בשנת 1991 פורסם בהוצאת "אופוס" הספר "חלומות דיגיטליים" – אסופת סיפורים בעריכת דיוויד ו' בארט ובתרגום אבנר גפני. הספר כלל הקדמה ושבעה-עשר סיפורים מד"ב קצרים, שהנושא המרכזי לכולם היה מחשבים. בין הכותבים נמצאים דיוויד לנגפורד, טרי פראצ'ט וג'ון גראנט. הספר פורסם במקור בשנת 1990.

"וירוס" הגיע ל"בלי פאניקה" בעזרתו של ארז אברמוביץ', ומתפרסם באדיבות הוצאת אופוס. מצורפת ההקדמה המקורית לשיר, כפי שנכתבה במקור על-ידי דיוויד ו' בארט. ציבור הקוראים מתבקש לפענח לבד למה מתכוון מתרגם ההקדמה ב"אותות טובים" ו-"איש החול". נרמוז רק שהראשון יצא בעברית באופוס. השיר נמצא בשולי הז'אנר, ויש לקרוא אותו בעיון על מנת להבין את הכוונה האמיתית. ההקדמה הועתקה כפי שהיא מהמקור על-ידי ארז אברמוביץ', כולל שגיאות הכתיב.

המעוניינים בפרטים נוספים על גיימן, מוזמנים לעיין בביקורת על ספריו " אבק כוכבים" ו-"אלים אמריקאים" שיצאו לאור בעברית בהוצאת "אופוס" (וראו גם פרק לדוגמה ), ו בסקירה כללית על נושאים בולטים בספריו.

ניל גיימאן

ניל גיימאן נולד ב- 1960, ואף שפירסם מדי פעם יצירות פרוזה, זכה לעיקר פירסומו כיוצר הרומן המצוייר עטור הפרסים "מחלות קשות", ספר הקומיקס רב-המכר "האירוס השחור", וקומיקס האימים "איש החול".

יצירתו האחרונה, עם טרי פראטצ'ט, היא "אותות טובים", רומן היתולי אודות מלחמת גוג ומגוג. שאיפתו להיות סופר חובה, אך הוא מוכן להסתפק בכך שספריו יהיו בכל מקום.

וירוס

היה-היה משחק מחשב, נתנו לי אותו.
אחד מידידי נתן לי אותו, הוא עצמו שיחק בו.
הוא אמר, זה נהדר, אתה צריך לשחק בו.
ושיחקתי, והוא באמת היה נהדר.

העתקתי אותו מדיסקט שהוא נתן לי
בשביל כולם, רציתי שהכול ישחקו בו.
רציתי שהכול יהנו כמוני.
שלחתי אותו גם ללוחות מודעות אלקטרוניים
אבל בעיקר שלחתי אותו אל כל ידידי.

(קשר אישי. כך זה הגיע אלי.)

ידידי הם כמוני — חלקם חושש מפני וירוסים,
מישהו נותן לך מישחק על דיסקט, ובשבוע הבא,
או ביום שישי, השלושה-עשר בחודש,
הוא מפרמט לך את הדיסקט, או דופק את הזיכרון הפנימי.
אבל הדיסקט הזה לא עשה זאת. הוא היה בטוח.

אפילו ידידי שאינם אוהבים מחשבים החלו לשחק —
ככל שאתה משתפר, המישחק נהיה קשה יותר.
אולי אי-אפשר לנצח, אבל אפשר להגיע לרמה גבוהה.
אני ברמה גבוהה.

כמובן שאני מבלה זמן רב במשחק.
כך גם ידידי. והידידים שלהם.
וכל האנשים שאתה פוגש, אתה יכול לראות אותם,
משוטטים לאורך הכבישים המהירים הישנים,
או עומדים בתור, רחוק מן המחשב שלהם,
ורחוק מאולמות המישחק שצצו בין לילה.
אבל הם משחקים אותו בראש כל הזמן,
משלבים צורות,
מחפשים קיצורי דרך, מצרפים צבע לצבע,
שולחים אותות לקטעי מסך חדשים,
ומקשיבים למנגינה.

נכון, אנשים חושבים על זה, אבל בעיקר משחקים בזה,
השיא שלי עומד על שמונה-עשר שעות רצופות,
40,012 נקודות, שלושה בונוסים.

אתה משחק דרך הדמעות, פרק היד כואב,
הרעב, אחרי כמה זמן הכל נעלם.
הכול מלבד המשחק, צריך לומר.

אין יותר מקום במחשבתי, מקום לדברים אחרים.
העתקנו את המישחק, העברנו אותו לידידינו,
הוא חוצה גבולות שפה, ממלא את זמנינו,
לפעמים נידמה לי שאני שוכח דברים.

אני תוהה מה קרה לטלוויזיה. פעם היתה טלוויזיה.
אני תוהה מה יקרה לי כשיגמרו קופסאות השימורים.
אני תוהה לאן נעלמו כל האנשים. ואז אני מגלה כיצד,
אם אהיה זריז מספיק, אוכל להציב ריבוע שחור ליד הקו האדום,
ליצור תמונת ראי ולסובב אותם עד שייעלמו,
ויפנו את הקטע השמאלי,
לבועה לבנה שתעלה…

(וכך ייעלמו שניהם)

וכאשר ינותק החשמל בפעם האחרונה,
אמשיך לשחק בו בראשי – עד שאמות.