פרק 1

"פריט תשעים ושבע", קרא הכרוז. "נער".

הנער היה מסוחרר וחצי חולה מתחושת הקרקע שמתחת לרגליו. ספינת העבדים עברה יותר מארבעים שנות אור. היא נשאה בקרבה סרחון האופייני לכל ספינות העבדים, ריח חריף של גופות צפופות ולא רחוצות, של פחד, של קיא ושל יגון עתיק יומין. עם זאת, בתוך כל זה היה הנער מישהו, חבר מוכר בקבוצה, הזכאי לארוחתו מדי יום, וזכאי ללחום על זכותו לאכול בשלווה. אפילו היו לו חברים.

כעת שוב היה שום דבר ואף אחד, שוב עמד למכירה.

פריט נמכר על דוכן המכירה הפומבית, זוג נערות בלונדיניות דומות, כביכול תאומות. מכירה מהירה, במחיר גבוה. הכרוז פנה בחיוך שבע רצון והצביע על הנער. "פריט תשעים ושבע. תביאו אותו הנה".

הנער נכבל באזיקים ונדחף לעבר הדוכן. הוא עמד מתוח בעוד עיניו הפראיות מתרוצצות לכל עבר, קולטות את כל מה שלא הצליח לראות מהכלוב. שוק העבדים נמצא לצד נמל-החלל ב'כיכר החירות' המפורסמת, מול גבעה שבראשה 'נשיאות הסרגון', בירת 'תשעת-העולמות', המפורסמת אפילו יותר. הנער לא הכיר אותה. הוא אפילו לא ידע באיזה כוכב הוא נמצא. הוא הביט בקהל.

קרובים ביותר לדוכן עמדו קבצנים, נכונים לשדל כל קונה התובע את רכושו. מאחוריהם, בחצי עיגול, היו מושבים לעשירים ולמיוחסים. משני צדיה של קבוצה עילית זו המתינו העבדים, הסבלים, שומרי הראש והנהגים, ממתינים ליד מכוניות הקרקע של העשירים, וליד כסאות האפיריון של העשירים עוד יותר. מאחורי האצילים והגברות היו פשוטי העם, בטלנים וסקרנים, עבדים משוחררים, כייסים ומוכרי משקאות קרים וסוחר פשוט שלא הורשה לשבת אולם היה נכון לרכוש סבל, פקיד, מכונאי, או אפילו משרת לבית נשותיו.

"פריט תשעים ושבע", חזר הכרוז. "עלם נאה ובריא, מתאים לעבודת משרת או מחליף צמיגים. דמיינו אותו, גבירותיי ורבותיי, במדי-הבית שלכם. הביטו ב–" מלותיו הבאות אבדו בצווחת הדופלר של ספינה בנמל-החלל שמאחוריו.

הקבצן הזקן, בזלים הנכה, עיקם את גופו העירום-למחצה ופזל בעינו האחת לעבר קצה הדוכן. בעיני בזלים, לא נראה הנער כמשרת צייתן. הוא נראה כמו חיה רדופה, מלוכלך, כחוש וחבול. מתחת ללכלוך, על גבו של הנער נראו פסים של צלקות לבנות, אישורים לדעותיהם של בעליו הקודמים.

עיניו של הנער וצורת אוזניו גרמו לבזלים לנחש כי יתכן שהוא ממוצא ארצי טהור, אבל הוא לא יכול היה להיות בטוח מלבד בכך שהיה קטן, מפוחד, זכר, ולמרות זאת לא צייתן. הנער תפס את מבטו החודר של הקבצן ונעץ בו מבט בחזרה.

השאון דעך וגנדרן עשיר שישב מלפנים נפנף בעצלתיים במטפחת לעבר הכרוז. "אתה מבזבז את זמננו, נבל שכמותך. הראה לנו משהו כמו הפריט הקודם".

"בבקשה, אדוני האציל. אני חייב להציג את הפריטים לפי הסדר הקטלוגי".

"אז תתקדם הלאה! או שתזרוק את השרץ המורעב הזה הצידה ותראה לנו סחורה אמיתית".

"רוב תודות על אדיבותך, אציל". הכרוז הרים קולו. "נתבקשתי למהר ואני בטוח שמעסיקי הנכבד היה מסכים. הרשו לי להיות גלוי. עלם נאה זה הינו צעיר. בעליו החדשים חייבים להשקיע בו הדרכה. לפיכך –" הנער בקושי הקשיב. לנער היה ידע מוגבל בלבד בשפה זו, ובכל מקרה לא אכפת היה לו מה נאמר. הוא הביט לעבר הגבירות רעולות הפנים והאדונים ההדורים, תוהה מי מהם יהיה בעייתו החדשה.

"– מחיר התחלתי נמוך ומסירה מיידית. ממש מציאה! האם אני שומע עשרים כוכבים?"

השקט נהיה מביך. גברת, מטופחת ויקרה מסנדלי רגליה ועד פניה מכוסי התחרה, רכנה לעבר הגנדרן, לוחשת ומצחקקת. הוא הזעיף פניו, שלף פגיון ועשה עצמו מנקה ציפורניו. "אמרתי להתקדם הלאה", נהם.

הכרוז נאנח. "אני מתחנן שתזכרו, אצילים יקרים, שאני חייב לפעול לפי דרישות הפטרון שלי. נתחיל עוד יותר נמוך. עשרה כוכבים – כן, אמרתי 'עשרה'. יוצא מן הכלל!"

הוא נראה המום. "האם אני מתחרש? האם מישהו הרים אצבע ולא ראיתי? שקלו זאת, אני מתחנן בפניכם. לפניכם עלם צעיר ורענן כמו דף נייר חלק. אתם יכולים לצייר כל שרטוט שתרצו. במחיר נמוך להפליא זה אתם יכולים להרשות לעצמכם לקחת אותו ולעצב אותו כאוות נפשכם".

"או לזרוק אותו לדגים!"

" 'או לזרוק אותו –' הו, אתה שנון, אדוני האציל!"

"אני משתעמם. מה גורם לך לחשוב שפריט מעורר רחמים זה שווה משהו? זה הבן שלך, אולי?"

הכרוז עטה על פניו חיוך מאולץ. "הייתי גאה אם היה. הלוואי שיכולתי לספר לכם על מוצאו של עלם זה –"

"זאת אומרת שאינך יודע".

"על אף ששפתיי חתומות, אני יכול להצביע על מבנה גולגולתו, הקו המעוגל המושלם של אוזניו". הכרוז צבט באוזנו של הנער, ומשך אותה.

הנער התפתל ונשך את ידו. הקהל צחק.

האיש חטף את ידו בחזרה. "עלם אמיץ. שום דבר שטעמו של השוט לא יוכל לתקן. השושלת הטובה שבגלקסיה, יש האומרים, הביטו באוזניו".

הכרוז החמיץ משהו. הגנדרן הצעיר היה מ'סינדון IV'. הוא הסיר את קסדתו, וחשף אוזניים סינדוניות טיפוסיות, ארוכות, שעירות ומחודדות. הוא נשען קדימה ואוזניו רטטו. "מי הוא פטרונך האציל?"

הקבצן הזקן בזלים זינק לעבר פינת הדוכן, מכין עצמו להתכופפות. הנער נמתח והביט סביב, מוכן לצרות בלי לדעת מדוע. הכרוז הלבין – אף אחד לא לגלג על סינדוני בפניו… לא יותר מפעם אחת. "אדוני", התנשף, "הבנת אותי שלא כהלכה".

"חזור על הערתך השנונה לגבי 'אוזניים' ו'השושלת הטובה ביותר'".

אנשי משטרה היו בטווח ראיה, אבל לא קרובים. הכרוז לחלח את שפתיו. "היה רחום, אדוני האציל. ילדי ירעבו. ציטטתי אמרה שכיחה – לא את הדעה שלי. ניסיתי להחיש את מכירתו של הנכס… כפי שאתה ביקשת".

השתיקה נשברה על-ידי קול נשי שאמר, "הו, תוותר לו, דווארול. זו לא אשמתו שכך נראות אוזניו של העבד. הוא צריך למכור אותו".

הסינדוני התנשף בכבדות. "אם כן, מכור אותו!"

הכרוז נשם לרווחה. "כן, בוודאי, אדוני". הוא התאושש והמשיך, "אני מתחנן רבותיי וגבירותיי, סלחו לי על בזבוז הזמן בשל פריט שולי. כעת אני מבקש כל הצעת מחיר שהיא".

הוא המתין, ואמר בעצבנות, "איני שומע כל הצעת מחיר, איני רואה כל הצעת מחיר. שום הצעת מחיר פעם ראשונה… אם לא תציעו מחיר אני נדרש להחזיר פריט זה למלאי ולהוועץ עם הפטרון לפני שאני ממשיך. שום הצעת מחיר פעם שניה. יש עוד פריטים יפים רבים להציע. יהיה חבל לא להראות אותם. שום הצעת מחיר פעם שלישית –"

"הנה הצעת המחיר שלך" אמר הסינדוני.

"הא?" הקבצן הזקן הרים שתי אצבעות. הכרוז לטש בו מבט. "האם אתה מציע מחיר?"

"כן", קרקר האיש הזקן, "ברשותם של האדונים והגברות".

הכרוז העיף מבט במעגל היושב. מישהו בקהל צעק, "למה לא? כסף זה כסף".

הסינדוני הנהן. הכרוז אמר במהירות, "אתה מציע שני כוכבים עבור הנער?"

"לא, לא, לא, לא, לא!" צעק בזלים. "שני מינימים!"

הכרוז בעט לעברו. הקבצן הטה ראשו הצידה. הכרוז צעק, "הסתלק! אני אלמד אותך מה זה לצחוק מהטובים ממך!"

"כרוז!"

"אדוני? כן, אציל?"

הסינדוני אמר, "מלותיך היו 'כל הצעת מחיר שהיא'. מכור לו את הנער".

"אבל –"

"שמעת אותי".

"אדוני, אני לא יכול למכור אחרי הצעת מחיר אחת. החוק ברור. הצעת מחיר אחת אינה מכירה. אפילו לא שתיים אלא אם כן הכרוז קבע מינימום. ללא מינימום, אסור לי למכור עם פחות משלוש הצעות מחיר. אדון אציל, חוק זה ניתן כדי להגן על הבעלים, לא עלי, עבדך האומלל".

מישהו קרא, "זהו החוק!"

הסינדוני הזעיף פניו. "אם כך הכרז על הצעת המחיר".

"כל דבר שישביע את רצונם של רבותיי וגבירותיי". הוא פנה אל הקהל. "לפריט תשעים ושבע: שמעתי הצעת מחיר של שני מינימים. מי יציע ארבעה?"

"ארבעה", הצהיר הסינדוני.

"חמישה!" קרא קול.

הסינדוני סימן לקבצן שייגש אליו. בזלים נע על-ידיו ועל ברך אחת, כשהגדם של רגלו השניה נגרר, וקערת הצדקה מכבידה עליו. הכרוז נעץ בו מבט תוך מלמול, "חמישה מינימים פעם ראשונה… חמישה מינימים פעם שניה…"

"שישה!" התפרץ הסינדוני, העיף מבט לעבר קערתו של הקבצן, שלף את ארנקו וזרק לעברו חופן של מטבעות.

"שמעתי שישה. האם אני שומע שבעה?"

"שבעה", קרקר בזלים.

"אני במחיר של שבעה. אתה, שם, עם האגודל למעלה. אתה מציע שמונה?"

"תשעה!" שרבב הקבצן.

הכרוז נעץ בו מבט נוקב אבל קיבל את ההצעה. המחיר התקרב לכוכב אחד, בדיחה יקרה מדי עבור רוב הקהל. האצילים והגבירות לא חפצו בעבד חסר הערך וכן לא רצו לשבש את הלצתו של הסינדוני.

הכרוז זימר, "תשעה פעם ראשונה… תשעה פעם שניה… תשעה פעם שלישית – נמכר בתשעה מינימים!" הוא דחף את הנער מן הדוכן, כמעט לתוך חיקו של הקבצן.

"קח אותו והסתלק!"

"בעדינות", הזהיר הסינדוני. "חשבונית המכירה".

תוך ריסון עצמי ניכר, מילא הכרוז את המחיר ואת שם הבעלים החדשים בטופס מוכן מראש לפריט תשעים ושבע. בזלים שילם תשעה מינימים – ואז סובסד על-ידי הסינדוני שוב, משום שמס החותמת היה יקר ממחיר המכירה. הנער עמד בשקט בצד. הוא ידע שנמכר שוב והבין שהאיש הזקן הוא אדונו החדש – לא שזה היה משנה. הוא לא רצה אדונים בכלל. בזמן שכולם היו עסוקים עם החותמת, ניסה להסתלק.

כביכול מבלי משים, הושיט הקבצן הזקן זרוע ארוכה, תפס את קרסולו, ומשך אותו בחזרה. בזלים התרומם אז והזדקף, הניח זרוע על כתפו של הנער והשתמש בו כבמשענת. הנער חש ביד גרומה לופתת במרפקו באחיזה איתנה, ונכנע לבלתי נמנע – פעם נוספת. הם תמיד התרשלו אם חיכית.

כשהוא נתמך, קד הקבצן בכבוד רב. "אציל", אמר בקול צרוד, "אני ומשרתי מודים לך".

"על לא דבר, על לא דבר". פטרו הסינדוני בנפנוף מטפחתו.

מכיכר החירות עד לכוך בו התגורר בזלים היה פחות מלי אחד, לא יותר מחצי מייל, אבל לקח להם יותר זמן ממה שמרחק כזה בדרך-כלל דורש. ההתקדמות בניתורים שהאיש הזקן הצליח להשיג תוך שימוש בנער כברגל אחת, היתה איטית אפילו יותר מהמהירות שהשיג באמצעות שתי ידיים וברך אחת, והיא הופרעה לעיתים תכופות על-ידי עצירות לעסקים – לא שהעסקים הופסקו בזמן שדשדשו, משום שהאיש הזקן דרש מהנער לדחוף את הקערה מתחת לאפו של כל הולך רגל.

בזלים השיג זאת ללא מילים. הוא ניסה בינלשונית, הולנדית חללית, סרגונית, חצי תריסר צורות של ניבים אזוריים, עגת גנבים, סלנג, ז'רגון עבדים ולשון מסחר – אפילו אנגלית מערכתית – ללא תוצאות, למרות שחשד שהנער הבין אותו יותר מפעם אחת. בזלים זנח את הניסיון והכריז על רצונו בשפת סימנים וסטירה או שתיים. אם לנער ולו לא היו מילים משותפות, הוא יילמד אותו – כל דבר בשעתו, כל דבר בשעתו. בזלים לא מיהר. בזלים אף פעם לא מיהר. הוא תמיד פעל לטווח הרחוק.

ביתו של בזלים שכן מתחת לאמפיתיאטרון הישן. כשהסרגון אוגוסטוס, תזכרוֹ האימפריה לעד, הוציא צו לבמה גדולה יותר, רק חלק מהישנה נהרס. העבודה הופרעה על-ידי המלחמה הסטאנית השניה ומעולם לא חודשה. בזלים הוביל את הנער לתוך ההריסות. ההליכה היתה קשה והאיש הזקן נאלץ לשוב ולזחול. אבל הוא לא הרפה מאחיזתו. פעם אחת החזיק את הנער באזור חלציו בלבד. הנער כמעט נחלץ מפיסת הבגד היחידה לפני שהקבצן לפת את פרק ידו. לאחר מכן נעו לאט יותר.

הם ירדו בכוך בקצה החשוך של מעבר הרוס, הנער נאלץ ללכת ראשון. הם זחלו מעל לשברים וחצץ ונכנסו למסדרון אפל כלילה אבל חלק. שוב ירדו… והגיעו אל תאי השחקנים של האמפיתיאטרון הישן, מתחת לזירה הישנה.

בחשכה הגיעו אל דלת בנויה היטב. בזלים הדף דרכה את הנער, נכנס אחריו וסגר אותה, לחץ בבוהנו לנעילה אישית, נגע במתג, והמקום הואר. "ובכן, בחורי, הגענו הביתה".

הנער לטש מבטו. לפני זמן רב ויתר על ציפיות מכל סוג שהוא. אבל מה שראה לא היה משהו שיכול היה לצפות לו. היה זה חדר מגורים קטן וצנוע, צפוף, מסודר ונקי. מהתקרה נבע אור נעים ורגוע. הרהיטים היו מועטים אך מספיקים. הנער הביט סביבו ביראת כבוד. עלוב ככל שהיה, היה זה טוב יותר מכל מקום שאי פעם גר בו.

הקבצן עזב את כתפו, ניתר לעבר ערמת מדפים, הניח את קערתו ונטל משהו מסובך. רק כאשר הקבצן הסיר את המטלית וקשר את הדבר למקומו, הנער הבין מה זה היה: רגל מלאכותית, מחוברת לגופו בצורה כה טובה עד כדי שתוכל להתחרות ברגל בשר ודם. האיש נעמד, נטל מכנסיים משידה, לבש אותם, וכמעט שלא נראה נכה. "גש הנה", אמר בבינלשונית.

הנער לא זז. בזלים חזר על כך בשפות אחרות, משך בכתפיו, תפס את הנער בזרועו, והוביל אותו לחדר אחורי. היה זה חדר קטן שהיה גם מטבח וגם חדר רחצה. בזלים מילא קערה, הושיט לנער מעט סבון ואמר, "התרחץ". הוא הציג בפנטומימה את שרצה לומר.

הנער עמד בעיקשות אילמת. האיש נאנח, הרים מברשת שמתאימה לרצפות ועשה עצמו כאילו הוא עומד לקרצף את הנער. הוא עצר כשהזיפים הקשים נוגעים בעורו וחזר, "התרחץ, שטוף את עצמך", כשהוא אומר זאת בבינלשונית ובאנגלית מערכתית.

הנער היסס, הוריד מעליו את פיסת הבד ולאט החל לקרצף את עצמו.

בזלים אמר, "זה יותר טוב", הרים את האזור המטונף, זרק אותו לפח האשפה, הוציא מגבת, חזר למטבח והחל להכין ארוחה.

אחרי מספר דקות הסתובב, והנער לא היה שם.

מבלי להיחפז צעד לעבר חדר המגורים, מצא את הנער עירום ורטוב ומנסה בכל כוחו לפתוח את הדלת. הנער ראה אותו אבל הכפיל את מאמציו הכושלים. בזלים טפח על כתפו והפנה אגודל לעבר החדר הקטן. "סיים את המקלחת".

הוא הסתובב. הנער דידה אחריו.

כשהנער היה רחוץ ויבש, בזלים הניח את התבשיל בתנור שוב, סובב את המתג ל"הרתחה ממושכת" ופתח את ארון המטבח, משם הוציא בקבוק וצרור ירקות. כשהוא נקי, היה הנער מקושט בצלקות וחבורות, פצעים פתוחים, חתכים ושריטות, ישנות וחדשות. "אל תזוז".

החומר שרף. הנער החל לנוע מצד לצד. "אל תזוז!" חזר בזלים בטון נעים וסטר לו. הנער נרגע, ונמתח רק כשהתרופה נגעה בו. האיש הביט בזהירות על כיב ישן על ברכו של הנער, ואז, תוך זמזום חרישי, הלך שוב אל ארון המטבח, חזר והזריק לנער בעכוזו – לא לפני שהמחיש לו את הרעיון שיכרות את ראשו מעל כתפיו אם לא יישאר בשקט. לכשסיים, מצא פיסת בד ישנה, סימן לנער לעטוף את עצמו, ושב לבשל.

בזלים הניח קערות גדולות של נזיד על השולחן בחדר המגורים, אחרי שהזיז שולחן וכיסא כך שהנער יוכל לשבת על השידה בזמן האוכל. הוא הוסיף חופן של עדשים ירוקים, טריים ומספר פרוסות נדיבות של לחם כפרי, שחור וקשה. "המרק מוכן, בחורי. בוא ואכול".

הנער התיישב על קצה השידה אבל נותר דרוך לקראת בריחה ולא אכל.

בזלים הפסיק לאכול. "מה הבעיה?" הוא ראה את עיניו של הנער מגניבות מבטים לעבר הדלת. "אה, אז זו הבעיה". הוא התרומם, מייצב עצמו ואת רגלו המלאכותית, ניגש אל הדלת, ולחץ עם אגודלו על המנעול. הוא פנה אל הנער. "הדלת אינה נעולה", הכריז. "או שתאכל את ארוחתך, או שתצא". הוא חזר על כך במספר דרכים והיה מרוצה כשחשב שהבחין בניצוץ של הבנה כשהשתמש בשפה ששיער כי היא שפת אמו של העבד.

הוא הניח לעניין, חזר אל השולחן, התיישב בזהירות בכיסאו והרים את הכף.

הנער אחז בשלו, ופתאום ירד מהשידה וברח החוצה. בזלים המשיך לאכול. הדלת נותרה פתוחה במקצת, האור זרם אל תוך המבוך.

מאוחר יותר, כשסיים בזלים את ארוחתו הנינוחה, שם לב שהנער מביט בו מבין הצללים. הוא נמנע מלהביט, נשען לאחור, והחל לחטט בשיניו. מבלי להסתובב, אמר בשפה שהחליט שהיא שפתו של הנער, "האם תבוא לאכול את ארוחתך? או שאזרוק אותה?"

הנער לא השיב. "בסדר", המשיך בזלים, "אם לא תבוא, אצטרך לסגור את הדלת. איני יכול להסתכן ולהשאיר אותה פתוחה כשהאור דולק". הוא התרומם לאיטו, צעד לעבר הדלת, והחל לסגור אותה. "הזדמנות אחרונה", הכריז. "סוגר אותה למשך הלילה".

כשהדלת היתה כמעט סגורה צרח הנער, "חכה!" בשפה שבזלים ציפה, ומיהר פנימה.

"ברוך הבא", אמר בזלים בשקט. הוא נאנח. "אם העולם היה נוהג בדרכי, לא היו כולאים שום אדם אף פעם".

הנער לא ענה אבל התיישב, רכן מעל האוכל והחל לטרוף אותו כאילו פחד שיחטפו אותו ממנו. עיניו התרוצצו ימינה ושמאלה. בזלים התיישב וצפה.

קצב האכילה המוגזם הואט אבל הלעיסה והבליעה לא חדלו עד שכף הנזיד האחרונה נאכלה יחד עם נתח הלחם האחרון, והעדש האחרון נלעס ונבלע. נראה שהנגיסות האחרונות התבצעו בידי כוח הרצון בלבד. הוא אכן בלע אותן, הזדקף בכיסאו, הביט בעיניו של בזלים וחייך בביישנות. בזלים חייך בחזרה.

חיוכו של הנער נעלם. פניו הלבינו, ואז הוריקו. ריר בלתי נשלט נזל מזווית פיו – הוא היה חולה נורא.

בזלים התרחק כדי להימנע מהפיצוץ. "בשם כוכבי השמיים, אני אידיוט!" קרא. הוא הלך אל המטבח, חזר עם סמרטוטים ועם דלי, ניגב את פניו של הנער ובנוקשות הורה לו להירגע. אז ניקה את רצפת האבן.

אחרי זמן מה חזר עם מנת מזון קטנה בהרבה, רק מרק בשר וחתיכה קטנה של לחם. "טבול את הלחם ואכול אותו".

"עדיף שלא".

"אכול אותו. לא תהיה חולה שוב. הייתי צריך לחשוב על זה, כשראיתי את בטנך צמודה לגב, ונתתי לך מנה המתאימה לאדם רגיל. אבל אכול לאט".

הנער הביט אליו, סנטרו רטט. אז אכל מעט מן הכף. בזלים צפה בזמן שסיים את המרק ואת רוב הלחם.

"יפה", אמר בזלים לבסוף. "ובכן, אני הולך לישון, בחורי. דרך אגב, מה שמך?"

הנער היסס. "ת'ורבי".

"'ת'ורבי' – שם יפה. אתה יכול לקרוא לי 'אבא'. לילה טוב". הוא התיר את הרגל, ניתר אל המדף והניח אותה, וניתר אל מיטתו. היתה זו מיטת איכרים – מזרן קשה בפינת החדר. הוא נדחק אל הקיר כדי להשאיר מקום לנער ואמר, "כבה את האור לפני שאתה נכנס למיטה". אז עצם את עיניו והמתין.

היתה שתיקה ארוכה. הוא שמע את הנער צועד לעבר הדלת. האור כבה. בזלים המתין, מצפה לקול פתיחת הדלת. הקול לא נשמע. במקום זאת הרגיש את תזוזת המזרן כשהנער זחל פנימה. "לילה טוב", חזר.

"לילה טוב".

הוא כבר כמעט נרדם כשהבחין שהנער רועד בפראות. הוא הושיט את ידו, חש בצלעות הכחושות, וליטף אותן. הנער ייבב.

הוא הסתובב, הניח את הגדם שלו בתנוחה נוחה, הניח יד מסביב לכתפיו הרועדות של הנער ומשך את פניו לעבר חזהו, "זה בסדר. הכל נגמר. זה לעולם לא יקרה שוב".

הנער בכה בקול ונאחז בו. בזלים החזיק אותו ודיבר ברכות עד שהרעידות פסקו. אז נותר דומם עד שהיה בטוח שת'ורבי נרדם.

(הוצאת אודיסיאה, מרץ 2002. תרגום: טל וייס. 309 עמודים)