הפילים על נפטון
מאת מייק רזניק
תרגום: רמי שלהבת
(איור: ניר יניב)
הפילים על נפטון ניהלו חיים אידיליים.
אף אחד מעולם לא היה רעב או חולה. לא היו טורפים. מעולם לא היו להם מלחמות. לא דעות-קדומות. שיעור הילודה היה זהה בדיוק לשיעור התמותה. עורותיהם ואבריהם הפנימיים היו נקיים מטפילים.
העדר נע במהירות שהתאימה לחברים הצעירים והחלשים ביותר. אף פיל חלש או חולה לא הושאר מעולם מאחור.
הם היו גזע מעורר השתאות, הפילים על נפטון. הם חיו את חייהם בשקט ובשלווה, מעולם לא רבו ביניהם, המבוגרים תמיד נהגו בחביבות כלפי הצעירים מהם. כשמישהו נולד, כל העדר התקבץ לחגוג. כשמישהו מת, כל העדר ביכה את לכתו. לא היו יריבויות, לא קינאה קטנונית, לא ריבים בלתי פתורים.
רק דבר אחד מנע מזה להיות אוטופיה, וזו העובדה שפיל אף פעם לא שוכח.
לעולם לא.
לא משנה כמה יתאמץ.
כשבני האדם נחתו לבסוף על נפטון בשנת 2473 לספירה, הפילים היו מאוד מודאגים. ובכל זאת, הם התקרבו לספינה ברוח של אחווה ורצון טוב.
האנשים היו מודאגים במקצת בעצמם. כל הסריקות של נפטון הראו להם שזה היה ענק גזי, ובכל זאת הם נחתו על אדמה מוצקה. ואם התסקירים היו שגויים, מי יודע מה עוד יכול להשתבש?
אדם גבוה צעד החוצה לעבר המשטח הקפוא. אחריו עוד אחד. אחריו שלישי. לכשכולם הופיעו, כבר היה מספר כמעט זהה של אנשים ושל פילים.
"לא ייאמן!" אמר מפקדם של האנשים. "אתם פילים!"
"ואתם בני-אדם," סחו הפילים בעצבנות.
"מה שנכון נכון," אמרו האנשים. אנו מכריזים על כוכב הלכת הזה כנחלה של הפדרציה המאוחדת של כדור הארץ."
"אז אתם מאוחדים עכשיו?" שאלו הפילים, בתחושה ברורה של הקלה.
"טוב, לפחות אלה ששרדו," אמרו האנשים.
"כלי-הנשק האלה שאתם נושאים, נראים מאיימים," אמרו הפילים, מניעים רגליהם בחוסר נוחות.
"הם באים עם המדים," אמרו האנשים. "אין לכם מה לדאוג. למה לנו לפגוע בכם? תמיד היה קשר אמיץ בין בני-האדם לפילים."
הפילים זכרו את הדברים קצת אחרת.
שנת 326 לפנה"ס.
אלכסנדר הגדול פגש בפורוס מלך פנג'אב מהודו, בקרב על נהר ג'ילאם. לפורוס היו פילי המלחמה הראשונים שאלכסנדר ראה מעולם. הוא בחן את המצב, ולבסוף שלח את אנשיו בלילה לירות אלפי חיצים לאזורים הרגישים ביותר שלהם, בחדקים ובתחתית בטנם. הפילים השתגעו בכאבם והחלו להרוג את האנשים הקרובים ביותר שיכלו למצוא, שהיו, במקרה, מטפליהם והנוהגים בהם. אחרי הנצחון הגדול, אלכסנדר שחט את כל הפילים ששרדו, כדי שלעולם לא יצטרך להתמודד מולם שוב בקרב.
שנת 217 לפנה"ס.
ההתנגשות הקרבית הראשונה בין שני גזעי הפילים. תלמי הרביעי שלח את הפילים האפריקניים שלו נגד פיליו ההודיים של אנטיוכוס הגדול.
הפילים על נפטון לא היו בטוחים מי ניצח במלחמה, אבל ידעו היטב מי הפסיד. אף לא פיל אחד שרד, משני הצדדים.
מאוחר יותר באותה שנת 217 לפנה"ס.
בעוד תלמי נלחם בסוריה, חניבעל שלח שלושים-ושבעה פילים מעבר לאלפים להילחם ברומאים. ארבעה-עשר מתוכם קפאו למוות, אבל הנותרים שרדו בדיוק זמן מספיק בשביל לספוג את חניתות האויב בעוד חניבעל מנצח בקרב קאנה.
"אנחנו צריכים לדבר על כמה נושאים חשובים," אמרו האנשים. "למשל, האטמוספירה של נפטון דלילה מאוד בחמצן. איך אתם נושמים?"
"דרך האף," ענו הפילים.
"זו היתה שאלה רצינית," אמרו האנשים, מלטפים את נשקיהם בצורה מאיימת.
"איננו יכולים להיות דבר אלא רציניים," הסבירו הפילים. "הומור דורש שיהיה מישהו בתפקיד קורבן הבדיחה, וזה נראה לנו אכזרי מכדי שנעלה את זה על הדעת.
"טוב, בסדר," אמרו האנשים, שבמעומעם לא היו מרוצים מהתשובה, אולי משום שלא הבינו אותה. "בואו ננסה שאלה אחרת. באמצעות איזה מכניזם אתם מתקשרים? אינכם מרכיבים משדרי רדיו, ובגלל הקסדות איננו מסוגלים לשמוע שום צליל שלא עובר דרך טווח התדרים שלנו.
"אנחנו מתקשרים באמצעים קשר נפשי," הסבירו הפילים.
"זה לא ממש מדעי," אמרו האנשים בחוסר שביעות-רצון. "אתם בטוחים שלא התכוונתם לקשר טלפתי?"
"לא, למרות שהתוצאה של שני הדברים זהה," ענו הפילים. אנחנו יודעים שאנחנו נשמעים לכם כאילו אנחנו מדברים אנגלית, פרט לאיש משמאל שחושב שאנחנו מדברים עברית."
"ואיך אנחנו נשמעים לכם?" תבעו האנשים תשובה.
"אתם נשמעים בדיוק כאילו אתם מוציאים קולות בעבוע רכים מקיבותיכם ומהמעיים שלכם."
"זה מרתק," אמרו האנשים, שבאופן אישי חשבו שזה יותר דוחה מאשר מרתק.
"יודעים מה באמת מרתק? הגיבו הפילים. "העובדה שיש ביניכם יהודי." הם ראו שהאנשים לא הבינו את הכוונה, כך שהמשיכו: "תמיד הרגשנו במירוץ עם היהודים, לראות מי מאיתנו יחוסל ראשון. נהגנו לקרוא לעצמנו היהודים של ממלכת החיות." הם פנו לעבר איש החלל היהודי. "האם היהודים תופסים עצמם כפילים של ממלכת האדם?"
"לא עד שהזכרתם את זה," אמר האסטרונאוט היהודי, שלפתע מצא עצמו מסכים איתם.
שנת 42 לפנה"ס.
הרומאים אספו את שבוייהם היהודים בזירה הגדולה של אלכסנדריה, ושיחררו מולם פילים אחוזי-אמוק. הצופים החלו לקפוץ ולהריע לדם – ובהיותם קשיי עורף, הפילים תקפו את הצופים במקום את היהודים, מוכיחים פעם אחת ולתמיד שאינך יכול לסמוך על בעלי עור עבה.
(כשהאבק שקע, היהודים חשו שאירועי היום מאשרים את טענתם שהם בני העם הנבחר של אלוהים. הם לא היו העם הנבחר של הרומאים, כמובן. אחרי שהחיילים גמרו עם הפילים, הם שחטו גם את היהודים.)
זו לא אשמתו שהוא יהודי יותר משזו אשמתכם שאתם פילים," אמרו שאר האנשים. "אנחנו לא מאשימים אף אחד מכם."
"קשה לנו להאמין בזה," אמרו הפילים.
"באמת?" אמרו האנשים. "אם כך, חשבו על זה: ההודים (במקור – Indians, ר.ש.) – כלומר, ההודים הטובים, אלה מהודו, לא האינדיאנים הרעים מאמריקה – סגדו לגנש, אל בעל ראש של פיל."
"לא ידענו את זה," הודו הפילים, שהתרשמו מכך יותר ממה שהסכימו לחשוף כלפי חוץ. "ההודים עדיין סוגדים לגנש?"
"טוב, הם היו עושים את זה אלמלא חיסלנו את כולם כשהגנו על הראג'ה," אמדו האנשים. "הפילים לא היו יותר בשימוש צבאי בשלב ההוא," הוסיפו. "הנה משהו שצריך להודות עבורו."
הקרב האחרון שלהם היה כשטמרלן הגדול לחם נגד מחמוד. טמרלן ניצח כשקשר זרדים לקרני שורי-בר, הבעיר אותם, ואז הניס את עדר השוורים בבהלה לעבר פיליו של מחמוד, מה שסיים בהצלחה את השימוש בפילים כמכונות מלחמה, בהיות השור זול יותר לרכישה ולהאבסה.
כל הפילים המבוייתים שנותרו אומנו אחרי-כן לקרבות פילים, שהיו זהים בדיוק לקרבות תרנגולים, אבל בקנה מידה גדול יותר. גדול בהרבה. זה הפך לספורט פופולרי במשך כשלושים או ארבעים שנים עד שנגמרו להם המתחרים.
"לא רק סגדנו לכם," המשיכו האנשים, "אפילו קראנו למדינה על שמכם – חוף השנהב. זה מוכיח את הכוונות הטובות שלנו."
"לא קראתם לזה על שמנו," אמרו הפילים. "קראתם לזה על שם חלקי גופנו שבשמם המשכתם להרוג אותנו."
"אתם ביקורתיים מדי," אמרו האנשים. "יכולנו לקרוא לזה על שם פוליטיקאי מקומי בלי תנועות בשמו."
"אם כבר מדברים על חוף השנהב," אמרו הפילים. "ידעתם שהמבקרים הראשונים מהחלל נחתו שם ב- 1883?"
"איך הם נראו?"
"היו להם שלדים חיצוניים משנהב," ענו הפילים. "הם שלחו מבט אחד בקטל ועזבו. "
"אתם בטוחים שאתם לא ממציאים הכל?" שאלו האנשים.
"למה לנו לשקר לכם אחרי כל כך הרבה זמן?"
"אולי זה בטבעכם," הציעו האנשים.
"הו, לא" אמרו הפילים. "הטבע שלנו הוא שאנחנו תמיד אומרים את האמת. הטרגדיה שלנו היא שאנחנו תמיד זוכרים אותה."
האנשים החליטו שהגיע הזמן לפרוש לארוחת ערב, לענות לקריאתו של הטבע, וליצור קשר עם מרכז הבקרה לדווח מה גילו. הם פסעו, כולם, חזרה לספינה, פרט לאדם אחד שהשתהה מאחור.
גם כל הפילים עזבו, פרט לזכר בודד. "אני קולט מנפשך שיש לך שאלה לשאול", הוא אמר.
"כן," ענה האיש. "הרי יש לכם חוש ריח כל-כך חד, איך מישהו אי פעם הצליח להתגנב אליכם בשעת ציד?"
"ציידי הפילים הטובים ביותר היו בני הוונדרובו מקניה ואוגנדה. הם נהגו למרוח את גללינו על גופם לטשטש את ריחם האמיתי, ואז התקרבו אלינו בשקט."
"אה," אמר האיש. "הגיוני".
"אולי," הודה הפיל. ואז הוסיף, בכל האצילות שהצליח לגייס, "אבל אם המצב היה הפוך, הייתי מעדיף למות ולא לכסות עצמי בחרא שלכם.
הוא פנה לאחור והלך להצטרף לחבריו.
נפטון הוא עולם ייחודי בין העולמות ביקום. רק הוא לבדו מכיר באמת הברורה שהשינוי הוא בלתי נמנע, ופועל בהתאם לכך בדרכים שנראות לא מאוד שונות מקסם.
מסיבות שהפילים לא הצליחו לרדת לעומקן או להסביר, נפטון עודד מטמורפוזה. לא רק הסתגלות, אם כי אף אחד לא יכול להכחיש שהם הסתגלו היטב לאטמוספירה ולאקלים ולפני הפלנטה הלא יציבים, ולחוסר בעצי שיטה – אלא מטמורפוזה. הפילים הבינו ברמת הבסיסית ביותר, שנפטון, באופן לא ברור, העניק להם את היכולת להשתנות כרצונם, למרות שנזהרו לא להשתמש לרעה במתנה זו.
וכיוון שהיו פילים, ולכן חסרי יכולת לנטור טינה, הם חשבו שחבל שהאנשים לא יכלו להשתנות, כך שיוכלו להיפטר מחליפות החלל המגושמות שלהם ומהקסדות המוזרות, וללכת בחופשיות וללא מעמס או סירבול על פני הכוכב המושלם מכל.
הפילים המתינו כשהאנשים הגיחו מספינתם וצעדו על אדמת נפטון לפגוש אותם.
"זה מאוד מוזר," אמר המפקד.
"מה מוזר?" שאלו הפילים
המפקד בהה בהם, מקדיר פניו. "אתם נראים נמוכים יותר."
"בדיוק התכוונו להגיד שאתם נראים גדולים יותר," השיבו הפילים.
"זה טפשי כמעט כמו השיחה שהיתה לי עם מרכז הבקרה," אמר המפקד. "הם אמרו שאין פילים על נפטון."
"מה הם חושבים שאנחנו?" שאלו הפילים.
"הזיות או מפלצות חלל," ענה המפקד. "אם אתם הזיות, אנחנו אמורים להתעלם מכם."
נראה שהוא חיכה שהפילים ישאלו מה האנשים היו אמורים לעשות אם הם מפלצות חלל, אבל פילים יכולים להיות עקשנים כאנשים כשהם רוצים בכך, וזו היתה שאלה שלא היתה להם שום כוונה לשאול.
האנשים צפו בפילים בשקט במשך חמש דקות כמעט. הפילים הביטו בהם חזרה.
לבסוף המפקד דיבר שוב.
"אכפת לכם לסלוח לי לרגע?" אמר. "לפתע יש בי דחף לאכול ירקות טריים."
הוא הסתובב וצעד ללא מילה חזרה לספינה.
שאר האנשים דשדשו ברגליהם באי-נוחות למשך כמה שניות נוספות.
"הכל בסדר?" שאלו הפילים.
"זה אנחנו שגדלים או שאתם קטנים?" ענו האנשים.
"כן," השיבו הפילים.
"אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו," אמר המפקד, חוזר לאנשים ומתבונן בפילים.
"אתה נראה טוב יותר," הסכימו הפילים. "נאה יותר, בצורה כלשהי."
"אתם באמת חושבים כך?" שאל המפקד, מוחמא בבירור.
"אתה הדוגמא הנאה ביותר של גזעך שראינו מעולם," אמרו הפילים בכנות. "אנחנו במיוחד אוהבים את האוזניים שלך."
"באמת?" שאל, מנפנף בהן קמעא. "איש לא הזכיר אותן עד כה."
"שיכחה מצערת, ללא ספק," אמרו הפילים.
"אם כבר מזכירים אוזניים," אמר המפקד, "אתם פילים אפריקניים או הודיים? חשבתי הבוקר שאתם אפריקניים – זה אלה עם האוזניים הגדולות יותר, נכון? – אבל עכשיו אני כבר לא בטוח."
"אנחנו פילים נפטוניאניים," ענו.
"אה."
הם החליפו מחמאות למשך שעה נוספת, ואז האנשים הביטו לשמיים.
"לאן נעלמה השמש?" שאלו.
"זה לילה," הסבירו הפילים. "אורך היום שלנו הוא רק ארבע-עשרה שעות. יש לנו שבע שעות אור ושבע שעות חושך."
"השמש לא היתה עד כדי כך בהירה בין כה וכה," אמר אחד האנשים במשיכת כתף שגרמה לאוזניו להתנפנף בפראות.
"הראיה שלנו די חלשה, כך שאנחנו כמעט לא מבחינים בזה," אמרו הפילים. "אנחנו נשענים על חושי השמיעה והריח שלנו."
נראה היה שמשהו מאוד מציק לאנשים. לבסוף הם פנו למפקד שלהם.
"אפשר, אולי, ללכת לכמה דקות, המפקד?" שאלו.
"מדוע?"
"פתאום אנחנו גוועים מרעב," אמרו האנשים.
"ואני חייב ללכת לנוחיות," אמר אחד מהם.
"גם אני," אמר שני.
"ואני," הדהד אחריהם אחר.
"אתם מרגישים בסדר, אנשים?" שאל המפקד, אפו הענק מתעקל בדאגה.
"אני מרגיש מצוין!" אמר האיש הקרוב ביותר. "הייתי יכול לאכול סוס שלם!"
שאר האנשים עיקמו פרצופיהם.
"טוב, לפחות יער קטן," תיקן את עצמו.
"יש לכם אישור," אמר המפקד. האנשים החלו ללכת במהירות חזרה לספינה. "ותביאו איתכם כמה ראשי חסה, ואולי איזה תפוח או שניים," קרא אחריהם.
"אתה יכול להצטרף אליהם אם אתה מעוניין," אמרו הפילים, שהגיעו למסקנה שאכילת סוס לא היתה רעיון מגוחך כמו שציפו שיהיה.
"לא, התפקיד שלי זה ליצור קשר עם חייזרים," הסביר המפקד. "אפילו שאם חושבים על זה, אתם לא עד כדי כך זרים. לא כפי שציפינו."
אתה אדם בדיוק כמו שאנחנו ציפינו," ענו הפילים.
"אתייחס אל זה כאל מחמאה יפה," אמר המפקד. "אבל, כמובן, לא הייתי מצפה אחרת מידידים משכבר הימים, כמותכם."
"ידידים משכבר הימים?" השיבו הפילים, שהאמינו ששום דבר שאדם יגיד כבר לא יפתיע אותם יותר.
"כמובן," אפילו אחרי שהפסקתם להיות שותפינו במלחמות, תמיד היה לנו קשר מיוחד אתכם."
"באמת?"
"כמובן. תראו איך פ. ט. בארנום עשה מג'מבו המקורי כוכב בינלאומי. בעל החיים הזה חי כמו מלך – או לפחות – עד שנדרס בטעות ע"י קטר.
"אנחנו לא רוצים להישמע ציניים," אמרו הפילים, "אבל איך אתה דורס בטעות חיה ששוקלת שבעה טון?"
"אתה עושה את זה," אמר המפקד, פניו זורחות בגאווה, ע"י זה שאתה ממציא, מלכתחילה, את הקטר. מה שלא נהיה, אתם חייבים להודות שאנחנו גזע שיכול להתפאר בהשגים מדהימים: מנוע הבעירה הפנימית, פיצול האטום, ההגעה לכוכבים, ריפוי הסרטן." הוא הפסיק. "לא רוצה להשמיץ או משהו, אבל תודו על האמת, יש לכם משהו שמשתווה לזה?"
"אנחנו חיים את חיינו ללא חטא או עוון," השיבו הפילים בפשטות. "אנו מכבדים זה את אמונותיו של זה, איננו פוגעים בסביבה שלנו, ומעולם לא יצאנו למלחמה נגד פילים אחרים."
"ואתם מעמידים את זה מול השתלות הלב, שבבי הסיליקון, ומסך הטלוויזיה התלת-ממדי?" שאל המפקד בהתנשאות מה.
"השאיפות שלנו שונות משלכם," אמרו הפילים. "אבל אנחנו גאים בגיבורינו כפי שאתם מתגאים בשלכם."
"יש לכם גיבורים?" שאל המפקד, לא מסוגל להסתיר את הפתעתו.
"כמובן." הפילים תקעו את תרועת הכבוד שלהם: פיל הקילימנג'רו. סלמונדי מוחמד מהר מרסביט בקניה, ושבעת המופלאים משמורת קרוגר-פארק: מפוניינה, שינגוודזי, קמבקי, ג'וא'או, דזומבו, נדלולמיתי, ופהלוונה."
"והם כאן? בנפטון?" שאל המפקד בעוד אנשים מתחילים לחזור מהספינה.
"לא," אמרו הפילים. "הרגתם את כולם."
"בטוח היתה לנו סיבה," התעקשו האנשים
"הם נמצאו שם." אמרו הפילים. "והם נשאו שנהב מופלא."
"רואים?" אמרו האנשים. "ידענו שהיתה לנו סיבה."
הפילים לא ממש התלהבו מהתשובה הזו, אבל היו מנומסים מכדי להעיר על כך, ושני הגזעים החליפו דעות ושקרים לבנים לכל אורך הלילה הנפטוניאני הקצר. כשהשמש עלתה שוב, האנשים הביעו את הפתעתם בקול.
"תראה אתכם!" אמרו. "מה קורה פה?"
"נמאס לנו ללכת על ארבע," אמרו הפילים. "החלטנו שזה נוח יותר לעמוד זקוף."
"ומה עם החדקים שלכם?" תבעו האנשים.
"הם רק הפריעו."
"תראו תראו, אם זה לא העניין המוזר ביותר שראיתם בחייכם!" אמרו האנשים. אחרי רגע קל, הם הביטו זה בזה. "במחשבה שניה, זה העניין המוזר מכל! אנחנו פוקעים דרך הקסדות שלנו!"
"והאוזניים שלנו מתנפנפות," אמר המפקד.
"והאפים שלנו גדלים," אמר אדם אחר.
"זה מאוד מביך," אמר המפקד. הוא עצר. "מצד שני, אני מרגיש כלפיכם הרבה פחות טינה משהרגשתי אתמול. מעניין מדוע?"
"אל תשאל אותנו," אמרו הפילים, שהתחילו להתעצבן מהאופי היבבני של קולו.
"אבל זה נכון," המשיך המפקד. "היום אני מרגיש כאילו כל פיל ביקום כולו הוא חבר שלי."
"כמה חבל שלא הרגשת כך כשניתן היה לשנות משהו," אמרו הפילים ברוגז. "ידעת שהרגתם ששה-עשר מיליונים מאיתנו במאה העשרים בלבד?"
"אבל פיצינו על זה," ציינו האנשים. הקמנו גן שעשועים לשמר אתכם."
"אמת ויציב," הודו הפילים. "אבל באותה הזדמנות לקחתם את רוב מרחב המחייה שלנו. ואז החלטתם לדלל אותנו כדי שלא נכלה את אספקת המזון של הפארק." הם עצרו באופן דרמטי. "זה היה אז שהגיע לכדור הארץ הביקור השני מהחלל. החייזרים בחנו את התיאוריה של שימור ע"י דילול, הגיעו למסקנה שכדור-הארץ הוא בית משוגעים, ועשו הכנות להשאיר בו את חשוכי המרפא שביניהם בעתיד."
דמעות נזלו על לחייהם המגושמות של האנשים. "אנחנו כל כך מצטערים על זה," בכו. אחדים מהם ניגבו את עיניהם באצבעות קצרות ועבות, שנראו כאילו מחוברות זו לזו.
"מוטב, אולי, שנחזור לספינה לחשוב על כל זה," אמר מפקדם של האנשים, תר לשוא בעיניו אחר משהו גדול מספיק לקנח בו את אפו. "חוץ מזה, אני חייב ללכת לשירותים."
"מתאים לי," אמר אחד האנשים. "יש לי פתאום חשק לכרוב."
"חברים?" אמר אחר. "אני יודע שזה יישמע טפשי, אבל הרבה יותר נוח ללכת על ארבע."
הפילים חיכו עד שכל האנשים חזרו לספינה, ואז פנו לעיסוקיהם, מה שנראה להם מוזר, כי עד כה לא היו להם שום עסקים.
"אתם יודעים," אמר אחד מהפילים. "מתחשק לי פתאום המבורגר."
"אני רוצה בירה," אמר שני. ואז: "חושבים שמשדרים עכשיו איזה משחק פוטבול ברדיו התת-חללי."
"זה מאוד מוזר," ציין שלישי. "אני מרגיש פתאום דחף לבגוד באשתי – ואני אפילו לא נשוי."
מודאגים עמומות מבלי לדעת מדוע, הם נפלו במהרה לתוך שינה לא נוחה, נטולת חלומות.
שרלוק הולמס אמר פעם שאחרי ששללת את הבלתי אפשרי, מה שנותר, ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה, חייב להיות האמת.
ג'וזף קונראד אמר שהאמת היא פרח שבשכנותו אחרים צריכים לנבול.
וולט ויטמן הציע שכל המספק את הנשמה, אמת הוא.
נפטון היה מטריף לשלושתם את הדעת.
"האמת היא חלום, אלא אם החלום שלי הוא אמת," אמר ג'ורג' סנטיאנה.
הוא היה בדיוק משוגע מספיק בשביל להסתדר בנפטון.
"תהינו," אמרו האנשים כששתי הקבוצות נפגשו בבוקר. "מה קרה לפיל האחרון בעולם?"
"קראו לו ג'מאל," השיבו הפילים. "מישהו ירה בו."
"הוא נמצא בתצוגה במקום כלשהו?"
"על אוזנו הימנית, שדומה לקווים החיצוניים של יבשת אפריקה, ציירו מפה והיא נמצאת במעון הנשיאותי בקניה. הם הפכו את אוזנו השמאלית – לא תאמינו כמה אוזניים שמאליות הושלכו לפח במשך הדורות עד שמישהו חשב להפוך אותן – ומפה נוספת צויירה עליה, שעכשיו תלויה במוזיאון בבומביי. מהרגליים שלו עשו כסאות-בר תואמים, שמפארים כרגע את מועדון "האסים החזקים" בדאלאס. האשכים שלו משמשים כנרתיק לטבק לפוליטיקאי סקוטי מזדקן. ניב אחד נמצא בתצוגה במוזיאון הבריטי. השני נושא תגליף ושוכן בחלון ראווה בבייג'ין. את הזנב שלו הפכו למחבט זבובים, והוא נמצא בבעלותו הגאה של אחד מאחרוני הוואקרוס – הבוקרים של ארגנטינה."
"לא היה לנו מושג," אמרו האנשים, מזועזעים בכנות.
"מילותיו האחרונות של ג'מאל לפני שמת היו, 'אני סולח לכם,' " המשיכו הפילים. הוא הועבר מיד לספרה גבוהה מזו שאדם כלשהו יוכל אי פעם לשאוף אליה.
האנשים הביטו לשמיים. "אנחנו יכולים לראות אותה מכאן?" שאלו.
"בספק רב."
האנשים הביטו חזרה בפילים – פרט לכך שהם המשיכו להשתנות. למעשה, הם איבדו כל מאפיין פיסי שלמענו הם אי פעם ניצודו. ניבים, אוזניים, רגליים, זנבות, אפילו כיסי אשכים, עברו כולם שינוי עצום. הפילים נראו בדיוק כמו בני-אדם, עד קצה חליפת החלל והקסדות.
האנשים, מצד שני, פרצו מחליפות החלל שלהם (שנשרו בקרעים ובסחבות), הצמיחו ניבים ומצאו עצמם משוחחים באמצעות השמעת קולות מבעבעים מבטניהם.
"זה מאוד מטריד," אמרו האנשים שלא היו יותר אנשים. "עכשיו, כשהפכנו להיות פילים," המשיכו, "אולי תוכלו לומר לנו מה פילים עושים?"
"טוב," אמרו הפילים שלא היו יותר פילים, "בזמננו החופשי, אנחנו יוצרים מערכת אתית חדשה שמבוססת על ביטול-עצמי, סלחנות וערכי המשפחה. ואנחנו מנסים לשלב את העבודות של קאנט, דקארט, שפינוזה, תומס אקווינס ובישופ ברקלי למשהו הרבה יותר מתקדם ולוגי, מבלי לשכוח לשלב ערכים רגשיים ואסתטיים בכל שלב."
"ובכן, אנחנו מניחים שזה די מעניין," אמרו הפילים החדשים בלי הרבה התלהבות. "אנחנו יכולים לעשות משהו אחר?"
"הו, כן," אנשי החלל החדשים הבטיחו, שולפים את אקדחי הניטרו-אקספרס 0.550 ואת אקדחי המאגנום הולנד-אנד-הולנד 0.475 ומכוונים. "אתם יכולים למות."
"לא ייתכן שזה קורה! הייתם פילים בעצמכם אתמול!"
"אמת ויציב, אבל אנחנו בני-אדם עכשיו."
"אבל למה להרוג אותנו?" תבעו הפילים תשובה.
"כוחו של הרגל," אמרו האנשים תוך כדי לחיצה על ההדק.
ואז, כשלא נשאר מה להרוג, האנשים שהיו פעם פילים עלו על ספינתם והמריאו לחלל, חותרים באומץ למצוא צורות חיים חדשות.
נפטון ראה הרבה גזעים באים והולכים. חיידקים נוצרו באופן ספונטני תשע פעמים במשך העידנים. ביקרו בו חייזרים שלושים-ושבע פעמים שונות. הוא ראה ארבעים ושלוש מלחמות, חמש מהן אטומיות, ואת יצירתן של 1,026 דתות, שאף אחת מהן לא הכילה שום אמת אוניברסלית. חלק גדול יותר של המארג הכביר של ההיסטוריה הגלקטית שוחק על פני-השטח מבשרי הרע של נפטון מאשר על פני כל עולם אחר במערכת השמש.
כוכבי לכת לא יכולים להביע דעה, כמובן, אבל אם יכלו, נפטון כמעט בטוח היה אומר שהיצורים המעניינים ביותר שאירח אי-פעם היו הפילים, שדרכיהם השקטות ונקודות-המבט הייחודיות שלהם נשארו רעננות וברורות בזכרונו. הוא מתאבל על העובדה שהם הגחידו את עצמם במו ידיהם. פחות או יותר.
בעיה מסויימת תיווצר אם תשאלו אם נפטון התכוון לפילים הישנים-חדשים שהחלו את חייהם כרוצחים, או לחדשים-ישנים שסיימו חיים כרוצחים.
נפטון פשוט מתעב שאלות כאלה.
יום שני, 03 ביולי 2006 בשעה 2:43 קישור לתגובה
מדהים!!!! :)