פרק ראשון

פתח-דבר

שנה אחת קודם

האיש מן הארץ הגיע לידי החלטה. הייתה זו החלטה איטית בהתפתחותה והתקדמותה, אך היא הייתה כבר כאן.

עברו כבר שבועות מאז חש בנוחות הסיפון של ספינתו ואת שכבת החלל הקר והשחור שעטפה אותם. בתחילה, התכוון לדיווח מהיר במשרד המקומי של הלשכה לניתוח המרחב הבין-כוכבי (ל.נ.מ.ב) ונסיגה מהירה עוד יותר בחזרה לחלל. במקום זאת, הוא מוחזק כאן.

היה זה כמעט כמו בבית הסוהר.

הוא שפך את ספל התה לכיור, הביט באדם שמעבר לשולחן, ואמר, "אינני נשאר פה יותר."

האדם האחר הגיע לידי החלטה. גם החלטה זו התפתחה לאיטה, אך היא הייתה כבר כאן. הוא יצטרך עוד זמן, הרבה מאד זמן. התגובה לשדרים הראשונים הייתה אפס. הם יכלו להגיע לכל מקום והיו משיגים בדיוק אותו הדבר.

היה זה לא יותר ממה שציפה, או, לפחות לא פחות. אך היה זה רק הצעד הראשון. היה זה בטוח, שתוך כדי התפתחות של תנועות עתידיות, שלא יוכל להרשות לאותו אדם מן הארץ לחמוק מתחום השגתו. הוא החליק את ידו לתוך כיסו ואחז במוט השחור והחלק.

"אינך מעריך את רגישות הבעיה," אמר.

"מה רגיש בהרס של כוכב? אני רוצה לשדר את הפרטים לכל סארק; לכל אחד ואחד שעל הכוכב." אמר האיש מן הארץ.

"איננו יכולים לעשות זאת, אתה בוודאי מבין שהתוצאה תהייה פאניקה מוחלטת."

"אמרת בתחילה שתעשה זאת."

"חשבתי על זה שוב ושיניתי את דעתי, זה לא מעשי."

האיש מן הארץ התמרמר שנית. "נציג הל.נ.מ.ב. לא הגיע."

"אני יודע. הם עסוקים בהכנות לתהליכים מתאימים לקראת המשבר. עוד יום או יומיים."

"עוד יום או יומיים! זה תמיד יום או יומיים! הם כל כך עסוקים שאינם יכולים להקדיש לי דקה? הם לא ראו את חישובי."

"אני הצעתי להעביר אליהם את חישוביך. אתה לא מעונין בכך."

"ואני עדיין לא רוצה. הם יכולים להגיע אלי או אני אליהם." הוא הוסיף ברוגז, "אני לא חושב שאתה מאמין לי. אינך מאמין שפלורינה תיהרס."

"אני מאמין לך."

"אתה לא. אני יודע שאתה לא. אני רואה שאתה לא. אתה מצחיק אותי. אינך יכול להבין את המידע שבידי. אתה לא מנתח-מרחב. אני לא מאמין שאתה מי שאתה אומר. מי אתה?"

"אתה מתחיל להתרגש."

"כן, זה נכון. מפתיע? או שאתה רק חושב, שד עלוב, שאני מושפע מן החלל. אתה חושב שאני מטורף."

"שטויות."

"בטוח שאתה חושב. זו הסיבה שאינך רוצה שאפגוש מישהו מהל.נ.מ.ב. הם ידעו אם אני מטורף או לא. הם ידעו."

האיש האחר זכר את החלטתו. "אינך מרגיש בטוב כרגע. אני אעזור לך," אמר.

"לא, אתה לא," צעק האיש מן הארץ בהיסטריה, "מפני שאני הולך לצאת החוצה. אם אתה רוצה לעצור אותי, הרוג אותי, רק בטוח שלא תעז. דמם של אנשים על פני עולם שלם יהיה על ידיך אם תעשה זאת."

האיש האחר החל לצעוק, גם הוא, כדי שיוכל להישמע. "אני לא אהרוג אותך. הקשב לי, אני לא אהרוג אותך. אין שום צורך להרוג אותך."

"אתה בוודאי תקשור אותי. אתה תחזיק אותי פה. זה מה שאתה חושב? ומה תעשה כאשר הל.נ.מ.ב. יתחילו לחפש אותי? אני אמור לשלוח דיווחים שגרתיים אתה יודע."

"המשרד יודע שאתה בטוח איתי כאן."

"הם יודעים? אני בספק אם הם יודעים בכלל שהגעתי הנה? אני כבר בכלל לא בטוח שהם קיבלו את הודעתי המקורית." האיש מן הארץ חש בסחרחורת. גפיו התקשחו.

האיש האחר קם ממקומו. היה ברור לו שהחלטתו הגיעה בדיוק בזמן. הוא צעד באיטיות לאורך השולחן, לכיוון האיש מן הארץ.

הוא אמר במתיקות, "זה יהיה רק לטובתך," והוציא את המוט השחור מכיסו.

האיש מן הארץ גמגם, "זה גשש פסיכוטי." המילים נבלעו, והוא ניסה להתרומם, רגליו וידיו רעדו קמעה.

"סוממתי!" הוא סינן בין שיניו הצמודות ומאובנות.

"סוממת!" הסכים עימו האיש האחר. "כעת תבין, אני לא אפגע בך. קשה לך להבין את רגישות המצב כאשר אתה רועש ורוגש. אסיר רק את החרדה. רק את החרדה."

האיש מן הארץ כבר לא יכול היה לדבר. כל שיכול היה רק לשבת שם. יכול היה לחשוב בקהות, חלל ענק, סוממתי. הוא רצה לצעוק, לצרוח ולרוץ, אך לא יכול.

האיש האחר הגיע לאיש מן הארץ כעת. הוא עמד שם והוריד את מבטו. האיש מן הארץ הביט למעלה. עיניו עדיין יכלו לנוע.

הגשש הפסיכוטי היה מוצר שהכיל בתוכו את כל הדרוש. מגעיו היו צריכים להיצמד במקומות הנכונים על הגולגולת. האיש מן הארץ הביט בבהלה בגשש עד ששרירי עיניו קפאו. הוא לא חש במגע החד של המגעים כאשר חדרו דרך העור והבזיקו על מנת ליצור קשר עם עצמות הגולגולת שלו.

הוא צעק וצרח בתוך השקט של מוחו. הוא בכה, לא, אינך מבין, זה כוכב מלא באנשים. אינך קולט שאתה לא יכול להמר על גורלם של מאות מיליוני אנשים חיים?

מלותיו של האיש האחר נשמעו עמומות ודועכות, נשמעו כמו מתוך קצה של מנהרה ארוכה ורוחשת. "לא אפגע בך, בעוד כשעה תרגיש הרבה יותר טוב, באמת טוב. תוכל לצחוק על כל זה יחד איתי."

האיש מן הארץ חש ברעידה קלה על פני גולגלתו ולאחר זמן קצר גם זו נעלמה.

אפלה שהתעבתה התמוטטה עליו. חלקה לא הורמה שוב. רק כשנה לאחר מכן חלקים מאותה חשיכה נמוגו.

(הוצאת אודיסיאה, 2001. תרגום: אורי סנדץ', 269 עמודים)