ליקוי חלקי
מאת גרהם ג'ויס
תרגום: רמי שלהבת
זה בוקר, ואור אביבי לא אחיד מזרזף לו מבעד לוילונות. אני מתגלגל על המיטה ומלטף את הבליטה החמה, השזופה, בבטן של מיירה, חש בתנועה תחת קצות אצבעותי המיובלות. זו רק רעידה זעירה, לא שונה בהרבה מתו הפתיחה על מיתר המי. מיירה פותחת את עיניה הרדומות ומחייכת אלי. זה כל כך יפה. אני רוצה שזה יהיה יפה. אבל עכשיו כל אמא ואבא לעתיד רוצים שהילד שלהם ייוולד עם זר בתוכו.
"היה משהו?" אני שואל.
היא מנידה טיפה את ראשה, לא. בדיוק כמו שעשתה כבר במשך שבע שנים. בדיוק כמו שאני עושה כשהיא שואלת אותי.
"ואצלך?"
אבל היא בעצם לא צריכה לשאול. היא יודעת שאם התשובה היתה כן, הייתי מעיר אותה ומספר לה. במקום זה, בשביל שלא נצטרך לחשוב על העניין, ליטפתי לה את הבטן, משום שאני יודע שעל-ידי הנעת גב ידי על שולי חמדת בטנה הורודה, אני יכול לגרום לתינוק לבעוט. והתינוק בועט. היא בועטת.
"ראיתי את הרגל שלה!" אני צועק. אני עדיין יכול לראות את זה, או אולי זה מרפק, אבל בכל מקרה זה משאיר סימנים על קימורי הבטן של מיירה, מעלה אדוות בבשרה, ואז נסוג.
"אתה משוכנע שזו ילדה", אמרה. "אתה טועה".
מיירה ערה עכשיו. היא תהיה חייבת לצאת מהמיטה. יש לה בערך עוד שבוע עד הלידה ואני יודע שהתינוק לוחץ לה על השלפוחית. אבל בעוד היא מניפה את רגליה מעבר למיטה היא עוצרת, מלטפת את הכרס הגדולה שלה, ואומרת, "היה רגע, באמצע הלילה…"
"כן?" אני בקושי מעיז לנשום.
"לא, זה לא היה כלום בעצם. רק ש…"
"אמרי לי".
"אני לא בטוחה. הייתי חייבת ללכת לשירותים, וזה היה בדיוק ברגע שבו התעוררתי, חצי ישנה, חשבתי שאני שומעת את התינוק קורא אלי. זה נחשב?"
אני שוכב על הגב, חושב, זה נחשב? זה נחשב? אין לי מושג.
"אני מתכוונת", אומרת מיירה, "אני יודעת שהוא לא יכול לקרוא לי, כך שזה היה יכול להיות חלום. או אולי פשוט דמיינתי את זה כי כל כך רציתי לחלום?"
אני מהנהן, אבל זה נשמע לי כאילו לא, זה לא נחשב. אתם מבינים, היו שמועות על נשים הרות שחולמות. "מעשיות חדשות", תקראו לזה. כמהנו לזה מאז שההריון של מיירה אושר לראשונה.
כלום.
אני קם ומתכונן ללכת לעבודה. אני שומע את בתנו מנדי מסתובבת בחדרה. מיירה רואה אותי בוחר את גיטרת הבלוצ'ר. אני אוהב את עבודת היד המיוחדת. הגחון מאשוחית, והגב, המתניים והצואר מעץ הדר מצוחצח. החור סגלגל במקצת, יוצר נופך מופלא של בעבוע ושטף בתהודה.
היא מרימה את גבותיה כשאני מניח את הגיטרה בתיבה הבלויה, וסוגר בעדינות את האבזמים. "אנחנו מקליטים מחדש את היצירות המוקדמות של טפי". אלוהים, קשה להישמע נלהב.
"לא את הדבר הישן הזה! לא עשיתם את זה לפני שנתיים בערך?"
"שש שנים", אני מציין. "ואנחנו עושים את זה הרבה יותר לאט. לאט. מאוד לאט".
"בטוח יש עוד דברים שאתם יכולים לעשות חוץ מזה!" והיא מביטה אלי, משום שהיא יודעת שזה מדכא אותי. היא מנשקת אותי ואני יוצא לעבודה.
פלויד אוסף אותי. הוא מחזיק את הצ'לו שלו בתא המטען, כך שאני מניח את הבלוצ'ר בעדינות במושב האחורי. "יש לי משהו בשבילך", הוא אומר בחיוך.
הלב שלי שוקע, ואני בוהה בתנועה התקועה לפנינו. "דבר".
"הוא בן שש. בשבוע שעבר הוא משך מאות אנשים להופעה במנצ'סטר. מאות. שבוע לפני-כן, לידס, ולא היה מקום פנוי.
כבר שמעתי את כל הסיפור הזה בעבר. "על מה הוא מנגן?"
"זה העניין. הוא לא מוסיקאי. הוא מספר סיפורים.
"אל תדבר שטויות, פלויד! בן שש?"
הוא יהיה בעיר מחר בלילה. אתה ומיירה, אני וזלדה".
כפי שאמרתי, הייתי כבר בסיפור הזה עם פלויד. לרוב עם זאטוטים מוסיקליים, עלי להודות, אבל מפעם לפעם גם עם מספרי סיפורים. זה מוביל לאכזבה קשה כל פעם, אבל פלויד הוא פתי. הוא רוצה להאמין. הוא חייב. אולי אני אכזרי, אבל לא תראו אותי עוד נפרד ממחיר הכרטיסים, ופלויד יודע את זה. יש יותר מדי נוכלים שמרמים אנשים הגונים, מלאי תיקווה, כמו פלויד וזלדה.
פלויד קורא את מחשבותי. "אני מזמין", הוא אומר. "אז עכשיו, יודע מה אנחנו עושים היום?"
"בטח". קשה יותר ויותר להישמע נלהב. "טפי המוקדם".
"אוי, לעזאזל! אומר פלויד. "לא טפי שוב. בחיי שזה הרס לי את היום". והוא לוחץ בחוזקה על הצופר רק בשביל להוכיח את זה, מבהיל רוכב אופניים חסר מזל.
ולמרות שאני מנסה מאוד להסתיר את זה, אני חייב להודות שבאולפן ההקלטות שורר שיעמום מוחלט, כל היום. זה לא באשמתו של טפי. טפי הוא נפלא, מורכב ומגוון. אבל זה לא מספיק. גם אם מעולם לא הייתי שומע טפי בעבר, גם אם לא הייתי מקליט אותו מהר יותר, לאט יותר, קון-בריאו (מאיטלקית – במרץ, בעליצות. ר.ש.), מה זה משנה, אנחנו פשוט לא מסוגלים להקיז מעצמנו דם בשבילו. הוא, כמו כל האחרים, לוקה באשמה הנוראה של אי היותו חדש.
פלויד מנסה. כולנו מנסים. באמצע הבוקר אני רואה את עורו השחור הבוהק של פלויד, כמו חציל, מזיע מקצה שערו הנסוג והלאה, בעוד הוא מפעיל את הצ'לו שלו לחמישית המורכבת. קול קטוע מתא הבקרה חודר ואומר לנו לצאת להפסקה. דקות ספורות אחר-כך אני נכנס לשירותים ושומע את פלויד מתייפח. הוא כפוף מעל לכיור, כך שהוא לא יודע שאני שם. אני עוזב לפני שיראה אותי.
בעוד אני מחכה לפלויד שיופיע מחדר השירותים אני מדבר עם וונסה. תמיד חכמה, תמיד עליזה, וונסה היא אדם אדיב. נגנית פסנתר מבריקה. לפני שהזרים עזבו, ציפתה לוונסה קריירה מזהירה, ובאמתחתה היו שלוש הקלטות של יצירות הג'ז-רוק המתכתי שלה. כמובן, זה היה לפני כמעט שבע שנים, אבל היא לא נותנת לזה לדכא אותה.
פלויד מתנדנד לו מהשירותים , לבבי, כולו חיוכים בראותו את וונסה, כך שהוא מוזג לעצמו ספל תה-צמחים חם, וזורק אחת מהבדיחות שלו. בדיחות ישנות, כמובן. הוא יודע שוונסה תצחק. הוא יודע שגם אני. אלוהים, זו אחת באמת ישנה. כל כך ישנה שאני רואה את שורת המחץ עולה במאמץ על הגבעה כמו סוס רתום לעגלה על סף הפיכתו למזון-כלבים. ולרוע המזל אני צוחק רגע אחד מוקדם מדי.
בערב הבא אנחנו לובשים בגדים נוחים והולכים לאולם דה-מונפורט, שבו בן השש הזה אמור להופיע. למיירה לא ממש נעים, עם גופה העצום, אבל היא לא רוצה לאכזב את פלויד ואת זלדה. בכל מקרה, היא יודעת שלא נצא הרבה אחרי שהתינוק יוולד.
"הו, תני לי!" זלדה נהנית מהבליטה בביטנה של מיירה, מניחה את הצד השטוח של כך ידה על הבטן. לזלדה יש אצבעות ארוכות ומטופחות. לה ולפלויד יש ילדים משלהם, אבל הם כבר כמעט גדולים. "זה בן", היא אומרת. "את נושאת אותו מלפנים".
זה מה שהיא אמרה גם על מנדי. אף אחד לא באמת יודע.
כשזלדה רוכנת ומניחה את לחיה על הבטן הנפוחה של מיירה, כאילו מנסה להקשיב דרך העור המתוח למעמקי הרחם. "אנא, תן לו לחלום!" היא אומרת ברכות.
נתפסנו. נלכדנו. תלויים מתנדנדים על-ידי ההערה המפורשת מדי של זלדה, וכולנו מסתכלים למקום אחר. קול חסר גוף ממערכת הכריזה מוסר שההופעה תחל עוד שלוש דקות.
"בואו", אומר פלויד.
אני חושב שהוא נראה קצת כעוס.
אנחנו מתיישבים, ואני מופתע לראות שהאולם מלא עד תומו. אני מתכוון, את כולנו מתחו, פיתו, הונו ועשקו כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, שכבר אפשר יהיה לחשוב שזה יהיה בלתי אפשרי למלא מחדש אולם כל-כך גדול. אבל לא. בעודי מסתובב לחפש אחר פנים מוכרות, אני רואה שאין אפילו מקום פנוי אחד. האורות כבים, יש כמה שיעולים עצבניים, המסך עולה.
בתחילה מופע חימום, תזמורת ג'ז של שבעה נגנים. פלויד מסתכל אלי במבט שאומר לא רע אבל גם לא טוב, למרות ששנינו מבקרים די קשוחים. אני מזהה את הקטע הפותח, אבל לא מצליח להיזכר איך זה נקרא: פלויד יידע. תשומת לבי מופנית כלפי הילד, וזה לא מוצא חן בעיניי.
ילד בן שש. על זה שילמנו, לא? בן שש. פשוט לא נראה לי הרעיון של הטלת כובד כזה של ציפיות – ואכזבה בלתי נמנעת – של 1500 אנשים בקהל על ילד בן שש. אני חושב על מנדי שלי, בת השש, בבית עם השמרטפית, ואיך לעולם לא אתן לה לעבור דבר כזה.
אבל יש הרבה כסף בעניין הזה, ואפילו כשזה לא הולך, המפיקים, וכנראה גם הורי הילד, מקבלים לכיסם את דמי הכניסה. מפני שאי אפשר להוכיח שום דבר באופן חד משמעי, נכון?
מחיאות כפיים מנומסות מסלקות את התזמורת, ומכינים את הבמה לילד. כסא גדול באמצע, מיקרופון תלוי, כסא אחד בכל צד בשביל מה שמופיע בתוכנייה כ"משגיחים" של הילד, במקום הוריו. אני מעיר על זה למיירה.
"ציני", היא אומרת. נדמה לי שהיא מתכוונת למניפולציה על הילד אבל היא מוסיפה, "אתה כל כך ציני". היא נוגעת בבטן שלה. אני יודע שהכיסא לא נוח לה.
הילד מגיע והוא נראה מוזר. הוא לובש צווארון מעומלן שגדול עליו. הוא חיוור תחת אורות הזרקורים, שערו דבוק לראשו ואוזניו בולטות כמו אומי-פרפר. גמד מסכן ועלוב. אבל, באופן בוגר לגילו, הוא נראה כאילו הקהל לא מבלבל אותו. "המשגיחים" שלו מתיישבים משני צידיו בעוד הילד מוצג ע"י המנחה. מחיאות כפיים מנומסות גוועות לאיטן והילד מחכה, יוצר מתח באולם, ואני יודע, פשוט יודע, שאימנו אותו לעשות את זה.
היא נשען קצת קדימה ואומר, "פעם אחת, לפני שנים רבות".
והקהל משתגע. תשואות מרקיעות שמיים. זה אירוני, אתם מבינים. ילד קטן משחק בהם על האצבע הקטנה שלו. זה מעין מסר קטן לצופים ביקורתיים כמוני, לספקנים ולפקפקנים ולחסרי אמונה. זה פוסט-פוסט-פוסטמודרני. או משהו. מזאטוט בן שש. והקהל נופל בפח.
לוקח זמן למהומה הזאת לדעוך לפני שהוא גולש לתוך הסיפור כמו שצריך. ואני חייב להודות, הוא לא רע בשביל ילד בן שש. הוא מספק את הסחורה, הסיפור קצבי, יש לו תיזמון ילדותי טוב והוא רהוט. מה עוד אפשר לרצות?
הדבר האחד שכולנו רוצים. הדבר האחד שעבורו נקריב ברצון את כל התכונות הטובות האלה. אני מזהה את הסיפור תוך דקות ספורות בלבד. רוב האנשים באולם עדיין לא, אבל הם יזהו, משום שהם יגלו את התבנית הסיפורית. זה במקרה סיפור עממי רומני, על דוב שהולך בשטח לא מוכר ופוגש חיות אחרות, מציע לכולם לנחש מה יש לו מתחת לכובע. איך אני יודע את זה? כי לפני שנתיים הקלטנו מחדש כמעט את כל האוסף של סיפורי מולדובאן – בקצב מהיר יותר או איטי, אני כבר לא זוכר – והיה ליברית (סיפור אופראי – ר.ש.) שנגזר מהסיפור הזה. גם פלויד פיענח את זה, כי הוא פונה אלי בארשת של התנצלות על פניו. אני מחזיר לו חיוך קטן.
אני מתכוון, מה אנחנו יכולים כבר לעשות? להפריע באמצע התהליך ולהוקיע את הילד בן השש מול 1500 אנשים? לקפוץ ולצעוק "זה לא מקורי! אני מזהה סיפור-עם רומני!".
לא. בכל מקרה, יש כבר תחושה של ירידה פתאומית בריכוז של הקהל. רבים כבר הבינו את זה בעצמם. התבנית הסיפורים המוכרת, והקשר לאי האמינות באופן שבו הילד אומן להופיע, כבר יגלו את זה. אבל קהל בהכחשה הוא דבר מדהים, והילד מושך את זה למשך שתים-עשרה דקות לפני שהסיפור מסתיים.
הקהל מריע בקול, אבל – וזה אבל רציני – לא חזק כמו שקיבלו את שורת הפתיחה שלו. המנחה מכריז על הפסקה, ומבטיח עוד הופעה של תזמורת הג'ז, לפני שילד הפלא יגיש לנו סיפור שני.
לא בשבילנו. אנחנו יוצאים משם, כמו אחוז סביר של הקהל, אם נשפוט לפי המיית הפעלתנות ליד המלתחה. "טוב", אומרת זלדה, בעודה עוזרת למיירה עם המעיל. "לא שמעתי את זה בעבר".
"גם אני", אומרת מיירה בתרעומת.
הגבות המורמות של פלויד מזהירות אותי לא לומר דבר. אנחנו עוברים לזכרון הארוך לשבת על משקה קטן בדרך הביתה.
והמשקה הופך להיות שבעה או שמונה, כמובן. הייתה הרבה יותר שכרות בשנים האחרונות, הרבה יותר אלכוהוליזם. שתיה וסמים: הם עושים רושם של חלום, לא? עוזרים לנו להיזכר. גישה לחלום. בעיטת מטומטם על קרח קשה-קשה.
"גבר נכנס לבאר", אומר פלויד.
אנחנו מנסים להמציא מחדש בדיחה. זה כשלון בטוח, כי לא היתה שום בדיחה חדשה במשך כמעט שבע שנים, אבל אנחנו שיכורים כמו סלמנדרה בצנצנת חמוצים, כך שאנחנו מנסים בכל-זאת. פלויד אומר, תתחיל במבנים הישנים, זה עושה הכל קל יותר.
"גבר נכנס לבאר…"
"אומר, 'איי!' ", זלדה מנסה לתרום.
"ישן. מאוד, מאוד ישן", אומרת מיירה. היא לא שותה בגלל התינוק. הסבלנות שלה לשכרות ה"עליזה" שלנו הולכת ואוזלת. היא כבר לקחה את המעיל שלה.
"באמת?" מוחה זלדה. "חשבתי שבדיוק המצאתי את זה. בחיי". היא ממלמלת דברים לא ברורים.
"גבר מברבר לכניסה". אומר פלויד.
"שכח מזה!" מיירה כמעט צועקת. בוא, ג'ונתן, קח אותי הביתה".
נראה לי שמה שבמיוחד חסר לי זה הפירוש. אמנם חלום שפירשו אותו הוא חלום מרוקן מאוויר, לפחות בימים ההם שבהם יכולת לסמוך על אספקה סדירה, והכיף היה במסתורין, בניחוש, בבנייה-מחדש, בשיחזור. כולנו יכולים לנצח את פרויד בויכוח כשאנחנו בעלי התיאטרון.
אנחנו נפרדים מפלויד וזלדה; נשיקות עסיסיות, חמות, מכל כיוון. הם נשארים למשקה נוסף כשאני משתרך לי מהדלת המסתובבת של הזכרון הארוך, נשען על אשתי הכבדה בהריונה. אני מתלונן במרירות על שהוכרחתי לצאת מוקדם.
"הגיע הזמן", אומרת מיירה. אני יודע מה יקרה אחרי המשקה הבא. פלויד יהפוך רגשני. אחר-כך זלדה תהפוך רגשנית מפני שפלויד רגשני. ואז כולנו נשתתף בויכוח הטפשי הזה שאף אחד לא זוכר על מה הוא בכלל. בוא, תקום".
"זה רק המשקה", אני אומר בעוד אנו מגיעים אל המכונית.
מיירה מתיישבת על כסא הנהג. היא בקושי מצליחה להכניס את הבטן שלה תחת ההגה. "הסוד הוא", היא אומרת, מדגדגת את מתג ההצתה לחיים, "לדעת מתי הגיע הזמן ללכת".
הזמן ללכת. הזרים כנראה ידעו שהגיע הזמן. כולם זוכרים את הרגע שבו הם עזבו את כדור-הארץ. שעזבו אותנו. ובדיוק כמו ברצח קנדי, כולם יודעים מה הם עשו ברגע שזה קרה: הם ישנו.
הזרים הופיעו לכולם בחלום. לא בדיוק אותו חלום, אבל כמעט. אתם מבינים, הזרים היו צריכים ללבוש צורה כלשהי שבה יוכלו להיפרד. לאחדים זו היתה סבתא, לאחרים חבר שמזמן לא פגשו, לעוד אחרים, כלב שהיה להם כילדים: בשבילי זו היתה כלבת הקולי האהובה שלי, נלי, שמתה מזמן. אבל המסר היה זהה. תודה על שאירחתם אותנו, הם אמרו. אנחנו אסירי תודה, הם אמרו. אבל הספיק לנו, הם אמרו.
הם התנצלו שהם נשארו לזמן כה קצר. חמש מאות אלפי שנים שבהן ישבו בראשינו היו, עבורם, שהות קצרה באופן מצער. הבזק העין. זה היה קצר אבל מעניין, הם אמרו. אבל קיוו מאוד שנהנינו מפירות נוכחותם כשם שהם נהנו ממסע מענג.
כולם זכרו שפנו אליהם באותה דרך, ולא משנה אם ע"י סבתא או כלב. בנימוס, ברשמיות מסוימת, בקצת מבוכה. ואז הדימוי בחלום התחלף בקובייה של אור שחור או רקע שחור, לפני שהתקפל לתוך היעדר מוחלט. העולם התעורר לתוך הבנה המומה של מה שארע.
ומאז אף אחד לא חלם.
אף לא זיק. חלל ריק בקנה מידה גלובאלי. כריתת אונה קולקטיבית.
בבית, מיירה עולה למיטה כשאני מגרגר מי פה, מצחצח שיניים ומנסה להתפכח קצת. אני יודע שאם אצנח למיטה העולם יסתובב סביבי וארגיש סחרחורת כך שבמקום זה אני הולך לחדר של בתי וצופה בה ישנה.
אני רוכן על קצה המיטה של מנדי, רק להסתכל עליה. ברגע שצופים בשינה שלה, החדר שלה הופך לקפלה שלווה או לכנסייה שקטה. צלצול הרוח מדנדן בעדינות בחלון הפתוח למחצה לאוויר הלילה. אני חש מרחוק את נשמת שנתה, משוטטת, חסרת מנוחה, מחפשת משהו, ארץ שומקום, נרניה. היא מרחפת, אבל לא יכולה למצוא מקום לנחות. אני אוהב אותה כל כך שאני רוצה לבכות. היא בת שש ומעולם לא חלמה.
יש לי וידוי: בחושך, בלילה, כשהיא ישנה, אני לוחש דברים בקונכייה העדינה של אוזן ילדתי הישנה. כל מיני דברים. אגדות שאני זוכר. מעשיות נושנות. סיפורים מוזרים. משלים דתיים. קטעים. כל מה שעולה על דעתי. השד יודע למה, אבל לא מזמן שמעתי את עצמי אומר אללה הוא אכבר. אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו. אחרי כן שרתי לה שיר בצרפתית על ריקוד על גשר אביניון.
מנסה ליצור לה חלומות. מנסה לשבור את הקונכיה, לקדוח חור בקרח.
לקח לנו זמן להבין שהזרים לא גנבו את חלומותינו. הזרים היו החלומות. היה קשה להבין את זה בהתחלה, דורות שלנו גרמו לנו לחשוב על חייזרים כיצורים דמויי אדם עם ראשים מגומי, או עם עור דמוי קליפת ביצה כחולה, או כמוחות אנושיים חסרי-גוף משומרים בתוך גז ורוד .
הזרים שהתגוררו בתודעה האנושית במשך חצי מיליון שנים היו וירוס טוב. הם היו זקוקים לסימביוזה, גוף מארח שיתן להם יכולות חישה, וזה מה שנתנו להם. מה הם נתנו לנו בתמורה? סיפורים, מוסיקה, דת. כלים, רעיונות מדעיים. בדיחות, קישורים. האש הסינפטית.
אחרי שעזבו, למדנו להכיר אותם כפרומתיאנים.
מאז, הסיפורים שלנו התייבשו. המוסיקה שלנו קפאה. המדע שלנו נעצר. לאיש לא היה רעיון מקורי במשך שבע שנים. אנחנו חיים בבוץ של הזמן, מאובנים. אנחנו משולחים למצולות האבדון, והרוחות הקרות של אי-היצירה מייללות באוזנינו כשד. הגזע שלנו, כל האנושות, הפכו להיות המיושנים, הזנוחים. שיניי תודעתנו, עקורות.
ובלילה אני לוחש באוזניה הרכות של ילדתי, מנסה ונכשל להדגיר מחדש את תהילת החלום.
מיירה מתעוררת בבוקר, ובמאמץ, מתיישבת במיטה. אני ממצמץ את עיניי לרווחה והיא נדה בראשה, לא, שוב. היא מקימה עצמה על רגליה והולכת עירומה לשירותים, נהדרת ומצחיקה, אור הבוקר זורח על העור המתוח של בטנה הענקית. היא ממלמלת משהו על רגליים נפוחות, ואני תוהה אם התינוק שלנו עומד להגיע ביום השנה השביעי ללכתם של הזרים.
אנחנו בעידן הפוסט-חלומי עכשיו, כמובן. כמעט דרך חדשה לתארך את ההיסטוריה האנושית, טרום ופוסט חלום. לכל הפחות, לאנשי אקדמיה. הבדיחה האמיתית (ואני משתמש במונח זה באופן החופשי ביותר שניתן) היא שבכל שדה המאמץ האינטלקטואלי רק אקדמאים מסוימים – תאורטיקנים ביקורתיים, מבקרים חברתיים וחוקרי תרבות – ממשיכים כאילו כלום לא קרה, מפיקים בקדחתנות מחקרים בלתי מובנים על החברה הפוסט-חולמת.
כמובן, לא כולם קונים את הרעיון שזה אבד לנו. היצירתיות, אני מתכוון. מקוריות. חדשנות. פריצות-דרך. הכלבלבים מזילי הריר האלה באוניברסיטה, למשל, מפרסמים את הרעיונות הסתומים עוצרי הנשימה שלהם והחוברות שהם כותבים עבור עצמם. אבל הם פחות או יותר היחידים. מכאן המחזה של העילויים בני השש שמרמים קהלי ענק המייחלים להצלתו של החידוש.
מיירה חושבת על משהו. היא שבה מהשירותים מלטפת את ביטנה, שני קמטים אנכיים עמוקים בין גבותיה. "קדימה, דברי", אני אומר.
היא יושבת שוב על המיטה, אבל בגבה אלי. "מה אם", היא פותחת; "מה אם לא היה מספר עצום של זרים?"
נראה לי שאני יודע לאן זה מוביל. זה כבר עלה על דעתי.
"אני מתכוונת", היא ממשיכה, "זה יהיה מוזר, לא? אם היה בדיוק אותו מספר של זרים כשם שיש בני אדם ורק במקרה הם התאימו, אחד לאחד. אתה איתי?"
"כן, המשיכי".
"אז מה אם בעצם היה רק זר אחד, יושב בתוך כולנו. והזר האחד הזה החליט לעזוב אותנו. זה יהיה יותר הגיוני, לא?"
"זה רעיון", אני אומר, מנסה להישמע קליל.
"אז הזר הבודד הזה שעזב אותנו. זה לא יכול להיות מה שתמיד כינינו אלוהים?"
זה מורכב מדי. אני לא רוצה לחשוב על זה, כך שאני מנשק את מיירה ויורד למטה להכין קצת קפה.
זה הסוף? האם הגענו לאיזה סיום עלוב, נורא בבנליות שלו, להיסטוריה האנושית? לא הקץ המסויט. לא ארבעת הפרשים. לא השואה, לא החורף הגרעיני, לא התחממות כדור-הארץ, לא סופת האסטרואידים. רק העייפות הזאת. רק החוסר. כמו קפיץ של שעון שנחלש ונעצר. נראה לי שזה עשוי להיות גרוע מכל סוף אפוקליפטי. החוסר בשירה, במוסיקה, בסיפור; תרועת החצוצרות המושתקת הזאת; סופו של הסרט שאינו נגמר. לא על-ידי אש או קרח, אלא על-ידי שוויון נפש. אדישות שמשאירה אותנו לחסדיו של הנצח.
מנדי ערה. אור אביבי חמים זורם לו דרך החלונות. הדלת פתוחה והיא רצה לנדנדה שתליתי בשבילה על עץ הלילך הגבוה. אני נותן לקפה לבעבע ויוצא אחריה. פרחי הלילך משתוללים בכל מקום, משכרים.
מנדי רואה אותי. היא מצחקקת. "דחף אותי, אבא! בוא כבר!"
ואני דוחף אותה שוב ושוב והיא נעה מהצל לאור בכל נדנוד. היא רוצה לעלות גבוה עד כדי סכנה. "מהר יותר, אבא, מהר יותר!"
ואז אני רואה את הארשת משתנה על פניה, ואני נסוג אחורה לאפשר לנדנדה להאט. "מה קרה?"
היא פולטת משהו לתוך כף ידה. היא מוסרת לי את שן החלב שלה כאילו מפקידה בידי אבן יקרה או קמיע. אני לא בטוח מה אני צריך לעשות עם זה.
"דחף אותי שוב! יותר גבוה! יותר גבוה!"
המגע הראשון היה משהו שניסינו להבין במשך מאות שנים. ודאי שהם יהיו על בסיס פחמן, אפילו דמויי אדם באופן כלשהו; ודאי שהם יבטאו עצמם איכשהו בקול; ודאי שהם יתפסו אותו מישור של חלל וזמן. לא חוצים אותנו ככה. לא כמו אצבע עשנה שמוחדרת אל המוח. איך יכולנו לנחש שהמגע הראשון ארע כנראה כבר לפני חצי מיליון שנים?
מנדי מתנדנדת מצל אל אור הבוקר המנומר, מצחקקת, קוראת לי לדחוף אותה מעלה ומעלה, ואני אוחז בשן החלב של מנדי, טיפת טל באגרופי, ואני חושב: האם זה זר אחד? או אולי זה אחד לכל אחד מאיתנו? ואני תוהה מה אני הולך לספר למנדי ביום שבו תשאל אותי.
מיירה יוצאת אלינו בקימונו המשי שלה, מושכת בעצלות תלתל סורר מאחורי אוזנה. מנדי מנתרת מהנדנדה לאפשר לאימה לשבת, מחווה כנה אבל מועתקת מהמבוגרים שסביבה בחודשים האחרונים. אבל היא רוצה לדחוף את מיירה על הנדנדה.
"בעדינות", אומרת מיירה. "רק בעדינות. אני לא רוצה לעלות גבוה".
"אני חוזר פנימה ומביא איתי קפה על מגש. מנדי דוחפת את מיירה בעדינות הנה והנה בנדנדה, מפטפטת בעליצות, ואני שם לב שמיירה קודרת. היא ממלמלת משהו לעברי ומצביעה על אוזנה, רומזת שכדאי לי להקשיב.
"… והיא אמרה שהם מצטערים. זה היה הרבה זמן. בדרך כלל הם לא היו נעלמים לכל כך הרבה זמן והם לא אהבו לעזוב לתקופות ארוכות יותר ממה שהם נשארו, אבל לא היתה להם ברירה ובכל מקרה מזמן מזמן זה בשבילם בדיוק כמו העתיד הקרוב ומחר הוא חצי האורך של רק חלק מאתמול ו–"
אני עוצר את דיבורה של מנדי ובולם את הנדנוד. "מי? מי אמר את זה?"
"נלי", אומרת מנדי, עדיין מנסה לדחוף את מיירה הלוך ושוב; והניחוח המעלף של הלילך גורם לי להרגיש סחרחורת ולומר, "מי זו נלי?"
"אל תהיה טיפש, אבא, אתה מכיר את נלי. היא כלבה. היא היתה הכלבה שלך כשהיית ילד קטן. השן שלי עדיין אצלך?"
"כן, כן, היא עדיין אצלי", ואני אוחז במגש הקפה הזה ולא יודע מה לעשות בו.
"מתי נלי אמרה לך את זה?"
"בלילה כשישנתי, נלי באה ואמרה לי שהיא מצטערת שנעדרה כל כך הרבה זמן אבל היא חזרה וכל החברים שלה יבואו –"
"ג'ונתן!" אומרת מיירה, אבל אני שקוע מדי במה שמנדי אומרת מכדי להרים את ראשי.
אני מניף את מנדי בזרועותי וממהר חזרה הביתה, מדליק את הטלוויזיה. מנדי עדיין מדברת. "– ודיברתי קצת עם סלינה בבטן של אמא כי אני יודעת שהיא בת למרות שאתם לא יודעים ו–"
"ג'ונתן!" מיירה קוראת מהגינה, אבל עכשיו זה בטלוויזיה. דיווחים זורמים מאוקלנד ופיג'י, מוולדיווסטוק ובריסביין, מאוסקה וג'קרטה! ומאיסלמבד וניירובי, מישראל וקהיר, מזרח אירופה, כל מקום שבו אנשים הולכים לישון ומתעוררים לפנינו, וגם קרוב יותר אלינו, אנשים מתעוררים מחלום, יוצאים החוצה לרחובות בבכי וטירוף רק לנסות ולהיזכר במה שקרה להם בלילה, לא כולם, לבטח, אבל מיליונים, כן, מיליוני אנשים, אולי חצי מאוכלוסיית העולם, חולמת חלומות, פותחים את הלב עם חוויותיהם בעוד הדיווחים שוטפים את העולם כצלו של ליקוי חמה, או צונמי של שמחה שאין שני לה, או תו מוסיקלי בודד יפה לאין-שיעור שמהדהד בכל רחבי העולם ואני לא יודע אם הכל לא היה רק אזהרה, או עונש או סטייה כלשהי אבל מה שזה לא היה אנחנו הולכים להיות מסוגלים לחלום שוב, לחלום וליצור, ואני יודע שהפעם נצטרך להיות זהירים יותר והלב שלי מתפרץ כשאני מבין במרומז שאנחנו עומדים לקבל חזרה את כנפינו.
"ג'ונתן!"
אני ממהר חזרה לגינה ומיירה מביטה בי במבט מוזר, חצי ייאוש, חצי תחינה, וקצה הקימונו שלה נשמט ואור השמש זורח על הפלג הכספיתי שבין ירכיה וזה התחיל ואני רוצה להניח את הקפה ולהקשיב עוד למנדי ולצפות בדיווחי החדשות הסנסציוניים בטלוויזיה ולקחת את אשתי לבית החולים ואני רוצה להחזיר את השן ואני בוהה, בוהה בזרם מבשר הטובות, נצנוץ האור של גילוי הדעת הכסוף, לא מסוגל לעשות דבר, משותק תחת מבול המלים שאומרת בתי בעודי מסוחרר מלילך ומציפייה.
"ג'ונתן", אומרת מיירה בתקיפות, גוררת עצמה מהנדנדה, "תניח את הקפה".
כך שאני מניח את מגש הקפה על הדשא והולך לקחת את התיקים הארוזים מבעוד מועד וכשאני מכין את המכונית לנסיעה מיירה ומנדי נכנסות.
"סלינה תהיה אחותי, נכון?" אומרת מנדי.
"כן. תחגרי את עצמך".
"לסלינה יהיו המון חלומות, נכון?"
"כן", אני אומר, מתניע את המכונית לחיים.
מנדי חושבת לרגע. "סלינה מגיעה עכשיו?"
"כן", אומר מיירה. "את מאוד בטוחה שזו בת, נכון?"
"כן", עונה מנדי, "כי בלילה הם אמרו לי שעוד חצי מיליון שנים מתחילות. השן שלי עדיין אצלך?"
"אני אומר שכן, השן עדיין אצלי. היא עדיין לחוצה באגרופי כסימן לאיזו ברית קסומה בעוד אני נוסע לבית החולים, כי התינוק מגיע.
יום חמישי, 07 באוגוסט 2014 בשעה 20:28 קישור לתגובה
נחמד, מקורי, מעניין, מעורר מחשבה. זהמה שצריך בסיפור מסוג זה !