תקציר הסיפור: התרבות – חברת בני אנוש ומכונות בעתיד הרחוק – הוציאה מקירבה הרבה שחקני משחקים גדולים, ואחד הגדולים ביותר הוא גורגה. ג'רנו מורט גורגה. השחקן. השולט בכל לוח, מחשב ואסטרטגיה.
משועמם מההצלחה, נוסע גורגה לאימפריה של אזאד, האכזרית והעשירה להחריד, כדי לנסות את משחקה הבלתי יאמן… משחק מסובך כל כך, דומה כל כך לחיים עצמם, עד שהמנצח הופך לקיסר. נלעג, נסחט וכמעט נרצח, גורגה מקבל עליו את המשחק, ואיתו האתגר של חייו – וסביר מאוד שגם של מותו.

1

הלוח

זהו סיפורו של איש שהלך רחוק, במשך הרבה זמן, רק כדי לשחק משחק. האיש הוא שחקן משחקים ושמו "גורגה" הסיפור מתחיל בקרב שאינו קרב, ומסתיים במשחק שאינו משחק.

אני? אספר לכם על עצמי אחר כך.

וכך מתחיל הסיפור.

חול התרומם בכל צעד. הוא דידה לרוחב המדבר, עוקב אחר הדמות לבושת החליפה שלפניו. הרובה היה בידיו. הם ודאי כבר כמעט שם; רעש גלים נשברים במרחק הִרְעִים דרך שדה הקול של הקסדה. הם התקרבו לדיונה גבוהה, שממנה יוכלו מסוגלים לראות את החוף. הוא שרד איכשהו; הוא לא ציפה לכך.

בחוץ היה בהיר, חם ויבש, אבל בתוך החליפה הוא היה מוגן מהשמש ומהאוויר החם; בפנים היה נעים וקריר. צד אחד של מגן הפנים של הקסדה היה חשוך, היכן שקיבל מכה, ורגל ימין נפגעה והתעקמה, מה שגרם לו לדדות, אבל חוץ מזה היה לו מזל. הפעם האחרונה שהם הותקפו הייתה קילומטר מאחוריו, ועכשיו הם היו כמעט מחוץ לטווח.

קבוצת טילים האירה את הרכס הסמוך בקשת זוהרת. הוא ראה אותם באיחור בגלל מגן הפנים הפגום. הוא חשב שהטילים כבר התפוצצו, אבל זה היה רק החזר קרני האור בגופם המבריק. הטילים צללו ונעו יחד כמו להקת ציפורים.

כשהם התחילו להתפוצץ, נראה איתות של הבזקי אור אדומים. הוא הרים את הרובה וירה; שאר הדמויות בחליפות שבקבוצתו כבר החלו לירות. כמה צללו אל אדמת המדבר החולית, אחרים כרעו על ברך אחת. הוא היה היחיד שעמד.

הטילים שוב שינו כיוון, פונים כולם בבת אחת, ואז מתפצלים לכיוונים שונים. חול ניתז סביב כפות רגליו כשקליעים נפלו בקרבתו. הוא ניסה לכוון אל אחת המכונות הקטנות, אבל הן נעו במהירות מבהילה, והרובה היה כבד ומגושם בידיו. קול שקשוק חליפתו גבר על הרעש היריות המרוחק ועל צעקות האנשים האחרים. אורות הבזיקו בתוך הקסדה, מראים בפירוט את הנזק שנגרם לה. החליפה היטלטלה, והוא איבד פתאום את התחושה ברגל ימין.

"גורגה, תתעורר!" יאי צחקה לידו. היא הסתובבה על ברך אחת כששני טילים קטנים פנו פתאום אל חלק הקבוצה שבו הם היו, מרגישים שזו נקודת התורפה של הקבוצה. גורגה ראה את המכונות מתקרבות, אך הרובה זמזם בפראות בידיו, נראה כאילו הוא תמיד מכוון למקום שבו היו הטילים רגע קודם. שתי המכונות זינקו אל הרווח שבינו ליאי. אחד הטילים נצנץ פעם אחת והתפורר; יאי צעקה, צוהלת. הטיל השני התנדנד ביניהם; היא ניסתה לבעוט בו. גורגה הסתובב בסרבול כדי לירות בו, כשהוא מפזר, בטעות, אש על החליפה של יאי. הוא שמע אותה צועקת ומקללת. היא התנודדה, אבל חזרה לירות; מזרקות חול פרצו מסביב לטיל השני כשפנה לתקוף אותם שוב, הבזקיו האדומים מדליקים את חליפתו ומחשיכים את מגן הפנים. הוא היה חסר תחושה מצווארו ומטה והתמוטט ארצה. הכול הפך לשחור ושקט מאוד.

"אתה מת", אמר לו קול קטן וקר.

הוא שכב על הקרקע הבלתי נראית של המדבר, מסוגל לשמוע קולות רחוקים ומעומעמים, להרגיש תנודות מהאדמה. הוא שמע את פעימות לבו ואת הגיאות והשפל של נשימתו. הוא ניסה להסדיר את נשימתו ולהאט את קצב פעימות לבו, אבל היה משותק, כלוא, חסר שליטה.

אפו גירד, אך לא היה יכול לגרדו. מה אני עושה פה? הוא שאל את עצמו.

התחושה חזרה. אנשים דיברו, והוא לטש מבט דרך מגן הפנים בעפר המדבר המשוטח, סנטימטר לפני אפו. לפני שהיה יכול לזוז, עצר אותו מישהו בנגיעה בזרועו.

הוא הסיר את הקסדה שלו. יאי מריסטינוקס, גלוית ראש גם היא, עמדה, הסתכלה בו והניעה את ראשה. ידיה היו מונחות על ירכיה, הרובה שלה התנדנד ממפרק היד. "היית נוראי", אמרה, אם כי לא באכזריות. היו לה פני ילדה יפה, אבל הקול האיטי, העמוק, היה פיקחי ושובב. קול נמוך.

האחרים ישבו מסביב על הסלעים ועל החול, מדברים. כמה מהם חזרו למועדון. יאי הרימה את הרובה של גורגה ונתנה לו אותו. הוא גירד את אפו והניד בראשו, מסרב לקחת את כלי הנשק.

"יאי", אמר לה, "זה לילדים".

היא נעצרה, הטילה את הרובה שלה על כתף אחת ומשכה בכתפיה (קני שני הרובים התנדנדו בשמש, מנצנצים, והוא ראה שוב את הטילים נעים במהירות וחש סחרחורת).

"אז מה?" שאלה, "זה לא משעמם. אמרת שאתה משועמם; חשבתי שתיהנה מקרב יריות".

הוא ניער מעליו את החול ופנה למועדון. יאי הלכה לידו. דבורן-השיקום חלף על פניהם, אוסף את חלקי המכונות ההרוסות.

"זה ילדותי, יאי. למה לבזבז את הזמן על שטויות כאלה?"

הם עצרו בראש הדיונה. מבנה המועדון הנמוך היה ממוקם מאה מטר משם, ביניהם ובין החול הזהוב וקצף הגלים הלבן כשלג. הים נראה בהיר באור השמש, התלויה גבוה בשמים.

"אל תהיה מנופח כל-כך", אמרה לו. אותה רוח שנשבה בשערה החום והקצר, הניעה את הגלים המשתברים ושלחה את הרסיסים המסולסלים שנוצרו חזרה אל הים. היא התכופפה אל המקום שבו היו מונחים כמה חלקי טילים מנופצים, קבורים למחצה בדיונה, הרימה אותם, נשפה את גרגרי החול מעליהם והפכה אותם בידיה. "אני נהנית מזה", אמרה, "אני נהנית מהמשחקים שאתה אוהב, אבל… אני נהנית גם מזה". היא נראתה נבוכה. "זה משחק. אין לך שום הנאה מדברים מהסוג הזה?"

"לא. ואחרי זמן מה גם את לא תיהני".

היא משכה קלות בכתפיה. "בינתיים אני נהנית". היא נתנה לו את חלקי המכונה. הוא בחן אותם בזמן שקבוצת גברים צעירים עברה בדרכה לאזור הירי.

"מר גורגה?" אחד מהבחורים נעצר, מסתכל בגורגה במבט בוחן. הבעה של מורת רוח חלפה על פני הגבר והתחלפה בסובלנות משועשעת. יאי כבר ראתה מצבים דומים. "גֵ'רְנָאוֹ מֹוראט גוּרְגֵה?" שאל הצעיר, עדיין אינו בטוח לגמרי.

"מודה באשמה". גורגה חייך בחן וגם – יאי ראתה – הזדקף קלות. פני האיש אורו. הוא קד קידה מהירה, רשמית. גורגה ויאי החליפו מבטים.

"זה כבוד לפגוש אותך, מר גורגה", אמר הצעיר, מחייך חיוך רחב. "קוראים לי שורו… אני…" הוא צחק. "אני עוקב אחרי כל המשחקים שלך. יש לי את כל העבודות התאורטיות שלך בקובץ…"

גורגה הנהן. "אתה יסודי מאוד".

"לכבוד יהיה לי אם בזמן שאתה פה תשחק איתי ב… טוב, בכל דבר. 'פריסה' הוא כנראה המשחק הכי טוב שלי, אני משחק מעל שלוש נקודות, אבל -"

"אך לצערי, המגבלה שלי היא חוסר זמן", אמר גורגה, "אבל אם אי-פעם תהיה הזדמנות, אני אשמח לשחק איתך".

הוא הנהן קלות אל הצעיר. "היה תענוג לפגוש אותך".

האיש הצעיר הסמיק והלך לאחור, מחייך. "העונג כולו שלי, מר גורגה… להתראות… להתראות". הוא חייך במבוכה, ואז פנה ללכת משם ולהצטרף לחבריו.

יאי הביטה בו. "אתה נהנה מכל זה, לא, גורגה?" היא חייכה.

"בכלל לא", הוא ענה מיד, "זה מציק לי".

יאי המשיכה להביט בצעיר המתרחק, מסתכלת בו מבוסס בחול. היא נאנחה.

"אבל מה איתך?" גורגה הסתכל בסלידה בשברי הטיל שבידו. "את נהנית מכל… ההרס הזה?"

"זה לא ממש הרס", אמרה יאי באיטיות, "חומר הנפץ מפרק את הטילים, לא משמיד אותם. אני יכולה לקחת את הדברים האלה ולהרכיב אותם חזרה בתוך חצי שעה".

"אז הכול שקר?"

"מה לא?"

"הישג אינטלקטואלי. תרגול של מיומנות. רגש אנושי".

פיה של יאי התעקם באירוניה. היא אמרה: "אני רואה שיש לפנינו עוד דרך ארוכה עד שנבין זה את זה, גורגה".

"אם כך, תני לי לעזור לך".

"להיות בת החסות שלך?"

"כן".

יאי הביטה הרחק ממנו, אל המקום שבו הגלים נשברו על החוף הזהוב, ואז הביטה בו שוב. בזמן שהרוח נשבה והגלים התנפצו, היא הניעה את ידה באיטיות אל מאחורי ראשה ומשכה את קסדת החליפה, סוגרת אותה בנקישה. הוא לטש את מבטו בהשתקפות פניו במגן הפנים שלה והעביר יד בתלתליו השחורים.

יאי הרימה באצבעה את מגן הפנים. "אנחנו נתראה, גורגה. צ'מליס ואני נבוא אליך מחרתיים, בסדר?"

"אם את רוצה".

"אני רוצה". היא קרצה לו והלכה במורד מדרון החול. הוא הביט בה. היא נתנה את הרובה שלו לדבורן-השיקום שעבר על ידה עמוס בשברי מתכת מנצנצים.

גורגה עמד לרגע, מחזיק בחלקי המכונה השבורה. אחר כך הניח לשברים ליפול אל החול העקר.

---

הוא הריח את האדמה והעצים סביב האגם הרדוד שמתחת למרפסת. זה היה לילה מעונן וחשוך, רק רמז לאור הגיע היישר מלמעלה, מהלוחות הזוהרים בחלקו הרחוק של המסלולי, המואר באור יום. הגלים המו בחשכה, נחבטים ברעש בספינות בלתי נראות. אורות נצנצו סביב שפת האגם, במקום שבו בנייני מכללה נמוכים ניצבו בין העצים. המסיבה הייתה מאחוריו, משהו בלתי נראה, מתגלגלת מבניין הפקולטה כמו רעש וריח של רעם. מוזיקה, צחוק וריחות בושם, אוכל ועשן אקזוטי ולא מזוהה.

המהומה של כחול חד הקיפה אותו, חדרה אליו. הריחות באוויר הלילה החם נשפכו משורת דלתות פתוחות מאחוריו, נישאים בזרם דיבורי האנשים, הופכים לחוט נפרד של אוויר, סיבים שהותרו מחבל, כל אחד וצבעו והמראה שלו. הסיבים הפכו דומים לגושי אדמה, משהו שאפשר לפורר בין האצבעות; ספוּג, מזוהה.

שָם: הניחוח האדום-שחור של בשר צלוי; מאיץ את הדופק ומגרה את בלוטות הטעם; מפתה, אך בו זמנית גם לא נעים, כששני חלקי מוח שונים בוחנים את הריח. היסוד החייתי הריח דלק; אוכל עשיר בחלבון; גזע המוח האמצעי רשם תאים מתים, חרוכים… וכיפת המוח הקדמי התעלמה משני הסימנים, כי היא ידעה שהבטן שלו מלאה, והבשר הצלוי מעובד.

הוא הבחין גם בים. ריח של מי מלח, ממרחק של עשרה קילומטר או יותר, מעבר למישורים ולמורדות הנמוכים, עוד קשר מפותל, כמו המארג והרשת של הנהרות והתעלות שקישרו בין האגם החשוך לאוקיינוס הגועש, חסר המנוחה, שמעבר למישורי העשב הריחניים וליערות המבושמים.

כחול חד הייתה הפרשה של שחקני משחקים, תוצר של בלוטת תרבות רגילה, קבועה-גנטית, שנמצאת בגולגולת התחתונה של גורגה, מתחת לתחום התחתון של המוח, לחלק העתיק שהתפתח מהחי. מערכת הסמים המיוצרים בגוף, שרוב אנשי התרבות יכלו לבחור ממנה, כללה עד שלוש מאות תרכובות בדרגות משתנות של פופולריות ותחכום. כחול חד הייתה אחת מהתרכובות שנעשה בהן שימוש מועט, כי היא לא הסבה עונג ישיר, וייצורה דרש ריכוז ניכר. אבל היא הייתה טובה למשחקים. מה שנראה מסובך, הפך לפשוט; מה שנדמה כחסר פתרון, הפך לפתיר; מה שהיה לא ידוע, הפך למובן מאליו. סם יעיל; מכוון את פיזור הנפש; אינו מגביר תחושות, מגרה מינית או מעודד פסיכולוגית.

והוא לא היה זקוק לה.

זה מה שהתגלה ברגע שהמהומה הראשונית שככה, והשלב השטוח השתלט. לבחור שאיתו עמד לשחק – שבמשחק "ארבעת הצבעים" הקודם שלו הוא צפה זה עתה – היה סגנון מטעה, אך זה היה גם סגנון שקל לשלוט בו. סגנון שנראה מרשים, אך היה בעיקר הצגה. אופנתי, מורכב, אך גם חלול ועדין; ושביר. גורגה הקשיב לקולות המסיבה, לצלילי גלי האגם ולקולות שבקעו מבנייני האוניברסיטה האחרים שבצדו המרוחק של האגם. זיכרון סגנון המשחק של הבחור הצעיר נשאר בהיר במוחו.

עזוב את זה, הוא החליט. תן לכישוף להתפוגג.

משהו בתוכו נרגע, כמו איבר רפאים שהתרפה; תעלול של ההכרה. הכישוף, אותו מקביל-מוח של תת-תוכנית קטנה, גולמית, הסובבת בלולאה, התפוגג, פשוט פסק מלהתקיים.

הוא עמד זמן-מה על המדרגה שליד האגם, ואז פנה חזרה אל המסיבה.

"ג'רנאו גורגה. חשבתי שברחת".

הוא נעמד מול דבורן קטן שצף לעברו, כשנכנס שוב אל אולם הכניסה המרוהט בכבדות. אנשים עמדו, דיברו או התקהלו סביב לוחות המשחק והשולחנות שמתחת לשטיחי קיר עתיקים. גם בחדר היו עשרות דבורנים, מקצתם משחקים, מקצתם מסתכלים, אחרים מדברים עם בני אדם, כמה מהם באותו סידור רשמי, דמוי רשת, שאמר שהם מתקשרים באמצעות מקלט-משדר. מוורין-סקל, הדבורן שפנה אליו, היה קטן משאר המכונות שבחדר; הוא היה יכול לשבת בנוחות על זוג ידיים. אפור וחום נצנצו בשדה ההילה שלו, על רקע רצועת כחול רשמי. הוא נראה כמו דגם של חללית סבוכה ומיושנת.

גורגה הזעיף פנים אל המכונה שעקבה אחריו בקהל האנשים כשהלך אל שולחן ה"ארבעה צבעים".

"חשבתי שהתינוק הפחיד אותך", אמר הדבורן כשגורגה הגיע אל שולחנו של הבחור הצעיר והתיישב בכיסא עץ גבוה ומקושט במיוחד, שקודמו המובס פינה במהירות. הדבורן דיבר בקול רם מספיק כדי שיגיע לאוזני ה"תינוק" – גבר פרוע שיער בן כשלושים. הצעיר נראה פגוע.

גורגה ראה שהאנשים סביבו השתתקו מעט. שדה ההילה של מוורין-סקל הפך לתערובת של אדום וחום; עונג הומוריסטי ואי-שביעות רצון גם יחד. איתות מנוגד הקרוב לעלבון גלוי.

"תתעלם מהמכונה", אמר גורגה לצעיר, כשהוא מניד בראשו בתשובה על ברכתו, "הוא אוהב להציק לאנשים". הוא משך את כיסאו, מסדר את מעילו הישן, הלא אופנתי, הרפוי ורחב השרוולים. "אני ג’רנאו גורגה. ואתה?"

"סטמלי פורס", אמר האיש הצעיר, ובלע מעט רוק.

"נעים מאוד. ועכשיו, איזה צבע אתה לוקח?"

"אה… ירוק".

"יפה", גורגה נשען לאחור. הוא נעצר, ואז החווה לעבר הלוח. "ובכן, אחריך".

הצעיר ששמו סטמלי פורס ביצע את צעדו הראשון. גורגה נשען קדימה כדי לבצע את שלו, והדבורן מוורין-סקל התיישב על כתפו, מזמזם לעצמו. גורגה תפס את מעטפת המגן של המכונה באצבעו, והוא עף מעט הצדה. במשך שאר המשחק חיקה הדבורן את צליל ההתגנבות שהשמיעו הפירמידות חדות הצירים כשהקישו עליהן.

גורגה הביס את הצעיר בקלות. הוא אפילו התחכם קצת בסוף המשחק, מנצל את הבלבול של פורס כדי לבנות תבנית יפה, מעביר כלי משחק אחד סביב ארבעה אלכסונים בהמולת מכונת הירייה של פירמידות מסתובבות, מסרטט לרוחב הלוח ריבוע אדום כמו פצע. כמה אנשים מחאו כפיים; אחרים מלמלו בהערכה. גורגה הודה לצעיר ונעמד.

"תרגיל זול", אמר מוורין-סקל, כך שכולם ישמעו. "הילד היה טרף קל. אתה מאבד את מגע הקסם שלך". השדה שלו הסמיק באדום בהיר, והוא קיפץ באוויר, מעל ראשי האנשים, והחוצה.

גורגה הנהן והתרחק משם בפסיעות רחבות.

הדבורן הקטן הציק לו ושעשע אותו במידה שווה כמעט. הוא היה גס רוח, מעליב ובדרך כלל מכעיס, אבל זה היה שינוי מרענן לעומת הנימוס המחריד של שאר האנשים. אין ספק שהוא התעופף להציק למישהו אחר. גורגה הניד בראשו לעבר כמה אנשים כשעבר בקהל. הוא ראה את הדבורן צ'מליס אמלק-ני ליד שולחן ארוך ונמוך, משוחח עם אחת הפרופסוריות הפחות בלתי נסבלות. גורגה התקדם לעברם, לוקח משקה ממגש-מגיש שריחף בסמוך.

"אה, ידידי…" אמר צ'מליס אמלק-ני. גובהו של הדבורן המזדקן היה מטר, ורוחבו ועומקו היו יותר מחצי מטר, עטיפת המגן הפשוטה שלו מחוספסת מבלאי מצטבר של אלף שנה. הוא סובב את רצועת החישה שלו אל גורגה. "הפרופסור ואנו בדיוק דיברנו עליך".

הבעתה החמורה של פרופסור בורלאל הפכה לחיוך אירוני. "היישר מניצחון חדש, ג’רנאו גורגה?"

"רואים עליי?" שאל, מרים את הכוס אל שפתיו.

"למדתי לזהות את הסימנים", אמרה הפרופסור. גילה היה כפול מגילו של גורגה, היא כבר הייתה במאה השנייה לחייה, אך עדיין גבוהה, נאה ומושכת. עורה היה חיוור ושערה לבן וקצוץ. "עוד אחד מהסטודנטים שלי הושפל?"

גורגה משך בכתפיו. הוא רוקן את הכוס וחיפש מגש שעליו יוכל להניחה.

"הרשה לי", מלמל צ'מליס אמלק-ני, לוקח בעדינות את הכוס מידי גורגה ומניח אותה על מגש שחלף שלושה מטרים מהם. השדה הצבוע צהוב שלו הביא כוס מלאה באותו יין עשיר. גורגה לקח אותה.

בורלאל לבשה חליפה כהה מבד רך, מוארת בשרשרות כסף עדינות בצוואר ובברכיים. כפות רגליה היו יחפות, וגורגה חשב שזה לא מתאים להופעתה, לפחות לא כמו שמגפיים גבוהי עקב יכלו להתאים. אך הלבוש היה משונה הרבה פחות מזה של כמה אנשים אחרים מהסגל האקדמי. גוגרגה חייך, מסתכל מטה באצבעות רגליה של האישה, חומות על הרקע הצהוב של רצפת העץ.

"אתה הרסני כל-כך, גורגה", אמרה לו בורלאל, "אולי במקום זה תעזור לנו? אולי תהפוך לחלק מהפקולטה במקום להיות מרצה אורח מזדמן?"

"אמרתי לך, פרופסור, אני עסוק מדי. יש לי יותר מדי משחקים לשחק, מאמרים לכתוב, מכתבים לענות עליהם, סיורים לערוך… וחוץ מזה… הייתי משתעמם. אני משתעמם בקלות", אמר גורגה והפנה את מבטו משם.

"ג’רנאו גורגה יהיה מורה רע מאוד", הסכים צ'מליס אמלק-ני. "אם סטודנט לא יבין משהו מיד, לא משנה כמה הדבר מסובך ומורכב, יאבד גורגה את סבלנותו, ובטח ישפוך עליהם את המשקאות שלהם… אם לא משהו גרוע יותר".

"ככה שמעתי", הפרופסור הנהנה בכובד ראש.

"זה היה לפני שנה", אמר גורגה וכיווץ את גבותיו, "וזה הגיע ליאי". הוא הזעיף פנים אל הדבורן הזקן.

"יפה", אמרה הפרופסור, מסתכלת לרגע בצ'מליס, "נראה שמצאנו לך שידוך, ג’רנאו גורגה. יש איזה -" ואז נשמעה התרסקות במרחק, ורעש הרקע שבאולם גבר. שלושתם פנו לכיוון שממנו הגיעו צעקות האנשים.

"רק לא עוד מהומה", אמרה הפרופסור בעייפות.

(הוצאת אופוס, 2002. תרגום: ענבל הר-נוי. 249 עמודים).

---

השחקן – ביקורת