מן הכריכה האחורית: זהו תור הקסם. לפני יותר מאלף ומאתיים שנה הגיעה ספינה אנושית לכוכב הלכת ארנה, ואנשיה התיישבו בו. עידן שלם חלף.
המדע האנושי נשכח זה מכבר, וכעת הוא נחלתם של הארכיאולוגים והתיאולוגים החוקרים את תרבויות הניכר. המין האנושי שינה את פניו על ארנה ומתקיים במציאות שבה הקסם הוא החוק. זהו כוח הפיי, כישוף זדוני ואכזרי הגואה בליל אופל, כאשר מתעוררים פחדיו הקמאיים ביותר של האדם, קורמים עור וגידים וקמים עליו להורגו.
שמש שחורה עולה הוא סיפור הרפתקה מסחרר ופראי, החוצה את הגבולות המפרידים בין טוב לרע, אמת ושקר, אגדה ומציאות. סליה פרידמן, השואבת את איכויותיה מהפנטסיה האפית ומהמדע הבדיוני הקלאסי כאחד, מצליחה ליצור עולם רדוף שדים, חורש רע ואפלולי, עולם שבו כל צעד הוא מאבק בכוחות האופל העולים מתוך השמש השחורה.
ברומן סוחף ומענג לוקחת עמה פרידמן את הקורא למסע מרתק במורד דרך לא נודעת. זהו סיפור של אומץ וגבורה, של אהבה ושל בגידה. זהו סיפורם של אלה שהעזו לשאול, לצאת ולחקור את הנידחים שבמחוזות האדם.

פרולוג

היא תהתה מדוע היא פוחדת לחזור הביתה.

היא הייתה בטווח ראייה מהטירה עכשיו, וקרבתה הייתה אמורה להרגיע אותה. היא אהבה את הבניין המסורתי שתכנן בעלה, ואת כל הגברים והנשים שהתגוררו בו. מושב הניאוקאונט של מֶרֶנְתָה היה מצבה זוהרת בצבע שנהב לחלומם של חסידי התחייה: כל המרכיבים האנכיים של האדריכלות הגותית שנדמו כה מעיקים במקומות אחרים – במושב המלוכה, למשל – שולבו כאן זה בזה ברגישות האסתטית המופלאה שהייתה תכונתו הבולטת ביותר של בעלה, ויצרו בניין שהיה בעת ובעונה אחת מפגן מרומם של קשתות וכרכובי אבן, ובית אמיתי מאוד ונוח מאוד.

היא ריסנה את האַל-סוס שלה לרגע, מצווה עליו לעמוד ללא ניע, וניסתה להתמקד במקור לחרדתה. כתמיד, הניסיון נדון לכישלון. היא הצטערה שלא ניחנה בכישרונו של בעלה לנתח רגשות כאלה ולקרוא בשמם. הוא היה מעיף מבט אחד בבניין ואומר הנה, את רואה? דמויי-השדים יצאו מוקדם הלילה. את חשה בנוכחות שלהם. או, ודאי שאת עצבנית – הזרמים אינם יציבים הלילה. או הסבר אחר, שהיה מסתמך באותה מידה על הראייה המיוחדת שלו, והופך את מקור חוסר הנוחות שלה ליחידות קטנות, מובנות, של מידע, כך שתוכל לטפל בהן ולאחר מכן להיפטר מהן.

השמש שקעה. אולי זו הייתה הסיבה. השמש הלבנה שאורה המפלח שטף את הארץ בשפיות נעלמה, והליבה ירדה בעקבותיה אל קברה המערבי. רק כוכבים מעטים נותרו, ובקרוב ייבלעו גם הם על ידי האפלה. בשעה זו הגיחו דברים שהסתתרו מפני אור היום, פחדי אנוש משולחי רסן שקיבלו חיים משל עצמם והפליגו בלילה בחיפוש אחר גוף שישכן אותם. היא נשאה מבט אל השמים ונרעדה. אפילו ירחיה של אֶרְנָה נעדרו עכשיו – שניים מהם שקעו כבר ואחד, הקטן שבהם, טרם זרח. בקרוב יהיה העולם דמוי הארץ חשוך ככל שהוא יכול להיות. בעלה היה קורא לזה ליל אופל. מאורע נדיר ומיוחד מאוד, בעולם הקרוב כל-כך לליבת הגלקסיה.

לילה של עוצמה.

היא בעטה בעדינות באל-סוס שלה כדי שימשיך ללכת, וניסתה לשקוע בזיכרונות על משפחתה כאמצעי להילחם בחוסר הנוחות שהלך וצמח בה מאז שיצאה מאחוזת בלאמי כמעט שעה קודם לכן. בתה, אליקס, בקושי בת חמש, כבר שלטה ביסודות הרכיבה ושאבה עונג רב מרכיבה ללא אוכף על האל-סוסים הננסיים של הטירה בכל פעם שהוריה הרשו לה. טוֹרי, בן תשע, ירש ללא ספק את הסקרנות שאינה יודעת שובעה של אביו, ותמיד היה ניתן למצוא אותו במקום שלא היה אמור להיות בו, עושה משהו שלא היה אמור לעשות. אריק, הבכור, בעליהן הגאה של אחת-עשרה שנות ניסיון חיים, כבר הפעיל את קסמו האישי על כל צוות העובדים. הוא לבדו ירש את מזגו הנעים של אביו, והדבר ישרת אותו היטב כאשר יירש את התואר ואת האדמות. הניאוקאונט הצליח להקסים אויבים רבים בכוח אישיותו בלבד, ובכך לרוקן מתוכן את עוצמתם הצבאית.

באשר לבעלה, הניאוקאונט עצמו… היא אהבה אותו בלהט שגבל לעתים בכאב, והעריצה אותו כמו שהעריצו אותו האנשים שבהם שלט. הוא היה אידאליסט שסחף אותה, הדביק אותה בחלומותיו על תחייה והציב אותה לצדו כאשר המלך והכנסייה התחרו ביניהם מי יעניק לו כיבודים רבים יותר. בהיותו גאון צעיר, הוא הפך את מלחמותיו של גאנון לניצחונות, ובכך סייע לאיחוד כל אדמות האדם. הוא גידל אל-סוסים מגזע מקומי שהיה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינם לבין הסוסים של הארץ וכפה את רצונו אפילו על האבולוציה שלהם, ביכולת וביעילות שאחרים יכלו רק להשתאות להם. בדומה לכך, האל-חתולים שלו רדפו אחרי המכרסמים המקומיים בלהט כמו-חתולי ראוי, והתעלמו מחרקים מזיקים פחות שהיו הטרף המועדף על אבותיהם. והוא הבטיח שבעוד שני דורות יצליח להשיג גם את הפרווה הנכונה, ואפילו את דפוסי ההתנהגות הנכונים בשעת הציד.

למען האמת, היא האמינה שאין דבר שהוא לא יוכל לעשות, מרגע שהחליט… ואולי זה היה הדבר שהפחיד אותה.

חצר הטירה הייתה ריקה כשנכנסה אליה, והדבר לא שיכך כלל את חרדותיה. היא הייתה רגילה לחזור הביתה עם הדמדומים, וילדיה היו רגילים להמתין לה. הם נהגו לזרום מהבית כמו שגר של אל-חתלתולים משולהבים, ולהציף אותה בשאלות ובבקשות וב"בואי תראי" עוד לפני שירדה מרכובה. היום הם נעדרו – שינוי מדאיג – וכשמסרה את המושכות שלה לסייס היא שאלה אותו, באגביות מעושה, איפה הם.

"עם אביהם, הוד מעלתך". הוא החזיק את האל-סוס ביציבות בזמן שהיא ירדה ממנו. "למטה, אני סבור".

למטה. היא ניסתה לא לחשוף בפניו את הצינה שהעבירה בה המילה, בשעה שהלכה בצללי הערב אל הכניסה הראשית למצודה. למטה… כל מה שנמצא שם הוא הספרייה שלו, היא אמרה לעצמה, ואוסף חפצי הארץ שלו, וחדר העבודה שבו חקר את תכולת שני אלה. וזהו זה. ואם הילדים נמצאים איתו… זה היה מוזר, אך לא בלתי סביר. הרי בסופו של דבר, הם יירשו את הטירה ואת כל מה שבה. האם אינם צריכים להכיר אותה לפני ולפנים?

ובכל זאת הצינה חדרה לעצמותיה כשנכנסה למצודת האבן הקרה, ורק הידיעה שמקור הצינה הוא בפנים, בלב הפחד שלה, גרמה לה למסור את גלימתה ואת מעילה למשרתת שחיכתה בפנים.

"יש הודעה בשבילך", אמרה האישה הזקנה. היא מסרה לה מעטפת קלף עבה, ממוענת בכתב ידו הנקי והמסוגנן של הניאוקאונט. "הוד מעלתו הורה לוודא שתקבלי אותה ברגע שתגיעי".

היא לקחה את ההודעה ביד שכמעט לא רעדה. אני לא אקרא אותה כאן, היא אמרה לעצמה. תהיה לה פרטיות רבה יותר בחדר הסמוך. רק אחרי שנכנסה אליו וסגרה מאחוריה את דלת הדמויאלון הכבדה, היא הוציאה את הדף ממעטפת הקלף שלו וקראה את המילים שכתב בעלה.

בבקשה בואי אלי, היה כתוב שם, במועד המוקדם ביותר הנוח לך. הסדנה שלמטה. וזה היה כמעט הכול – נוספו לכך רק סמל משפחתו מעל, והסלסול של ראשי התיבות של שמו מתחת – אבל בשעה שקראה היא ידעה שתִלים של משמעויות חבויים בין השורות… ושחסרים לה הכישורים לקרוא אותם, ולכן עליה לרדת אליו בעודה בבוּרוּתה.

היא הציצה במראת הזכוכית העצומה שחלשה על החדר נמוך התקרה, ותהתה לרגע אם היא צריכה להחליף את בגדיה לפני שתצטרף אליו. שמלתה, בסגנון התחייה, נשרכה באבק כל היום. בשולי השמלה הפך צבע השמנת החם לצבע חלודה כהה, מוכתם באדמתו האדומה של האזור. אבל פרט לכך היא הייתה נקייה, מפני שהמעיל שלבשה הגן על אריג הצמר הרך. היא הוציאה כמה סיכות משערה והניחה לתלתליה הזהובים-אדומים לצנוח על כתפיה וגבה. הוא אהב את השיער שלה, ואת סגנון הלבוש הזה. הוא אהב אותה, היא אמרה לעצמה, ולעולם לא יניח שיאונה לה רע. היא הסתפקה בכך שניערה את שערה והעניקה לו יותר נפח, וניגבה במטלית לחה את האבק מעיניה ופניה. זה יספיק. זה חייב להספיק, אם הוא רצה שהיא תבוא אליו במהירות.

ביותר ממעט הסתייגות, היא ירדה בגרם המדרגות המתפתל שהוביל אל החדרים שמתחת לפני האדמה.

הספרייה הייתה ריקה, ומוארת בנר יחיד. שהודלק לפני זמן רב, היא חשבה כשהבחינה באורכו. הוא ודאי ישב כאן רוב היום. ארבעת קירות הספרייה היו מכוסים בספרים, ההיסטוריה של האדם מאז הקורבן הראשון ועד לימים אלה – כתובה באותיות צפופות, מלאות חרדה, בידי המתיישבים באתר הנחיתה, מודפסת בדיו הסמיך של מכבשי הדפוס הראשונים שיוצרו בייצור המוני בארנה, או מועתקת בדקדקנות מכתבי קודש, בעיצוב אותיות ועיטורים שהעלה באוב עידנים שנשכחו כמעט על כוכב האם. היא זיהתה את כריכת העור של המסה שכתב בעצמו – שניים-עשר הכרכים על אמנות המלחמה – ואת הספרונים הפחות רשמיים, שעסקו בשליטה בקסם. אבל…

אל תקראי לזה קסם, הוא היה אומר לוּ היה כאן. זה לא קסם. הפֵיי הוא טבעי לעולם הזה כשם שמים ואוויר היו טבעיים בעולם שממנו באו אבותינו, ועד שלא ניפטר מהתפישות שירשנו מהם, לא נוכל להבין אותו ולשלוט בו.

וליד הספרים האלה, ספרוני ההדרכה של הכנסייה. הם גרמו לזה, היא חשבה. הם גרמו לכל זה, בכך שדחו אותו. ממזרים צבועים! חצי מהיסודות שעליהם נשענה אמונתם הושתתו על הפילוסופיה שלו, והגאונות של מוחו הממושמע העניקה תוכן לחלומותיהם הדתיים, והפכה כנסייה שהתבססה על אמונה גרידא למשהו שיוכל לשרוד – ולשלוט – בעידנים. למשהו שיוכל לבסוף לרסן את הפֵיי, ולהביא שלווה לעולם שכמעט לא ידע דבר מלבד תוהו. אך חלומותיהם וחלומותיו שלו נבדלו בתוכנם, ובאחרונה הם כמעט הוקיעו אותו במילים מפורשות. אחרי שהשתמשו בו כדי שיילחם את מלחמותיהם! היא חשבה בכעס. לבסס את הכנסייה שלהם בכל רחבי אדמות האדם, לבסס את כוחם בממלכת הדמיון האנושי… היא רעדה מעוצמת כעסה. הם היו אלה ששינו אותו, לאט אך לבטח – הם היו אלה שזרעו בו את זרעי האפלה הראשונים, בעודם מרעיפים עליו תארים וכיבודים. אביר הממלכה. ראש המסדר של הלהבה הזהובה. נביא החוק.

ומוקע כמכשף, היא חשבה במרירות. נידון לגיהינום – או כמעט נידון – מכיוון שרצה לשלוט בכוח שכמעט הכריע אותנו במשך שנים. הכוח שעלה לנו במורשתנו, שטבח באבותינו המתיישבים… האם זה חטא, ממזרים צדקניים שכמותכם? האם זהו חטא חמור מספיק כדי שתתנכרו לאחד מהנביאים שלכם?

היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה להרגיע את עצמה. עכשיו היה עליה להיות חזקה מספיק למען שניהם. חזקה מספיק להוביל אותו בחזרה, הרחק מפחדיו מהגיהינום ומדברים גרועים מכך, אם אלה הכריעו אותו. הוא היה יכול לחיות כך שנים רבות, מקלל את הדוקטרינות החדשות של הכנסייה אולם לא מוטרד מהן בשום דרך אחרת, אילולא בגד בו גופו בליל אביב אחד והותיר אותו שרוע בחוסר אונים על הקרקע, רצועות פלדה בלתי נראות סוחטות את האוויר מגופו בשעה שלבו הפגוע נאבק להציל את עצמו. מאוחר יותר הוא יוכל לומר, בשלווה מעושה, זוהי הסיבה. כאן נמצאת הסיבה לפגם שירשתי. עדיין אין בידי את הכישורים לתקן אותו, אבל אני אמצא דרך. אולם היא ידעה שהנזק כבר נגרם. בגיל עשרים ותשע הוא ראה את פני המוות, והשתנה לעד. הבטחה כה רבה הגלומה באיש אחד, וכעת הוטל עליו צל המוות וכיסה אותו בעלטה…

הדלת נפתחה בטרם נגעה בה. בעלה עמד מולה, ואור המנורה בגבו. הוא לבש גלימה ארוכה ממשי כחול כלילה, והשסעים בצדדיה חשפו מכנסיים אפורים ומגפי עור רכים. פניו היו שלווים ויפים כרגיל. תוויו מעוצבים היטב ועדינים, ובאדם אחר היו עלולים להיראות נשיים באופן לא הולם. היא ידעה שהיה זה יופייה של אמו, וכעת בהתגלמותו הגברית, הוא העניק לו יופי חלומי כמעט, מראית עין של שלווה מלאכית שהסוותה כל סערה שאולי שכנה בנפשו. הוא נשק לה בעדינות, בעל מסור כתמיד, אך היא חשה במרחק פתאומי שנוצר ביניהם. כשזז הצדה כדי להניח לה להיכנס היא הביטה אל תוך עיניו, וראתה בבהירות פתאומית את הדבר שממנו חששה יותר מכול. היה בו עכשיו משהו שלא ניתן עוד להצילו. משהו שאפילו היא לא תוכל לגעת בו, מבוצר מאחורי חומות שהוליד הפחד ואשר שום בת תמותה לא תוכל לפרוץ.

"הילדים", היא לחשה. החדר היה חשוך, ונדמה שהדבר מחייב אותה ללחוש. "איפה הילדים?"

"אני אקח אותך לשם", הוא הבטיח לה. בעיניו הבהב משהו שהיה יכול להיות כאב או אהבה – אבל הוא נעלם מיד, ובמקומו נותרו רק קור וריחוק. הוא הרים מנורה מפינת השולחן וציווה עליה, "בואי".

היא באה. מבעד לדלת שהוא פתח בקצה המרוחק של החדר, והובילה לחדר עבודה פנימי. אור המנורה שאחז השתקף בחפצים מאתר הנחיתה כאשר חלפו על פניהם, והם נצנצו ככוכבים שבויים בכלא הזכוכית והעופרת שלהם. שברי חפצים מחומרים לא מוכרים ששימשו בעבר למטרות לא ידועות… הייתה שם דסקית כסופה וגמישה, שעל-פי המסורת הייתה ספר, אף-על-פי שכיצד ייתכן שהיה זה ספר – וכיצד אפשר לקרוא בו – היו חידות שבעלה עדיין לא פתר. שברי קופסאות, שרוחב הגדולה שבהן בקושי כרוחב כף ידה ונאמר שהכילה ספרייה שלמה. מקלעת מתכת קטנה בגודל ציפורן אגודלה, ששימשה בעבר תחליף למחשבה האנושית.

אז הוא פתח דלת בקיר המרוחק של חדר העבודה, והיא חשה רוח קרה נושבת על פניה. עיניה פגשו בעיניו ומצאו שם רק קור, צינה נטולת אור שהייתה מפחידה, עקרה. והיא ידעה בוודאות מצמררת שגבול חסר שם, בלתי נראה, נחצה. ידעה שהוא מביט בה מצדה האחר של תהום כה אפלה ושוממה, שרוב האנושיות שבו אבדה במעמקיה.

"בואי", הוא לחש. היא חשה בכוח הפיי סביבה, כבול לצורך שלו, מדרבן אותה. היא הלכה בעקבותיו. מבעד לדלת שוודאי הוסתרה מעיניה קודם לכן, מכיוון שמעולם לא הבחינה בה. לתוך מערה טבעית שהמים חצבו בסלע היסוד של הטירה, והשאירו רק גשר צר של אבן נוצצת מעל מעמקיה. הם הלכו עליו, והמילים שהוא מלמל כבלו די פיי כדי לספק מדרך יציב לכפות רגליהם כאשר חצו. מתחתם – עמוק מתחתם, במעמקים נטולי האור – היא חשה במים, ומפעם לפעם שמעה קול נפילת טיפה מהתקרה אל האגם הבלתי נראה שנמצא עמוק, עמוק למטה.

ותר על זה, בעלי! השלך ממך והלאה את האפלה וחזור אלינו – אל אשתך, אל הילדים, אל הכנסייה שלך. אמץ שוב את חלומותיך והנף שוב את חרב אמונתך, חזור אל אור היום… אבל ליל האופל שלט למטה, כשם ששלט למעלה. צללי העולם התחתון פינו מקום באי-רצון לאור המנורה של הניאוקאונט, ושבו ונסגרו מאחוריהם לאחר שעברו.

הגשר שחצבו המים הסתיים במדף סלע רחב. שם הוא פסע הצדה והחווה לה ללכת לפניו, ולעבור בפתח מקושת שהיה בקושי רחב מספיק כדי שתוכל לעבור בו. היא עשתה זאת ברעד. יהיה אשר יהיה הדבר שהוא מצא במעמקים אלה, זה היה כאן. ממתין לה. ידיעה זו נבעה ודאי מהפיי, מפני שהייתה כה מוחלטת.

ואז הוא נכנס, המנורה בידו, והיא ראתה.

"הו, אלוהים!… טוֹרי?… אליקס?"

הם היו חבוקים לצד הקיר הרחוק, מאחורי גוש אבן גסה שחלש על רוב המערה הקטנה. שניהם. חיוורים כסיד, עיניהם זגוגיות ובוהות בלא כלום. היא התקרבה לאט אל המקום שבו שכבו, מסרבת להאמין. הער אותי, היא התחננה בדממה, הפוך את הכול לחלום, אל תניח לזה להתרחש… הילדים שלה. מתים. הילדים שלו. היא הביטה בו, בעיניו שהיו קרות עד כדי כך שהיא תהתה אם היו אנושיות אי-פעם.

היא בקושי הצליחה להשמיע קול, אבל לבסוף לחשה, "למה?"

"אני צריך זמן", אמר לה. היה כאב בקולו – כאב שנבע ממעמקי נשמתו, ואולי פחד. אבל לא ספק, הבחינה, ולא צער. אף אחד מן הדברים שהאדם שהיה בעלה היה חש לוּ עמד בנעליו של הזר הקר הזה. "זמן, אלמיאה. ואין דרך אחרת לזכות בו".

"אהבת אותם!"

הוא הניד בראשו לאט ועצם את עיניו. לרגע – רק לרגע – נראה כאילו רוחו של העצמי הקודם שלו מרחפת מעליו. "אהבתי אותם", הוא הסכים. "כמו שאני אוהב אותך". הוא פקח את עיניו שוב, והרוח נעלמה. הוא הביט בה. "אם לא הייתי אוהב, לא הייתה בכך עוצמה".

היא רצתה לצרוח, אבל הקול נלכד בתוכה. סיוט, היא התחננה. זה הכול, אז תתעוררי כבר. תתעוררי! תתעוררי…

הוא הושיב אותה על גוש האבן הגסה בעדינות אך בכוח, הודף אותה לאט עד ששכבה במלוא קומתה על פניו המחוספסים. קהת חושים בשל ההלם, היא חשה שהוא קושר את גפיה ומהדק את הכבלים עד שלא יכלה לזוז. מחאות עלו בה – הבטחות, טיעונים, תחינות נואשות – אבל קולה אבד לה מסיבה כלשהי. היא יכלה רק לנעוץ בו מבט מבועת כשעצם את עיניו, יכלה רק להביט בדממה מוחלטת כשהתאמץ לכבול את הפיי הפראי למטרתו… בהכנה לדפוס הקדום של אֶרְנָה. קורבן.

לבסוף נפקחו עיניו. רטיבות זהרה בהן כאשר הביט בה, והיא תהתה אם היו אלה דמעות.

"אני אוהב אותך", הוא אמר לה. "יותר משאני אוהב כל דבר אחר, פרט לחיים עצמם. ואפילו אותם הייתי מוסר למענך, בבוא הזמן. אבל לא עכשיו. לא כאשר הם פערו את הגיהינום מתחתי ודנו אותי אליו בכוח שאני עצמי לימדתי אותם להשתמש בו… יותר מדי תפילות, אלמיאה! יותר מדי נפשות המגנות את עבודתי. העולם הזה הוא הפכפך, ומגיב לדברים כאלה. אני צריך זמן", הוא חזר, כאילו זה הסביר הכול. כאילו זה הצדיק את הריגת ילדיהם.

הוא הרים סכין ארוך אל שדה הראייה שלה, וידו הדקה הסיטה בעדינות את השיער מעיניה. "החיים שלאחר המוות שתזכי בהם טובים מכל חיים שלאחר המוות שאדע בעצמי", הוא אמר בקול רך. "אני מתנצל על הכאב שאני חייב לנקוט כדי לשלח אותך לשם. זהו חלק הכרחי מהתהליך". היד צנחה ממצחה, והלהב הנוצץ היה מול עיניה.

"הקורבן אינו גופך", הוא הסביר, קולו קר באפלה. "הוא… חלק מהאנושיות שלי".

ואז ירד הסכין וקולה שב אליה והיא צרחה – את שמו, הצהרות אהבה, מאה תחינות… אבל כבר היה מאוחר מדי, בשלב זה. מאוחר מדי מכיוון שליל האופל ירד.

איש לא האזין.

עיר הצללים

-1-

דמיָאן קילקֶנוֹן ורייס נראה כאדם שמסוגל בהחלט להתמודד עם צרות, ולכן הצרות התרחקו ממנו על-פי-רוב. גופו המוצק היה נוקשה ושרירי, ידיו המיובלות העידו על כך שלחם לעתים תכופות, והיטב. כתפיו נשאו את משקלה של חרב גדולה בחגור עור עבה ללא כל סימן למאמץ, אף שכתמי האבק על חולצת הצמר שלו והבוץ היבש על מגפי הרכיבה שלו העידו שהמסע היה ארוך וקשה, ושהוא ודאי עייף. עורו נשזף וצולק והתקלף ונשזף שוב פעמים כה רבות, עד שנראה כמו פיסת עור שעוּבדה בגסות. ידיו, שאחזו בקלילות במושכות עור עבות, עדיין היו אדומות מהרוחות הקרות והיבשות של הרי הפָּרָשה. בסך הכול גבר שאין להתעלם ממנו… ומאחר שהגנבים והבריונים של פרברי יאגונאת העדיפו טרף קל יותר, הוא עבר ברבעים המערביים הצפופים בלי שיטרידו אותו, ונכנס ללב העיר.

יאגונאת. הוא שאף את האוויר המאובק שבה, את צליל שמה, את עצם קיומה. הוא הגיע. סוף-סוף. אחרי מסע שנמשך ימים כה רבים עד שהוא כמעט שכח שיש לו מטרה, שקיים דבר-מה כלשהו פרט למסע עצמו… ואז הופיעה העיר לפניו, תחילה בתי העץ של הרבעים החיצוניים, ואחריהם מבני הלבנים והרחובות הצרים ומרוצפי האבן של העיר הפנימית, מתרוממים כצמחי אבן לקראת אור השמש המאובק. זה כמעט הספיק כדי להשכיח ממנו במה עלתה ההגעה הנה, או מדוע דווקא הוא נבחר לחצייה זו, ולא אדם אחר.

לעזאזל הוא חשב ביובש, אף אחד אחר לא היה טיפש מספיק לנסות. הוא ניסה לדמיין את אחד מזקני הגאנג'י עושה את הדרך הארוכה מאדמות המערב מזרחה – חוצה את רכס ההרים הבוגדני מכולם, נלחם במפלצות הסיוט שהפכו את הפסגות הקרות הללו לביתן, גובר על הפיי הפראי ועל כל הדברים שהוא בחר להעניק להם חיים, סיוטים שיצאו מעמקי נשמתו ולבשו צורה וחומר – אך החלקים השונים של תמונה כזו, בדומה להיבטיו של ריפוי פיי שלא יושם כהלכה, לא השתלבו. הו, ייתכן שהיו מסכימים לבוא, בתנאי שיוכלו להגיע בדרך הים… אבל למסע כזה היו סכנות משל עצמו, ודמיאן העדיף את הזוועות הפחותות שבהן היה יכול להילחם, על פני כוחם ההרסני והבלתי מנוצח של גלי הצונמי התכופים של ארנה.

הוא דרבן את סוסו לפסוע ברחובות העיר בנגיעה קלה, מסתפק בהתקדמות אטית, להוט לעמוד על טיבו של המקום שאליו הגיע. אף-על-פי שהלילה כבר החל לרדת, העיר הייתה צפופה כמו שוק גאנג'י בצהריים. אכן מנהגים מוזרים, הוא הרהר, כשמדובר באנשים שחיים קרוב כל-כך למוקד הרשע. בגאנג'י, בעלי חנויות כבר היו סוגרים את חלונותיהם בפני הלילה היורד, ומחווים בידיהם סימני הגנה בעקבות המחשבה הקלה ביותר על קורֶסֶט. בעונה זו הלילות כבר היו מוארים באורו של ירח אחד בלבד שזרח על הארץ הצמאה לאור, וליל האופל הראשון יבוא במהרה. כל היצורים המשגשגים בחושך יהיו פעילים במיוחד בעונה זו, מבקשים דם או חטא או זרע או ייאוש – כל אחד מהם מחפש במרץ את החומר המסוים שהוא זקוק לו כדי להתקיים. רק שוטה יהלך לא חמוש בלילה בזמן שכזה – או, הרהר דמיאן, מישהו שחי כה קרוב ללבה של האפלה הזו, עד שהחשיפה המתמדת הקהתה את תחושת הסכנה שלו.

ואולי פשוט יש ביטחון בקרב ההמונים, בעיר גדולה עד כדי כך שלא משנה כמה נלקחו בלילה, רוב הסיכויים שיהיו אלה אנשים אחרים, ולא אתה.

ואז צד משהו את עינו. הוא הזדקף פתאום, ורכובו משולש הבהונות נחר בדאגה. הוא צחק ברכות וטפח על צווארו. "אין שום סכנה, ידידי הוותיק". ואז שקל את דבריו, והוסיף, "עדיין לא, בכל מקרה".

הוא ירד מגבו של היצור המנומר, והוביל אותו אל עברו האחר של הרחוב, למקום שצד את עינו. זו הייתה חנות קטנה, עם סוכך שהגן על המדרכה שמחוץ לה, ושלט שלכד את אור השמש הגווע כמו טיפות של אש. חנות פיי נכתב בו באותיות זהב זוהרות. בעל חוכמה נוכח במקום. בכל השעות.

הוא הסב את ראשו והביט לאחור, ברחוב המחשיך לאטו. הלילה התקדם במרץ, והאל לבדו יודע מה יהיו תוצאותיו. הדבר הנבון לעשות הוא למצוא פונדק ולהשאיר בו את חפציו, להפקיד את רכובו במקום שמור ולהפעיל כמה הגנות פיי על מטענו… אבל מתי באחרונה הוא עשה את הדבר הנבון, כשהסקרנות דרבנה אותו? הוא התעכב לרגע כדי להוריד את השק יקר הערך ביותר שלו מגב הסוס – השק היחיד שהיה בעל ערך, למעשה – קשר את שרשרת הרסן של הבהמה לעמוד הקשירה ונכנס.

לעולם אחר. אור השמש הגווע פינה את מקומו לכתום וענבר, אורן המהבהב של מנורות צבעוניות. עץ בגוונים חמים הוסיף לתחושת ההרמוניה, שאולי הסתייעה בהגנה אחת או שתיים – הוא חש כיצד נרגעים שריריו התשושים מהמסע כאשר נכנס לשם, אבל הפעלת הפיי שגרמה להם להגיב כך הייתה עדינה מכדי להגדירה.

בכל מקום סביבו היו דברים. חפצים מופלאים, שאין בהם שניים זהים, מילאו וגדשו את המון המדפים, את תיבות התצוגה ואת הכונניות שמילאו את החנות. כמה מהם היו מוכרים לו, בצורה אם לא בפרטים. כלי נשק, למשל: עינו המיומנת זיהתה הכול, מלהבים ועד אקדחים, מהחרבות הפשוטות שבהן העדיף להילחם בעצמו ועד לפלאים המורכבים יותר שעשו שימוש במנות מדודות של אבק שרפה – ולעתים קרובות עשו בו שימוש לא מוצלח. פריטים מחיי היום-יום, מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת. ספרים וסימניות ותומכים לספרים, עטים ונייר. וחפצים אחדים שבעליל היו מטווה פיי: קמיעות שעליהם חרוטים סמלים עתיקים של הארץ, הגנות ארוגות באופן מורכב, עשבים ותבלינים ובשמים ושמנים, וכל הציוד שנדרש כדי להפיק מהם את מלוא יכולתם.

חנות מזכרות משונה, או חנות מכולת? הוא קרא כמה מהתוויות ונד בראשו בפליאה. יכול להיות – באמת יכול להיות – שעל החפצים סביבו הופעל פיי? על כולם? איזה רעיון מדהים!

במרכז החדר, חוצץ בין השטח הכללי והחלל שבבירור שימש ספריית עזר, ניצב דלפק זכוכית שתמך בכמה עשרות ספרים ובאיש שעיין בהם. הוא היה חיוור מאוד, בניגוד לרוב אנשי המערב, אבל דמיאן לא חש שדבר-מה אינו כשורה בצבעים. למרות הניגוד החד לשערו, עיניו ולבושו הכהים, חיוורונו ודאי היה בסך הכול תוצאה של עבודה במשמרת הלילה. בעיר שנותרה פעילה במשך כל הלילה, הכול אפשרי.

האיש הרים את משקפיו בעלי מסגרת המתכת כאשר הבחין באורח, ואחר כך הסיר אותם. דמיאן הספיק לקלוט חותמים חרוטים בעדינות באמצע עדשות הזכוכית השקופות. "ברוך הבא", הוא אמר בנעימות. "אוכל לעזור לך במשהו?"

הדוכן היה עמוס בחפצים מוזרים נוספים, לבבות רקומים בטָפְטַה ושקי קליקו קטנים עם עיטורי ורדים, הגנות שעוצבו בדמות מנעולים גדולים וגביעים חרוטים במוטיבים מיניים. כולם נשאו תוויות. ואם התוויות היו נכונות…

"הם באמת מופעלים בפיי?" הוא שאל.

האיש החיוור הניד בראשו בנועם, כאילו הוא שומע את השאלה מדי יום. "הגבירה סי היא אשפית מוסמכת. לכל חפץ בחנות נכבל פיי לתכלית מסוימת. ההצלחה מובטחת, ברוב המקרים. אוכל להראות לך משהו מסוים?"

הוא עמד לענות, אולם אז נפתחה הדלת שבאחורי החנות – מוסווית היטב בהררי הספרים משני צדיה, ואולי בהפעלת פיי? – ואישה נכנסה, עליצות בעיניה הבהירות. "מצאתי!" היא הכריזה.

עמיתה נאנח אנחה מוגזמת וסגר את הכרך העבה שלפניו. "תודה לאלים. סוף-סוף".

"אם לא הייתי מפעילה עליו את ההסתרה המחורבנת הזאת מלכתחילה –" היא הפסיקה כשראתה את דמיאן, וחיוך האיר את פניה. "שלום, מצטערת. לא ידעתי שיש לנו אורח".

היה בלתי אפשרי לא להשיב בחיוך לחיוכה המדבק. "הגבירה סי, אני מניח?"

"אם תרצה. סיאני מפאראדיי". היא התקדמה לעברו והושיטה לו את ידה, והוא אחז בה בעונג. שיער כהה ועור חום רך היו רקע לעיניים רחבות, מלאות הבעה, ולשפתיים שנדמה שמצבן הטבעי הוא חיוך הנאה רחב. קמטים עדינים התפרשו מזוויות עיניה ורמזו על גילה, אבל איכות עורה והמוצקות של גזרתה סיפרו סיפור אחר. היה בלתי אפשרי לגלות מה הם גילה האמיתי או מוצאה, ואפשר שזה היה מכוון. בכל אופן, הוא גילה בעצמו יותר ממשיכה קלה כלפיה .

תהיה כן, דמיאן. תמיד נמשכת לדברים שיש בהם מן הפיי, וזוהי אשפית אמיתית. האם המראה שלה היה משנה משהו בכלל?

"לעונג לי", הוא אמר בהתלהבות. "דמיאן קילקנון ורייס, לאחרונה מגאנג'י-שעל-הצוקים, לשירותך". עיניה הצטמצמו בשעשוע, והדבר רמז לו שידעה כמה תארים השמיט. היא ודאי הפעילה עליו את ידיעת הפיי ברגע שראתה אותו. העובדה שהוא לא חש כלל שעשתה זאת העידה על כישוריה.

אבל זה הגיוני. כאשפית היא אינה רק רבת-עוצמה יותר מרוב האנשים, אלא שקועה בפיי באופן שאחרים אינם מסוגלים לו. ואז נזכר היכן הוא נמצא, וחשב בתדהמה, כמה זה קשה לה ודאי, לחיות בצל אפלה כה גדולה כאשר יש לה כזו מוּדעוּת…

"והאם את גם בעלת החוכמה של המקום?"

היא הרכינה את ראשה. "זכיתי לכבוד זה".

"כלומר… ארכיברית?"

"כלומר שאני חוקרת, אוספת, יודעת ומפיצה מידע. כפי שנאמר שאבותינו עשו בעבר באמצעות מכונות, לפני הקורבן הגדול. כל זאת תמורת שכר צנוע, כמובן".

"כמובן".

"המשמעות היא גם שמעמדי הוא מעמד של נייטרליות מוחלטת בנוגע לשימוש שנעשה במידע הזה". עיניה נצצו במשובה והיא הוסיפה, "חשאיות מובטחת".

"זה הכרחי, אני מניח".

"בהחלט. למדנו את זה בדרך הקשה. רבים מדי מאלה שנקראו אדוני מידע נהרגו בימים הקדומים בידי מכשפים שביקשו לנקום על הפרת חשאיות כזאת או אחרת. למדנו לא לצדד באיש, וההמונים למדו לכבד את הנייטרליות שלנו כדי ליהנות מהמשך נוכחותנו. האם יש משהו שאני יכולה להראות לך? שירות שאני יכולה להציע?"

הוא תהה עד איזה עומק בתוכו חָקַר הידע שלה. הוא הביט בה בתשומת לב כאשר אמר, "אני זקוק למפת פיי מקומית. האם יש לכם אחת כזאת?"

עיניה נצצו בשעשוע, הענבר של אור המנורות משתקף בהן. "אני חושבת שאולי יש לנו", היא ענתה בפשטות. "עדכנית או היסטורית?"

"עדכנית".

"אז אני בטוחה שיש לנו". היא פנתה לאחורי החנות וחיפשה על אחד מהמדפים זרועי הספרים, וכעבור כמה דקות שלפה משם גיליון קלף עבה. היא פרשה אותו על הדלפק לפניו, הכבידה על פינותיו בכמה חפצים נטולי תווית שהיו מונחים בסביבה והניחה לו לעיין בו.

הוא שרק ברכות. זרמי פיי זרמו דרך העיר בחצי תריסר כיוונים, וליד כל אחד מהם סומנו בקפידה המגמה ושינויי הגאות שלו. מצפון לעיר, מעבר לנמלים המוגנים קייל וסת, ומעבר למֵצרים המעוקלים שהפרידו בין שתי יבשות, הסתלסלה ספירלה של זרמים פראיים אל נקודת מוקד שההערות והמידות נכתבו סביבה בצפיפות כה רבה עד שבקושי הצליח להבחין במקומה. היער? הוא תהה, וחיפש את שם האזור בין הרישומים הרבים. כן, היער. ובדיוק במרכזו היה הפיי הפראי ביותר בכל יבשת אנושית שהיא, ולבטח המסוכן ביותר. כל-כך קרוב!

"זה מה שרצית?" היא שאלה בנימה שאמרה בפירוש שהיא ידעה שלעומת המפה הזאת היו מפות הפיי בביתו בסך הכול מפות דרכים כפריות שעליהן כמה שבילים צרים. הוא מעולם לא ראה, ואפילו לא דמיין, משהו כזה.

"כמה?"

"חמישים מקומיים, או המקבילה המערבית. או חליפין", היא הוסיפה.

הוא נשא אליה את מבטו בסקרנות.

"יש לנו מבקרים מעטים מאוד מהאזור שלך, ועוד פחות מכך מבקרים שהעזו לחצות את הרי הפרשה. החדשות והניסיון שלך הם בעלי ערך רב למדי עבורי – מבחינה מקצועית, כמובן. יכול להיות שאהיה מוכנה לתת לך את מה שאתה רוצה, תמורת מה שאתה יודע".

"בארוחת ערב?" הוא שאל בנועם.

היא מדדה אותו במבטה, ממגפיו המוכתמים בבוץ ועד לחולצת הצמר שלו. הוא חשב שהוא חש בפיי מתחמם סביבו, והבין שהיא גם יודעת אותו באמצעות הפיי.

"אתה לא אמור להיות באיזה מקום אחר?" היא שאלה, משועשעת.

הוא משך בכתפיו. "בעוד שבוע. הם לא יודעים שהגעתי מוקדם – וגם לא יֵדעו, אם לא תספרי להם. אף אחד לא מחכה לי".

היא הנהנה קלות כששקלה את זה. ואחר כך פנתה לגבר שלצדה – שכבר הכין את תשובתו.

"לכי, סי", גם הוא חייך. "אני אוכל לטפל בחנות עד חצות. רק תחזרי לפני –" הוא עצר באמצע המשפט והביט באי-נוחות בדמיאן. "לפני שהם יבואו, בסדר?"

היא הנהנה, "בטח". היא שלפה שני חפצים מתחת לערמת ניירות, הגנה מופעלת על סרט, ופנקס קטן כרוך בבד. היא נתנה אותם לגבר והסבירה, "כשדז ייכנס, תן לו את הלוחות האלה. הוא רצה יותר… אבל יש גבול למה שאני יכולה לעשות כשאני עובדת עם כוכבי הליבה. אם הוא רוצה עוד משהו, נסה לשכנע אותו לבטוח בפיי האדמה. אני יכולה להגיד עתידות טוב יותר באמצעותו".

"אני אגיד לו".

"וצ'לי ממשיכה לבקש קמיע לבן שלה, להגן עליו מפני סכנות ליל האופל. אמרתי לה שאני לא יכולה לעשות את זה. אף אחד לא יכול. עדיף פשוט שתשאיר אותו בבית… יכול להיות שהיא תיכנס ותבקש שוב".

"אני אגיד לה".

"זה הכול, אני חושבת". היא הוציאה מעיל מארונית שניצבה בפינה ליד הדלת, וחייכה אל דמיאן כשלבשה אותו. "אתה משלם?"

"לכבוד הוא לי", הוא השיב.

"אז נלך ל'שמש החדשה'. אתה תאהב את המקום". היא הציצה לאחור, בעוזר שלה. "אהיה שם אם תצטרך אותי, זֶן. פשוט קרא לי באמצעות הפיי".

הוא הנהן.

דמיאן הציע לה את זרועו. היא נעצה בו מבט לרגע, משועשעת בעליל מהמנהג, ואז השחילה את זרועה בזרועו הגדולה משלה. "אתה יכול להכניס את הסוס שלך לאורווה שם", היא הודיעה לו. "ואני חושבת שתגלה שהשכונה… מעניינת".

---

מעניינת היה ניסוח עדין.

פונדק השמש החדשה היה אחד מכמה בניינים שגבלו בכיכר המרכזית של יאגונאת, שטח נדל"ן משובח שבמשובחים. החדר הקדמי של המסעדה השקיף על כמה דונמים מטופחים של דשא ועצים, שחולקו לצורות גאומטריות בשבילים שתוחזקו היטב. על-פי הפגודות ודוכני ההופעות הרבים, דמיאן שיער שהכיכר אירחה עשרות אירועים מסוגים שונים, כנראה לאורך כל חודשי החום. זה באמת היה מרכז העיר, ולא רק במובן הגיאוגרפי. ובצד המרוחק, זורחת בצבע כסוף באור הירח…

קתדרלה. הקתדרלה בה"א הידיעה. לא מוקפת בבניינים נלווים של אמונתה כמו הקתדרלה הגדולה בגאנג'י, אלא חלק טבעי ואורגני מחיי העיר ההומים. הוא זז למקום שממנו יוכל לצפות בה בלי שהעצים יעמדו בדרכו, והתנשף בקול מרוב התפעלות. אם הייתה אמת בשמועה, זו הייתה הכנסייה העתיקה ביותר ששרדה ביבשת המזרחית. היא נבנתה בשיא התחייה, והייתה מצבה ליכולת הדרמטית העצומה שהייתה גלומה בסגנון הניאו-גותי. קשתות ותומכות המריאו למרומים, שיִש-חדש לבן כחלב שיקף את אור הירח כמו גם את אור המנורות בשלמות ובטוהר. על רקע שמי הערב הכהים, זרח הבניין כאילו הואר באור פיי, ומשך אליו מאמינים כעש ללהבה. על מדרגותיו הרחבות הסתופפו עשרות – לא, מאות סוגדים, ואמונתם ריסנה את הפיי הפראי שזרם סביב כפות רגליהם ושילחה אותו מהם והלאה, גדוש שלווה, רוגע ותקווה. דמיאן בהה בה, אחוז יראה ותדהמה, וחשב, כאן, במקום הזה, חי החלום. ליבה של סדר שמאפשרת את הציוויליזציה. אילו רק היה ניתן לעשות את זה בקנה מידה גדול יותר…

מגעה הקל בשרוולו הזכיר לו היכן הוא נמצא ובחברת מי, והוא הניד בראשו.

אחר כך.

היא הזמינה אוכל בשביל שניהם. מעדנים מקומיים, אמרה. הוא החליט לא לשאול כיצד הם נראו כשעוד היו בחיים. אבל למרות חששותיו הוא גילה שהם טעימים להפליא, והשיכר הסמיך המתוק שיאגונאת התמחתה בו היה שינוי מרענן אחרי שבועות של מנות יבשות ומים.

הם שוחחו. הוא סיפר לה סיפורים, כתשלום על המפה, מייפה את הרפתקאותיו האמיתיות עד שחיוכה העדין הזהיר אותו שהוא על גבול השקר. והוא סיפק לה חדשות אמיתיות, בנימה רצינית יותר. חמש ספינות נטרפו על צוקי גאנג'י, ודיפלומט מארצות המערב אבד באסון. סופות קיץ הגיעו מהמדבר, כאילו ארצות החול עצמן רוצות לכבוש שטחים חדשים. גלי צונמי. רעידות אדמה. פוליטיקה. היא מצאה עניין בכול, לא משנה כמה שולי נראה בעיניו, ולא נתנה לו שום מידע בתמורה לפני שסיים את דבריו לשביעות רצונה.

עד שהקינוח שלהם הגיע, הלילה היה חשוך ככל שהלילות יכולים להיות. השמש והליבה נעלמו כליל ובקרוב יֵלך בעקבותיהן ירח אחד, והכוכבים המעטים שנותרו נראו בקושי מעל האופק.

"אז", היא אמרה בנועם כאשר הכניסה סוכר שחור – עוד מעדן שיאגונאת התמחתה בו – למשקה סמיך, מעלה קצף. "תורך. מהו הדבר שאתה רוצה לדעת יותר מכול?"

הוא שקל כמה תשובות מתחכמות למחצה שאולי היה עונה לאישה אחרת, ואחר כך שקל שוב ופסל אותן. הצעה גלויה למידע הייתה הזדמנות רבת-ערך מכדי לבזבז אותה על שנינות חברתית.

"היער או הראק",הוא ענה בלי שיצטרך לחשוב על כך. "תבחרי".

לרגע – רגע קצר שבקצרים – הוא ראה משהו אפל חולף על פניה. כעס? פחד? תחושת אסון? אבל קולה נשאר קליל כתמיד כאשר התרווחה בכיסאה ושאלה אותו, "טיפוס שאפתן, מה?"

"במקום שממנו אני בא, הדברים האלה הם אגדות בלבד. ואגדות אפופות צללים".

"אבל אתה סקרן".

"את לא היית מסתקרנת?"

"לגבי היער? כאשר עצם המחשבה עליו פותח ערוץ שהפיי האפל יכול לנוע בו? רוב האנשים מעדיפים להימנע מהסיכון".

היער. העובדה שבחרה בנושא זה משמעה שהיה זה הנושא האחר שגרם לה אי-נוחות כה רב. הוא תייק את העובדה הזאת לשימוש מאוחר יותר, וניגש לנושא שהעדיפה. היער, שנקרא אסור בכל הכתבים העתיקים. מה ידעו עליו, אפילו כאן? הוא היה נקודת מוקד לפיי הפראי ביותר, שבעידן קודם, מתוחכם פחות, נקרא מרושע. כיום הידע רב יותר. כיום יודעים שהכוחות ששטפו את פני העולם הזה אינם טובים או רעים כשלעצמם, אלא פשוט מגיבים. לתקוות ולפחדים, להגנות וללחשים ולכל הדפוסים של הפעלת הפיי, לחלומות ולסיוטים ולתשוקות מודחקות. כאשר רוסנו, הם היו מועילים. כאשר הגיבו לדחפיו האפלים ביותר של האדם, לתאוות ולצרכים הכפייתיים שריסן באור היום, הם יכלו להיות קטלניים. ראו למשל את אתר הנחיתה, ואת מותם המחריד של המתיישבים הראשונים. ראו את המפלצות שבהן לחם דמיאן בהרי הפרשה, שברים של דמיונותיו האפלים ביותר של האדם שקיבלו חיים חדשים וגוף מוצק, ואורבים כעת לחסרי הזהירות בשממה הקפואה.

ראו את היער.

"הריכוז הגבוה הופך את הפיי שם לחזק מכדי שיהיה אפשר לרסן אותו", היא אמרה לו. "תגובת ההתגשמות היא כמעט מיידית. בשפה פשוטה, די בחשש מכך שמשהו יקרה כדי שהוא יקרה. כל אדם שהעז להלך בצללים האלה הותיר מאחוריו חותם אפל כלשהו. כל מוות שהתרחש מתחת לעצים האלה כבל את הפיי לאלימות רבה יותר. הכנסייה ניסתה לשלוט בו פעם באמצעות יישום כמויות גדולות של אמונה – זו הייתה האחרונה שבמלחמות הגדולות, כפי שאתה ודאי יודע – אבל כל מה שקרה היה שהסיוטים שלהם הוחזרו להם, במעטה דתי אפל ומבהיק. כוח כזה מבכר את הסודות החבויים של התת-מודע שלנו על פני ההעדפות של הרצון המודע שלנו".

"אז איך יכולים בני האדם לשגשג כל-כך קרוב אליו? כיצד יאגונאת – וקייל, וסת, וגֶהאן – כיצד הערים האלה יכולות בכלל להתקיים, שלא לדבר על לתפקד?"

"הבט שוב במפה שלך. היער נמצא בלב מערבולת – נקודת מוקד של פיי אפל שבה מין נמשך אל מינו – היונקת למרכזה את כל ההתגשמויות רוחשות הרע. רוב הדברים שנכנסים לשם לא יוצאים שוב לעולם. אם זה לא היה כך, לעולם לא יכולנו לחיות כאן, בטווח השפעתו".

"אמרת שרוב הדברים לא יוצאים".

היא הנידה בראשה, והבעתה התקדרה. "יש יצור שחי ביער – אולי שד, אולי אדם – שכפה סוג אפל של סדר על הפיי הפראי שם. האגדה גורסת שהוא יושב בלב המערבולת כמו עכביש בלב הרשת שלו, ומחכה לקורבנות שיילכדו בכוחו. עושי דברו יכולים לעזוב את היער, ואכן עוזבים אותו, בחיפוש מתמיד אחר קורבנות כדי להאכיל אותו".

"את מדברת על הצייד".

"אתה מכיר את שמו?"

"שמעתי אותו לעתים קרובות, מאז שהגעתי למזרח. מעולם לא צורף לכך הסבר".

"ויש לכך סיבה טובה", היא הבטיחה לו. "עצם הזכרת השם פותח ערוץ דרך הפיי… אנשים מבועתים ממגע כזה. מדובר ביותר מהצייד עצמו. הוא הפך לשד המקומי שלנו, היצור שאורב בפינות חשוכות ובארונות, שמשתמשים בשמו כדי להפחיד ילדים ולגרום להם לציית. בני המזרח מחונכים מילדותם לפחד מהצייד יותר מאשר מכל כוח אחר בעולם, חוץ מהמרושע עצמו. ואל תבין אותי לא נכון – הוא באמת רב-עוצמה ומרושע. עושי דברו אורבים לטרף המועדף בצללים של ערי המזרח, ולוקחים אותו אל היער כדי להזין את הצייד. אלה תמיד נשים; בדרך כלל צעירות, ותמיד מושכות. נאמר שהוא צד אותן שם כמו חיות פרא, בלב הארץ הזאת שמגיבה לכל גחמה שלו. מעטות מאוד שורדות – או שהוא מניח להן לשרוד למטרותיו האפלות, יהיו אשר יהיו. כולן לא שפויות. היה מוטב לרובן אילו מתו. הן בדרך כלל הורגות את עצמן, זמן קצר אחר כך".

"המשיכי", הוא אמר בשקט.

"נאמר שמרגע שהשמש נעלמת, המשרתים שלו יכולים ללכת על פני האדמה כמו גברים. לכן רק לעתים רחוקות רואים בחוץ נשים לבדן אחרי החשכה – הן הולכות עם משמר, או בקבוצות".

"את קוראת לזה הוא", הוא אמר בשקט. "את חושבת שזה גבר".

"אני, כן. אחרים לא".

"אשף?"

"הוא חייב להיות, לא?"

"שהיער השתלט עליו".

היא בחנה אותו, כאילו בוררת את מילותיה בקפידה. "אולי", היא אמרה לבסוף, מביטה בו. "אני חושבת שלא".

או שהוא השתלט על היער. המחשבה הייתה מדהימה. הכנסייה הפנתה את כל עוצמתה נגד הרשע התהומי הזה, במלחמה שנועדה לסיים את כל המלחמות… ולשווא. האם ייתכן שאדם אחד יכול לשלוט במקום כזה, כאשר אלפים הקריבו לשם כך את חייהם ונכשלו?

בזעזוע הוא גילה שהיא הזמינה את החשבון, וכעת הניחה את מעילה על כתפיה. האם היו שם זמן רב כל-כך?

"כבר מאוחר", היא אמרה בהתנצלות. "אני חייבת לחזור".

"להיפגש איתם?" הוא ניסה לשמור על נימת דיבור קלילה, אבל הייתה בקולו נוקשות שהתקשה להסתיר.

החשבון הונח ביניהם. הוא הביט בו.

"יש תשעים ושש כנסיות פגניות בעיר הזאת", היא הזהירה אותו. "תשעה-עשר אשפים, וכמעט אלף אנשים שמכנים את עצמם מכשפים, או משהו מקביל לזה. אף אחד מהם לא ימצא חן בעיניך, ולא תסכים למה שהם עושים. אז אל תשאל".

"אני לא בטוח. האשפית הזאת די מוצאת חן בעיני".

היא הביטה בו, נבוכה בעליל, ולבסוף הנידה בראשה. "אתה איש חברה לא רע, בהתחשב במקצוע שלך. הרבה יותר טוב משציפיתי".

הוא גיחך. "אני מנסה".

"תישאר בעיר לכמה זמן?"

"אם הם יוכלו לסבול אותי".

היא לא שאלה למי התכוון, והדבר אישש את ההנחה שכבר ידעה. ידע הפיי שלה אכן היה מעמיק – לא מפתיע במיוחד, במקום כזה.

הוא הביט החוצה אל הכיכר אפופת הלילה, וחשב על הדברים שאפלה כזו יכולה להחביא.

"בואי", הוא אמר לה, ופיזר מטבעות מזרחיים על השולחן. "אני אלווה אותך".

---

אם מרחוק נראתה הקתדרלה יפהפייה, הרי מקרוב הייתה מרשימה אפילו יותר. קשתות עצומות התנשאו מעל קשתות קטנות יותר, והמרחב ביניהן היה מלא בגילופים עשירים ומסוגננים. שכבות על גבי שכבות של עיטורים כיסו את המבנה העצום, כאילו האדריכל שלו סבל מפחד מפני חללים לא מקושטים. אבל גם העובדה שהכול היה מוגזם במונחים מודרניים הייתה חלק מאותו סגנון. כוחה של האדריכלות של תקופת התחייה נח ביכולתה להמם את המתבונן.

דמיאן עמד בתחתית גרם המדרגות הקדמי העצום, והניח לעצמו להיפתח לכל מה שהשתמע מנוכחות הקתדרלה: אמונתם של אלפים הכרוכה יחדיו, משרתת חוק אחד. שרידיו של חלום נפלא שניזוק אך לא נהרס במלחמה נוראה אחת, שריסקה את כנסיית האדם והותירה אותו לחסדי הדבר שנקרא בעולם המוזר הזה טבע. התקווה שיום אחד תכבוש האמונה את הפיי, וסוף-סוף יהיה ניתן ליישב את ארנה כולה – בביטחון.

כל הרשמים האלה מילאו אותו, מוסיפים לחמימות גופו: החום הפועם של שיכר עשיר בעורקיו, הניצחון שבהגעתו וההתעלות שבדיפלומטיה המינית.

אם לא הייתי מאובק כל-כך, הוא אמר לה כאשר חזרו לבסוף אל החנות שלה, אולי הייתי מנסה לפתות אותך.

אם לא היית מאובק כל-כך, היא ענתה בחיוך, אולי היה לך סיכוי.

אות מצוין לעתיד, הוא החליט.

המתפללים האחרונים של הלילה ירדו במדרגות משני צדיו, נחצים כגל כשנשפכו במורד מדרגות השנהב. הוא הבחין בכך שאף אישה לא הלכה לבדה, אלא שהן נשארו יחד בקבוצות קטנות או שגברים שמרו עליהן. אפילו כאן, על המדרגות הקדמיות של אלוהים בעצמו, הורגש צלו של הצייד.

אז לחצו המאמינים האחרונים את ידו של הכומר שלהם וירדו במדרגות, והדלתות המעוטרות הגדולות נסובו לאט על צירן ונסגרו למשך הלילה.

הוא הביט בהן זמן-מה, מתפעל מהגילופים המורכבים שלהן, ואז טיפס במדרגות והקיש עליהן.

דלת מִשנה נפתחה ואדם לבוש גלימה ונושא מנורה קטנה הציץ החוצה. על רקע המדרגות הלבנות הבוהקות, לאחר שיצאו מהמקום מתפללים כה רבים בלבוש מהודר, דמיאן ידע שהוא נראה במרעו.

"נו?" שאל האיש בקול שאמר בפירוש: אנחנו כבר סגורים. הוא שלח מבט חשדני אל חרבו של דמיאן.

"הבניין פתוח?"

האיש פסע הצדה באנחת ייאוש, והניח לדמיאן להיכנס. כן, מבחינה טכנית הבניין לא היה נעול, וכל אחד היה יכול להיכנס אליו ולהתפלל – זה היה מנהג הכנסייה, במזרח ובמערב כאחד – ואם לוחם נודד רוצה לעשות זאת בשעה זו, לאיש לא הייתה זכות לסרב לו. דמיאן ידע זאת כששאל. אבל כשהתכופף מתחת למשקוף דלת המשנה הנמוכה והצרה ונכנס למבואה של הקתדרלה עצמה, ירדה ידו של האיש על כתפו כמו אזהרה.

"בלי נשק", הוא הורה בקרירות.

דמיאן נדהם יותר משכעס. ניצב חרבו בלט גלוי מעבר לכתפו, ופיתוחי הזהב שעל גולת הניצב, כמו גם דוגמת הלהבות על מגן היד, היו אמורים להזהיר את האיש להקפיד על נימוסיו. האם עבר זמן כה רב מאז שנכנס אחד מחברי המסדר שלו למקום זה, עד שהאנשים האלה לא ידעו דבר על מנהגיהם?

"האם הוד קדושתו פנוי?" שאל.

האיש בחן אותו כאילו הפעיל קללת פיי בנוכחותו, והבריש את שרוולו כאילו עצם נוכחותו של דמיאן לכלכה אותו. "האב הקדוש עסוק", ענה בגסות. "חזור בבוקר, בשעות העבודה הרגילות, ותוכל לבקש ראיון".

"אמור לו שדמיאן קילקנון ורייס נמצא כאן", הוא אמר. "אני חושב שהוא ייפגש איתי".

האיש נעץ בו מבט ארוך ומלא עוינות. ואז החליט שאם יעשה כרצונו של האורח הבלתי נעים הזה, ייפטר ממנו מהר יותר מאשר אם ינסה לזרוק אותו החוצה. הוא נופף בידו כדי לקרוא לעוזר לכומר – נער צעיר בעל עיניים בהירות וחיוך שש לעזור – ואמר ל, ו בזעף, "לך ואמור להוד קדושתו – אם הוא יקבל אותך, דבר שאני מפקפק בו – שדמי, אן קילקנון , ורייס מבקש ראיון, מיד".

הילד נעלם בריצה, להוט לשרת. דמיאן ניצל את הזמן לשוטט במבואה ולהציץ בין דלתות הדמויאלון הכבדות אל המקום הקדוש עצמו. הוא קלט בחטף מראה של ספסלי תפילה עטויי קטיפה, של מזבח משובץ בזהב, ציור קיר מעוטר באבני חן של הנביא כובל את המרושע לאפלה – אחד מהציורים היחידים שהתירה הכנסייה.

יפה, הוא חשב. יפה מאוד.

"אבי?"

הילד חזר. הוא נעץ בדמיאן עיניים פעורות לרווחה, מלאות יראה, בשעה שהאיש בגלימה אמר במצוקה גלויה, "אני מצטער, אבי. לא ידענו מי אתה. מובן שהוד קדושתו יפגוש אותך".

הילד פנה להוביל אותו, אבל דמיאן אמר בקול שקט, "לא. אני מכיר את הדרך. תודה לך, בני".

הוא ממש הצליח לחוש את הילד פוער את פיו כאשר הלך על המרצפות, אל זוג דלתות כבדות שוודאי הובילו אל גרם מדרגות. כמה נאמר לו? דמיאן הקשיב בניסיון לשמוע לחישות או רמז כלשהו לתנועה מאחוריו, אבל רק כשהגיע למדרגות והדלתות הלכו ונסגרו מאחוריו, שמע את הצעיר מגלה מה שוודאי נראה לו כאמת שלא תיאמן.

בלחישה שתשעים אחוזים ממנה היו יראה והעשרה הנותרים פחד הוא אמר: "האב ורייס הוא מכשף…"

דמיאן צחק חרש בשעה שעלה במדרגות.

(הוצאת ינשוף, 2005. תרגום: אהוד מימון)

---

ביקורת – The Alien Shore