זֵרְבִּינו המתבודד
מאת ט' גאבה וא' לוברסקאיה
תרגום: אילנה בוגוד
סופר מחדש על-ידי ט. לאבה ו-א. לובסקיה
תרגמה מרוסית: אילנה בוגוד.
-1-
היה היה בסַלֶרְנוֹ חוטב עצים צעיר בשם זרבינו. לא היה לו כסף, וגם לא משפחה, ולא חברים. לא היה לו אפילו מכר להחליף איתו מילה או שתיים. ולזרוק מילים לרוח לא אהב. כאשר אדם לא מדבר עם אף אחד ולא שואל שאלות, אף אחד גם לא עונה לו. ומכיוון שזרבינו, בנוסף לכל, לא היה רגיל לדחוף את אפו לענייניהם של אחרים, הרי שהשכנים חשבו אותו לטיפש.
הם קראו לו זרבינו המתבודד, והכינוי הזה התאים לו עד למאד.
מוקדם בבוקר, כאשר כולם בעיר עוד שכבו במיטותיהם, זרבינו היה יוצא להרים, גרזן על כתפו, וכל היום היה נודד ביער לבדו.
ובערב, כאשר השמש כבר התחילה לשקוע, הוא היה חוזר הביתה עם צרור זרדים, כדי למכור אותו ולקנות לעצמו משהו לארוחת ערב.
בדרכו היה חולף ליד המזרקה, שם נאספו כל ערב נערות הרובע כדי למלא מים בכדים ולקשקש בלשון. כמה סבל מהן זרבינו המסכן!
"זרבינו! זרבינו!" הן צעקו. "בוא לכאן. משעמם לנו לבד".
"ספר לנו משהו, זרבינו. הרי אתה אומן הסיפורים".
"תשיר לנו שיר, זרבינו. אתה שר כמו זמיר".
"תגיד, זרבינו, מי מאיתנו מוצאת חן בעיניך יותר? עם מי תתחתן? איתי?"
"או איתי?"
"או אולי איתי?"
"עם הפטפטנית הכי גדולה". היה נוהם זרבינו ומאיים באגרופו.
צחוק רם ליווה את זרבינו כאשר היה נמלט מהן אל ביתו, כמו חזיר בר הנס מציידים.
כאשר היה מגיע סוף-סוף לביקתתו, היה נועל היטב את הדלת ומתיישב לאכול ארוחת ערב.
ארוחתו לא היתה מתוחכמת במיוחד – כד מים, ופת לחם. כאשר היה מסיים ללקט הכל עד הפירור האחרון, היה מתכסה בשמיכה ישנה ומרופטת, נשכב על הרצפה ונרדם מיד. דבר לא הפריע את שנתו – לא חלומות, לא דאגות, לא משאלות.
ואם האושר מצוי באי בקשת דבר שאינו בידך, כי אז היה זרבינו האדם המאושר בתבל.
>h4>
-2-
יום אחד זרבינו עבד ביער, חוטב ענפים מעץ אשור זקן, קשה כמו אבן. הוא התעייף מאד והחליט לנוח מתחת לעצים לחופו של הפלג. מה רבה הייתה פליאתו, כאשר ראה על הדשא, ממש בקו המים, אישה יפהפיה שוכבת בשמלה מנוצות ברבור. היפהפיה היתה שקועה בשינה עמוקה.
"להירדם ככה בצהרים, באמצע השמש!" מלמל זרבינו. "איזה המצאות. נו, תגידו מה שאתם רוצים, אבל שכל של אישה, כמו של תינוק בן שנה".
זרבינו פשט את מעילו ומתח אותו בין ענפי העצים, מתקין מחסה לאישה הזרה מפני קרני השמש הקופחת.
אך סיים את עבודתו, והבחין שבעשב, במרחק שני צעדים מן היפהפיה, זוחל צפע. הצפע התקדם אל האישה, מוציא את לשונו הארסית.
"תראו אותו!" אמר זרבינו. "כזה קטן וכבר כזה רשע!"
בלי לחשוב פעמיים הניף זרבינו את גרזינו, ובשתי מכות קצץ את הנחש לשלושה חלקים.
אבל גם בחלקים, הנחש ניסה להמשיך ולזחול לכיוון היפהפיה הנמה.
אז דחף זרבינו בקצה נעלו את הראש, הגוף והזנב אל מימי הפלג, והם רחשו במים כמו ברזל מלובן.
באותו רגע היפהפיה פקחה את עיניה, ובראותה את זרבינו קראה:
"זרבינו! זה אתה, זרבינו?"
"גם כן חדשות! גם אני בעצמי יודע שזה אני, זרבינו", ענה חוטב העצים.
"ידידי היקר", אמרה היפהפיה. "הצלת יותר מאשר את חיי! האמן לי, אגמול לך על שירות זה".
"אפילו לא חשבתי להציל לך את החיים", רטן זרבינו באדיבות אופיינית. "בפעם הבאה, אל תשכבי על הדשא בלי לבדוק קודם אם יש שם נחשים, זו העצה שלי. ועכשיו אל תפריעי לי, אני רוצה לישון גם".
הוא שכב על הארץ ועצם את עיניו.
"ואתה אינך רוצה כל תגמול? אינך מבקש ממני דבר?" שאלה היפהפיה.
"מה זאת אומרת? אני מאד מבקש: תעזבי אותי כבר במנוחה!" אמר זרבינו. "אם בן אדם לא רוצה כלום, סימן שיש לו כל מה שהוא רוצה. ואם יש לו כל מה שהוא רוצה, סימן שהוא מאושר. להתראות". והוא התחיל לנחור בקול.
"נער מסכן", אמרה היפהפיה. "נשמתך ישנה שינה עמוקה יותר ממך עצמך. אבל תאמר מה שתאמר, אני לא אהיה כפוית טובה. בלעדיך הייתי נופלת בידיו של הקוסם הרשע, אויבי מקדם. בלי התערבותך הייתי הופכת לנחש, ונאלצת לזחול על גחוני למשך מאה שנים תמימות. אני חבה לך מאה שלמה של נעורים ויופי. איך אוכל לגמול לך על עזרתך? אה, אני יודעת!… זה עתה אמרת: 'אם לאדם יש כל מה שהוא רוצה, סימן שהוא מאושר'. אם כך, שיהיה לך תמיד כל מה שאתה רוצה. שכל משאלה שלך תתגשם. פעם אתה עוד תכיר על כך טובה לפיית המים!"
היא הניפה את מטה האגוז הקסום שלה שלוש פעמים, והלכה לה על הפלג הכסוף, והליכתה היתה כה קלה, שאפילו המים לא זעו מתחת לרגליה.
לקראתה נפתחו שושני המים, וקני הסוף הרכינו את ראשיהם השעירים. הגלים צילצלו מעדנות ונפתחו לקראתה, וכקרן שמש היא החליקה עד הקרקעית.
והכל כבה והיה שקט-שקט.
רק מן החוף נשמעו נחירותיו של זרבינו.
-3-
השמש כבר נגעה בהרים כאשר החוטב התעורר. הוא נטל שוב את גרזינו, והתחיל לחטוב את העץ הסרבן שעליו עבד מהבוקר. הגרזן צלצל בכל היער, אבל לא היתה לכך כל תוצאה. רק זרבינו נשטף זיעה בהכותו על הגזע הארור.
"אח", אמר לבסוף זרבינו, מתבונן בגרזינו שקהה. "הלוואי שהיה לי גרזן שחותך עצים כמו חמאה. ולמה זה שום חכם עוד לא המציא כזאת המצאה?"
הוא נסוג שני צעדים מן העץ, לקח תנופה והכה בעוצמה כזאת שלא הצליח להשאר על רגליו ונפל למלוא אורכו, נתקל באפו בקרקע.
"לעזאזל, נדמה לי שפיספסתי", רטן. "נהיה לי שחור בעיניים".
אבל בטרם הספיק לבטא את המילים הללו העץ נרעד, והחל ליפול היישר לעברו, ורק בקושי הספיק לזנק הצידה.
"איזה מכה!" צעק זרבינו באושר. "מכה אחת וגמרנו! ואיזה עבודה נקייה! מי שלא ראה בעיניים יגיד 'מסור'. נו, איפה עוד יש בעולם חוטב עצים שמוצלח עם גרזן כמו הבן של אמא שלי?"
הוא הוריד את כל הענפים מן העץ, התיר את החבל שהיה קשור למותניו, והתיישב מעל חבילת הזרדים כדי להיטיב לקשור אותה.
"ועכשיו", מלמל, "צריך לסחוב את זה אל העיר. חבל שלחבילות זרדים אין רגליים, כמו לסוסים למשל. אחרת הייתי יכול לרכב לי לסלרנו בדהירה, כמו האדונים הנעלים האלה, שמרוב עצלנות רק יודעים להסתובב על סוס כל היום. הייתי רוצה לראות את עצמי ככה".
הוא לא הספיק לסיים את המשפט, והחבילה התרוממה, ופרצה בדהירה, מהר יותר ויותר, עד שהרוח שרקה באוזניו של זרבינו.
אבל את זרבינו לא היה קל כל כך להפתיע. ואכן גם הפעם הוא לא הופתע כלל. הוא ישב בביטחון על גב רכבו הייחודי, וכל הדרך התבונן ברחמים גלויים על המסכנים שנאלצו ללכת ברגל כי לא היתה להם חבילת זרדים.
-4-
באותם ימים היתה במרכז סלרנו רחבה גדולה עליה עמד הארמון המלכותי. המלך באותה תקופה, כפי שידוע לכל, היה מושמיאל התשיעי. מי שאינו מכיר שם זה, אינו יודע היסטוריה.
כל יום, אחר הצהריים, יכלו העוברים ושבים לראות על אחת המרפסות את בתו של המלך מושמיאל – הנסיכה היפהפיה אַלֵלִי. אנשי החצר ניסו לבדר אותה בשירים, סיפורים וריקודים, אבל הנסיכה היתה תמיד עצובה ומהורהרת. ואיך יכלה שלא להרהר!
הנה כבר שלוש שנים כולם מבקשים את ידה מדי יום ביומו – דוכסים, רוזנים ונסיכים, וכבר שלוש שנים שהיא מסרבת לכל המחזרים מדי יום ביומו – נסיכים, רוזנים ודוכסים.
העניין היה בכך שהמלך מושמיאל, אשר רצה מאד לחתן את בתו במהרה, הבטיח לתת לה כנדוניה את העיר המקסימה סלרנו, והנסיכה אללי הניחה, לא בלי ביסוס, שחתניה המיועדים היו מעוניינים פחות להתחתן איתה מאשר עם הנדוניה שלה. כפי שאתם רואים, הנסיכה אללי היתה בחורה נבונה, שלא כדוגמת נסיכות אחרות: מעולם לא צחקה רק כדי להראות שיניה, מעולם לא שתקה רק כדי להיחשב חכמה, מעולם לא פיטפטה רק בשביל לפטפט. המחלה הזאת הדאיגה מאד את כל רופאי החצר.
באותו יום הנסיכה אללי היתה עוד יותר עצובה מן הרגיל. היא ישבה במרפסת והתבוננה מטה במבט מהורהר, כאשר לפתע רכב אל הרחבה זרבינו.
הוא דהר על חבילת הזרדים שלו, כמו רוכב נועז על רמחו האצילי.
נערות החצר פרצו בצחוק רועם והחלו לזרוק לעברו את התפוזים שהיו מונחים בקערה.
"תצחקו, תצחקו!" צעק זרבינו, באיימו עליהן באצבע. "תצחקו עד שהפה שלכן יתמתח עד האוזניים".
נערות החצר פרצו בצחוק רם עוד יותר. וכמה שלא ציוותה עליהן הנסיכה לשתוק, ולהפסיק את מהתלותיהן על הדל המסכן, הן רק התגלגלו מצחוק בתגובה.
"גבירתי הטובה", אמר זרבינו בהסתכלו בנסיכה, "למה את כל כך עצובה? הלוואי שתתאהבי בבחור טוב שיצליח להצחיק אותך, ותתחתני איתו".
במילים אלו זרבינו הגביה את כובעו, והשתחווה בנימוס ככל שיכול היה.
אם אתם רוכבים על חבילת זרדים במקום על סוס, הכלל הראשון הוא – אל תשתחוו בפני אף אחד. זרבינו שכח זאת לגמרי ונקלע לצרה. כאשר הרים את כובעו, שיחרר מידו את החבל שבו היו הזרדים קשורים. החבילה התפרקה, וזרבינו הועף והתהפך באוויר.
הוא קם על רגליו, אסף את הענפים, העמיס אותם על כתפו והמשיך בדרכו. מעתה החבילה רכבה עליו, ולא הוא על החבילה.
כאשר מישהו נופל ומסתכן בשבירת המפרקת, אנשים משום מה צוחקים. מדוע? איני יודע. החכמים טרם גילו את פתרונה של חידה זאת. ידוע רק שכולם צוחקים, ושהנסיכה אללי נהגה כמו כולם: היא צחקה.
לפתע החווירו לחייה. היא קמה, הצמידה יד אל ליבה, הסתכלה על זרבינו במבט מוזר והסתלקה אל חדריה.
וזרבינו חזר אל ביתו כאילו דבר לא קרה. בהצלחותיו כלל לא הבחין, ואל כשלונותיו כרגיל לא שם לב. היום יצא מוצלח והוא מכר את חבילת הזרדים במחיר נאה – בשבילו זה היה מספיק.
הוא קנה לעצמו גלגל שלם של גבינה, לבנה וקשה כמו שיש, ולאחר שקצץ אותה לחתיכות בגרזינו, סעד את ליבו בארוחת ערב מצויינת.
אבן הנופלת לתוך המים יודעת על הגלים שיצרה על פני השטח באותה מידה שידע זרבינו על המהומה שהתחוללה בארמון לאחר עזיבתו.
-5-
בזמן שהתחוללו כל האירועים החשובים הללו, השעון במגדל העיר הכה את השעה ארבע. היום היה חם. הרחובות היו ריקים מאדם.
המלך מושמיאל הסתלק אל אולם הפרלמנט והתעמק ברווחת ממלכתו. הוא ישן.
לפתע נכרכו זרועות לצווארו, ודמעות חמות החלו לטפטף הישר על קרחתו. המלך מושמיאל קפץ בבהלה. לפניו עמדה הנסיכה אללי.
"מה משמעותו של כל זה?" שאל המלך, מופתע מהבעת חיבה מופרזת שכזאת. "נשיקות ודמעות? הו, בתה של אימך! את וודאי רוצה שאמלא משאלה שלך?"
"לא, אבי היקר. לפניך בת צייתנית אשר חושבת כל היום איך למלא את משאלתך. רצית לחתן אותי, אני מוכנה ומזומנה לקיים את רצונך".
"נו, תודה לאל. סוף סוף הסתיימו השגיונות. אז עם מי אנחנו מתחתנים? עם הנסיך קאווה?… לא?… אז אולי עם הרוזן קאפרי?… גם לא? עם המרקיז סורנטו?… שוב לא? אז מי?"
"אינני יודעת, אבי היקר".
"את לא יודעת? אבל לפחות ראית אותו?"
"כן, זה עתה. ברחבה שלפני הארמון".
"והוא דיבר איתך?"
"לא, כמעט שלא. וכי למה לנו מילים, כאשר הלבבות שומעים אחד את השני גם כך?"
מושמיאל קימט את אפו, גירד מאחורי אוזנו ונעץ בבתו מבט של פלדה.
"אבל, בכל מקרה, הוא נסיך?"
"אח, איני יודעת… ומה זה משנה?"
"משנה מאד. את לא מבינה כלום בפוליטיקה, בתי. כמובן, את יכולה לבחור באופן חופשי, כמו שאומרים לפי נטית ליבך, בעל מתאים לך, ומחותן מתאים לי. כמלך וכאב אני כלל לא רוצה להגביל את רצונך… כל עוד הוא מתאים לזה שלי. במקרה שאין זה כך, עלי להזכירך שאני מחויב קודם כל לדאוג לכבודה של השושלת וטובתם של נתיני, ולכן אני דורש שתנהגי כפי שאני רוצה. נו, איזה מין ציפור הוא בחיר ליבך זה, שבקושי ראית אותו, כמעט ולא דיברת איתו, אבל שאותו את מעריצה?"
"איני יודעת", אמרה אללי.
"הו, זה נהדר!" קרא מושמיאל. "ובשביל הלהג במיותר הזה, את גוזלת ממני את הזמן השייך לעמי. הי, חדרנים! קראו לנערות המלכה! שתלוונה את הנסיכה לחדריה. היא אינה בקו הבריאות".
בשומעה זאת נשטפה אללי בדמעות ונפלה לרגליו. באותו רגע הדלת נפתחה ונערותיה של הנסיכה נכנסו אל חדריו של המלך כשהן מתגלגלות מצחוק.
"גבירות, זכורנה את מקומכן! לפניכן המלך!" הצטעק מושמיאל, נרעש מן ההפרה הבוטה של גינוני החצר.
אבל ככל שהמלך צעק יותר, כך הנערות צחקו יותר, בלתי מודאגות בעליל מכללי הנימוס.
"הי, שומרים!" קרא המלך, יוצא מגידרו מזעם. "תפסו את גסות הרוח הללו, וכרתו את ראשיהן! שידעו מה זה לצחוק על המלך!"
"הוד מלכותך!" קראה אללי, סופקת כפיה. "זכור נא כי הוצאת את תהילתך באוסרך עונש מוות ללא משפט".
"אה, כן", אמר מושמיאל. "את צודקת לחלוטין, בתי. אסור להפר את החוק. אבל אם אסור להוציא להורג בלי משפט, אז שילקו אותן בלי משפט עד שימותו מוות טבעי".
"אבי, חוס עליהן! אני מתחננת!"
"נו, טוב, טוב", אמר מושמיאל טוב הלב. "רק שיפסיקו לצחוק, ושאני לא אראה אותן יותר. קחו את הטפשות הללו מכאן, אני מעניק להן חנינה. שימו אותן בצינוק, שימותו מבדידות ושיעמום… ומספיק עם זה כבר".
"אבי". אללי פרצה בבכי.
"הוד מלכותך!" הצטעקו הנערות בקול אחד, בנופלן על ברכיהן. "הוד מלכותך, רחם עלינו. אנחנו לא צוחקות יותר".
ואכן, הן לא צחקו עוד, כי מרוב הצחוק הבלתי פוסק, הפיות שלהן נמתחו כבר עד האזניים, כפי שאיחל להן זרבינו.
"חוס עלינו, הוד מלכותך! לא אנחנו שצחקנו עליך, כי אם צחק עלינו איש מרושע. הוא כישף אותנו".
"מכשף בממלכה שלי?" שאל המלך. "זה בלתי אפשרי. הם לא קיימים כיוון שאני אינני מאמין בהם".
"ובכל זאת, הוד מלכותך", העירה אחת הנערו. "מה היית אומר אילו ראית אדם רוכב על חבילת זרדים רגילה בתכלית, והחבילה דוהרת ומקפצת כמו סוס מאולף היטב?"
"באמת?" התפלא המלך. "כן, זה נשמע כמו כישוף. שומרים! אני מצווה עליכם למצוא מייד את האיש הזה ואת החבילה שלו, להושיב את האיש על החבילה, ולשרוף את החבילה ביחד עם האיש באמצע כיכר הארמון. זהו!… נו, עכשיו, אני מקווה, יתנו לי לנוח".
"לשרוף את אהובי!" נזעקה הנסיכה. "שליטי, הצעיר הנכבד הזה הוא בחיר ליבי, אהבתי, חיי… אם יגעו ולו בשערה משערות ראשו – אני אמות!"
"הבית שלי הוא הגיהינום עצמו!" אמר מושמיאל המסכן. "מה הטעם להיות מלך, אם בארמוני שלי לא נותנים לי לישון שעה קלה במנוחה? בעצם, הלוא אני יכול לפטור את עצמי מכל הדאגות האלה. קראו למיסטיגריס. בשביל מה אני מחזיק שר פנים, אם לא בשביל שיאמר לי על מה אני חושב, וידע מה אני רוצה ומה אינני רוצה".
-6-
במהרה הודיעו על הגעתו של מר מיסטיגריס. היה זה איש קטן, שמנמן, גוץ, עגלגל וכרסתני. הוא לא הלך, אלא כמעט התגלגל, כמו כדור. עיניים עכבריות, שהתבוננו לכל הכיוונים בבת אחת, מצח נמוך, אף ברווזי, לחיים שמנות, וסנטר משולש – הנה לפניכם דיוקנו של של השר ששלט בסלרנו בשמו של המלך מושמיאל.
הוא נכנס, משתחווה ומתיפיף, מתנשף ומחייך, ומראהו כשל אדם הנושא בשמחה את עול השררה.
"סוף-סוף!" אמר המלך. "בממלכתי מתרחש השד יודע מה, ואני, המלך, יודע על כך אחרון!"
"הכל בשליטה מלאה", השיב מיסטיגריס בשלווה. "בידי הדיווח של המשטרה המלכותית. כמו תמיד, שלום ואושר שוררים בממלכתנו".
ובפתחו את המגילה שבידו, החל לקרוא:
"נמל סלרנו. הכל שקט. במכס לא נגנב יותר מהרגיל. שלוש מריבות בין מלחים. שש דקירות סכין. חמישה נשלחו לבית חולים, השישי נגמר. אין אירועים מיוחדים…
העיר העילית. המס הוכפל. הרווחה והצדק פורחים. שתי נשים מתו ברעב. שלושה בעלים היכו את נשותיהם. עשר נשים היכו את בעליהן. שלושים מקרי שוד. שתי רציחות. שלוש הרעלות. אין אירועים מיוחדים…"
"וזה כל מה שידוע לך?" התרגז המלך. "מסתבר שאני, שכלל לא צריך לדעת מה קורה בממלכה, מעודכן הרבה יותר ממך. לי, למשל, ידוע שלא יאוחר מהיום, איזה בטלן דהר אל רחבת הארמון על גב חבילת זרדים, ובמבט אחד כל כך הקסים את בתי, שהיא רוצה להינשא לו".
"הוד מלכותך", ענה מיסטיגריס, בלי להניד עפעף, "מובן שאני יודע על כך – השר יודע הכל! אבל לא העזתי להטריד את הוד מעלתך בשטויות מעין אלה. אדם זה ייתלה, וסוף לסיפור".
"אה, אתה יודע היכן הוא, הזד הזה?"
"כמובן, הוד מלכותך", השיב מיסטיגריס. "השר רואה הכל ושומע הכל".
"מצוין", אמר המלך, "אם תוך רבע שעה הליצן הזה לא יהיה כאן, אתה תוותר על משרת השר לטובת מישהו שלא רק רואה ושומע, אלא גם פועל! לדרך!"
מיסטיגריס יצא את חדרי המלך מחייך בנעימות. אבל ברגע שהדלת נטרקה מאחוריו הוא האדים כולו כאילו נחנק, ועל מנת שלא ליפול נאלץ להסתייע ביד הידידותית הראשונה שהזדמנה לו. זאת היתה ידו של ראש העיר שנזדמן למרבה המזל לחדר הקבלה של המלך.
מיסטיגריס צעד שני צעדים, ואז תפס את ראש העיר בצווארון, ואמר מדגיש כל מילה:
"סניור, אם תוך עשר דקות לא תביא בפני את האיש הרוכב ברחבי סלרנו על ערימת זרדים, אני אחסל אותך. אתה שומע? א-ח-סל! לדרך!"
נרעש מן האיום, רץ ראש העיר אל מפקד המשטרה:
"איפה האיש הרוכס בסלרנו על גבי חבילת זרדים?"
"על חבילת זרדים?" התפלא זה.
"אני מבקש לא להתווכח!" צעק ראש העיר. "אני לא אסבול את זה. אתה לא יודע את חובותיך. אם תוך חמש דקות השרלטן הזה לא יהיה כאן, אני אגרש אותך. אתה שומע? א-ג-רש! לדרך!"
מפקד המשטרה רץ אל השוטרים התורנים ששמרו על הקסרקטין תוך כדי משחק קוביות.
"בטלנים!" צעק עליהם. "אם תוך שלוש דקות לא תביאו אלי את האיש הרוכב בסלרנו על חבילת זרדים, אני אצווה להלקות אותכם למוות. אתם שומעים? ל-מ-וות! בריצה – ואף מילה!"
השוטרים, מקללים את כל העולם, פרצו אל הרחוב. ואילו מיסטיגריס, מלא ביטחון בפעולתה הפליאית של מצוותו, פיתל את שפתיו לחיוך נעים, ופנה לחזור אל המלך, מתיפיף קלות, ומתנשף במרץ, כאדם הנושא בקלות את דאגות השלטון.
-7-
השר לחש שתי מילים באוזנו של שליטו, ופניו של המלך הטוב קרנו. ובכן, הכול יבוא על מקומו בשלום. המכשף יעלה על מוקד, ותקרית קטנה זו תוציא, ללא ספק, את תהילתו של המלך העדין מושמיאל התשיעי, ותשאיר לדורות הבאים עדות נאמנה על רחמיו ותבונתו.
רק דבר אחד הטריד את המלך – דמעותיה הבלתי פוסקות של הנסיכה אללי.
אבל החוש הפוליטי של מיסטיגריס מצא פתרון גם לבעיה הזאת. השר קרץ למלך, ניגש אל הנסיכה ואמר לה, כשהוא מנסה לרכך את קולו החודר:
"אל תתעצבי, הוד מעלתך! לא ראוי שחתנך יראה אותך שטופת בכי. לכי לך אל חדריך, לבשי את שמלתך החגיגית ביותר, כדי להראות לו את מלוא תפארת יופייך. ואז, בהביטו בך, הוא יבין מיד מה רב האושר המצפה לו".
"האם הבינותי אותך נכונה, מיסטיגריס הטוב?" קראה אללי. "תודה לך, אבי. הו, תודה לך".
היא החלה לחבק את המלך, שאיבד את עשתונותיו ולא הצליח להוציא אף הגה.
הנסיכה יצאה בריצה מחדרי המלך, רגליה נושאות אותה מאליהן מרוב שמחה, ומיהרה לספר לנושא המשרה הראשון שפגשה על נישואיה.
"נערי היקר", אמרה, "חתני יגיע לכאן עוד מעט! אנא, ארגן לו קבלת פנים חגיגית, והיה סמוך ובטוח שתקבל את גמולך הראוי".
משנשאר לבד עם מיסטיגריס, הסתכל המלך בזעם בשר הפנים שלו.
"יצאת מדעתך?" אמר. "איך העזת להבטיח דברים בשמי בנוכחותי? נדמה לי שאתה חושב שאתה שולט לא רק בממלכתי אלא גם בתוך ביתי! מי נתן לך רשות לנהל על פי רצונך אותי ואת בתי?"
"הוד מלכותך", השיב מיסטיגריס בלי התרגשות, "ראשית היינו חייבים להרגיע את הנסיכה, ואחר כך נראה. הפוליטיקה לעולם אינה דואגת ליום המחר. לכל יום צרותיו שלו".
"והמילה שלי?"
"אתה לא אמרת אף מילה, הוד מלכותך".
"אבל זה בדיוק כאילו נתתי את המילה שלי. ואם אחזור בי עכשיו, אנשים יחשבו אותי לשקרן…"
"שליטי", אמר מיסטיגריס "מובן מאליו שהמלך לעולם אינו חוזר בו מהבטחותיו… אבל יש כל כך הרבה אפשרויות לקיים את הבטחתך בלי לעמוד בה".
"מה אתה רוצה לומר בזה?"
"הוד מלכותך", אמר מיסטיגריס, "הבה נבחן את המצב בקור רוח. מצד אחד, לא הבטחת לנסיכה דבר; מצד שני, בשתיקתך כאילו אישרת את נישואיה. ובכן, הבה נניח לנסיכה להינשא לבחיר ליבה. ולאחר הטקס אנו נפעל לפי החוק, אשר אומר:
'אם אציל שאינו נושא בתואר דוכס, חפץ לשאת לאישה נסיכה בעלת דם מלכותי, יש לנהוג בו כבאציל, כלומר לערוף את ראשו.'
'אם החצוף הוא אזרח העיר, יש לנהוג בו כבאזרח, כלומר לתלות אותו.'
'אם הוא מפשוטי העם, יש להטביעו כמו כלב.'
אתה רואה, הוד מלכותך, כמה קל ליישב את האהבה האבהית עם שלטון הצדק. יש לנו בסלרנו כל כך הרבה חוקים, שתמיד אפשר לבחור משהו ההולם את האירוע".
"אבל אתה, מיסטיגריס, אתה הלוא ממש נבלה". אמר מושמיאל בעודו מצחקק.
"שליטי, אתה מחמיא לי!" ענה מיסטיגריס מתנפח מגאווה. "אני בסך הכל עבדך הנאמן, ומוכן להקריב את חיי…"
"נו, טוב, טוב!…" קטע אותו המלך. "מספיק עם המילים, נעבור למעשים. למצוא, לחתן, להטביע. זה כל מה שאני רוצה ממך".
-8-
התהילה היא כמובן דבר מצוין, אבל גם לה יש את החסרונות שלה. שלום ולא להתראות לחיי השלווה! כל בטלן רואה זאת כזכותו המלאה והמקודשת לדעת טוב ממך על מה אתה חושב ומה אתה רוצה.
זרבינו טרם הספיק למכור את חבילת הזרדים הקסומה שלו, וכבר כל ילד בסלרנו ידע היכן הוא גר, מה הוא אוכל לארוחת ערב, ומה היתה שמה של סבתו. לכן לא התקשו השוטרים במיוחד לבצע את פקודת הממונים ולמצוא את חוטב העצים המפורסם.
הם פרצו לחצרו בדיוק כאשר זרבינו עמד על ברכיו וחידד את גרזינו הישן, מנסה מדי פעם את הלהב על ציפורן האגודל. לפתע תפסה יד בצווארונו, והרימה אותו על רגליו במשיכה אחת. עשר סטירות, עשרים מכות בעורף והוא מצא את עצמו ברחוב.
באופן זה למד זרבינו ששר הפנים מתעניין בשלומו, ושהמלך בכבודו ובעצמו חפץ לראותו.
החכם והשוטה לעולם אינם מופתעים. לא ברור איזה מהשניים היה זרבינו, אך הוא לא הופתע מעולם. גם הפעם לא הופתע כלל. הוא שילב ידיו בחגורתו, וצעד מתונות, מתעלם מן החבטות שירדו עליו מכל עבר.
אבל כל סבלנות מגיעה לקיצה.
"אולי תרגעו קצת?" אמר זרבינו, כאשר מכה חזקה בגב כמעט הפילה אותו מעל רגליו.
"תראו, איזה עדין!" גיחך השוטר. "אולי תצווה שנלבש כפפות ונוביל אותך ביד?"
"הייתי רוצה שמישהו מכם יהיה במקומי!" אמר זרבינו. "ואז הייתי רואה איך אתם צוחקים".
"שקט, פושע!" והשוטר הניף את ידו וחלק לזרבינו אגרוף שהיה מפיל גם שור.
אבל כנראה הוא לא חישב נכונה, או אולי מעד בתנופה, כי האגרוף חלף את ראשו של זרבינו ופגע בעינו של אחד השוטרים האחרים.
זה התפרץ מכאב, ובלי לומר מילה נעץ ידיו בשערו של התוקף. האחרים חשו להפריד ביניהם.
מכות נפלו כמו אפונה משק קרוע: מלמעלה, מלמטה, מימין ומשמאל… החלה תגרה כזאת שהשמים התחממו. נשים בכו, ילדים צרחו, כלבים נבחו. בסוף היה צורך לקרוא לעוד כיתת שוטרים, כדי להשליט סדר ולאסור את אלה שהרביצו, את אלה שהורבצו, ואת אלה שהסתכלו על כל זה.
ואילו זרבינו, כאילו כלום לא קרה, דחף את ידיו לכיסים, והמשיך לכיוון הארמון לבדו.
ברחבת הארמון ראה שרשרת ארוכה של אדונים חגיגיים, לבושים במותניות רקומות זהב, ומכנסי קטיפה. היו אלה משרתי הארמון, ובראשם רב המשרתים ואב הבית. בהתאם להוראותיה של הנסיכה הם יצאו לפגוש את החתן.
כיוון שנצטוו לפגוש אותו בכל הכבוד הראוי, הם כל הזמן חייכו וקדו נמוך, כשהם מחזיקים את כובעיהם בידיהם.
כאדם מנומס, זרבינו השיב לקידה בקידה. המשרתים התקפלו כמעט לשניים. זרבינו השיב בקידה יותר מנומסת. המשרתים השתחוו עוד יותר נמוך.
כך הם השתחוו וקדו זה לזה שמונה או עשר פעמים ברציפות. זרבינו התייאש ראשון. הוא לא התחנך בארמון, ולא היה רגיל לכופף את הגב.
"מספיק, מספיק!" הוא צעק. "אתם מכירים את השיר:
הגבירה לאביר מחייכת בחן
האביר בנימוס רב קידה לה יתן
אחרי חיוכים איתו היא תרקוד
אחרי הקידות באות הנשיקות.
די כבר עם החיוכים והקידות. עכשיו תרקדו!"
והמשרתים, בלי להפסיק לקוד, החלו לקפץ כחרגולים בדשא.
וכך, משתחווים ורוקדים, ליוו את זרבינו אל תוך הארמון.
-9-
המלך מושמיאל ישב על הכס המלכותי. מימינו ישבו הגברות – הנסיכה ונערותיה. משמאלו – מיסטיגריס ואצילי החצר. כדי לשוות לעצמו מראה מכובד, המלך התבונן בקצה אפו.
הנסיכה אללי נאנחה מדי פעם. מיסטיגריס חידד את נוצות הכתיבה, וקרץ קריצות של קושר קשר, פעם לעבר המלך, ופעם לעבר הנסיכה. האצילים עמדו בלי נוע, והתבוננו בהירהור, כאילו באמת הירהרו במשהו.
לפתע נפתחה הדלת. תוך שהם רוקדים ריקוד סוער ומשתחווים על פי הקצב, נכנסו אב הבית והמשרתים בראשותו של רב המשרתים.
הריקוד המיושן והבלתי מכובד הזה הדהים את כל הארמון. אבל כולם נדהמו עוד יותר כאשר אחרי הרוקדים נכנס בשלווה גמורה אל האולם זרבינו, לבוש במעילו הישן ובכובעו המקומט. הוא היה היחיד שלא נדהם מכלום, והתבונן לעברים באדישות גמורה, כאילו נולד בארמון וכל חייו היה מהלך על שטיחי קטיפה ויושב על כסאות מוזהבים.
כמובן, כשראה את המלך הבין מיד כי לפניו אדון הבית, ועצר באמצע האולם.
הוא הוריד את כובעו, הצמיד אותו לחזהו והשתחווה בנימוס. אחר כך שב וחבש את כובעו, התיישב בנוחות באחת הכורסאות, וכדי לשעשע את עצמו החל לנדנד קלות בקצה הבוהן.
זה כה מצא חן בעיני הנסיכה, שהיא יצא מכליה מרוב השתאות, והשליכה עצמו לצווארו של המלך.
"אבי", צעקה. "אני מקווה כי כעת רואה אתה בעצמך כמה מוצלח הוא זה אשר בחרתי לי".
"רואה, רואה", מלמל המלך שכמעט נחנק מחיבוקיה. "מיסטיגריס, תחקור בבקשה את האיש הזה. אבל בזהירות. כן, אין מה לומר, חדשות. אח, כמה מאושרים היו האבות אילולא היו להם ילדים!"
"אל דאגה, הוד מלכותך". ענה מיסטיגריס. "הכלל שלי – צדק ורחמנות". ובפנותו אל זרבינו, צעק: "קום, פושע! ואם עורך יקר לך אמור את האמת: מי אתה?… אתה שותק, נבל? סימן שאתה מכשף!"
זרבינו לא אמר דבר, ורק משך בכתפיו.
"עכשיו הכל ברור!" אמר מיסטיגריס. "שתיקתך מוכיחה את אשמתך. באין רצונך להודות, אתה מסגיר את עצמך בשתיקתך".
זרבינו הצטחק.
כמובן!" אמר. "ואם הייתי מודה בכל שבעת החטאים, זה היה מוכיח שאני חף מפשע כמו עגל שרק נולד".
"שליטי", נזעק מיסטיגריס (בזעמו הוא היה אפילו יותר דברן מהרגיל). "שליטי, עשה צדק! הצל את מלכותך, הצל את העולם כולו מן המפלצת הזו. אין מוות שאינו ראוי לפושע מועד כזה!"
"מה אוכל אותו, זה?" אמר זרבינו, מניד בראשו. "כאילו ברח מהמכלאה. טוב, נו, תנבח, תנבח כמה שאתה רוצה, רק אל תנשך".
מיסטיגריס כאילו נחנק לרגע. עיניו נמלאו דם, שיניו נחשפו.
"הב, הב!…" התחיל לנבוח. "הוד מלכותך!.. הב, הב, הב, הב!.. רחמיך וצדקתך ידועים לכל… הב, הב, הב!.. רחמיך מורים לדאוג לנתיניך ולסלק מעליהם את אימתו של המכשף… הב, הב, הב!… צדקתך תובעת כי שהוא יתלה או ישרף… הב, הב, הב!.. אתה אב… הב, הב!… אבל אתה גם מלך… הב, הב!… והמלך… הב, הב, הב! צריך לנצח את האב.. הב, הב, הב!"
"מיסטיגריס", אמר המלך, "הרגע נא. אתה מדבר בהתלהבות, אבל קצת מבלבל. לשם מה כל מילות הקריאה המיותרות הללו? מה אתה מציע?"
"שליטי", השיב השר, "חבל, אש, מים – זה מה שאני מציע! הב, הב, הב!…" והוא החל נובח בקול צרוד.
המלך נאנח, ומשך בכתפיו. ואילו הנסיכה אללי קמה בהחלטיות מכסאה, עברה לאורך האולם והתיישבה לצד זרבינו.
"אנא החלט, שליטי!" אמרה. "זה בעלי. גורלי יהיה כגורלו".
כל הגברות נאנחו, וכיסו את פניהן במניפות מרוב מבוכה. אפילו מיסטיגריס מצא לנכון להסמיק.
והמלך תפס את ראשו בידיו וקרא:
"אומללה, בעצמך קבעת את גזר דינך! הי, שומרים! תיפסו את שני האנשים הללו, חתנו אותם מייד במגדל הארמון, ואחר כך העלו אותם לספינה הראשונה שתמצאו, ושיפליגו לאן שתיקח אותם הרוח. ודי לי מזה!…"
מיד הקיף המשמר את זרבינו ואת הנסיכה והוציא אותם מן האולם. ואילו מיסטיגריס ניגש אל המלך.
"הו, מלכי!" קרא. "אתה המלך הכביר ביותר בעולם! טוב ליבך, צדקתך, ורחמיך ישמשו דוגמא ויעוררו פליאה בדורות הבאים. אח, איך יסופר על כך מחר בעיתון הממלכה! ולנו הנרעשים מגדולת רוחו של המלך לא נותר אלא לשתוק ולהתפעל".
אבל המלך לא הקשיב לו.
"ילדתי המסכנה", אמר, בנגבו את דמעותיו. "מה יהיה עליה?… הי, שומרים! תפסו את מר מיסטיגריס והושיבוהו על אותה ספינה. זה יהיה לי לנחמה שהאפס הזה נמצא ליד אללי היקרה שלי. כמו כן, החלפת שר הפנים היא בכל זאת סוג נאה של שעשוע, ואני באבלי המשפחתי צריך להתבדר קצת… להתראות, מיסטיגריס ידידי!"
השר פתח את פיו כדי לקלל את כל המלכים וכפיות הטובה שלהם, אך באותו רגע תפסו אותו בבתי השחי, הוציאוהו מהארמון ודחפוהו על הספינה.
הספינה הפליגה.
והמלך הטוב מושמיאל ניגב דמעה שהתגלגלה במודות אפו, ונעל את עצמו באולם הפרלמנט במפתח, כדי שאף אחד לא יוכל להפריע עוד את שנת הצהרים שלו.
-10-
הלילה היה שקט ובהיר. רוח מן החוף נשאה את הספינה הלאה, והנה במרחק כבר נראה האי קאפרי, מתרומם מבין הגלים כמו סלסילת פרחים.
זרבינו החזיק בגלגל ההגה, ושר לעצמו איזה שיר – שיר מלחים אולי, ושמא שיר של חוטבי עצים.
לרגליו ישבה הנסיכה אללי, בלי להסיר את עיניה מאהובה. את העבר שכחה, על העתיד לא חשבה. לא היה אכפת לה לאן לשוט, העיקר שאפשר לשוט עם זרבינו.
ואילו למיסטיגריס הסב השיט הרבה פחות הנאה, מאשר לנסיכה אללי. הוא התרוצץ על הסיפון, כמו דוב בכלוב, וצעק:
"מה יקרה לנו על האניה המרופטת הזאת? אנחנו אבודים! אנחנו ללא ספק אבודים! אח, אם המכשף הזה היה באמת מכשף!.. הוא היה יכול, לכל הפחות להפוך לשליט אזורי, או אפילו למלך, ואותי למנות לראש הממשלה שלו. אני פשוט חייב לצוות על משהו… נו, עוד הרבה זמן ניטלטל בין ארץ לשמים? תגיד כבר! על מה זה אתה חושב?"
"אני רעב", אמר זרבינו.
אללי קמה ממקומה.
"רעי", אמרה, "אלך לחפש משהו. אמור נא לי, מה אתה רוצה?"
"תפוזים וענבים", ענה זרבינו.
ובאותו רגע צץ מתחת למיסטיגריס סל גדול מלא תפוזים וענבים, מפיל את השר מעל רגליו.
– אהה, – חשב מיסטיגריס, מתרומם לעמידה, עכשיו אני יודע את סודך, בטלן! מסתבר שאתה באמת מכשף. נו, טוב… אם כל מה שאתה רוצה מתקיים, אז גם רצונותי יתקיימו. הן לא לחינם הייתי שר הפנים אצל המלך מושמיאל עצמו. גם אותך אכריח לרצות את מה שאני רוצה…
משתחווה אפיים ארצה, ומחייך במתיקות פנה מיסטיגריס אל זרבינו.
"סניור זרבינו", אמר, "אני מבקש את הזכות הנעלה להיות לידיד להוד מעלתך. אפשר שהוד מעלתך לא הבין נכונה את מה שהסתרתי בעזרת מילותי הקשות. אבל אני נשבע בכבודי, כל מה שאמרתי או עשיתי, נאמר ונעשה כדי לאפשר את נישואיך המאושרים. אני מעז לקוות שגם בעתיד תרשה לי לשרת אותך, כדי שאוכל להוכיח את נאמנותי המוחלטת להוד מעלתך. אני עבדך הנאמן, צווה נא עלי!"
"תקרב אלי את התפוזים והענבים", אמר זרבינו. "אני רעב נורא!"
"הנה הם, סניור!" מיסטיגריס דחף את הסל בזריזות של נער חצר, ובליבו חשב:
עם הארץ! גס רוח! הוא בכלל לא מקשיב לי. לא, צריך קודם להעביר לצידי את אללי. זה, מן הסתם יהיה קל יותר. בכל זאת, היא גדלה בארמון.
ובמותחו את שפתיו לכדי חיוך, החל שוב לדבר:
"דרך אגב, סניור זרבינו, האם אינך סבור שמן הראוי לך להעניק לאישתך הטריה מתנת נישואין?"
זרבינו התפלא.
"מתנת נישואין?" שאל. "ומאיפה בדיוק אני אקח אותו? מקרקעית הים, אולי?"
"לא מקרקעית הים. הרי אתה צריך רק לרצות בכך…"
זרבינו משך בכתפיו.
"איזה מוזר אתה!" אמר. "נו, אז תלך אתה לקרקעית הים ותביא את המתנה הזאת, אם אתה לא יכול לשבת פה בשקט. ואותי תעזוב במנוחה".
באותו רגע התרומם מיסטיגריס באוויר, כאילו יד בלתי נראית תפסה והרימה אותו, התעופף מעבר למעקה וצלל כאבן למים.
וזרבינו הוציא אשכול חדש מן הסל, והחל לצבוט בו. אללי התבוננה בעיניו.
לפתע התערבלו המים מעבר לסיפון, וראש עגלגל מכוסה אצות הבהיק מבעד לקצף.
"זה בוודאי חזיר ים", אמרה אללי.
"לא, אחד יבשתי", אמר זרבינו, התכופף מעבר למעקה ושלף בצווארון את מיסטיגריס הרטוב והיורק.
והנה ראו הנסיכה וזרבינו דבר מוזר: בין שיניו של הגוץ נצנץ, כמו כוכב בלילה, יהלום ענק ונהדר.
תוך שהוא יורק ומשתחווה, אמר מיסטיגריס:
"הנה המתנה שמלך הדגים מעניק לאללי המקסימה… עכשיו אתה רואה, סניור זרבינו, שלפניך העבד הנאמן מכל, הציתן מכל? אם אי פעם תרצה להקים לך ממשלה קטנה, האמן לי…"
"תן לי עוד תפוז!" קטע אותו זרבינו.
מיסטיגריס קרב אליו את הסל.
"סניור", הוא אמר בקול מתגנב, "האם לא נדמה לך כי סירה עלובה זאת, הנתונה לחסדי הרוח והגלים, אינה ראויה לשאת עליה את הנסיכה אללי, הנדיבה והיפה שבכל הנסיכות!"
"חדל, מיסטיגריס!" אמרה אללי. "טוב לי גם כאן. אני מבקשת דבר ואיני מתחרטת על כלום".
"ובכל זאת, גבירתי", אמר מיסטיגריס, "הלוא תזכרי, כאשר הרוזן קאפרי ביקש את ידך, הוא שלח לסלרנו ספינה מדהימה, מעץ אדום, מקושטת כולה בזהב ושנהב. והמלחים הלבושים קטיפה?.. ווילונות המשי?.. ושלושת התאים המצופים מראות?.. וזה מה שהכין למענך איזה רוזן עלוב. אני משוכנע שסניור זרבינו לא ירצה להשאר מאחור, הרי הוא כה חזק, כה טוב, כה…"
"הזקן הזה יכול לעשות אותך חרש מרוב קשקושים", נאנח זרבינו. "מדבר, מדבר… באמת, לא הייתי מתנגד שתהיה לי ספינה כזאת, ולו רק בשביל לסתום לו את הפה. אני מקווה שזה ישתיק אותו לשעה לפחות".
טרם סיים לבטא מילים אלה, כאשר הנסיכה אללי צעקה: "הביטו!" ותפסה בידו. חוטב העצים נרעד והתבונן סביבו… מה זה? כיצד הגיעו לספינה מדהימה זאת, עם המפרשים הצחורים הדומים לכנפי ברבור, עם חופת המשי מעל הסיפון, עם מנורות מאבני חן שהאירו כל פינה? מלחים זריזים ביצעו את מלאכתם ביעילות ובדממה.
מיסטיגריס התעורר לחיים. הנה, סוף-סוף, משימה לאיש שיודע לנהל! הוא מיהר לצוות, לזרז, לפקד…
אבל המלחים לא הקדישו לו אפילו שמץ תשומת לב, כאילו הוא כלל לא היה שם על הספינה. אפילו נער הסיפון הצעיר ביותר לא מצא לנכון להקשיב לו ולענות.
אך מיסטיגריס לא אמר נואש. הוא שב וחזר אל זרבינו, ואמר כשהוא מחייך בשביעות רצון:
"אני מקווה שהוד מעלתך מרוצה ממלאכתי ומאמצי? האמן לי, כל מה שאני רוצה זה לזכות בחסדך".
"שתוק, קשקשן!" אמר חוטב בעצים. "אני רוצה לישון. אני אוסר עליך לדבר עד מחר בבוקר".
מיסטיגריס רצה לאחל לו לילה טוב ולומר משהו מנומס לפרידה, אך לתדהמתו הגמורה, לא הצליח לומר אף מילה. בלא לדעת איך לקצר את ההמתנה ליום המחר, הוא פנה אל אחד התאים המצופים מראות ושכב לישון.
-11-
"הכל נמאס, גם האושר", כך אומר הפתגם.
אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה נמאס למיסטיגריס לשוט השד יודע לאן, והשד יודע למה, ולשתוק כל הזמן! הוא רק חשב כל הזמן איך לגרום לזרבינו להנחית אותם על היבשה.
אבל היה צורך לפעול בזהירות. או שחלילה, הבור הזה ייזכר מי הוא ושוב יניף את גרזינו. ואז לך תהיה שר אצל חוטב עצים.
משאך חזר אל מיסטיגריס כח הדיבור, הוא הלך לחפש את זרבינו.
חוטב העצים והנסיכה ישבו בירכתיים ושוחחו על משהו. מיסטיגריס עצר, האזין, וכל שערותיו סמרו.
"רעי", אמרה אללי, "חשוב נא כמה היינו מאושרים, אם היינו מתיישבים היכן שהוא, כאן על החוף, הרחק מכולם, בבקתת יער קטנה…"
"כן…" ענה זרבינו בקול מהורהר, "מגדלים לנו פרה, תרנגולות… זה יכול להיות לא רע".
מיסטיגריס חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, וצעד קדימה בהחלטיות.
"אח, סניור", התחיל לצעוק. "הסתכל נא! הסתכל מהר! כמה זה נפלא!"
"מה זה?" שאלה הנסיכה. "איני רואה דבר".
"ואני עוד פחות", אמר זרבינו, ממצמץ בעיניו.
"מה? אינכם רואים את ארמון השיש המפואר הזה, הנוצץ בשמש?" התפלא מיסטיגריס. "אינכם רואים את המדרגות הרחבות, היורדות עד לקו המים, בינות לעצי תפוז ושיחי ורדים?"
"ארמון?" נבהלה אללי. "אני לא רוצה לארמון! שוב גבירות החצר המשעממות, המשרתים המציקים, שוב העמדות הפנים, הרכילות, החנופה… לא, לא, איני רוצה! ניסע מכאן מהר!"
"זה נכון", הסכים זרבינו. "מה לא ראינו בארמון?"
"ארמון כזה, סניור, לא ראיתם מעולם!" צעק מיסטיגריס בקול לא לו. "הוא לא דומה לשום ארמון שבעולם. אין בו לא אנשי חצר ולא משרתים. שם ישרתו אותך הבלתי נראים. שם יש לשולחנות ולכורסאות ידיים, ולקירות אוזניים".
"ולשון יש להם?" שאל זרבינו.
"לא.. זאת אומרת כן", אמר מיסטיגריס. "הם מדברים כאשר שואלים אותם, ושותקים, כאשר לא שואלים אותם".
"סימן שהם יותר חכמים ממך". אמר חוטב העצים. "טוב, נו, בעצם, הייתי רוצה שיהיה לי ארמון כזה. אבל איפה הוא? אני לא רואה אותו".
"הוא לפניך, הוד מעלתך!" אמר מיסטיגריס בחגיגיות.
ובאמת הספינה כבר כמעט הגיעה אל החוף שעליו עמד, נוצץ בזהב ושיש, הארמון הכי מואר והכי עליז שאפשר בכלל לדמיין.
זרבינו, הנסיכה אללי ומיסטיגריס ירדו מן הספינה, והחלו לטפס במדרגות הלבנות ורחבות, בין המגנוליות והורדים.
מיסטיגריס הלך מלפנים מתנשף על כל מדרגה.
כשהגיע אל שער הסורגים של הארמון, הוא רצה לצלצל, אך לא היה שם פעמון.
"הי, מי שם!…" צעק מיסטיגריס, והחל לדפוק ולנדנד את השער בכל כוחו.
"מה רצונך, נוכרי?" שאל השער בקול מתכתי.
"אני רוצה לפגוש את הבעלים של הארמון", אמר מיסטיגריס במבוכה מסוימת (העניין היה בכך שעד אז מעולם לא הזדמן לו לדבר עם ברזל יצוק).
"ארמון זה שייך לסניור זרבינו", ענה השער. "כשהוא יגיע אני אפתח. אל תדפוק לחינם, ואל תנדנד אותי".
באותו רגע הגיעו אל השער זרבינו, והנסיכה היפהפיה אללי על זרועו.
השער נפתח בהדרת כבוד, ואפשר לשניהם לעבור, ואף למיסטיגריס אשר נגרר מאחור.
הם עלו למרפסת, ועצרו בעל כורחם להתבונן במרחב האינסופי של הים, שזהר בקרני שמש הבוקר.
"כמה נפלא!" אמרה אללי. "לא מתחשק ללכת מכאן".
"כן, נחמד", ענה זרבינו, מתיישב על מרצפות האבן. "בואו נשב כאן קצת".
אבל מיסטיגריס בכלל לא התלהב מלשבת על רצפת האבן.
"אין כאן כורסאות?" שאל.
אנחנו כאן, אנחנו כאן", צעקה מקהלה של קולות קטיפתיים, ושלוש כורסאות רכות יצאו בריצה אל המרפסת, מהר ככל שנשאו אותן רגליהן הקצרות והמעוגלות.
מיסטיגריס התיישב בנוחות באחת הכורסאות.
"האם אתה רוצה כעת בארוחת בוקר, סניור זרבינו?" שאל.
"רוצה", אבל איפה יש להם פה שולחן? אתה רואה?"
"אני כאן, כאן!" השיב קול נמוך ועבה, ושולחן נהדר מעץ אדום ניגש אליהם בניחותא, ונעמד בפניהם.
"זה נהדר!" אמרה הנסיכה. "אבל איפה המאכלים?"
"כאן, כאן, כאן!" צעקו קולות רבים, מצטלצלים כמו כסף וטהורים כמו בדולח.
וגדוד שלם של קערות, צלחות וצלוחיות, סכינים, מזלגות, קנקנים, כוסות, מלחיות וכלים לרוטב הסתדרו בהרף עין על השולחן.
ארוחת בוקר כזאת לא הגישו אפילו בארמונו של המלך מושמיאל.
"נו, הוד מעלתך", אמר מיסטיגריס, "האם אתה מרוצה כעת מעבדך הנאמן? איני יכול להסתיר ממך שכל זה הוא מעשה ידי".
"אתה משקר!" רעם קול מעל ראשו.
מיסטיגריס הסתובב, אך לא היה שם אף אחד. הקול היה שייך לעמוד שהחזיק את תקרת הגלריה.
"צריך להיות עשוי מאבן, כדי שלא להעריך את טוהר כוונותי", אמר מיסטיגריס, מתבונן בעמוד בתוכחה. "אף אחד לא יכול לחשוד בי בחוסר כנות. תמיד אמרתי ותמיד אומר את כל האמת".
"אתה משקר!" רעמו הקירות מכל צדדיו.
איזה מקום מדכא! חשב מיסטיגריס. אם אפילו הקירות אומרים כאן את האמת, אז בין הקירות הללו לעולם לא נוכל להקים ארמון מלכות ראוי. וזה אומר שאני אף פעם לא אהיה כאן ראש ממשלה. לא, צריך להתחיל מחדש!
"סניור זרבינו", החל שוב, "במקום לגור כאן בבדידות גמורה, ולשוחח רק עם כסאות, מדרגות ושערים, האם לא היה עדיף שתשלוט בתבונה באיזשהו עם נדיב, שישלם לך מס לא גדול, יחזיק צבא קטן, ויקיף אותך באהבה ונאמנות?"
"במילה אחת, להפוך למלך?" שאל זרבינו. "ובשביל מה זה טוב?"
"רעי, אל תשמע לו!" אמרה אללי. "נישאר כאן שנינו. יהיה לנו כל כך טוב!"
"שלושתנו", תיקן מיסטיגריס. "זה אושר גדול בשבילי להיות לצידך! יותר מזה איני רוצה".
"אתה משקר!" נשמעה שוב התרועה מלמעלה.
"מה זאת אומרת? סניור, אף אחד לא יעז לפקפק בנאמנותי!"
"משקר, משקר!" הריעו קולות מכל הפינות.
"סניור זרבינו, אל תקשיב להם!" צעק מיסטיגריס המודאג. "אני מכבד אותך. אני מעריץ אותך. אני נשבע…"
"משקר!" צעקו בקולות רבים הקירות, העמודים והמדרגות.
"משקר!" צילצלו הצלחות והכוסות.
"משקר!" חרקו השולחן והכורסאות, ואפילו רקעו ברגליהם.
"נו, אם אתה כל הזמן משקר, אז תסתלק לך לירח. לא סתם אנשים משקרים ששם היא ארץ השקרנים".
רק ביטא את המילים הבלתי זהירות הללו, ומיסטיגריס התרומם לאוויר, עלה ושט כמו בועת סבון, ונעלם מעבר לעננים.
האם חזר אי פעם לאדמה? לא ידוע. היסטוריונים מסוימים מתעקשים, שהוא שב והופיע בחצר מלכות מסוימת, ואפילו מחזיק במשרת שר הפנים, אבל בשם אחר. ידוע רק דבר אחד: לעולם אינו מופיע במקום שבו דוברים אמת.
-12-
זרבינו והנסיכה אללי נשארו לבדם. יד ביד הלכו לראות את נחלתם.
הכל מסביב היה מקסים. מימין ומשמאל הקיפה את הארמון חורשה עם פלגים מזמרים. אלונים ירוקים, עצי בוק אדמדמים, אורנים בעלי מחטים עדינות ומטעים בעלי עלווה רחבה השליכו צללים מקושטים על האדמה.
עצי תפוז פורחים כיסו את הדשא בעלי כותרת קלילים.
בין העלים שוחחו ציפורים עליזות בקולות מתרוננים.
זרבינו התבונן סביבו. אללי התבוננה בזרבינו.
"רעי, האם אתה שבע רצון?" שאלה.
"ומה עוד יש לרצות?" ענה זרבינו. "מחר אני אתחיל לעבוד. יש פה עצים טובים, אפשר יהיה להכין מהם מאות חבילות של זרדים".
"אח", נאנחה אללי, "אתה לא אוהב אותי!"
"מה זאת אומרת, לא אוהב?" התפלא זרבינו. "אני לא רוצה שיקרה לך רע. אפילו להפך… הנה, את רוצה? הארמון הזה יהיה שלך. תכתבי לאביך, תזמיני אותו להתארח, אם זה יגרום לך אושר. לי לא אכפת. אל תכעסי אם העלבתי אותך… אני הרי חוטב עצים… חוטב עצים נולדתי, וחוטב עצים אמות! נו, אל תבכי! מה יש כאן לבכות?"
אללי נשטפה בדמעות.
"אח, זרבינו!" קראה. "במה חטאתי שאתה כה אכזר אלי? אני כנראה מאד טפשה ורעה, אם אתה בכלל, בכלל לא רוצה לאהוב אותי!"
"מה עוד תמציאי!" זרבינו פרש את ידיו. "אני יודע את מקומי. נו, מספיק כבר לבכות, זה לא מוביל לשום מקום. מה נתפסת ככה עם האהבה הזאת? הנה שוב דמעות!.. נו טוב, טוב, אם את כל כך רוצה, אז גם אני רוצה לאהוב אותך!"
לפתע זרבינו תפס את חזהו בידו, והדם עזב את לחייו, הוא התבונן באללי בעיניים מלאות דמע, ולחש בקול רועד:
"אני אוהב אותך, אללי! אני אוהב אותך!"
לא מאמינה למשמע אוזניה, אללי הביטה בו והבינה כי גם משאלה זאת של זרבינו התמלאה, כמו כל האחרות.
מה לומר עוד לסיום?
אומרים שהמלך מושמיאל, כשלמד את קורותיה של הנסיכה אללי, בא לבקר את בתו וחתנו, אך נשאר עימם יום אחד בלבד, שכן חשש כי האושר שבפגישה יזיק לבריאותו.
ואילו זרבינו ואללי חיו עד גיל מאה (ואולי אף יותר) בארמון הנהדר שהעניקה להם פיית המים.
ואם אתם רוצים להיות מאושרים, זכרו: קודם כל צריך ללמוד לרצות.
מה שתרצו באמת, תמיד יתקיים.
מתוך "סיפורים לדרך" (רוסית). בהוצאת Detskaya Literatura (ספרות ילדים), מוסקבה. 1973. בעריכת Konashevich V.
