכללי נהנה לחיות במקרר. סטורמגרן המתין עד שעוזרו הצטרף אליו ליד החלון, ואז קרע את מבטו מהנוף המוכר אך המרתק תמיד שמתחת.
"הם מאחרים", אמר. "ויינרייט היה צריך להיות כאן לפני חמש דקות".
"עכשיו שמעתי מהמשטרה. יש איתו שיירה רצינית, וזה סיבך את התנועה. הוא צריך להגיע בכל רגע".
ואן רייברג עצר לרגע, ופתאום הוסיף, "אתה עדיין בטוח שזה רעיון טוב לפגוש אותו?"
"אני חושש שקצת מאוחר לסגת מכך עכשיו. אחרי הכול, הסכמתי – למרות שכידוע לך, זה לא היה רעיון שלי".
סטורמגרן הלך לשולחן העבודה שלו ושיחק במשקולת הנייר המפורסמת שלו, העשויה מאורניום. הוא לא היה עצבני – רק מהוסס. הוא שמח שויינרייט איחר, שכן הדבר יעניק לו יתרון מוסרי קל בתחילת הריאיון. זוטות כאלה שיחקו תפקיד גדול יותר בעניינים אנושיים מכפי שכל אדם המחשיב היגיון ותבונה עשוי לרצות.
"הנה הם!" אמר ואן רייברג פתאום, מצמיד את פניו לחלון. "הם באים בשדרה – לפחות שלושת אלפים, הייתי אומר".
סטורמגרן לקח את מחברתו והצטרף לעוזרו. במרחק חצי מייל התקדם המון קטן אך נחוש לעבר בניין המזכירות. הם נשאו שלטים שלא ניתן לפענחם במרחק זה, אבל סטורמגרן ידע מה כתוב בהם. תוך זמן קצר שמע, עולה מעל צליל התנועה, את המקצב המאיים של קולות מדקלמים. הוא חש גל פתאומי של גועל. העולם ודאי סבל די והותר המונים צועדים וסיסמאות כועסות!
ההמון הגיע כעת לצד הבניין. הם ודאי ידעו שהוא צופה, שכן פה ושם הונפו אגרופים באוויר, מלאי מודעות עצמית. הם לא התריסו כנגדו, למרות שהמחווה נועדה בבירור לעיניו של סטורמגרן. כפי שננסים עשויים לאיים על ענק, כך הופנו האגרופים הזועמים האלה לעבר השמים, חמישים קילומטרים מעל ראשו – נגד ענן הכסף הנוצץ שהיה ספינת הדגל של צי השליטים.
וסביר להניח, חשב סטורמגרן, שקרלאן צופה בכל העניין ונהנה מאוד, שכן הפגישה הזאת לא היתה מתרחשת אלמלא יוזמתו של המשגיח.
היתה זו הפעם הראשונה שסטורמגרן פגש את ראש ליגת החירות. הוא הפסיק לתהות אם זו פעולה חכמה, שכן תוכניותיו של קרלאן היו לעתים קרובות סבוכות מכדי שבני אנוש יבינו אותן. במקרה הגרוע ביותר, סטורמגרן לא ראה כל נזק מהותי שעלול להיגרם. אם היה מסרב לפגוש את ויינרייט, הליגה היתה משתמשת בכך כתחמושת נגדו.
אלכסנדר ויינרייט היה גבר גבוה ונאה בסוף שנות הארבעים לחייו. הוא היה, ידע סטורמגרן, ישר לחלוטין ולפיכך מסוכן כפליים. אבל הכנות הברורה שלו הקשתה לסלוד ממנו, למרות הדעות שעשויות להיות לאדם בנוגע למטרה אותה ייצג – וכמה מהתומכים שמשך לשורותיו.
סטורמגרן לא בזבז זמן לאחר ההיכרויות המזורזות והמאומצות מעט של ואן רייברג.
"אני מניח", החל, "שהמטרה העיקרית של ביקורך היא למחות באופן רשמי נגד תוכנית הפדרציה. אני צודק?"
ויינרייט הנהן בסבר פנים חמור.
"זאת המחאה העיקרית שלי, אדוני המזכ"ל. כידוע לך, במשך חמש השנים האחרונות ניסינו לעורר את הגזע האנושי לנוכח הסכנה שעומדת בפניו. המשימה היתה קשה, שכן רוב האנשים נראים שמחים לתת לשליטים לנהל את העולם כרצונם. ובכל זאת, יותר מחמישה מיליון פטריוטים, מכל הארצות, חתמו על העצומה שלנו".
"זה לא מספר מרשים במיוחד מתוך שני מיליארד וחצי".
"זה מספר שלא ניתן להתעלם ממנו. ועל כל אדם שחתם יש רבים שיש להם ספקות כבדים בנוגע לחוכמה, שלא לדבר על הצדק, בתוכנית הפדרציה הזאת. אפילו המשגיח קרלאן, למרות כל כוחותיו, לא יכול למחות אלף שנות היסטוריה במחי עט".
"מה יודע מישהו על כוחותיו של קרלאן?" השיב סטורמגרן. "כשאני הייתי נער, האיחוד האירופי היה רק חלום – אבל כשהתבגרתי הוא הפך למציאות. וזה היה לפני הגעתם של השליטים. קרלאן רק מסיים את העבודה שאנחנו התחלנו".
"אירופה היתה ישות תרבותית וגיאוגרפית. הדבר אינו נכון לעולם כולו – זה ההבדל".
"בעיני השליטים", השיב סטורמגרן בלעג, "סביר להניח שהעולם קטן בהרבה מכפי שאירופה נראתה לאבות אבותינו – וההשקפה שלהם, כך נראה לי, בוגרת יותר מאשר שלנו".
"אני לא חולק בהכרח על הפדרציה כמטרה סופית – למרות שרבים מתומכי עשויים שלא להסכים. אבל היא חייבת לבוא מבפנים – לא להיכפות מבחוץ. עלינו לקבוע את גורלנו שלנו. אסור שתהיה עוד התערבות בעניינים אנושיים!"
סטורמגרן נאנח. הוא שמע כל זאת מאה פעמים בעבר, והוא ידע שהוא יכול רק לענות בתשובה הישנה שליגת החירות סירבה לקבל. הוא האמין בקרלאן, והם לא. זה היה ההבדל היסודי, ולא היה דבר שהוא יכול לעשות בקשר לכך. למרבה המזל, גם לא היה דבר שליגת החירות יכלה לעשות.
"הרשה לי לשאול אותך כמה שאלות", אמר. "האם אתה מכחיש שהשליטים הביאו ביטחון, שלום ושגשוג לעולם?"
"זה נכון. אבל הם לקחו את החירות שלנו. לא על הלחם לבדו –"
"יחיה האדם. כן, אני יודע – אבל זה העידן הראשון שבו כל אדם יכול להיות בטוח שיזכה ללחם. בכל מקרה, איזו חירות איבדנו לעומת מה שהשליטים העניקו לנו לראשונה בהיסטוריה האנושית?"
"החירות לשלוט בחיינו, תחת הנחייתו של האל".
סוף-סוף, חשב סטורמגרן, הגענו ללב העניין. בבסיסו, הסכסוך הוא דתי, למרות כל הניסיונות להסוות זאת. ויינרייט מעולם לא נתן לך לשכוח שהוא איש דת. למרות שהוא כבר לא ענד את צווארון הכמורה, איכשהו קיבלת תמיד את הרושם שהצווארון עדיין שם.
"בחודש שעבר", ציין סטורמגרן, "חתמו מאה בישופים, קרדינלים ורבנים על הכרזה משותפת של תמיכה במדיניות המשגיח. דתות העולם מתנגדות לך".
ויינרייט נד בראשו בהכחשה זועמת.
"רבים מהמנהיגים עיוורים. השליטים השחיתו אותם. כשהם יבינו את הסכנה, אולי יהיה מאוחר מדי. האנושות תאבד את היוזמה ותהפוך לגזע כפוף".
היתה שתיקה לרגע. אז השיב סטורמגרן.
"עוד שלושה ימים אפגש שוב עם המשגיח. אסביר לו את ההסתייגויות שלכם, שכן חובתי היא לייצג את השקפות העולם. אבל זה לא ישנה דבר – אני יכול להבטיח לך זאת".
"יש עוד עניין אחד", אמר ויינרייט באטיות. "יש לנו הסתייגויות רבות בנוגע לשליטים – אבל מעל לכול אנחנו מתעבים את הסודיות שלהם. אתה בן האנוש היחיד שאי-פעם דיבר עם קרלאן, ואפילו אתה מעולם לא ראית אותו! האם זה מפתיע שאנו מפקפקים במניעים שלו?"
"למרות כל מה שהוא עשה למען האנושות?"
"כן – למרות כל זאת. אני לא יודע מה מטריד אותנו יותר – היות קרלאן כול יכול, או הסודיות שלו. אם אין לו מה להסתיר, למה הוא לא חושף את עצמו? בפעם הבאה שתשוחח עם המשגיח, מר סטורמגרן, שאל אותו זאת!"
סטורמגרן שתק. לא היה דבר שהוא יכול לומר על כך – לפחות לא דבר שישכנע את בן שיחו. הוא תהה לעתים אם באמת הצליח לשכנע את עצמו.
זה היה, כמובן, מבצע קטן מאוד עבורם, אבל עבור כדור הארץ זה היה הדבר הגדול ביותר שקרה אי-פעם. לא היתה כל אזהרה כשהספינות הגדולות זרמו מהמעמקים הלא ידועים של החלל.
היום הזה תואר פעמים אינספור בספרות, אבל איש לא האמין באמת שהוא יבוא. כעת הוא הגיע פתאום. הצורות הנוצצות והשקטות שהיו תלויות מעל כל מדינה היו סמל של מדע שהאנושות לא יכלה לקוות להשתוות לו במאות הקרובות. במשך שישה ימים הן ריחפו ללא תנועה מעל עריו של האדם, מבלי לרמוז על מודעות לקיומו. אבל לא היה צורך ברמז. מקרה בלבד לא יספיק כדי שהספינות העצומות יתייצבו באופן כה מדויק מעל ניו-יורק, לונדון, פריז, מוסקבה, רומא, קייפטאון, טוקיו, קנברה…
עוד לפני סוף הימים מקפיאי הלב ההם, היו אנשים שניחשו את האמת. זה לא היה מגע ראשון מהוסס של גזע שלא ידע דבר על אודות האדם. בתוך הספינות השקטות והדוממות האלה בחנו פסיכולוגים מומחים את תגובות האנושות. כשעקומת המתח תגיע לשיאה, הם יפעלו.
וביום השישי הודיע קרלאן, המשגיח שמונה לכדור הארץ, על נוכחותו לעולם בשידור שכיסה כל תדר רדיו. הוא דיבר באנגלית כה מושלמת שגרמה למחלוקת שנמשכה דור בין שני צדי האוקיינוס האטלנטי. אבל התוכן של הנאום שלו היה מדהים אף יותר מהאופן בו נישא. על פי כל אמת מידה, הנאום היה גאוני להפליא, וניכרה בו הבנה שלמה ומוחלטת בענייני האנושות. לא היה יכול להיות ספק שהחוכמה והביצוע המושלם שלו, הניצוצות המפתים של ידע שטרם נוצל, תוכננו כדי לשכנע את האנושות שהיא ניצבת בפני עוצמה אינטלקטואלית שאין לעמוד בפניה. כשקרלאן גמר לדבר, אומות האנושות ידעו שימי הריבונות הלא יציבה שלהן הגיעו לסופן. ממשלות מקומיות, פנימיות, עדיין ישמרו על כוחן, אבל בשדה הרחב יותר של עניינים בינלאומיים נלקחו ההחלטות מידי האנושות. ויכוחים – מחאות – כל אלה היו עקרים.
לא היה ניתן לצפות שכל אומות העולם ייכנעו בקלות כה רבה להגבלה שכזאת בכוחן. אבל התנגדות מעשית הציגה בעיות קשות, שכן השמדת ספינות השליטים, גם אם יהיה ניתן להשיגה, תשמיד גם את הערים שמתחת לספינות. ובכל זאת, מעצמה אחת ניסתה. אולי האחראים לכך קיוו להרוג שתי ציפורים בטיל אטומי אחד, שכן המטרה שלהם ריחפה מעל הבירה של אומה סמוכה ועוינת.
כשמראה הספינה הגדולה התרחב על מסך הטלוויזיה בחדר הבקרה הסודי, חברי הקבוצה הקטנה של קצינים וטכנאים ודאי נקרעו על ידי רגשות רבים. אם הם יצליחו – באיזו פעולה ינקטו הספינות הנותרות?
האם ניתן להשמיד גם אותן, ולהותיר את האנושות להמשיך בדרכה כבעבר? או שנקמתו של קרלאן באלה שתקפו אותו תהיה נוראה?
התמונה על המסך נעלמה פתאום כשהטיל השמיד את עצמו עם הפגיעה, והתמונה השתנתה מיד לנקודת מבטה של מצלמה אווירית במרחק מיילים רבים. בחלקיק השנייה שחלף, כדור האש היה צריך להיווצר כבר ולמלא את השמים בלהבה דמוית השמש שלו.
אך דבר לא קרה. הספינה הגדולה ריחפה ללא פגע, רוחצת באור השמש הגולמי בשולי החלל. לא רק שהפצצה לא נגעה בה, איש לא הצליח להבין מה קרה לטיל. מעבר לכך, קרלאן לא נקט בכל פעולה נגד האחראים, ואפילו לא הראה כלל שהוא מודע להתקפה. הוא התעלם מהם בבוז והניח להם לדאוג בנוגע לנקמה שלא באה. זה היה יחס יעיל יותר – ומדכא יותר – מכל פעולה פרימיטיבית בה היה יכול לנקוט. הממשלה האחראית התמוטטה תוך האשמות הדדיות כמה שבועות לאחר מכן.
היתה גם התנגדות פסיבית למדיניות השליטים. על-פי-רוב, קרלאן הצליח להתמודד איתה בכך שנתן לאחראים לעשות כרצונם עד שאלה גילו שהם פוגעים רק בעצמם בסירובם לשתף פעולה. רק פעם אחת נקט פעולה נגד ממשלה סרבנית.
במשך יותר ממאה שנה היתה הרפובליקה של דרום אפריקה מרכז לסכסוכים חברתיים. אנשים בעלי רצון טוב משני הצדדים ניסו לבנות גשר, אבל לשווא – הפחדים והדעות הקדומות היו מושרשים מכדי שיאפשרו שיתוף פעולה. ממשלות שבאו בזו אחר זו היו שונות רק במידת חוסר הסובלנות שגילו. הארץ היתה מורעלת בשנאה ובתוצאות מלחמת האזרחים.
כשהתברר שלא יתבצע כל ניסיון לסיים את האפליה, מסר קרלאן את אזהרתו. האזהרה כללה רק תאריך ושעה – לא יותר. היה חשש, אבל רק מעט פחד או אימה, שכן איש לא האמין שהשליטים ינקטו פעולה אלימה או הרסנית שתפגע בחפים מפשע כמו גם באשמים.
והם אכן לא עשו זאת. כל מה שקרה היה שכשהשמש הגיעה לשיא גובהה מעל קייפטאון – היא כבתה. נותר רק רפא חיוור וסגול, שלא הפיץ חום או אור. איכשהו, אי-שם בחלל, קוּטב אור השמש על ידי שני שדות מוצלבים כך שלא חדרה בעדו קרינה. האזור שהושפע היה מעגל מושלם בקוטר חמש מאות קילומטרים.
ההדגמה נמשכה שלושים דקות. היא הספיקה. למחרת הכריזה ממשלת דרום אפריקה שזכויות האדם יוחזרו במלואן למיעוט הלבן.
פרט לתקריות מבודדות כאלה, קיבל הגזע האנושי את השליטים כחלק מהסדר הטבעי של העולם. תוך זמן קצר במידה מפתיעה עבר ההלם הראשוני, והעולם שב לענייניו. השינוי הגדול ביותר שהיה מגלה חוני המעגל לו התעורר הוא ציפייה דרוכה, התבוננות נפשית מעבר לכתף בעוד המין האנושי ממתין שהשליטים יחשפו את עצמם ויֵרדו מהספינות הנוצצות שלהם.
חמש שנים לאחר מכן, הם עדיין המתינו. זאת, חשב סטורמגרן, היא הסיבה לכל הבעיות.
הקהל הרגיל המתין, מצלמותיהם מוכנות, כשמכוניתו של סטורמגרן הגיעה לשדה השיגור. המזכיר הכללי החליף כמה מילים אחרונות עם עוזרו, לקח את מזוודתו ופסע מבעד למעגל הצופים.
קרלאן מעולם לא אילץ אותו להמתין זמן רב. "אוה!" פתאומי נשמע בקהל, ובועת כסף התרחבה במהירות עוצרת נשימה בשמים מעליהם. משב אוויר משך בבגדיו של סטורמגרן כשהספינה הקטנטנה נחתה במרחק חמישים מטרים, צפה בעדינות כמה סנטימטרים מעל האדמה, כאילו חוששת מזיהום שבמגע עם כדור הארץ. כשהלך קדימה באטיות ראה סטורמגרן את הכיווץ המוכר של גוף הספינה המתכתי והחלק, ותוך רגע הופיע בפניו הפתח שבלבל כל-כך את המדענים הטובים בעולם. הוא עבר דרכו אל החדר האחד של הספינה, שהואר באור עמום. הכניסה אטמה את עצמה כאילו מעולם לא היתה וסגרה אותו מפני כל צליל ומראה.
היא נפתחה שוב חמש דקות לאחר מכן. לא היתה תחושת תנועה, אבל סטורמגרן ידע שהוא נמצא כעת חמישים קילומטרים מעל האדמה, בלב ספינתו של קרלאן. הוא היה בעולמם של השליטים. הם עסקו סביבו בענייניהם המסתוריים. הוא התקרב אליהם יותר מכל אדם אחר, אבל הוא לא ידע על טבעם הגופני יותר מכל אחד ממיליוני בני האדם שמתחתיו.
חדר הישיבות הקטן בקצה המסדרון הקצר היה נטול ריהוט פרט לכיסא האחד ולשולחן שמתחת למסך התצוגה. כפי שנועד לעשות, הוא לא חשף דבר על אודות היצורים שבנו אותו. מסך התצוגה היה ריק כעת, כפי שהיה תמיד. לעתים, בחלומותיו, דמיין סטורמגרן שהמסך התעורר לחיים פתאום וחשף את הסוד שעינה את כל העולם. אבל החלום מעולם לא התגשם. מאחורי ריבוע האפלה היתה תעלומה מוחלטת. אבל היו שם גם עוצמה וחוכמה – ואולי יותר מכול חיבה עצומה ומלאת הומור כלפי היצורים הקטנים שזחלו על כוכב הלכת שמתחת.
מהמחיצה החבויה בא הקול השָלֵו, שלעולם אינו ממהר, אותו הכיר סטורמגרן למרות שהעולם שמע אותו רק פעם אחת. העומק והתהודה שלו נתנו את הרמז היחיד באשר לטבעו הגופני של קרלאן, שכן הם הותירו רושם כביר של גודל עצום. קרלאן היה גדול – אולי גדול בהרבה מאשר בן אנוש. אכן, היו כמה מדענים שלאחר שבחנו את הקלטת הנאום היחיד שלו העלו את האפשרות שזה היה קולה של מכונה, אולם זה היה דבר שסטורמגרן לעולם לא יוכל להאמין בו.
"כן, ריקי, הקשבתי לריאיון הקטן שלך. מה חשבת על מר ויינרייט?"
"הוא אדם ישר, גם אם רבים מאנשיו אינם ישרים. מה נעשה בקשר אליו? הליגה עצמה אינה מסוכנת – אבל כמה מהקיצוניים שבה תומכים בגלוי באלימות. תהיתי אם אני צריך להציב משמר על ביתי. אבל אני מקווה שזה לא הכרחי".
קרלאן התחמק מתשובה בדרך המעצבנת בה נהג לפעמים.
"הפרטים בנוגע לפדרציה העולמית ידועים זה חודש. האם היתה עלייה משמעותית בשבעת האחוזים שאינם שבעי רצון ממני, או בשנים-עשר האחוזים שאינם יודעים?"
"עוד לא. אבל זה לא חשוב. מה שמדאיג אותי היא התחושה הכללית, אפילו בקרב התומכים שלך, שהגיע הזמן להפסיק עם הסודיות הזאת".
אנחתו של קרלאן היתה מושלמת טכנית, אבל משום-מה לא משכנעת.
"גם אתה חש כך, הלא כן?"
השאלה היתה כל-כך רטורית שסטורמגרן לא טרח לענות עליה.
"אני תוהה אם אתה באמת מעריך", המשיך בכנות, "כמה מקשה מצב העניינים הזה על העבודה שלי?"
"הוא לא בדיוק מקל על העבודה שלי", השיב קרלאן ברגש. "הלוואי שאנשים היו מפסיקים לחשוב עלי כעל עריץ וזוכרים שאני רק משרת ציבור שמנסה ליישם מדיניות קולוניאלית שחלקי בעיצובה היה שולי".
זה, חשב סטורמגרן, תיאור מקסים מאוד. הוא תהה כמה אמת יש בו.
"אתה לא יכול לפחות לתת לנו סיבה כלשהי לנסתרות שלך? מפני שאיננו מבינים אותה, היא מרגיזה אותנו וגורמת לאינספור שמועות".
קרלאן צחק את הצחוק העמוק והעשיר שלו, שהיה מעט מהדהד מכדי שיהיה אנושי באמת.
"מה אני אמור לעשות עכשיו? האם תיאוריית הרובוט עדיין מושלת בכיפה? הייתי מעדיף להיות מסה של צינורות אלקטרוניים מאשר דבר-מה דמוי מרבה רגליים – אוה, כן, ראיתי את האיור בשיקגו טריביון של אתמול! אני חושב לבקש את המקור".
סטורמגרן כיווץ את שפתיו בצדקנות. לעתים, חשב, מתייחס קרלאן לחובותיו בקלילות רבה מדי.
"זה רציני", אמר בתוכחה.
"ריקי היקר", השיב קרלאן. "רק על ידי כך שאיני מתייחס לגזע האנושי ברצינות הצלחתי לשמר את השברים שנותרו מיכולות המחשבה הניכרות שהיו לי פעם".
סטורמגרן חייך כנגד רצונו.
"זה לא ממש עוזר לי, נכון? אני צריך לרדת ולשכנע את אחיי בני האדם שלמרות שאתה לא חושף את עצמך, אין לך מה להסתיר. זאת לא עבודה קלה. סקרנות היא אחד המאפיינים האנושיים החזקים ביותר. אתה לא יכול להתעלם מזה לנצח".
"מכל הבעיות שעמדו בפנינו כשבאנו לכדור הארץ, זאת היתה הקשה ביותר", הודה קרלאן. "בטחתם בחוכמתנו בעניינים אחרים – אתם ודאי יכולים לבטוח בנו בעניין זה!"
"אני בוטח בכם", אמר סטורמגרן, "אבל ויינרייט לא בוטח בכם, וגם תומכיו אינם בוטחים בכם. האם אתה באמת יכול להאשים אותם כשהם מפרשים באופן שלילי את חוסר הנכונות שלכם לחשוף את עצמכם?"
לרגע השתררה שתיקה. אז שמע סטורמגרן צליל קלוש (האם היו אלה נקישות?) שאולי נגרם מכך שהמשגיח הזיז קלות את גופו.
"אתה יודע מדוע ויינרייט ודומיו חוששים מפני, הלא כן?" שאל קרלאן. קולו היה רציני כעת, כמו עוגב גדול המגלגל את התווים שלו ממרכז קתדרלה. "תמצא אנשים כמוהו בכל דתות העולם. הם יודעים שאנו מייצגים היגיון ומדע, ולמרות כל אמונתם בדת שלהם, הם חוששים שנשים קץ לאליהם. לא בהכרח במעשה מכוון, כי אם באופן מתוחכם יותר. מדע יכול להשמיד דתות בכך שהוא מתעלם מהן ובכך שהוא מפריך את האמונות הבסיסיות שלהן. איש מעולם לא הוכיח, למיטב ידיעתי, את אי-קיומם של זאוס או של תור, אבל יש להם רק סוגדים מעטים כעת. ויינרייט ודומיו חוששים גם שאנו יודעים את האמת על אודות מקורות הדתות שלהם. כמה זמן, הם תוהים, צפינו באנושות? האם צפינו במוחמד בעודו מתחיל את ההג'רה, או במשה כשנתן ליהודים את החוקים שלהם? האם אנחנו יודעים את כל הכזבים בסיפורים בהם הם מאמינים?"
"ואתם יודעים?" לחש סטורמגרן, חצי לעצמו.
"זה, ריקי, הפחד שמענה אותם, למרות שהם לעולם לא יודו בכך בגלוי. האמן לי, איננו מפיקים הנאה מהשמדת אמונותיהם של אנשים, אבל לא כל דתות העולם יכולות להיות נכונות, והם יודעים זאת. במוקדם או במאוחר על האדם ללמוד את האמת, אבל הזמן הזה עוד לא הגיע. באשר לסודיות שלנו, ואתה צודק באומרך שהיא מחמירה את הבעיות שלנו – זה עניין שאינו נמצא בשליטתי. אני מצטער כמוך על הצורך בסודיות הזאת, אך הסיבות לכך מספיקות. אבל אנסה להביא הצהרה מהממונים עלי – הצהרה שעשויה לספק אותך ואולי להרגיע את ליגת החירות. עכשיו, בבקשה, האם אנו יכולים לשוב לנושאים החשובים ולהתחיל להקליט שוב?"
"ובכן?" שאל ואן רייברג בחשש. "הצלחת איתו?"
"אני לא יודע", השיב סטורמגרן בעייפות בעודו משליך את התיקיות על שולחן העבודה שלו ומתמוטט על המושב. "קרלאן מתייעץ עם הממונים שלו כעת, יהיו מי או מה אשר יהיו. הוא לא מבטיח דבר".
"תקשיב", אמר פייטר פתאום. "חשבתי עכשיו על משהו. איזו סיבה יש לנו להאמין שיש מישהו מעבר לקרלאן? מה אם כל השליטים, כפי שכינינו אותם, נמצאים כאן בכדור הארץ, בספינות האלה שלהם? אולי אין להם מקום אחר ללכת אליו, אבל הם מחביאים את העובדה הזאת מאיתנו".
"זאת תיאוריה מבריקה", חייך סטורמגרן. "אבל היא נוגדת את המעט שאני יודע – או שאני חושב שאני יודע – על הרקע של קרלאן".
"וכמה אתה יודע?"
"ובכן, הוא מתייחס לעתים קרובות למשרתו כאן כאל דבר זמני, המונע ממנו לשוב לעבודתו האמיתית, שאני סבור שהיא סוג כלשהו של מתמטיקה. פעם הזכרתי את הציטוט של אקטון בנוגע לכך שכוח משחית, וכוח מוחלט משחית במידה מוחלטת. רציתי לראות איך הוא יגיב לכך. הוא צחק את הצחוק העמוק שלו ואמר: 'אין סכנה שזה יקרה לי. ראשית, ככל שאסיים את עבודתי כאן מהר יותר כך אוכל לשוב מהר יותר למקומי האמיתי, במרחק שנות אור רבות מכאן. ושנית, אין לי כוח מוחלט, רחוק מכך. אני רק – משגיח'. כמובן, יכול להיות שהוא הטעה אותי. אני לא יכול להיות בטוח בכך".
"הוא בן אלמוות, הלא כן?"
"כן, על פי אמות המידה שלנו, למרות שיש משהו בעתיד שנראה שהוא חושש מפניו. איני יכול לדמות לעצמי מה. וזה כל מה שאני באמת יודע עליו".
"זה לא מאוד משכנע. התיאוריה שלי היא שהצי הקטן שלו אבוד בחלל ומחפש בית חדש. הוא לא רוצה שנדע כמה מעטים הוא וחבריו. אולי כל הספינות האחרות הן אוטומטיות ואין בהן אף אחד. הן רק חזית מרשימה".
"אתה", אמר סטורמגרן, "קראת יותר מדי מדע בדיוני".
ואן רייברג חייך במבוכה קלה.
"'הפלישה מהחלל' לא ממש התרחשה כצפוי, מה? התיאוריה שלי בהחלט מסבירה מדוע קרלאן אף פעם אינו חושף את עצמו. הוא לא רוצה שנדע שאין עוד שליטים".
סטורמגרן נד בראשו באי-הסכמה משועשעת.
"ההסבר שלך, כרגיל, מבריק מכדי שיהיה נכון. למרות שאנו יכולים רק להסיק את קיומה, חייבת להיות תרבות כבירה מאחורי המפקח – ותרבות שיודעת על אודות האנושות זמן רב. קרלאן עצמו ודאי בוחן אותנו כבר מאות שנים. ראה את השליטה שלו באנגלית, לדוגמה. הוא לימד אותי לדבר אותה בצורה אידיומאטית!"
"גילית מעולם משהו שהוא לא יודע?"
"כן, בהחלט, לעתים קרובות – אבל רק בסוגיות לא משמעותיות. אני חושב שיש לו זיכרון מושלם לחלוטין, אבל יש כמה דברים שהוא לא טרח ללמוד. לדוגמה, אנגלית היא השפה היחידה שהוא מבין באופן מושלם, למרות שבשנתיים האחרונות הוא למד לא מעט פינית רק כדי לצחוק עלי. ופינית היא לא שפה שלומדים מהר! הוא יכול לצטט גושים שלמים מהקלוואלה, בעוד אני מתבייש לומר שאני יודע רק כמה שורות. הוא מכיר גם את הביוגרפיה של כל מדינאי שחי כיום, ולפעמים אני מסוגל לזהות את מקור המידע שלו. הידע שלו בהיסטוריה ובמדע נראה מוחלט – אתה יודע כמה כבר למדנו ממנו. עם זאת אני לא סבור שכל אחת מהיכולות המוחיות שלו, בפני עצמה, היא מעבר ליכולת האנושית. אבל שום אדם לא היה יכול לעשות את כל הדברים שהוא עושה".
"זה פחות או יותר מה שחשבתי", הסכים ואן רייברג. "אנחנו יכולים להתווכח על קרלאן לנצח, אבל בסופו של דבר תמיד נשוב לאותה השאלה: למה הוא לא חושף את עצמו, לכל השדים והרוחות? עד שהוא יעשה זאת, אני אמשיך להעלות תיאוריות וליגת החירות תמשיך למחות".
הוא נשא עין מרדנית לעבר התקרה.
"לילה אפל אחד, אדוני המשגיח, אני מקווה שעיתונאי כלשהו יעלה לספינה שלך בטיל וייכנס בדלת האחורית עם מצלמה. איזה סקופ זה יהיה!" אם קרלאן הקשיב, הוא לא הראה זאת. אבל, כמובן, הוא מעולם לא הגיב.
בשנה הראשונה לאחר בואם השפיעה הופעת השליטים על תבנית החיים האנושיים פחות מכפי שהיה ניתן לצפות. הצל שלהם היה בכל מקום, אבל היה זה צל בלתי ניכר. אף שהיו רק מעט ערים גדולות בכדור הארץ בהן אנשים לא יכלו לראות אחת מספינותיהם הכסופות נוצצת במרכז השמים, לאחר זמן-מה התייחסו אליהן כמובנות מאליהן כמו השמש, הירח או העננים. רוב האנשים היו ככל הנראה מודעים רק באופן מעורפל לכך שהשיפור ההדרגתי בתנאי החיים שלהם היה בזכות השליטים. כשהם עצרו לחשוב על כך – דבר שקרה לעתים רחוקות – הם הבינו שהספינות השקטות הביאו שלום לכל העולם בפעם הראשונה בהיסטוריה, וחשו אסירות תודה בהתאם.
אבל אלה היו הטבות נגטיביות ולא מרשימות, שהתקבלו ונשכחו במהרה. השליטים נותרו מרוחקים והסתירו את פניהם מהאנושות. קרלאן היה יכול לזכות בכבוד ובהערכה. הוא לא היה יכול לזכות בדבר מעבר לכך, כל עוד המשיך במדיניות הקיימת. היה קשה שלא לחוש טינה כלפי יושבי האולימפוס האלה שדיברו אל האנושות רק דרך מעגלי הטלפר של בניין האומות המאוחדות. מה שהתרחש בין קרלאן ובין סטורמגרן מעולם לא פורסם, ולעתים אפילו סטורמגרן תהה מדוע המשגיח רואה צורך בראיונות האלה. אולי הוא חש צורך במגע ישיר עם בן אנוש אחד לפחות. אולי הוא הבין שסטורמגרן זקוק לתמיכה המוסרית. אם זה היה ההסבר, המזכיר הכללי העריך זאת. הוא לא הוטרד מכך שליגת החירות התייחסה אליו בבוז כ"מזכיר הפרטי של קרלאן".
השליטים מעולם לא ניהלו מגעים ישירים עם מדינות וממשלות. הם השתמשו בארגון הקיים של האומות המאוחדות, מסרו הנחיות להתקנת ציוד הקשר הדרוש ומסרו את פקודותיהם מפיו של המזכיר הכללי. הציר הסובייטי ציין בצדק, באריכות רבה ואינספור פעמים, שהדבר אינו תואם את כתב האמנה. לא נראה שזה מדאיג את קרלאן.
היה מדהים שרעות חולות, משוגות ורשע כה רבים בוטלו על ידי ההודעות האלה מהשמים. עם הגעת השליטים ידעו אומות שאין להן עוד צורך לפחד זו מזו, והן ניחשו – עוד לפני שהדבר הועמד למבחן – שלכלי הנשק שברשותן לא תהיה כל יכולת נגד תרבות שיכלה לגשר על הפער בין הכוכבים. ובאחת הוסר המכשול הגדול ביותר לאושר האנושי.
נראה שהשליטים אדישים לצורות ממשל כל עוד הן אינן מדכאות או מושחתות. בכדור הארץ עדיין היו דמוקרטיות, משטרים מלוכניים, דיקטטורות נאורות, קומוניזם וקפיטליזם. זה הפתיע מאוד אנשים פשוטים רבים שחשבו שדרך החיים שלהם היא הדרך היחידה האפשרית. אחרים שיערו שקרלאן פשוט ממתין להצגת שיטה שתביא לסופן של כל הצורות הקיימות של החברה, ולכן אינו טורח לעסוק ברפורמות חברתיות שוליות. אבל זה, כמו כל שאר ההשערות בנוגע לשליטים, היה רק בגדר ניחוש. איש לא ידע מה המניעים שלהם. ואיש לא ידע לעבר איזה עתיד הם מובילים את האנושות.
(הוצאת ינשוף, 2005. תרגום: דוד חנוך. 240 עמודים.)
