ראשית, אזהרה – בביקורת זו ישנם גילויים מעלילת משחקי הכס , הספר הראשון בסדרת 'שיר של אש ושל קרח'. מי שלא קרא את הספר הראשון, מוטב אם יעצור כאן.

כפי שציינתי בביקורת על 'משחקי הכס', 'עימות המלכים' נחת אצלי מיד לאחר שסיימתי את קודמו. הפעם, העטיפה המצויירת ועובדת שיוך הספר לז'אנר הפנטסיה לא הפריעו לי להתחיל ולצלול מייד אל הספר בתקווה למצוא את אותו עונג ואותה התרגשות שחוויתי בקריאת הספר הקודם. האם מצאתי? התשובה בהמשך.

ב-"משחקי הכס" מרטין נותן, לראשונה, תפקיד משמעותי לדרקונים שבאו לעולם בפרק הקודם. אך אל חשש – גם אם מרטין מעמיק בספר זה את ההבדלים בין העולם שלנו לעולם של שבע הממלכות, עדיין העלילה שמה דגש על האנשים, על המאבקים ועל הרגשות – לא על העל-טבעי ועל הכישופים והאלים. עדיין רב הדומה על השונה. בספר זה, כמו גם בספר הקודם, מרטין גם לוקח אלמנטים רבים מתקופה מסוימת בהיסטוריה של אנגליה – תקופה שנודעה בשם מלחמת השושנים.

מלחמת השושנים החלה בשנת 1377 לערך, כאשר נכדו של המלך אדוארד, ריצ'ארד השני, עלה לשלטון כיורש החוקי למלך. חולה רוח, אגו-מניאק ותככן, מסתבר שהוא לא היה שליט מוצלח במיוחד. דודו, הנרי הרביעי הפילו לבסוף ותפס את הכתר בשנת 1399, דבר שהצית את מלחמת השושנים – תקופה של מאורעות דמים ושל מלחמת אחים ששיסעה את אנגליה במשך חמישים שנה. תקופה מרתקת זו בהיסטוריה שימשה בסיס לעלילות שמרטין מגולל בפנינו.

בתקופה זו עלה הנרי החמישי (בנו של הנרי הרביעי) וטבח בצרפתית כנגד כל הסיכויים בקרב אז'נקורט. לכששליט זה מת בקרב, עלה לשלטון הנרי השישי, בנו בן השנה, שהפך בהתבגרותו למלך חלש שנשלט בעיקר בידי אשתו הצרפתיה מרגרט. הנרי השישי נתמך בידי בית האצולה של לנקסטר, בעוד אויביו העיקריים באו מבית יורק. בתחילה, הדוכס מיורק ניסה להיות נאמן, גם כאשר הנסיבות (והמלכה בעיקר) גרמו להם להיות אויבים. המצב הלך והתחמם עד שבשנת 1455 פרצה ביניהם מלחמה גלויה – הראשונה בסדרה ארוכה. בית יורק היה מוצלח יותר בלחימה, אך התככנות של בית לנקסטר, ומלכתו בעיקר, גרמה פעמים רבות לבגידות ולרציחות. הנאמנות של יורק וניסיונו לתת כבוד למלך, למרות מעשי המלכה, היו לו פעמים רבות לרועץ. כך, במלחמה של שנת 1455 למשל הוא שבה את המלך, אך שחרר אותו במהרה ונשבע לו אמונים; זה לא עזר לו בקרב בשנת 1459. בשנת 1460 בית יורק כבש את לונדון ושבה (שוב) את המלך, והדוכס מיורק המליך את עצמו למלך. זה לא עזר לו כשכוחות המלכה ארבו לו והצליחו להרגו ולכרות את ראשו. כשנראה שכוחו של בית יורק נשבר, היורש אדוארד יורק הצליח להדוף את ההתקפה והפך לבסוף למלך על אנגליה. אין טעם לפרט את כל קורות המלחמה הזאת, שנקראה על שם סמל בית יורק (שושן לבן) ובית לנקיסטר (שושן אדום). אספר רק שבסופו של דבר המלכה מרגרט מתה ענייה וחסרת כל בצרפת והמלוכה עברה לידי מי שנותר מבית לנקסטר, הנרי השביעי, אשר נשא לאישה את אליזבת מיורק. צאצאי האיחוד הזה הם אלה שהביאו לבסוף את אנגליה לגדולתה.

מלחמה זו, מלבד היותה רבת תהפוכות ומרתקת, היתה עקובה מדם באופן חסר כל תקדים – אין הכוונה שאנשים רבים מתו בה. אכן היו מלחמות וחיילים רבים שילמו בחייהם על שאפתנות האצילים. מה שמייחד מלחמה זו, שנמשכה בעצם חמישים שנה היא שרבים מהקורבנות בה היו אצילים ובני אצילים. השליט האחרון הצליח לשלוט הודות לעבודה שכמעט כל האצילים נהרגו בצורה זו או אחרת.

בין 'שיר של אש ושל קרח' לבין מלחמת השושנים יש דמיון רב: ראשית בין השמות: לניסטר ולנקסטר. אדארד ואדוארד. דמיון בין מקומות גיאוגרפיים (המגדל של לונדון, למשל המופיע בספר). הדמיון העלילתי פשוט זועק לעין: ראש בית יורק נהרג וראשו נערף והושם על המגדל. מלך מטורף שהוחלף, מלך חדל אישים שנשלט בידי אשתו התככנית. אך הדמיון הרב ביותר מבחינתי הוא שכמו במלחמת השושנים, כך גם בשבע הממלכות: כולם יכולים למות. מי שחשב שסדרת הרציחות תיפסק בספר הראשון – שמרטין רק הפחיד והשתעשע עמנו בספר הראשון, שכמו טולקין בשעתו, הוא הרג דמות מרכזית אחת כדי להוכיח שמדובר במשהו רציני ובזה זה ייפסק, טעה ובגדול. מרטין כבר הוכיח שהוא לא טולקין או תואם טולקין. מרטין הוכיח כבר בספר הראשון שכאן מדובר במשהו אחר לגמרי, אך ההוכחה לא מספיקה לו. הוא חייב לעשות זאת שוב ושוב. העלילה ריאליסטית, ובמלחמה כמו במלחמה, אף אחד אינו בטוח מפגע – גם אלה שנראים חסינים לחלוטין מבחינה עלילתית. גם הדוכס מיורק וגם המלכה מרגרט מבית לנקסטר – כולם יכולים למות. יכול להיות שהם לא ימותו – אך כאשר תקראו על מאבק לחיים ולמוות של דמות מסוימת, אתם תקראו כאחוזי אמוק – כיוון שתבינו שזה אכן מאבק לחיים ולמוות. כיוון שתבינו שזה אמיתי – שמשהו עלול לקרות לדמות שאתה אוהב (אויה!) או שדמות שאתה מתעב תמות (הידד!).

לא רק ש-'עימות המלכים' לא נופל מקודמו, הוא מתעלה עליו פעמים רבות. אם חשבתם שאי אפשר להגיע לשיאים חדשים, שההברקה של מרטין היתה חד פעמית ומכאן והלאה זה ידרדר – טעיתם. הספר מרתק יותר מקודמו, אמין יותר מקודמו וטוב לא פחות מקודמו. העלילה ממשיכה לרתק, להפתיע, להתפתל לכיוונים משונים אך עדיין לשמור על אמינות מדהימה. מרטין לא מאבד ולו שמץ מכשרון הכתיבה שלו ושומר את הקורא עירני ומתוח לאורך כל הספר. הספר כתוב בסגנון הספר הראשון, דהיינו פרקים קצרים המספרים את העלילה כפי שהיא נראית מבעד לעיניהן של הדמויות השונות. ישנן כמה דמויות חדשות ודמויות ישנות עוזבות אותנו בדרך לא דרך. אף אחד לא יזכה לפרוש לגמלאות או למות מוות טבעי.

בספר אין כשפים וקוסמים השולפים קסמים מהשרוול. אך תחושת העל טבעי מתגברת כאן. כבר בסוף הספר הראשון נולדו הדרקונים. את הספר השני פותחת תופעת טבע מוזרה בשמיים בצורת כוכב שביט גדול ומפחיד – אגב, מזכיר תופעת טבע מוזרה שהתרחשה במלחמת השושנים בקרב בשנת 1461, כאשר צבא יורק חזה בשלוש שמשות בשמים, כתוצאה מגבישי קרח אטמוספריים. התחושה של עולם שונה יותר חזקה בספר זה, אך זה לא העיקר: הקרבות, האנשים, התחושות המתוארות באופן מדהים על ידי מרטין הכשרוני – הם אלו שעושים את הספר לטוב כל כך. מומלץ ביותר.