"אתם שתבואו אחרי לשרבט את התיעוד הזה, בוודאי כבר הבנתם שאני מנע מלפרט את כל האמת על חברות הנבלים שלנו. אתם יודעים שהם מרושעים, אלימים ובורים, הם ברברים מוחלטים המגשימים את הפנטזיות האכזריות ביותר שלהם, והתנהגותם מרוסנת רק בזכות נוכחותם של כמה גברים הגונים. אינני מרבה לחשוף את הצד הזה, מכיוון שאנשים אלה הם אחיי, משפחתי, ולמדתי מגיל צעיר לא לדבר סרה בקרובים. הלקחים הותיקים הם מושרשים ביותר."
הפלוגה השחורה היא אחת מפלוגות שכירי החרב הוותיקות ביותר. היא כבר ראתה הכל, טעמה הכל ושכחה יותר מכפי פלוגות אחרות עדיין לא למדו. אלא שמלחמה בסדר גודל כזה אפילו הפלוגה השחורה עוד לא חוותה. בימים בהם העכשיו הוא היסטוריה בהתהוותה, מביא סנדלר, רופא הפלוגה והמתעד הרשמי של קורותיה בשפתו הישירה, הקולחת והאמיצה את סיפורם של אחיו לנשק: עורב, עין יחידה, אלמו, גובלין ועוד שלל דמויות צבעוניות של חיילים קשיי יום שבין קרב להפוגה נאבקים לשמור על הערכים המניעים אותם. נאמנות , מקצועיות, הישרדות.
הסופר גלן קוק מצייר לנו עולם אפל וריאליסטי הנקרע לגזרים במאבק בין שתי פלגים רבי כוח. חיילי הפלוגה נקלעים אל העימות האחרון בין הכוחות. משחקי הכוח והפוליטיקה, הבגידות והאינטרסים המנוגדים של ראשי המאבק יוצרים עבור אנשי הפלוגה עולם בו אין רע וטוב אלא רק הרצון לשרוד קרב נוסף ולשמור על חברייך בחיים. ההכרה המכה בהם כל העת היא כי הם רק חיילי משחק בידי השליטים והמנהיגים הזורקים אותם למערכה עקובה מדם.

פרק ראשון: נציג

היו די והותר אותות וסימנים, אמר עין יחידה. האשמה היא בָּנו שלא פירשנו אותם נכון. מוּמוֹ של עין יחידה אינו פוגם באופן כלשהו בראייה בדיעבד המצוינת שלו.

ברק של יום בהיר הלם בגבעת הקברות. ברק אחד פגע בלוח הברונזה האוטם את מקדש הפוֹרְבָלָאקָה, מוחק חצי מלחש הריתוק. מטר של אבנים ירד. פסלים דיממו. במקדשים אחדים דיווחו כוהנים על קורבנות טִקסיים ללא לב או כבד. קורבן אחד נמלט לאחר שמעיו נפערו ואיש לא תְפסוֹ. בקסרקטין המזלג, שבו השתכנו הקוֹהוֹרְטות האוּרְבָּניות, התהפכה דמותו של טֶאוּס על ראשה. עשרה נשרים שחורים חגו מעל המצודה תשעה ערבים רצופים. אז גירש אחד מהם את העיט שקינן בראש מגדל הנייר.

אסטרולוגים סירבו לקרוא את העתיד מחשש לחייהם. חוזה עתידות מטורף שוטט ברחובות ובישר את קץ העולם. גם הקיסוס על סוללותיה החיצוניות של המצודה קָמַל ופינה את מקומו לצמח מטפס, שנראה שחור בכל תאורה פרט לאור השמש העז ביותר.

אבל דברים כאלה מתרחשים מדי שנה. שוטים יכולים להפוך כל דבר לאות במבט לאחור.

היינו אמורים להיות מוכנים יותר. היו לנו ארבעה מכשפים מוכשרים למדי שהיו יכולים לעמוד על המשמר כנגד ימֵי מחר טורפניים – אם כי לא באמצעים מתוחכמים כחיזוי העתיד באמצעות קריאה במעי כבשים.

ובכל זאת, המבשרים הטובים ביותר הם אלה המנבאים על סמך אותו העבר. הם מתהדרים בהישגים ראויים לציון.

בֶּריל מתנודדת על-פי תהום תמיד, מוכנה לצנוח לתוהו ובוהו. מלכת ערי התכשיטים הייתה זקנה ומסואבת ומטורפת, ספוגה צחנת ניווּן וריקבון מוסרי. רק שוטה היה מופתע לראות דבר כלשהו מתגנב ברחובות בלילה.

---

פתחתי לרווחה כל חלון, מתפלל לרוח מהמפרץ, אפילו כזו הנושאת צחנת דגים מרקיבים. אפילו קורי עכביש נותרו דוממים במקומם. מחיתי את פניי והעוויתי אותן אל החולה הבא. "התכווצויות, מתולתל?"

הוא חייך חיוך חלוש. פניו היו חיוורות. "זו הבטן שלי, סנדלר." ראשו נראֶה כמו בֵּיצת יען מלוטשת, ומכאן – שמו. בדקתי את לוח השמירות והתורנויות. לא היה בו דבר שיעיד על רצונו של מתולתל לחמוק ממחויבותיו. "זה ממש גרוע, סנדלר, ממש."

"אהמ." עטיתי את הבעתי המקצועית, יודע בדיוק ממה הוא סובל. עורו היה לח וקר למרות החום. "אכלת מחוץ לשקמית באחרונה, מתולתל?" זבוב נחת על ראשו ופסע עליו כמו כובש מנצח. הוא לא חש בו.

"כן, שלוש, ארבע פעמים."

"אהם." ערבבתי תמיסה חלבית מגעילה. "תשתה את זה. זה הכול."

כל פרצופו התכרכם מן הטעימה הראשונה. "תראה, סנדלר, אני…"

אפילו ריחה של התערובת הגעיל אותי. "שְתֵה, ידידי. שני אנשים מתו לפני שהמצאתי את החומר הזה. אז לקח אותו חצ'קוּן ונשאר בחיים." זה היה ידוע לכול.

הוא שתה.

"אתה מתכוון שזה רעל? הכחולים המחורבנים דחפו לי משהו לכוס?"

"תירגע. אתה תחלים. כן. ככה זה נראה." הייתי חייב לפתוח את בטנם של עֵין-חוֹמה ושל בְּרוּס הפרוע כדי לגלות את האמת. זה היה רעל עדין. "תשכב שם על הדרגש, איפה שהבְּריזה יכולה להגיע אליך – אם הבת-זונה אי פעם תתחיל. ותשכב בשקט. תן לחומר לעבוד." השכבתי אותו.

"ספר לי מה אכלת בחוץ." לקחתי עט וטבלה שהצמדתי ללוח עץ. כך עשיתי גם עם חצ'קון ועם בּרוס הפרוע לפני שמֵת, וביקשתי מסמל המחלקה של עין-חומה לשחזר את פעולותיו לפני מותו. הייתי משוכנע שמקור הרעל הוא באחד מכמה מועדונים מפוקפקים שזכו לביקורים תכופים מצד חיל המשמר של המצודה.

מקום אחד הופיע בכל המקרים. "בינגו! עכשיו תפסנו את החארות."

"מי?" הוא היה מוכן לקום וליישב את העניין בעצמו.

"אתה תנוח. אני אדבר עם הקפטן." טפחתי על כתפו ובדקתי מה קורה בחדר הסמוך. מתולתל היה החולה היחיד באותו הבוקר.

הלכתי בדרך הארוכה, לאורך חומת טְרֶגָ'ן, המשקיפה על נמל בֶּריל. במחצית הדרך נעצרתי, הבטתי צפונה, מעבר לשובר הגלים, למגדלור ולאי המבצר, בים הייסורים. מפרשים רבי צבעים ניקדו את המים האפורים-חומים המלוכלכים, בעוד ספינות דָאוּ חופיות האיצו לאורך רשת נתיבי השיט הצפופה כקורי עכביש, המחברת את ערי התכשיטים. האוויר הגבוה היה דומם, כבד ואביך. לא ניתן היה להבחין באופק. אבל מעל המים היה האוויר בתנועה. תמיד יש בריזה סביב אי המבצר, אף שהיא מתחמקת מהחוף כנרתעת מצָרעת. קרוב יותר חגו השחפים בזעף ובאדישות, תחושות שהיום יעורר בוודאי גם במרבית האנשים.

עוד קיץ, מיוזע ומלוכלך בשירותו של הסינְדיק מבֶּריל, בהגנה כפוית טובה עליו מפני יריבים פוליטיים ומפני חייליו המקומיים פורקי העול. עוד קיץ של קריעת תחת בשביל גמול כמו של מתולתל. השׂכר היה טוב אך לא במטבע הנפש. אילו ראו אחינו הקדומים לאן הידרדרנו, היו נבוכים.

בֶּריל היא האומללות בהתגלמותה, אך גם עתיקה ומרתקת. ההיסטוריה שלה היא כמו באר ללא תחתית מלאה מים עכורים. אני משתעשע בחיטוט במעמקיה האפלוליים, מנסה להפריד את העובדות מהבְּדותות, מהאגדות ומהמיתוסים. זה לא פשוט, משום שההיסטוריונים המוקדמים של העיר כיוונו את כתביהם להשבעת רצון השליטים של זמנם.

התקופה המעניינת ביותר בעיניי היא הממלכה העתיקה, שרשומותיה הן הלא מספקות ביותר. באותם זמנים, בתקופת שלטונו של נִיאָם, הגיעו הפורְבָלאקה, הוכנעו לאחר עשור של אימה ונכלאו בקברם האפל על גבעת הקברות. הדי האימה ממשיכים להתקיים בפולקלור ובאיומי אימהות על ילדים סוררים. איש אינו זוכר עוד מה היו הפורְבָלאקה.

המשכתי ללכת, נואש מניסיונותיי למצוא הקלה מהחום. הזקיפים העומדים בביתני השמירה המוצלים שלהם כרכו מגבות סביב צווארם.

בריזה הפתיעה אותי. פניתי אל הנמל. ספינה הקיפה את האי, חיה אדירה ומגושמת שגימדה את סירות הדאוֹּ והפֶלוּקות. גולגולת כסופה התנוססה במרכז מפרשׂהּ השחור התפוּח. עיניה האדומות של אותה הגולגולת זהרו. להבה ריצדה מאחורי שיניה השבורות. רצועת כסף מבריקה חבקה את הגולגולת.

"מה זה לעזאזל?" שאל זקיף.

"אני לא יודע, לבנבן." גודלה של הספינה הרשים אותי יותר ממפרשה הצעקני. ארבעת המכשפים הזוטרים שהיו בפלוגה היו מסוגלים ליצור קסם דומה. אך מעולם לא ראיתי ספינה בעלת חמש שורות של משוטים.

נזכרתי במשימתי המקורית.

דפקתי על דלתו של הקפטן. הוא לא ענה. הכנסתי את עצמי פנימה, ומצאתי אותו נוחר על כיסא העץ הגדול שלו. "הלו!" צעקתי. "שרפה! מהומות ב'אֲנָקה'! דאנְסינְג בשער השחר!" דאנסינג היה גנרל קדום שכמעט החריב את בֶּריל. אנשים עדיין מתחלחלים למשמע שמו.

הקפטן שמר על קור רוח. הוא לא פקח עפעף ולא חייך. "אתה יומרני, סנדלר. מתי תלמד לעבור בצינורות המקובלים?" "צינורות מקובלים" משמעם להטריד קודם את הסגן. אל תפריעו את שנתו של הקפטן, אלא אם כן הכחולים מסתערים על המצודה.

הסברתי לו על מתולתל ועל הטבלה שערכתי.

הוא הוריד את רגליו מהשולחן בתנופה. "נשמע כמו עבודה בשביל רחמים." קולו היה חד. הפלוגה השחורה לא הייתה מוכנה לשאת מתקפות מרושעות על אנשיה.

---

רחמים היה מפקד המחלקה הנבזי ביותר שלנו. הוא חשב שתריסר אנשים יספיקו, אבל הניח לי ולחרישי להצטרף. אני אוכל לחבוש את הפצועים. חרישי יביא תועלת אם הכחולים ישׂחקו משחק מלוכלך. חרישי עיכב אותנו חצי יום בשל מסע מהיר ליערות.

"מה אתה זומם, לעזאזל?" שאלתי אותו כשחזר, סוחב שק בלוי.

הוא רק חייך. כשמו כך התנהגותו.

המקום נקרא "מסבאת שובר הגלים". מקום נחמד. ביליתי בו ערבים רבים. רחמים הִקצה שלושה אנשים לדלת האחורית וצמד לכל אחד משני החלונות. הוא שלח עוד שניים אל הגג. לכל בניין בבֶּריל יש חלון בגג. אנשים ישנים על הגג בקיץ.

הוא הוביל את השאר פנימה מהדלת הקדמית.

רחמים היה טיפוס נמוך ורברבן, חובב מֶחֱוות דרמתיות. תרועת חצוצרות הייתה צריכה לבשׂר על כניסתו.

הקהל קפא, לוטש עיניים נדהמות במגִנים ובלהבים השלופים שנשאנו, ומבטים חטופים בפָנים הזועפות שנראו בקושי מבעד לרווחים במגִני הפנים שלנו. "וֶרוּס!" צעק רחמים. "תזיז את התחת שְ'ךָ הֵנָה!"

סבהּ של המשפחה המנהלת את המקום הופיע. הוא הזדחל לעברנו כמו כלבלב המצפה לבעיטה. הלקוחות החלו לרחוש. "דממה!" רעם רחמים. הוא היה מסוגל להפיק שאגה רמה מגופו הקטן.

"כיצד נוכל לעזור לכם, אדונים נכבדים?" שאל האיש הזקן.

"אתה יכול להוציא לפה את הבנים ואת הנכדים שלך, כחול."

כיסאות חרקו. חייל הלם על השולחן בקת חרבו.

"שב בשקט," אמר לו רחמים. "אתה רק אוכל צהריים, יופי. עוד שעה תוכל ללכת לאן שבא לך."

האיש הזקן החל לרעוד. "אני לא מבין, אדוני. מה עשינו?"

רחמים חייך חיוך מרושע. "הוא משחק לא רע את התפקיד של החף מפשע. אנחנו מדברים על רצח, ורוס. שתי האשמות של רצח בהרעלה. שני ניסיונות לרצח ברעל. השופטים גזרו עונש של עבדים." הוא נהנה מכל רגע.

רחמים לא היה אחד מן האנשים החביבים עליי. הוא מעולם לא פסק מלהיות הילד שתולש כנפיים של זבובים.

עונש של עבדים משמעו שהגופה נותרת למאכל הציפורים אוכלות הנבלות לאחר הַצליבה הפומבית. בבֶּריל רק גופות פושעים נקברות ללא שרפה או לא נקברות כלל.

מן המטבח נשמעה מהומה. מישהו ניסה לצאת מהדלת האחורית. אנשינו הפגינו התנגדות.

החדר הקדמי געש. גל של אנושוּת מניפת פגיונות הלם בנו.

הם הדפו אותנו עד לדלת. ברור היה כי אלה שלא היו אשמים פחדו שדינם ייגזר עם האשמים. הצדק בבֶּריל מהיר, גס ואכזרי, ולעתים רחוקות נותן לנאשם הזדמנות להוכיח את חפותו.

פגיון חמק על פני שריון. אחד מאנשינו נפל. אני לא נחשב ללוחם טוב במיוחד, אבל תפסתי את מקומו. רחמים אמר משהו מעליב שלא שמעתי. "כרגע פספסת את ההזדמנות שלך לגן עדן," השבתי לו. "אתה כבר לא תיכלל בתולדות."

"חרא. אתה לא מחמיץ כלום."

תריסר אזרחים נפצעו. דם נִקְווה בחרכים שברצפה. צופים התאספו בחוץ. בתוך זמן קצר יתנפל עלינו איזה הרפתקן מאחור.

פגיון שרט את רחמים. סבלנותו פקעה. "חרישי!"

חרישי כבר ניגש לעבודה, אבל הוא היה חרישי. כלומר עובד בדממה, במעט מאוד רהבתנות וחֵמה.

לקוחות המסבאה החלו לסטור לפרצופם ולנופף את ידיהם באוויר, זונחים אותנו. הם כרכרו וקיפצו, לופתים את גבם ואת אחוריהם, צוֹוְחים ומייללים באופן מעורר רחמים. כמה התמוטטו.

"מה עשית, לעזאזל?" שאלתי.

חרישי חייך, חושף שיניים חדות. הוא העביר כף כהה לפני עיניי. ראיתי את שובר הגלים מנקודת מבט שונה מעט.

שהשׂק שגרר משיטוטיו מחוץ לעיר הכיל את אחת מכוורות הצרעות שאתה עלול להיתקל מתברר בהן ביערות דרומית לבֶּריל אם נוטש אותך מזלך. דיירותיה היו מפלצות דמויות דבורים, שהאיכרים מכנים צרעות עזות מצח. למִזגן הנתעב אין אח ורע בטבע כולו. הן טיפלו בקהל של שובר הגלים במהירות, בלי להטריד את בחורינו כלל.

"עבודה מצוינת, חרישי," אמר רחמים, לאחר שכיל האת זעמו בכמה לקוחות אומללים. הוא הניס את הניצולים אל הרחוב.

בדקתי את אחינו הפצוע, בשעה שחייל שיצא ללא פגע חיסל את הפצועים. לחסוך לסינדיק את עלוּת המשפט והתליין, כינה זאת רחמים. חרישי הביט סביב, מחייך. גם הוא לא היה נחמד, אם כי מיעט להשתתף באופן פעיל.

---

היו לנו שבויים רבים מכפי שציפינו. "חתיכת כמות של אנשים." עיניו של רחמים הבריקו. "תודה, חרישי." טור השבויים התפרס על גוש בניינים שלם.

הגורל נוהג כבת-כלבה הפכפכה. הוא הוביל אותנו ל"מסבאת שובר הגלים" ברגע מכריע. המכשף שלנו רחרח מעט וחשף שלל גדול, קבוצת אנשים חבויה במסתור מתחת למרתף היינות. ביניהם היו כמה מהכחולים הידועים ביותר.

רחמים פטפט, תוהה בקול מה גודל הפרס שמגיע למלשין שלנו. לא היה מלשין כזה. מטרת הלהג הייתה למנוע מהמכשפים העדינים שלנו להפוך למטרות מרכזיות. אויבינו יתרוצצו בחיפוש אחר מרגלים מדומים.

"תוציאו אותם," פקד רחמים. הוא בחן את ההמון השפוף בלי למחות את החיוך מפניו. "חושב שהם ינסו לעשות משהו?" הם לא ניסו. ביטחונו העצום הרתיע את כל מי שרעיונות כאלה עלו על דעתו.

התפתלנו ברחובות נפתלים שגילם כמחצית מגיל העולם, שבויינו מדשדשים חלוּשות. אני פערתי את פי. עמיתיי אמנם אדישים לעבר, אבל אני אינני יכול להימנע מלחוש יִראה – ולעתים פחד – לנוכח עומק ההיסטוריה של בֶּריל.

רחמים ציווה על עצירה לא צפויה. הגענו לשׂדֵרת הסינדיקים, המתפתלת מבית המכס במעלה העיר עד שׁערהּ הראשי של המצודה. בשדרה נערכה תהלוכה. אף שהגענו לַצומת ראשונים, העניק לה רחמים את זכות הקְדימה.

התהלוכה כללה מאה גברים חמושים. הם נראו קשוחים יותר מכל תושבי בֶּריל, מלבדנו. בראשם רכבה דמות כהה על הסוס השחור הגדול ביותר שראיתי מימיי. הרוכב היה נמוך, צנום כאישה ולבוש בבגדי עור שחורים. הוא חבש מוריאָן[1][1] שחור שכיסה את ראשו כליל. כפפות שחורות הסתירו את ידיו. הוא נראה לא חמוש.

"חרא," לחש רחמים.

הייתי נסער. הרוכב העביר בי צמרמורת קפואה. משהו קמאי בתוכי רצה לברוח. אך הסקרנות הטרידה אותי יותר. מי היה האיש? האם הגיע מן הספינה המוזרה שבנמל? מדוע הוא כאן?

מבטו חסר העין של הרוכב חלף עלינו באדישות, כחולף על פני עדר כבשים. אז זינק לאחור והתמקד בחרישי.

חרישי פגש את מבטו ולא הפגין פחד, אך למרות זאת נראה כאילו קטַן מעט.

הטור חלף, קשוח וממושמע. רחמים המזועזע ציווה על האספסוף שלנו לשוב ולצעוד. נכנסנו למצודה רק כמה מטרים מאחורי הזרים.

---

אסרנו את מרבית חברי ההנהגה הכחולה השמרנית יותר. כשהשמועה על הפְּשיטה התפשטה, החליטו הטיפוסים ההפכפכים להפגין את כוחם. הם התפרעו התפרעות מפלצתית.

מזג האוויר מורט העצבים התמידי משבש את הגיונם של אנשים. אספסוף בֶּרילי הוא פראי. מהומות פורצות כמעט ללא התגרות. כשהמצב חמור, עולה מִניין המתים לאלפים. זו הייתה אחת מן הפעמים החמורות ביותר.

הצבא הוא רק חצי מהבעיה. שרשרת של סינדיקים חלשים וקִצרי מועד הניחה לַמשמעת הצבאית להתרופף. החיילים הפכו חסרי שליטה. עם זאת, הם נוהגים לפעול כנגד מחוללי מהומות. הם מתייחסים לדיכוי מהומות כאל רישיון לִבזוז.

הגרוע ביותר התרחש. מספר קוהורטות מקסרקטין המזלג דרשו מענק מיוחד בטרם יצייתו לפקודה להשיב את הסדר על כנו. הסינדיק סירב לשלם.

הקוהורטות התמרדו.

מחלקתו של רחמים מיהרה להקים מאחז ליד שער האשפה והדפה את שלוש הקוהורטות במלואן. מרבית אנשינו נהרגו, אך איש לא ברח. רחמים עצמו איבד עין, אצבע, נפצע בכתף ובירך, ומגִנו ספג יותר ממאה חורים בטרם הגיעה התגבורת. הוא הגיע אליי יותר מת מחי.

בסופו של דבר, העדיפו המורדים להתפזר מאשר להתמודד עם שאר הפלוגה השחורה.

המהומות הללו היו הגרועות ביותר הזכורות בבֶּריל. איבדנו כמעט מאה אחים בניסיון לדכאן. לא יכולנו להרשות לעצמו לאבד אפילו אחד. שטיח של גופות כיסה את רחובות האנקה. העכברושים התפטמו והשמינו. ענני נצים ועורבים היגרו מן האזורים הכפריים.

הקפטן הורה לפלוגה לסגת אל המצודה. "ניתן לזה למצות את עצמו," הוא אמר. "עשינו די והותר." מצב רוחו היה גרוע ממר, נגעל. "התפקיד שלנו אינו כולל התאבדות."

מישהו התבדח על נפילה על חרבותינו.

"זה כנראה מה שהסינדיק מצפה מאיתנו."

בֶּריל שָׁחקה את רוחנו, אולם האיש המאוכזב ביותר בינינו היה הקפטן. הוא האשים את עצמו באבדותינו. הוא אפילו ניסה להתפטר.

---

האספסוף נרגע לכדי מאמץ קודר, כפוי ובלתי שיטתי לשַמר את התוהו ובוהו, מסכל כל ניסיון לכבות את השרפות או למנוע את הביזה, אך לבד מכך, סתם משוטט בעיר. הקוהורטות המורדות, ששורותיהן התמלאו עריקים מיחידות אחרות, החלו לרצוח ולבזוז בשיטתיות.

בלילה השלישי הייתי בשמירה על חומת טרג'ן, תחת שמים זרועי כוכבים, זקיף מתנדב ושוטה. העיר הייתה שקטה בצורה משונה. ייתכן שהייתי מודאג יותר לולא הייתי כה עייף. בקושי הצלחתי להישאר ער.

טאם-טאם בא. "מה אתה עושה פה, סנדלר?"

"ממלא מקום."

"אתה נראה כמו המוות בעצמו. לך תנוח קצת."

"אתה בעצמך לא נראה משהו, דרדס."

הוא משך בכתפיו. "מה שלום רחמים?"

"עוד לא יצא מכלל סכנה." למען האמת, לא טיפחתי תקוות רבות לגביו. הצבעתי. "אתה יודע משהו על הדבר הזה שם?" צריחה בודדת הדהדה במרחק. אופייה ייחד אותה מצרחות אחרות. כל השאר היו מלאות כאב, זעם ופחד. זו הייתה חדורה במשהו אפל יותר.

הוא התלבט בצורה האופיינית לו ולאחיו עין יחידה. אם אתה לא יודע משהו, הם מסיקים שזה סוד של מכשפים שכדאי לשמור עליו בסוד. מכשפים! "יש שמועה שהמורדים שברו את החותָמים על קבר הפורְבָלאקה בזמן שבזזו את גבעת הקברות."

"מה? אז הדברים האלה חופשיים?"

"הסינדיק חושב שכן. הקפטן לא מתייחס לזה ברצינות."

גם אני לא, אף שטאם-טאם נראה מודאג. "הם נראו קשוחים. הטיפוסים האלה שהיו פה שלשום."

"היינו צריכים לגייס אותם," הוא אמר בנימת עצבות קלה. הוא ועין יחידה השתייכו לפלוגה זמן רב. הם היו עדים לעיקר הידרדרותה.

"למה הם כאן?"

הוא משך בכתפיו. "לך לנוח קצת, סנדלר. אל תהרוג את עצמך. בסופו של דבר זה לא ממש משנה." הוא הלך משם, שקוע בג'ונגל מחשבותיו.

זקפתי גבה. הא נראה גמור. פניתי אל השׂרפות והאורות וההיעדר המדאיג של מהומה. עיניי פזלו ללא הרף, וראייתי התערפלה. טאם-טאם צדק. הייתי זקוק לשינה.

מן האפלה בקעה עוד אחת מאותן צעקות מוזרות וחסרות תקווה. זו הייתה קרובה יותר.

(הוצאת אופוס, 2002. תרגום: יעל סלע. 295 עמודים)

---

[1] מוריאן – קסדה מצויצת דמוית כובע, ששוליה מחודדים מלפנים ומאחור (המתרגמת).