(איור – חמוטל בן-דב)

הקדמה

הדבר הכי קשה עבור סופרים הוא לקחת את עצמנו מן התרבות שלנו ולהתמקם בתרבות אחרת. כותבי פרוזה אינם זקוקים לכך — למעשה, הם מחשיבים זאת כחלק מעבודתם, לתעד את התרבות שלהם בכתיבה שלהם. אבל אנחנו, סופרי המד"ב, על פי ההגדרה, נכנסים לתוך עולמות חיזריים ומציאויות חלופיות.

במקרה הטוב, אנחנו מצליחים למחצה. כל מי שקרא את מיטב יצירות המדע הבדיוני משנות החמישים, השישים או השבעים, יכול לראות כיצד, מבלי להבין זאת, באמצע פרוזה דמיונית ומוזרה, דעותיו הקדומות החברתיות של זמנו של הסופר עדיין משתקפות.

ובכן, אם חשבתי ש"להיכנס" לתוך תרבות חייזרית היה קשה, הרי היה זה משחק ילדים לעומת כניסה לתוך תרבות קיימת ובת זמני שאינני חלק ממנה! במשך השנתיים האחרונות הכנתי את עצמי לכתיבת נובלה המתקיימת בקהילת אפרו-אמריקנים בני זמננו. כעת מבין אני מה קורה כאשר אדם לא-מורמוני מנסה לכתוב על תרבות המורמונים — הם אף פעם, אף פעם לא יעשו את זה נכון. ובכתיבת סיפורים על קהילת האפרו-אמריקנים, הקושי הגדול ביותר שלי היה להתנער מן הדימויים והסטריאוטיפים על האפרו-אמריקנים אשר החברה האמריקנית בת זמננו מפציצה אותנו בהם.

בואו נודה בזה. צפיתי ביותר מדי טלוויזיה, מה שנותן לנו או את קליף האקסטבל או איזה גנגסטר, סרסור או איל סמים. מה שהחברה שלנו דוחפת לנו כל הזמן בימים אלו, הוא כמה שונים האמריקנים-אירופאים מהאפרו-אמריקנים. אבל תוך כדי קריאה ושיחות, מה שלמדתי היה שהחלק ה"אמריקני" בהגדרות האלו חזק בדיוק כמו החלקים ה"אירופאי" וה"אפריקני". והחלק הלא מוזכר של "בן-אדם" הוא חזק מכל אחד מהם.

ובכן… הרי לפניכם הסיפור הראשון שעלה מאותן שנות עבודה. המשפחה בסיפור היא אפרו-אמריקנית. אבל הסיפור לא מתיימר להיות על ה"אפריקניות" שלהם, או על האמריקניות שלהם. הסיפור הוא עליהם כבני אדם, הנאבקים על מנת להתמודד עם הבלתי אפשרי, ומוכנים לשלם את מחירו של נס.

אורסון סקוט קארד

ילדת-מים

לפני הכל, אתם צריכים לשמוע על טמיקה, ואיך זה איתה ועם מים. בפעם הראשונה שהיא נכנסה לבריכה, היא הייתה רק בת שנתיים, שמנו לה מצופים מסביב לזרועות, שיעזרו לה לצוף. ואני וסונדרה, היינו שנינו בתוך המים, היא הייתה התינוקת שלנו ולא היה סיכוי שניתן לה לעזוב את טווח הראייה שלנו לרגע. אז שנינו היינו שם מחזיקים אותה ומוודאים שבלוני האוויר האלה באמת מונעים ממנה לשקוע. וסונדרה החזיקה אותה מצד אחד, ואני מהצד השני, וטמיקה רק צעקה וצחקה ואנחנו יכולנו להרגיש איך היא בועטת במים ומנענעת את זרועותיה ואני הבנתי שאולי כשאני מחזיק אותה אני בעצם מונע ממנה להתקדם, אז שחררתי אותה, מניח שסונדרה ממילא מחזיקה מהצד השני, כך שהיא בטוחה. רק אחר כך סונדרה סיפרה לי שהיא חשבה אותו הדבר באותו רגע ושחררה אותה, ומיד טמיקה התחילה לנוע קדימה במים, בועטת ברגליה, מושכת בזרועותיה, מחייכת ושומרת על ראשה מחוץ למים ולא הייתה שום דרך להבין את זה אחרת, היא שחתה. עד סוף היום כבר הסרנו את המצופים מזרועותיה, ולעולם לא הבטנו לאחור. היא נולדה בשביל מים, נולדה בשביל לשחות.

זה היה כך מאז ומתמיד. פשוט לא הצלחנו להרחיק אותה מבריכות שחייה. קראנו לה "ילדת המים" שלנו, וכשהיא הייתה רואה בריכה, בדרך זו או אחרת, תוך חמש שניות היא כבר הייתה במים. נהגנו להלביש אותה כל הקיץ בבגד הים שלה במקום תחתונים משום שאחרת, היא הייתה נכנס לבושה או עירומה לחלוטין, אבל היא הייתה נכנסת למים — ובאותו הרגע. כל מי שהייתה לו בריכה היה חבר של טמיקה, בין שסונדרה ואני אהבנו זאת ובין שלא. בגיל שלוש היא כבר הגיעה לידית הדלת ויצאה לחפש בית עם בריכה. נאלצנו לשים מנעולים גבוה על הדלת על מנת לשמור אותה בבית. לפעמים זה היה מפחיד לראות כמה שהיא אהבה את המים, אבל גם היינו גאים, בגלל שהילדה הזאת ידעה לשחות, כבודו. היית צריך לראות אותה. היא הייתה צוללת כמו דג, הופכת לכתם מטושטש וצצה ועולה כל כך רחוק מהמקום הצלילה עד שהיית בטוח שיש שם עוד ילדה; אף אחד לא שוחה כל כך מהר. כשהיא הייתה קופצת מהקרש — כל עוד היו מים באיזור, היא אף פעם לא פחדה מגבהים — היא הייתה כמו ציפור, וכשהחליקה לתוך המים היא כלל לא התיזה, המים פשוט נפתחו וקיבלו אותה אליהם. אני בקושי זוכר אותה לא נוטפת מים, טיפות מנצנצות על עורה החום כמו תכשיטים בעור השמש, מחייכת כל הזמן, היא הייתה כל כך יפה, כל כך מאושרת.

טמיקה אמרה כל הזמן "אוי אבא, אוי אמא, הלוואי שלא הייתי צריכה אף פעם לצאת מן המים. הלוואי שהייתי דג ויכולתי לחיות בתוך המים". וסונדרה תמיד אמרה "את לא דג טמיקה, את רק ילדת המים הקטנה שלנו, מצאנו אותך בשלולית ומשינו אותך החוצה ולקחנו אותך הביתה וייבשנו אותך, ואביך רצה לקרוא לך טונה אבל אני אמרתי לא, היא טמיקה". אמרה את זה תמיד כשטמיקה היתה בת שלוש וארבע. כשטמיקה הייתה כבר בת שש, היא היתה אומרת "אוף אמא, לא הסיפור הזה שוב", אבל היא עדיין אהבה לשמוע אותו.

סונדרה ואני, החלום שלנו היה לחסוך מספיק כסף ולקנות בית עם בריכה כדי שהיא לא תצטרך ללכת למקומות אחרים לשחות. אבל אתה יודע איך זה, זה לא עמד לקרות. נהגנו לצחוק שהכי קרוב שנהיה לבריכת שחייה הייתה מיטת המים שלי ושל סונדרה. הוריי חשבו שהשתגענו כשקנינו אותה. "אנשים שחורים לא ישנים על מיטות מים", אבי אמר לי. "אנשים שחורים יודעים יותר טוב מה לעשות עם הכסף שלהם". אני מתחרט שלא שמעתי לו.

זה היה ליל קיץ חם, אתה יודע איך זה בלוס אנג'לס בסוף אוגוסט, המאוורר פועל על מהירות שיא ואתה מעיף את הסדינים מעליך אבל אתה עדיין נוטף זיעה בכל הגוף כאילו גשם יורד, והפיג'מה שלך ספוגה ואתה מסתובב ומתהפך כל הלילה ואתה חצי חולם חצי חושב על העבודה ועל הבעיות והדאגות שלך ואתה אפילו לא מבדיל בין סופו של האחד ותחילתו של השני. ולכן חשבתי שזה חלום בהתחלה. שכבתי לי על מיטת המים, אלא שמשהו זז מתחתיי. המיטה התנודדה מעט ואני חשבתי שבטח סונדרה קמה או חזרה לשכב או משהו, אלא שהמיטה המשיכה להתנודד ויכולתי לשמוע את נשימותיה של סונדרה והיא ישנה, ואז הרגשתי משהו נתקע בי. מלמטה.

כמו דג במים, דג גדול, זה נתקע בי חזק. התעוררתי מיד, אלא שלא הייתי בטוח שאני ער, אתה מבין? כשאתה חושב שאתה חולם שאתה ער, אלא שאולי אתה באמת ער, אבל אתה יודע שזה רק חלק מהחלום שלך? הרגשתי משהו חובט בי מלמטה. כמו אגרופים שמכים לי בגב מתוך מזרן מיטת המים. כמעט כואב אבל לא בדיוק. אגרופים קטנים. ויש לי בראש תמונה של בת ים לכודה בתוך המזרן וחובטת בי כדי שארד ואז אני מתעורר, או לפחות אז התגלגלתי מעל המיטה וחשבתי לעצמי, החלום הזה הוא יותר מדי בשבילי. קמתי והלכתי לשירותים, והשתנתי, ולקחתי לי משהו לשתות, ודי נבהלתי מהחלום, זה היה כל כך אמיתי, ואז חשבתי, אני צריך לבדוק מה עם הילדים, וידעתי שזה טיפשי אבל תמיד כשאני מפחד מחלום או מרעש בלילה, גם אם אני יודע שזה שום דבר, אני עדיין חייב לבדוק מה שלום הילדים, לוודא שהם בסדר.

הבנים היו בסדר, בן הארבע ובן השנתיים, נושמים נשימות יציבות ורכות במיטותיהם. ומדלת חדרה של טמיקה גם היא נראתה בסדר, מכורבלת בסדינים שלה, אלא שאז חשבתי, איך היא יכולה לסבול את כל הסדינים האלה בחום הזה? והלכתי לראות אם אולי היא מזיעה מדי ואני צריך להוריד ממנה את השמיכות והיא לא הייתה שם. רק הכרית שלה והסדינים המושפלים שהיא בוודאי בעטה מעליה במשך הלילה ושטח שקוע במקצת בסדינים היכן שהיא הייתה אמורה להזיע ולחלום כמו כולנו.

היא בטח הלכה לשירותים, חשבתי.

רק שידעתי שזה לא היה זה. באותו רגע ידעתי שאני לא חלמתי. כל הפעמים שטמיקה ייחלה להיות דג במים, הלילה איכשהו היא חלמה את דרכה או התפללה את דרכה לתוך מקור המים היחיד בבית שהיה גדול דיו להכיל אותה והיא איכשהו הבינה איפה היא וידעה שאני ישנתי בדיוק מעליה והיא חבטה בי על מנת להעיר אותי שאציל אותה ומה אני עושה עדיין עומד כאן בחדר שלה ממשש את הסדינים כשהיא טובעת?

ידעתי שזה לא שפוי — ולכן התחלתי לקרוא לה, פשוט צועק את שמה בקול, למרות שידעתי שזה יעיר את הבנים ואת סונדרה, כי עדיין קיוויתי שאני טועה, שהיא תשמע אותי ותקרא לי מתוך השירותים או המטבח, "אני כאן, אבא, מה קרה?" אלא שהיא לא הוציאה הגה ואני ממשיך לצעוק את שמה כדי שאולי שם במים היא תשמע אותי ותדע שאני בא. אז אני רץ למטבח ופותח את הארון הגבוה בו אנו שומרים את הסכינים החדים ולוקח את סכין הבשר הכבדה כי אני יודע שזה יחדור את הגומי של מיטת המים ואז אני ממהר חזרה לחדר השינה וסונדרה רואה אותי מגיע עם הסכין הענקית הזאת צועק את שמה של טמיקה ואני לא יודע מה היא חשבה אבל היא תפסה אותי וניסתה לעצור אותי ואני פשוט העפתי אותה מהדרך, ובגלל זה היה לה החתך הזה על הראש, לא הכיתי אותה, פשוט חשבתי, אל תאיטי אותי, התינוקת שלי בתוך המים האלו ואני חייב לחלץ אותה.

אז הבנים בוכים וסונדרה בוכה אבל כל מה שאכפת לי הוא, שטמיקה נמצאת שם יותר מדי, כל הזמן שאני הייתי בשירותים והלכתי לשתות ובדקתי מה עם הבנים והלכתי למיטה שלה והשגתי את הסכין, כל הזמן הזה היא נמצאת שם לבד בחשיכה, מבוהלת עד מוות ומנסה להחזיק את נשימתה. היא יכולה לעצור את הנשימה למשך הרבה זמן, אבל מי יודע כמה אוויר היה לה כשהיא מצאה את עצמה שם בפנים? זה לא כמו לצלול כשאתה יכול לקחת אוויר מלא הריאות.

כל זה עבר לי בראש בזמן שאני מושך את הסדין מהמזרן ומניף את הסכין ואני חושב, אני לא יכול סתם לדקור את המזרן, אני לא יודע איפה טמיקה, אני לא רוצה שהסכין הזה יעבור בדיוק דרך התינוקת שלי. אז אני לוחץ על הפינה ומוודא שהיא לא שם ואז אני תוקע את הסכין, והמזרן הזה קשיח, הוא פשוט מתכופף תחת הסכין, ורק בפעם השלישית אני מצליח להחדיר את הסכין והמים מתחילים לזלוף החוצה ואני עובד עם הלהב לאורך המזרן, קורע אותו ועכשיו זה הולך חלק וסונדרה כבר לא בוכה, היא אומרת "איפה טמיקה? איפה טמיקה?" ואני חותך בערך מטר וחצי לאורך הצד של המיטה ומים משפריצים מסביב, וממש מסריח מכל העובש והכימיקלים, זה כמו הבריכה התעשייתית המזוהמת ביותר ואני חושב, התינוקת שלי בתוך הטינופת הזאת, אני חייב להוציא אותה משם. ואני נכנס פנימה עם הזרועות עד הצוואר, וקצת מהדבר הזה משפריץ לי לתוך הפה ואני יורק החוצה אבל אני לא יכול למצוא אותה שם בפנים והמחשבה הראשונה שלי היא תודה לך, אלוהים, זה היה רק חלום.

אבל אני יודע שזה לא חלום. צעקתי לסונדרה "תדחפי אותה הנה", וסונדרה כבר מבינה למה אני מתכוון, היא יודעת שטמיקה לא ענתה לי כשקראתי לה, אז היא לא שואלת אותי על מה אני מדבר, היא פשוט ניגשת לצד שלה של המיטה ודוחפת את המזרן היישר למטה והיא מתחילה לבכות כי היא הרגישה את טמיקה מתחת למים והיא אומרת "דחפתי אותה!", ובדיוק אז אני מרגיש אותה נתקלת בידיים שלי בתוך המים החשוכים, ואני תופס את הקרסול שלה ומתחיל למשוך ואז עם ידי השמאלית אני מוצא את זרועה ומושך עכשיו עם שתי הידיים והיא פשוט נשפכת החוצה, מים בכל מקום, אבל אני הצלחתי לחלץ את התינוקת שלי משם.

לא, אני לא חושב על איך היא הגיעה לשם, כל מה שאני חושב הוא, כמה זמן היא הייתה שם? האם היא נושמת? ולא, היא לא נשמה. ואני התחלתי לצעוק לסונדרה "תתקשרי למשטרה!" והיא תפסה את הטלפון ושמעתי אותה מטלפנת בזמן שלחצתי על החזה של טמיקה ומים יצאו מהפה שלה ואז אני מתחיל ללחוץ עליה ולנשוף אוויר לתוך הפה הקטן שלה שוב ושוב ואני עדיין עושה את זה כשהחובשים מגיעים ומושכים אותי מחוץ לדרכם והם משתלטים על המצב ושמים לה מסיכת חמצן ואתה כבר שמעת אותם מעידים על איך שהם הצילו את החיים שלה.

או הצילו אותה למחצה, בכל אופן. היה נזק מוחי מחוסר חמצן כל כך הרבה זמן, אז היא לא הולכת כמו שצריך וקשה לה לדבר והיא שכחה איך לקרוא אבל זאת עדיין טמיקה הקטנה שלנו שם בפנים, אנחנו יודעים שהיא שם, ילדת המים הקטנה שלנו, היא פשוט צריכה ללמוד מחדש איך לעשות את כל הדברים האלו.

ולגבי מה שהעובדת הסוציאלית אמרה, אני לא הודיתי בדבר, אבל אני כן אמרתי מה שהיא אמרה שאמרתי. בגלל שהיא הסבירה לנו שהילדה הקטנה שלנו לא חוזרת הביתה עד שהם יגלו מה באמת קרה באותו לילה, ואני ידעתי שהיא לא מאמינה לי כי מי כן היה מאמין? מי היה יכול להאמין לסיפור הזה? איך ילדה קטנה שחולמת בלילה חם פתאום מוצאת את עצמה בתוך מזרן של מיטת מים? היא חולמת, היא משתוקקת להיות בתוך המים, ופתאום המשאלה מתגשמת? אלמלא הייתי חותך את מיטת המים הזו בעצמי, אלמלא חשתי את האגרופים שלה מכים בי מתוך המזרן, לעולם לא הייתי מאמין לזה. אבל סונדרה ראתה שלא היה שום חתך במזרן לפני החתך שהיא ראתה אותי עושה, והיא דחפה את התינוקת שלנו לעברי, היא הרגישה אותה, היא יודעת את האמת, ואנחנו היינו היחידים שם, ואם אני מחפש איזה שקר לספר לך, אתה לא חושב שהייתי ממציא משהו מוצלח טוב?

עורך הדין שלי אמר לי בעצמו שכדאי להמציא משהו טוב יותר. הוא אמר לי, אתה צריך להבין שזה לא מה שנכון שנחשב, אלא מה שחבר המושבעים יכול לקבל, ואף אחד לא יאמין למה שאתה מספר לי. והוא מתחיל לספר לי כל מיני אפשרויות של כאילו, למשל אולי נפלה לך טבעת לתוך המזרן אז חתכת את המזרן כדי לחפש אותה ואולי הבת שלך חשבה שהיא יכולה לעזור לך למצוא אותה וכשסובבת את גבך היא נכנסה למים לחפש את הטבעת ואתה לא הבנת שהייא לכודה שם עד שהיה מאוחר מדי.

אבל אני אמרתי לו, כשאני שם את ידי על התנ"ך ומבטיח לאלוהים שאני אומר את האמת, זה מה שאני אעשה, גם אם זה אומר לאבד את התינוקת שלי, גם אם זה אומר ללכת לכלא, כי המשפחה שלי זקוקה לאלוהים כרגע יותר מתמיד, יותר משהם זקוקים לי, אז אני לא הולך לירוק בעין של ישו. אני אספר את זה כמו שזה קרה. ובאשר לווידוי המדומה הזה, כל מה שאמרתי היה "תאשימי רק אותי. אני אעזוב את הבית כדי שתדעי שטמיקה בטוחה, אבל תני לה לחזור הביתה לאמה ולאחיה". לא הודיתי בכלום, אבל לקחתי את כל החשדות על עצמי כדי שכשאעזוב את הבית הם ירשו לה לחזור אליו. ואני עמדתי במילה שלי, לא התקרבתי לבית במשך כל הזמן הזה, סונדרה ואני מדברים בטלפון ואני מדבר עם טמיקה בטלפון כי אפילו שהיא לא מדברת כל כך טוב היא יכולה לשמוע אותי ואני יכול לומר לה כמה אני אוהב אותה. וזה לא משנה איך המשפט הזה יסתיים, אני יודע שהתינוקת שלי אמרה לי, פעם אחת בטלפון היא אמרה "תודה לך, אבא", ואני יודע שהיא הודתה לי על זה שהתעוררתי כשהיא חבטה בי ועל זה שחילצתי אותה מהמים האלה.

אם לא הייתי מאמין אז בבלתי-אפשרי בחיים לא הייתי חותך את מיטת המים. הייתי פושט את הסדין ורואה שאין שום פתח במזרן והייתי יודע שאין שום סיכוי שהיא תהיה שם בפנים, והיינו מחפשים את טמיקה בכל רחבי הבית ובחצר בחוץ וקוראים לשוטרים ומעירים את השכנים ואחרי זמן מה מישהו היה מבין שיש גוש גדול בתוך מיטת המים ואם אחד השוטרים היה חותך את המזרן או איזה חובש או אפילו שכן, עם חבורה של עדי-ראייה, אז אני לא הייתי נשפט, זה היה סתם סיפור ב"וויקלי וורלד ניוז"ואני לא הייתי מנסה לגרום לחבר מושבעים להאמין בבלתי-אפשרי.

אבל התינוקת שלי הייתה מתה.

אז אני שמח להיות כאן ואני שמח שאני במשפט, כי הייתי מעדיף ללכת לכלא ולעולם לא לראות שוב את התינוקת שלי, כל זמן שאני יודע שהיא חיה והיא עם אמא שלה ואחיה ויש לה סיכוי לחזור לעצמה. אבל הייתי מעדיף להיות איתה. הבנים שלי זקוקים לי, היא זקוקה לי. אני אב טוב למשפחתי, מעולם לא הרמתי יד עליהם, אני עובד קשה ומרוויח מספיק בשביל לחיות טוב. תשימו אותי בכלא והכל הולך, סונדרה תצטרך לעבוד או לחיות על קצבת סעד או מה שהמשפחה שלה או שלי יכולות לתרום לה. אבל מה שלא יעבור עלינו, אנחנו בסדר, אנחנו מודים לישו כל הזמן, כי התינוקת שלנו בחיים.

ואולי כן מגיע לי ללכת לכלא. לא כי אני זה ששם אותה במים, אלא כי אני זה ששלף אותה משם מאוחר מדי.