בני האדם אוהבים להתגאות בכך שהם המין התבוני היחיד שהתפתח על כדור הארץ (אם לא מחשיבים קן נמלים כיצור חי בודד). מיליארדי שנים של אבולוציה, וכל מה שהצליח כדור הארץ להצמיח הוא מין תבוני אחד, שמגלה סימנים של חוסר תבונה לעתים קרובות מאוד.

ומה אם לא כך היה המצב?

י. ואן-טוך, קברניט של ספינה הולנדית לסחר בפנינים, מסייר בין איים נידחים באוקיינוס השקט, בתקווה למצוא שם מקומות אותם לא בזזו החברות הגדולות לחלוטין מאוצרות טבע. הוא מגיע לאי טנא-מסא, ולאחר שכמעט התייאש משם, הוא שומע על חוף אחד, אליו לא מעיזים המקומיים ללכת, משום שגרים שם שדים. באופן טבעי, הוא ניגש לחקור את המקום, ומגלה שם מין חדש של יצורים הדומים לסלמנדרות גדולות ההולכות על שתיים. הקברניט מגלה שהם מסוגלים לצלול עמוק מאוד ולמשות פנינים מהים, ושהם בעלי כושר לימוד מהיר מאוד. הוא מתאהב בהם, מחסל את הכרישים המאיימים עליהם, ומתחיל ללמד אותם סממני תרבות ראשוניים בתמורה לפנינים שהם אוספים עבורו.

לאחר כמה שנים, פורש ואן-טוך, לא לפני שהוא מספיק להפיץ את הסלמנדרות שלו בעוד כמה איים באוקיינוס השקט. ואולם הוא לא רוצה לתת ליצורים שאותו גידל להמשיך לחיות בלי השגחה, ומספר על כך לג. ה. בונדי, תעשיין בכיר שגדל עמו באותו הכפר בצ'כיה. הלה ממהר להבין את הפוטנציאל הטמון ביצורים המסוגלים לבצע עבודות הדורשות כוח רב במעמקי הים, ורותם אותם למשימות בניית איים חדשים, יצירת סכרים ונתיבים חדשים לתנועה, ומשיית אוצרות טבע מן הים. עד מהרה מתפתח סחר עבדים בקנה מידה עצום בסלמנדרות, שלומדות עוד ועוד טכנולוגיות מן המעסיקים שלהם, והופכות גם לפועלים בבתי חרושת תת מימיים, ולצוללנים בצבאות של המדינות. הסלמנדרות גורמות לגאות כלכלית שכמותה לא היתה מעולם.

במקביל מתפתחת התעניינות אנושית עצומה בסלמנדרות, החל מעצם גילוי תבונתן הבסיסית, ויכולתן לזכור את לוח הכפל, המשך בתנועות למען זכויות הסלמנדרות, וכלה בתנועות פילוסופיות ותרבותיות המעריצות את התרבות, או ליתר דיוק חוסר-התרבות, של הסלמנדרות, שהתפתחותן נעה לכיוון הטכנולוגי בלבד, ללא כל התעניינות בכיוונים תרבותיים אנושיים אחרים. נוסדים בתי ספר ומוסדות תרבות לסלמנדרות, מלומדים סלמנדריים מרצים בפני קהל אקדמי על מתמטיקה גבוהה, ומתפתח סגנון מוזיקה חדש, המורכב משלושה צלילים בלבד.

ואולם הסלמנדרות, כצפוי אצל ליצורים שמטילים מאה ביצים בכל שנה, מתרבים במהירות מרשימה. לאחר כמה עשרות שנים, מתחילות התנגשויות בין תושבים אנושיים לבין סלמנדרות, הנובעות בתחילה מחוסר הבנה. לאחר מכן מתפתחת מלחמה של ממש בין הסלמנדרות, התובעות מבני האדם לוותר על החופים שלהם, ומטביעות את היבשות שלא נכנעות לדרישותיהם. המין האנושי, שלא השכיל להגן על עצמו, נידון לכליה בידי העבד שיצר לו.

אבל זוהי רק העלילה. הספר של צ'אפק, כמו רוב ספרי המדע-הבדיוני הצ'כיים הקלאסיים, הוא בראש ובראשונה סאטירה. העלילה בו היא רק כלי משני בדרכו ללעוג לקומוניזם, פשיזם, קולוניאליזם, תנועות לזכויות בעלי חיים, אנשי האקדמיה, מדינות שונות, בידור להמונים, והתנהגות המין האנושי בכלל. יש בספר כמה קטעים פרודיים מבריקים, כמו הפרק הקצר על חיי המין הסלמנדרות, או תיאור הפילוסופיה הסלמנדרית של וולף מיינרט. ישנה גם פרק המכיל ביקורת לא מרומזת על המשטר הנאצי באותה תקופה (1936), אם כי גם היא ברוח סאטירית והומוריסטית. ואולם עיקרו של הספר הוא ביקורת כללית על ההתנהגות האנושית בכלל. גם על הניצול של הסלמנדרות בידי התעשיינים בתחילת הספר, וגם בכך שאת המלחמה של הסלמנדרות באנשים מנהיג בן אדם, מייצגים עורכי דין אנושיים, ומציידים בנשק תעשיינים. הסלמנדרות, למעשה, אינן מופיעות כדמויות בספר, אלא רק כמכשיר בידי אנשים המנצלים אותם לרעה.

הרעיון של העבד שקם על יוצרו, מופיע גם ב Rossum's Universal Robots, המחזה שהקנה לצ'אפק את פרסומו, ובו הופיעה לראשונה המילה רובוט (כפי שחובה לציין בכל סקירה על ספר של צ'אפק). שם אלו הם הרובוטים שמשתלטים על בני האדם; כאן, לעומת זאת, מסתיים הספר במין פשרה של המחבר עם עצמו, שלא רצה סוף עצוב מדי, וגורם למלחמה פנימית בתוך הסלמנדרות, שמשמידה את כל האוכלוסיה שלה, רגע לפני שכל האוכלוסיה האנושית נכחדת. אבל ברור לנו, הקוראים, שפשרה זו ננקטה רק כדי להרגיע אותנו, המחפשים סוף טוב. בעולם של צ'אפק, לא היה למין האנושי סיכוי.