חוף הפלדה \ ג'ון וארלי
מאת המערכת
01 תחרות חדשה ומלהיבה!
זכה בסקס חינם!
"בתוך חמש שנים, הפין יהיה איבר שאבד עליו הכלח", אמר איש המכירות.
הוא השתהה כדי להניח למידע מרעיש עולמות זה לשקוע במוחותינו הנדהמים. אישית, לא ידעתי כמה פלאים אוכל עוד לספוג לפני ארוחת הצהריים.
"עם מסע קידום נכון", המשיך בהתנשפות, "זה עשוי לקחת לא יותר משנתיים".
יכול להיות שהוא אפילו צדק. דברים מוזרים מזה קרו בימי חיי. אבל החלטתי לחכות לפני שאני מטלפן לברוקר שלי עם הוראות בהולות למכור את כל מניות מגיני הביצים שלי.
מסיבת העיתונאים נערכה באולם גדול שהיה שייך ל"ביו-הנדסה איחוד". הוא היה יכול להכיל כאלף איש, אך כרגע היו בו כחמישית מהמספר הזה, רובנו מצטופפים יחד בשורות הראשונות.
איש המכירות של "ביו-איחוד" היה טיפוס חסר מאפיינים מזהים, כמו מנחה שעשועון טלוויזיה. היה לו גם קול כזה. אדם מפס ייצור. יום אחד עוד יקבעו תקן לכל מקצוע על-פי צורת פנים וגוף. כמו מדים.
הוא המשיך:
"יחסי המין כפי שאנחנו מכירים אותם הם מגושמים, לא גמישים וחסרי דמיון. עד גיל ארבעים כבר יישמת את כל אפשרויות המערכת המינית ה'טבעית' הנוכחית. למעשה, אם אתה פעיל במידה סבירה, כבר עשית הכול תריסר פעמים. זה נהיה משעמם. ואם זה נהיה משעמם בגיל ארבעים, מה יהיה בגיל שמונים, או בגיל מאה וארבעים? חשבתם על זה אי-פעם? אילו חיי מין יהיו לכם בגיל שמונים? אתם באמת רוצים לחזור על אותם ביצועים ישנים?"
"לא יודעת אילו חיי מין יהיו לי, אבל הם לא יהיו איתו", לחשה קריקט באוזני.
"אז אולי איתי?" לחשתי בתגובה. "מיד אחרי המופע".
"אולי אחרי שאהיה בת שמונים?" היא נתנה לי דקירה קטנה וחדה בצלעות, אבל חייכה. וזה יותר ממה שאני יכול לומר על הבריון שישב לפנינו. הוא עבד בגוף מושלם, שקל מאתיים קילו בערך – בלי אף טיפת שומן – ונעץ בנו מבט זועם מעל שריר טרפז עצום, מכווץ את שרירי הגבה שלו. לא הייתי מאמין שהוא מסוגל אפילו לסובב את ראשו, לא כל שכן להסתכל מעבר לכתפו. היה אפשר לשמוע את הסחוס מתפוקק.
הבנו את הרמז והשתתקנו.
"בביו-הנדסה איחוד", נמשכה הרצאת המכירות, "אין לנו כל ספק שבתוך עשרים או שלושים מיליון שנה הייתה אמא טבע מתקנת כמה מן המגרעות האלו. למעשה", וכאן הוא חייך חיוך ערמומי ומתחטא בעת ובעונה אחת, "אנחנו תוהים אם הגברת הזקנה והנשגבה לא הייתה בוחרת בסופו של דבר בדיוק במערכת הזאת…עד כדי כך היא טובה לדעתנו. 'ועד כמה היא טובה באמת?' אני שומע אתכם שואלים. בוצעו הרבה שיפורים מאז ימי כריסטין יורגנסן. מה הופך את המערכת הזאת למיוחדת כל-כך?"
"כריסטין מי?" לחשה קריקט, מקלידה במהירות באצבעות יד ימין על אמת ידה השמאלית.
"יורגנסן. שינוי המין הראשון מזכר לנקבה, לא כולל זמרי אופרה. מה מלמדים אתכם בבית הספר לעיתונות בימים אלה?"
"תפוס את הזווית הנכונה, והעובדות כבר יסתדרו. לעזאזל, הילדי, לא ידעתי שיצאת עם הגברת".
"עשיתי מאז דברים גרועים יותר. אם היא לא הייתה מתעקשת להוביל ברחבת הריקודים…"
הפעם זרוע – זו הייתה מוכרחה להיות זרוע, היא צמחה מתוך כתפו, אם כי הייתי יכול להכניס את שתי רגליי לתוך אחד משרווליו – נתלתה על גב המושב שלפני, וזכיתי לראות את המיצג הפילי בשלמותו, החל בשיער הצהוב הקצוץ, המשך בלסת שאפשר לחרוש בה את קו רוחב ארבעים דרום, וכלה בצוואר שהיה רחב ממותניה של קריקט. הרמתי את ידי במחוות פיוס וביצעתי פנטומימה של נעילת שפתי והשלכת המפתח. מצחו האדים עוד יותר – אלוהים יעזור לי אם הוא יחשוב שאני עושה ממנו צחוק – ואז הסתובב חזרה. לא נותר לי אלא לתהות איפה השיג את המשקולות הזעירות, שבהן בוודאי השתמש לניפוח הנכון של שרירי המצח שלו.
במילה אחת, הייתי משועמם.
כבר שמעתי את ההכרזה על המילניום המיני החדש. במרץ שעבר, למעשה, ולעיתים מזומנות למדי לפני כן. זה היה כמו סיפורי סוף העולם, או מכונות של תנועה מתמדת. עיתונאי יצא מנקודת הנחה שייתקל בהם מדי כמה שבועות כל עוד נמשכה הקריירה שלו. אני חושד שכך התנהלו העניינים גם כשהכותרות נחרטו בלוחות אבן, ומהדורת סוף השבוע הושלכה מעל גבה של ממותה צמרירית. כבר איבדתי את החשבון של מספר הפעמים שבהן ישבתי בקהל בדיוק כמו זה והקשבתי לאיש או לאישה צעירים וחלקלקים עם יותר שיניים מכפי שהתכוון האל הטוב, שהכריזו על פריצת הדרך של הדור. זה היה המחיר שכתב צבע נאלץ לשלם.
היה יכול להיות גרוע יותר. הייתי יכול להיות כתב פוליטי.
"נוסה על יותר מאלפיים מתנדבים…טעות דגימה אקראית של פלוס או מינוס אחוז אחד…"
הייתה לי תחושה רעה. זה שהסיפור לא יהיה אפילו מאית מהפכני כמו שהבחור ניסה להבטיח היה ברור מאליו. השאלה היחידה הייתה, האם יהיה בו די בשר כדי לייצר סיפור שאוכל למכור לוולטר?
"נרשמה עלייה של שישים ושלושה אחוז בתחושות אורגזמיות, עלייה של שתיים לאחת במדד שביעות הרצון והיעדר מוחלט של דיכאון שלאחר הזדווגות".
וכמו שדודי הזקן ג'יי וולטר תומפסון היה אומר: משאיר את הכביסה שלך לבנה יותר בחמישים אחוז, מנקה את השיניים שלך ועוזב את הנשימה שלך לנפשה.
התכופפתי לרצפה והרמתי את לוחית הפקס שכל אחד מאיתנו קיבל בכניסה. העליתי את שאלות הסקר ורפרפתי עליהן במהירות. גלאי הזיבולים שלי התחיל לצפצף בעוצמה כזו, שחששתי שמר מתח דינמי יסתובב שוב.
השאלות היו זבל. יש חברות שמטרתן לעבוד עם סוקרים ולהגן מפני מה שנקרא "תופעת הלקק", אותה נטייה אנושית לחלוטין לספר לאנשים מה שהם רוצים לשמוע. שאל אנשים אם הם אוהבים את הסודה החדשה שלך, ונטייתם תהיה לומר כן, אבל הם יירקו אותה ברגע שתסובב את הגב. ביו-איחוד לא שכרו את אחת החברות האלו. לפעמים זה כשלעצמו מצביע על חוסר ביטחון במוצר.
"ועכשיו, הרגע שחיכיתם לו". נשמעה תרועת חצוצרות. האורות התעמעמו. זרקורים הסתחררו על וילונות הקטיפה הכחולה שמאחורי הבמה, שהחלה לזחול לעבר המנחה.
"ביו-הנדסה איחוד מציגה–"
"תופים", לחשה קריקט חצי שנייה מוקדם מדי. חבטתי בה במרפק.
"–העתיד של יחסי המין…על-רטט!"
נשמעו מחיאות כפיים מנומסות, והווילונות הופרדו וחשפו זוג עירום שעמד מחובק מתחת לנקודה סגולה. שניהם היו נטולי שיער. הם פנו לעברנו בראשים זקופים ובכתפיים משוכות לאחור. איש מהם לא נראה זכר או נקבה. ההבדל היחיד ביניהם היה רמז של שדיים ושמץ צללית עיניים בקטן שבשניהם. בין כל זוג רגליים היה עור חלק ושטוח.
"עוד חוש-מישוש", אמרה קריקט. "חשבתי שזה יהיה חדש לגמרי. לא הציגו את שיטת הרטט לפני שלוש שנים?"
"בהחלט כן. שילמו הון תועפות כדי לשכנע שנים-עשר ידוענים לעבור המרה, והם עדיין לא השיגו יותר מאשר עשרת אלפים-עשרים אלף מנויים. אני בספק אם נותרו יותר ממאה מהם".
מה אפשר לעשות? הם מקיימים מסיבת עיתונאים, אנחנו חייבים לשלוח מישהו. הם זורקים אוכל למים, אנחנו מתחילים לאכול.
לאחר חמש דקות של מצגת העל-רטט (ככה הם התעקשו שנכתוב את זה, בהדגשה) הבנתי שהברווז הזה יעניין רק את העיתונות המקצועית. אני בטוח שידידי השרירני היה מרותק עד שורשי אצבעות רגליו השריריות.
כעת היו על הבמה תריסר רקדנים עירומים וחסרי מין, מלטפים זה את גופו של זה ונעמדים לרגע בתנוחות אומנותיות. גיצים כחולים עפו מקצות אצבעותיהם.
"זה הספיק לי", אמרתי לקריקט. "את נשארת פה?"
"יש הגרלה אחר כך. שלוש המרות–"
"–לשיטת על-רטט המופלאה", אמר איש המכירות, משלים את המשפט בשבילה.
"זכה בסקס חינם", אמרתי.
"מה זה?"
"וולטר אומר שזו כותרת התמוניתון האולטימטיבית".
"לא אמור להיות שם משהו על עב"מים?"
"בסדר. 'זכה בסקס חינם בטיסת עב"מ לכדור הארץ הישן".
"עדיף שאשאר להגרלה. הבוס שלי יהרוג אותי אם אזכה, ולא אהיה כאן כדי לקבל את הפרס".
"אם אזכה, הם יכולים להביא את זה למשרד". קמתי, הנחתי יד על כתף עצומה וגחנתי.
"שרירי החזה האלה זקוקים לקצת עבודה", אמרתי לגורילה המעורב ונחפזתי לצאת משם.
אולם הכניסה שינה את פניו מאז הגעתי. הולוגרמות כחולות עצומות של מומרי על-רטט השתלבו זו בזו בחושניות, ושולחנות אוכל ארוכים גולגלו פנימה. גברים במדי משרת אנגלי מסורתיים עמדו מאחורי השולחנות וצחצחו כלי כסף וזכוכית.
קוראים לזה הטבות. רק לעיתים נדירות אני מסרב לטיול חינם במסגרת העבודה, ולעולם איני מסרב לאוכל חינם.
ניגשתי אל השולחן הקרוב ביותר, נעצתי סכין בפסל של זיגמונד פרויד עשוי ממרח כבד אווז ומרחתי את החומר החום על פרוסת לחם שחור. אחד המשרתים נראה מודאג והחל לגשת לעברי, אבל החזרתי אותו למקומו במבט מצמית. הנחתי שתי פרוסות שינקן על הכבד, מרחתי שכבה של גבינת שמנת, כמה פרוסות סלמון מעושן, שהיו דקות כל-כך עד שיכולת לקרוא תדפיס חדשות דרכן, והכתרתי הכול בשלוש כפיות קוויאר בלוגה שחור. המשרת צפה בתהליך כולו באי-אמון גובר והולך.
זה היה אחד מכריכי הילדי הגדולים ביותר בכל הזמנים.
עמדתי לנגוס בו, כשקריקט הופיעה לצידי והציעה לי גביע דמוי צבעוני מלא בשמפניה כחולה. הבדולח השמיע תו צלול כקרח כשהצמדתי אותו לשולי הגביע שלה.
"לחיי חופש העיתונות", הצעתי.
"לחיי הממלכה השביעית", הסכימה קריקט.
מעבדות ביו-איחוד שכנו בקצה המרוחק של פרוור חדש, קרוב לשבעים קילומטר ממרכז קינג סיטי. רוב המגלשות והמדרגות הנעות עדיין לא פעלו. היה רק מסוף שפופרת פעיל אחד, והוא היה במרחק שני קילומטרים. הגענו בצי של עשרים לימו-רחפות. הן עדיין עמדו שם, מסודרות בשורה לפני הכניסה למשרדי התאגיד, מוכנות להחזיר אותנו לתחנת השפופרת. או כך חשבתי. קריקט ואני טיפסנו פנימה.
"מצער אותי ביותר לומר לכם זאת", אמר הלימו-רחף, "אבל אין ביכולתי לעזוב לפני שתסתיים המצגת בפנים, או לפני שתהיה לי מכסת נוסעים של שבעה בני אדם".
"תחרוג מההוראה", אמרתי לו. "יש לנו מועדי הגשה".
"האם אתם מכריזים במקרה על מצב חירום?"
התחלתי לעשות בדיוק את זה, ואז נשכתי את לשוני. אני אחזור למשרד, ואז איאלץ לספק ים של הסברים ולשלם קנס כבד.
"כשאכתוב את הסיפור הזה", אמרתי, מנסה שיטה שונה, "וכשאזכיר את העיכוב המטופש הזה, ואצייר את ביו-איחוד באור שלילי, המעסיקים שלך יהיו מאוד לא מרוצים".
"אני מוצא את המידע הזה מטריד ומדאיג ביותר", אמר הלימו-רחף. "אני, בהיותי רק תוכנת משנה בלתי מופעלת של מחשב הבניין של ביו-איחוד, רוצה רק להשביע את רצון נוסעיי בני האנוש. היו סמוכים ובטוחים שהייתי הולך כברת דרך ארוכה ביותר לספק את רצונכם, מאחר שכל מטרתי היא להשביע רצון ולספק תחבורה מהירה. עם זאת", הוסיף לאחר הפוגה קצרה, "אינני יכול לזוז".
"בוא כבר", אמרה קריקט. "אתה יודע שאין טעם להתווכח עם מכונה". היא כבר החלה לצאת. ידעתי שהיא צודקת, אבל יש בי חלק שמעולם לא היה מסוגל לעמוד בפני הדחף, גם אם לא מדברים אלי.
"אמא שלך הייתה משאית זבל", אמרתי, ובעטתי בו בחגורת הגומי.
"ללא ספק, אדוני. תודה לך, אדוני. אנא חזור שוב בהקדם, אדוני".
"מי תכנת את הדבר המתלקק הזה?" תהיתי אחר כך.
"מישהו עם הרבה שפתון על התחת", אמרה קריקט. "מה אתה חמוץ כל-כך? זו רק צעידה קצרה. תיהנה מהנוף".
הייתי מוכרח להודות שזה מקום נעים למדי. היו מעט מאוד אנשים מסביב. כשאתה גדל עם ריח של אנשים מכל עבר, כל הזמן, אתה ממש מבחין בזה כשזה איננו. שאפתי שאיפה עמוקה והרחתי בטון שנוצק לא מזמן. לגמתי את המראות, הצלילים והריחות של עולם טרי וחדש: צבעי היסוד של צרורות כבלים המזדקרים מקירות לא גמורים כמו הפקעות הראשונות בענף חשוף. הבוהק נטול הרבב של נחושת, כסף, זהב, אלומיניום, טיטניום. שריקת האוויר דרך צינורות בתוליים, בלתי מוסט, בלתי כבוש, נושא עמו את החדות החותכת של שמן המכונות הקל שמיסך זה מאות שנים מכונות חדשות, היישר מן המפעל… כל הדברים האלה השפיעו עלי. פירושם היה חמימות, ביטחון, הגנה מפני הריק האינסופי, ניצחון האנושות על הכוחות העוינים שאינם נמים לעולם. בקיצור, קדמה.
התחלתי להירגע מעט. פילסנו את דרכנו בין ערמות של חלקי בניין מפלדת אל-חלד, אלומיניום, פלסטיק וזכוכית, וחשתי שלווה עמוקה כמו זו שאני חושד שחוואי מקנזס היה חש, בהשקיפו על שדות החיטה שלו המתנועעים ברוח.
"כתוב כאן שיש אפשרות לעשות סקס בטלפון".
קריקט התקדמה כמה צעדים לפני וקראה מתוך תדפיס הפקס של ביו-איחוד.
"אין בזה שום דבר חדש. אנשים התחילו לעשות סקס בטלפון עשר דקות בערך אחרי שאלכסנדר גראהם בל המציא אותו".
"אתה עובד עלי. אף אחד לא המציא את הסקס".
חיבבתי את קריקט, אף שהיינו יריבים. היא עובדת בשביל בלי זיבולים, התמוניתון השני בגודלו בלונה, וכבר רכשה לעצמה שם, אף שעדיין לא מלאו לה שלושים. אנחנו מרבים לסקר את אותם סיפורים, כך שאנחנו מתראים הרבה בנסיבות מקצועיות.
היא הייתה נקבה מאז שהכרתי אותה, אבל מעולם לא הביעה עניין כלשהו בהצעותיי המהוססות. על טעם ועל ריח. כמעט החלטתי שזה עניין של העדפה מינית – לא שואלים. זה חייב להיות זה. ולא, פירושו של דבר שהיא פשוט לא מעוניינת בי. לחלוטין לא סביר.
וזה היה חבל בכל מקרה, מפני שכבר שלוש שנים אני חש כלפיה תאווה בעוצמה נמוכה.
"פשוט חבר את מודם הרטט (להשיג בנפרד) אל צביר החישה העיקרי", היא קראה, "וזה כאילו שהמאהב\ת שלך נמצא\ת איתך בחדר' אני מוכנה להתערב שמר בל לא חשב על זה".
לקריקט היו פני ילדה עם אף סולד ומצח שנטה להתקמט בצורה מושכת בזמן שחשבה – הכול מחושב בקפידה, ללא ספק, אבל לא מסעיר פחות משום כך. הייתה לה שפה עליונה קצרה ושפה תחתונה ארוכה. אני מתאר לעצמי שזה לא נשמע נפלא במיוחד, אבל אצל קריקט זה עבד. הייתה לה עין אחת ירוקה רגילה, והאחרת הייתה אדומה ובלי אישון. העיניים שלי היו כמו שלה מלבד העובדה שהרגילה הייתה חומה. מצלמות ההולו האדומות של העיתונות אינן ישנות לעולם.
היא לבשה חולצה אדומה ואוורירית שהתאימה לשערה הבלונדיני הכסוף, ועליו נח תג הזיהוי השני של מקצוענו: כובע פדורה אפור וחבוט, וכרטיס שעליו כתוב עיתונות מוצמד לשוליו. היא סידרה לעצמה עקבים באחרונה. זה חזר לאופנה. אישית, ניסיתי את זה ולא אהבתי את זה במיוחד. זה ניתוח פשוט. הגידים בסוליית כף הרגל מקוצרים, מה שמרים את העקבים שלך באוויר ומעביר את המשקל לכריות כף הרגל. במקרים קיצוניים זה מרים אותך ממש על קצות האצבעות כמו בלרינה. כמו שאמרתי, אופנה די מטופשת, אבל נאלצתי להודות שזה יצר קווים מושכים למדי בשרירי השוק, הירך והאגן.
זה היה יכול להיות גרוע יותר. נשים נהגו לדחוס את כפות רגליהן אל תוך זוועות מחודדות עם עקבים בגובה עשרה סנטימטר ולדדות ככה בשדה של ג'י אחד כדי להשיג פחות או יותר את אותה תוצאה. זה ודאי גרם נכות.
"כתוב שאפשר לרכוש מנעל בטיחות להבטחת נאמנות".
"מה? איפה זה?"
היא נתנה לי את מראה המקום בפקס. לא האמנתי למקרא עיני.
"זה חוקי?" שאלתי אותה.
"ודאי. זה חוזה בין שני אנשים, לא? לא מכריחים אף אחד להשתמש בזה".
"זו חגורת צניעות אלקטרונית, זה מה שזה".
"שלובש גם הבעל, לא רק האישה. לא כמו האביר הגיבור שרוכב לו למסעות הצלב ותופס זיון בכל לילה בזמן שאשתו מחפשת נפח טוב. טוב לו, טוב לה".
"לא טוב לאף אחד, אם את שואלת אותי".
למען האמת, זועזעתי, ולא הרבה מזעזע אותי. איש או אישה באמונתם יחיו, זה בסיסי בחברה שלנו. אבל על-רטט הציעו מערכת אבטחה מוצפנת, שבה קיבל כל אחד מבני הזוג ססמה בלתי ידועה לשני, שנועלת או פותחת את המענה המיני של בן או בת הזוג. ללא הססמה מרכז המין של המוח לא יופעל, ויחסי מין יהיו מלהיבים בערך כמו לוח הכפל.
שימוש בזה פירושו לתת למישהו כוח וטו על המוח שלי. איני יכול להעלות על דעתי שאתן במישהו אמון במידה כזו. אבל האנשים משוגעים. זה כל העניין בעבודה שלי.
"מה דעתך על שם?" אמרה קריקט.
"שם איפה? אני מתכוון, מה בנוגע לשם?" היא פנתה לעבר טלאי של ירוקת, אזור שכאשר יושלם יהפוך לפארק-כיס. עצים עמדו סביב בעציצים. גלילי דשא עצומים עמדו מוערמים כנגד אחד הקירות כמו חנות שטיחים.
"זה מן הסתם המקום הכי טוב שנמצא".
"למה?"
"כבר שכחת את ההצעה שלך?"
למען האמת, שכחתי. אחרי כל-כך הרבה שנים היא נאמרה בעיקר מתוך בדיחות הדעת. היא לקחה את ידי והובילה אותי אל אזור דשא לא מגולגל. הוא היה רך, קפיצי וקריר. היא נשכבה והרימה את מבטה לעברי.
"אולי אני לא צריך להגיד את זה, אבל אני מופתע".
"טוב, הילדי, מעולם לא ממש ביקשת".
הייתי בטוח שכן, אבל אולי היא צדקה. הסגנון שלי הוא יותר להתבדח, פעם קראו לזה להתחיל. יש נשים שלא אוהבות את זה. הן מעדיפות שאלה ישירה.
נשכבתי מעליה והתנשקנו.
בלגנו כמה מהבגדים שלי, היא לא לבשה מספיק כדי שזו תהיה בעיה. בתוך זמן קצר נענו בקצב שלקח לאמא טבע יותר ממיליארד שנים ליצור. זה היה מגושם, לא מסודר, נעדר גמישות ומן הסתם לא הפגין הרבה דמיון. זה בהחלט לא היה על-רטט. ובכל זאת זה היה נפלא.
"וואו",היא לחשה, בזמן שהתגלגלתי מעליה ושכבנו זה לצד זה על הדשא. "זה היה ממש… דבר שאבד עליו הכלח".
"אפילו לא קרוב לכמה שאבד על זה הכלח בשבילי".
הסתכלנו זה בזה והתפוצצנו מצחוק.
אחרי זמן-מה התיישבה והציצה בספרות שהוצגו במפרק כף ידה.
"מועד הגשה עוד שלוש שעות", אמרה.
"גם לי". שמענו קול המהום נמוך, הבטנו למעלה וראינו את ידידנו הוותיק הלימו-רחף נע בכיווננו. רצנו להשיג אותו, זינקנו מעל חגורת הגומי ונחתנו בחברת שבעה אחרים, שרטנו ורגנו ובסופו של דבר פינו לנו מקום.
"אני שמח עד כלות להסיע אתכם", אמר הלימו-רחף.
"אני לוקח חזרה את מה שאמרתי על משאית הזבל", אמרתי.
"תודה לך, אדוני".
02 מדיום בכיר אומר:
עב"מים מנתצים את מחסום הזמן!
כמוסת השפופרת חזרה לקינג סיטי הייתה רבע מלאה. העברתי את הזמן בניסיון להציל משהו מאחר צהריים אבוד. הסתכלתי סביב וראיתי שכל עמיתי עסוקים באותה משימה; עיניים מגולגלות מעלה, פיות שמוטים ופתוחים לרווחה, פה ושם אצבע מתעוותת. זה יכול להיות טיול של בית הספר לקטטונים, או העיתונות המודרנית בפעולה.
תקראו לי מיושן. אני הכתב היחיד שאני מכיר שעדיין משתמש במקלדת היד שלו, מלבד כדי לרשום הערות. קריקט הייתה צעירה מספיק כדי שאטיל ספק אם היא בכלל השתילה אחת. באשר לשאר, בעשרים השנים האחרונות ראיתי כיצד בזה אחר זה הם נכנעו לפיתויי הממשק הישיר, עד שנותרתי האחרון המדשדש לו עם טכנולוגיה עתיקה, שבמקרה התאימה לי מאוד.
בסדר, אז שיקרתי בנוגע לפיות הפעורים. לא כל משתמשי המ"י נראים כמו זומבים מפגרים בזמן הממשק. אבל הם נראים ישנים, ולי מעולם לא היה נוח לישון במקומות ציבוריים.
הכיתי באצבע צרדה בידי השמאלית. נאלצתי לעשות זאת פעמיים נוספות לפני שמקלדת היד נדלקה. זה הדאיג אותי. היו פחות ופחות אנשים שידעו לתקן מקלדות יד.
שלוש שורות של נקודות בארבעה צבעים הופיעו על שורש כף ידי השמאלית.
בלחיצה על הנקודות בקצות אצבעותיי יכולתי לכתוב את הסיפור בקצרנות, ולאחר מכן צפיתי בלולאות ובקווים משתרבטים על פיסה של עור צג במפרק כף ידי, בדיוק במקום שבו היה מתאבד חותך את ורידיו.
לא ייתכן שנותרו רבים מאיתנו שידעו גרג. תהיתי אם כדאי לי להגיש בקשה למענק על-פי חוק שימור המיומנויות הנעלמות. קצרנות בהחלט הייתה חסרת תועלת מספיק כדי לעמוד בדרישות. היא הייתה מיושנת לפחות כמו אומנות היודל, ופעם סיקרתי פגישה של אגודת זמרי היודל. באותה הזדמנות אולי אוכל לעורר קצת עניין בשימור הפין.
(קובץ #הילדי*(המספר הבא*)(קוד ביורטט)
(כותרת בהמשך)
עד כמה אתם בוטחים בבן\בת הזוג שלכם? או מוטב, עד כמה בני הזוג שלכם בוטחים בכם!
זו השאלה שתשאלו את עצמכם אם תרכשו מנוי לשיטת המין החדשה של ביו-הנדסה איחוד הקרויה על-רטט.
על-רטט היא הגרסה החדשה, המשופרת והמעודכנת של הפשלה האדירה של ביו-איחוד מלפני כמה שנים, שנודעה פשוט בשם "רטט". זוכרים את רטט? טוב, אל תרגישו רע. איש אינו זוכר. אנחנו סמוכים ובטוחים שהיכן שהוא בגומחה נידחת כלשהי בכדור הגדול והמאובק הזה חייב להיות מישהו שעבר המרה ונשאר ככה. אולי אפילו שניים כאלה. אולי הלילה הם מרטיטים זה את זה. אולי לאחד מהם יש כאב רטט.
אם אתה מרטיט אמיתי, התקשר לתמוניתון הזה מיד, כי זכית בפרס! עשרה אחוזי הנחה על המרה לעל-רטט. פרס שני: הנחה על שתי המרות!
מה מציע העל-רטט להרפתקן המיני המושבע? במילה אחת: ביטחון!
אולי חשבת שמין מתרחש בין הרגליים שלך. הוא לא. זה קורה בראש שלך, כמו כל דבר אחר. וזה הנס של על-רטט. במילה אחת, תוכל לזכות בריגוש האדיר של סירוס בת זוגך. גם אתה תוכל להפוך לסריס מחייך. תאר לך את העונג שבסירוס מוחי! היה הראשון באזור שלך המגלה את מחדש את אומנות פריפת הערווה המוחית! מי מלבד ביו-איחוד היה יכול להעלות את האין-אונות לעולם המעגלים המשולבים, להעלות את הפריג'ידיות מסטייה להקרבה?
לא מאמינים לי? ככה זה עובד:
(בהמשך: *להכניס לוחית פקס מביו-איחוד #4985, מספר זיהוי 6-13)
אתם אולי תוהים: מה קרה לאמון הישן והטוב? ובכן, רבותיי, הוא פשוט התיישן. בדיוק כמו הפין, שביו-איחוד מבטיחים לנו שילך בדרכו של עוף הדודו. אז אלה מכם שעדיין מחזיקים ברשותם נחש מכנסיים, רצוי שתתחילו לחשוב על מקום לשים אותו.
לא, לא שם, טיפש! גם זה כבר מיושן!
(לא שלושים)
נורית האזהרה של אוצר המילים הבהבה בפראות בציפורן האצבע המורה שלי. היא נדלקה בסביבות פסקה מספר שבע, כפי שידעתי שיקרה. אבל כיף לכתוב דברים כאלה, גם אם אתה יודע שהם לא יגיעו לדפוס בחיים. כשרק התחלתי בעבודה הזאת, נהגתי לחזור ולשנות את זה, אבל עכשיו אני יודע שעדיף להשאיר משהו גלוי לעין כדי שוולטר יוכל להתעסק איתו, בתקווה שיעזוב את השאר במנוחה.
בסדר, אז פרס הפוליצר היה בטוח למשך שנה נוספת.
קינג סיטי גדלה כמו שגדלו רבות מן ההתיישבויות הישנות בלונה: פיצוץ אחר פיצוץ.
המובלעת המקורית שכנה בבועה געשית גדולה כמה מאות מטרים מתחת לפני השטח. שמש מלאכותית נתלתה סמוך לראש הבועה, ומהנדסים קדחו מנהרות בכל כיוון, עורמים את הפסולת על פני השטח, כותשים אותה לעפר והופכים את הבועה לפארק עירוני עם פרוזדורי מגורים שנמתחו מתוכה.
בסופו של דבר היו יותר מדי אנשים בפארק ההוא, אז הם קדחו חור והפילו לתוכו פצצה גרעינית בגודל בינוני. כשהחור התקרר, הפכה הבועה שנוצרה למתחם מספר שתיים.
אבות העיר הגיעו למתחם מספר שבע-עשרה לפני ששיטות בנייה חדשות ודעת קהל משתנה עצרו את השרשרת. עשרת המתחמים הראשונים פוצצו בשורה, וכך נוצרה נסיעה ארוכה מהמתחם הישן למתחם מספר עשר. הם החלו לעקל את הקו כדי להשלים אליפסה גדולה. כעת היו לקינג סיטי שבעה-עשר עיגולים שיצרו את האות J, שזורים זה בזה באלף מנהרות.
המשרד שלי היה במנהרה מספר שתים-עשרה, קומה שלושים ושש, 120 מעלות. הוא נמצא במשרדי המערכת של פטמת החדשות, התמוניתון בעל התפוצה הכי גדולה בלונה. הדלת ב-120 נפתחת אל מה שהוא בקושי יותר מרחבת מעלית שנדחקה בין סוכנות נסיעות לחנות פרחים. יש פקידת קבלה, חדר המתנה קטן ועמדת ביטחון. מאחורי אלה יש ארבע מעליות שעולות למשרדים עצמם על פני השטח של לונה.
מיקום, מיקום ומיקום, אומר בן דודי ארני, סוכן הנדל"ן. איך שאני מבין את זה, גם לזמן יש תפקיד בקביעת ערך הקרקע. משרדי הפטמה היו בצד העליון, מפני שכאשר התמוניתון נוסד, למעלה היה זול. לוולטר היה כסף אפילו אז, אבל הוא היה בנזונה קמצן מאז שחר הזמן. הוא סגר עסקה טובה על מבנה של שבע קומות על פני השטח, ולמי אכפת אם הוא דלף? הנוף מצא חן בעיניו.
עכשיו כולם אוהבים נוף, והבתים היפים והישנים בבדרוק הם שכונות העוני הגרועות ביותר בקינג סיטי. אבל אני חושד שפיצוץ אחד רציני עלול להפוך את העיר על פיה שוב.
היה לי משרד פינתי בקומה השישית. לא עשיתי בו הרבה מלבד לשים בו מיטה מתקפלת ומכונת קפה. זרקתי את הכובע שלי על המיטה, חבטתי במסוף שעל השולחן עד שנדלק והצמדתי את כף ידי אל לוחית זיהוי. הסיפור שלי הורד אל המחשב הראשי בתוך פחות משנייה. לאחר שנייה נוספת החלה המדפסת לקרקש. וולטר מעדיף עותק קשיח. הוא אוהב להטביע בו סימנים כחולים וגדולים. בזמן שהמתנתי השקפתי על העיר. עיר מגוריי.
מגדל פטמת החדשות נמצא סמוך לתחתית ה-J של קינג סיטי. אפשר לראות ממנו את צבירי הבניינים האחרים שמציינים את מקום המתחמים התת-קרקעיים. השמש עדיין הייתה מרוחקת שלושה ימים מזריחה. אורות העיר התמעטו והתמזגו באורות הקשים והבלתי מנצנצים שממעל.
כמעט בקו האופק נמצאות הכיפות העצומות והפניניות של חוות קינג סיטי.
זה יפה בלילה, לא מקסים כל-כך ביום. כשהשמש תעלה, היא תשטוף באור לא מחמיא כל צינור חשוף, ערמת אשפה ורכב שטח נטוש. הלילה פרש וילון על פני חוסר הסדר המביש.
אפילו החלקים שאינם זבל מוחלט אינם מושכים במיוחד. ריק הוא דבר מועיל בתהליכי ייצור רבים, ולקירות אין כל תועלת ברובם. אם משהו צריך להיות מוגן מאור השמש, גג מספיק.
ללונאים לא אכפת מפני השטח. אין סביבה לשמר, ואין סיבה להתייחס לפני השטח כאל משהו מלבד מגרש גרוטאות עצום וזמין. היו מקומות שבהם נערמה האשפה עד גובה הקומה השלישית של הבניינים החיצוניים. תנו לנו עוד אלף שנה, ונערום את האשפה לגובה מאה מטר מקוטב לקוטב.
הייתה מעט מאוד תנועה. על פני השטח נראתה קינג סיטי מופצצת, נטושה.
המדפסת סיימה לעבוד, ואני הושטתי את העותק לשליח חולף. וולטר יקרא לי כשזה יתאים לו. חשבתי על כמה דברים לעשות בינתיים, אך לא הצלחתי להתלהב מביצוע ולו אחד מהם. אז פשוט ישבתי שם ובהיתי בפני השטח, ובבוא העת נקראתי אל האדון.
וולטר עורך הוא מה שנקרא "טבעי".
לא שהוא קיצוני בנדון. הוא אינו תומך באחת הכתות האלה שמסרבות לכל טיפול רפואי שפותח אחרי 1860, 1945 או 2020. הוא אינו מתרשם מריפוי באמונה. הוא אינו חבר בתוחלת חיים, האנשים האלה שמאמינים שזה חטא לחיות יותר מהשבעים שנה שכתובות בתנ"ך; או בכת המאה, אלה שמציבים את הגבול במאה שנה. הוא בדיוק כמו כולנו, מוכן לחיות לנצח אם מדע הרפואה מסוגל לקיים את איכות חייו. הוא יקבל כל טיפול שישמור אותו בריא למרות סגנון חייו ההולל.
פשוט לא אכפת לו איך הוא נראה.
כל האופנות בחיטוב הגוף ובעיצוב פנים חלפו על פניו. בעשרים השנה שבהן אני מכיר אותו הוא מעולם לא שינה אפילו תסרוקת. הוא נולד זכר – כך הוא אמר לי פעם – לפני מאה עשרים ושש שנה, ומעולם לא השתנה.
התפתחותו הגופנית הוקפאה באמצע שנות הארבעים שלו, תקופה שאותה הגדיר לכל מי שהיה מוכן להאזין כ"מיטב שנותיו". עקב כך הוא היה מקריח וכרסתן. זה לא הטריד את וולטר. הוא הרגיש שעורכו של עיתון ראשי של כוכב לכת צריך להיות מקריח וכרסתן.
בתקופות קודמות היו מכנים את וולטר עורך תאוותן. הוא היה חושני, זללן, נהנתן במידה מפלצתית. הוא החליף קיבות כל שנתיים-שלוש, כילה זוג ריאות כל עשור בערך והזדקק ללב חדש בתכיפות גדולה מזו שבה רוב האנשים מחליפים אטמים בחליפת לחץ. בכל פעם שעבר את מה שכינה "המשקל הקרבי" שלו ביותר מחמישים קילו, הוא דאג להסיר שבעים קילו. מלבד זאת, מה שראית אצל וולטר זה מה שהוא היה.
מצאתי אותו בתנוחתו הרגילה, נשען לאחור בכיסאו העצום, רגליו הגדולות מורמות על מכתבת המהגוני העתיקה שעליה לא ניצב שום פריט שנוצר אחרי 1880. פניו היו מוסתרות מאחורי הסיפור שלי. עשן ורדרד היתמר מאחורי העמודים.
"שב, הילדי, שב", הוא מלמל, מעביר עמוד. ישבתי והבטתי החוצה מבעד לחלונותיו, שמהם נשקף בדיוק אותו הנוף שראיתי מהחלון שלי, אבל חמישה מטרים גבוה יותר ושלוש מאות מעלות רחב יותר. ידעתי שהוא יניח לי לחכות עוד שלוש או ארבע דקות. זו הייתה אחת הטכניקות הניהוליות שלו. הוא קרא באיזה ספר שבוס יעיל צריך להניח לעובדים שלו לחכות בכל הזדמנות אפשרית. הוא קלקל את הרושם בהצצה מתמדת אל השעון שעל הקיר.
השעון נוצר בשנת 1860 ופעם עיטר את הקיר של איזו תחנת רכבת איפה שהוא באיווה. את המשרד אפשר לתאר כדיקנסי. הריהוט היה שווה יותר מכפי שארוויח אי-פעם בחיי. מעט מאוד עתיקות של ממש הובאו ללונה. רובן שכנו במוזאונים. רוב השאר היה רכושו של וולטר.
"זבל", אמר. "חסר ערך". הוא הזעיף את פניו והשליך את הדפים הדקיקים על פני החדר. או לפחות ניסה. דפי תדפיס מתנגדים לצבירת מהירות ממשית כלשהי, אלא אם כן אתה מכווץ אותם לכדור. הם צנחו בעדינות אל הרצפה לרגליו.
"מצטער, וולטר, אבל פשוט לא היה שום—"
"אתה רוצה לדעת למה אני לא יכול להשתמש בזה?"
"אין מין".
"אין פה מין בכלל! אני שולח אותך לסקר שיטת מין חדשה, ומתברר שאין בה מין. איך זה יכול להיות?"
"טוב, יש בה מין, כמובן, רק לא הסוג הנכון. אני יכול לכתוב סיפור על יחסי המין של השרשורים או המדוזות, אבל זה לא ידליק אף אחד חוץ משרשורים וממדוזות".
"בדיוק. למה זה, הילדי? למה הם רוצים להפוך אותנו למדוזות?"
ידעתי הכול על דעותיו בנושא הזה, אבל לא הייתה בררה אלא ללכת עם זה.
"זה כמו החיפוש אחר הגביע הקדוש או אבן הפילוסופים", אמרתי.
"מה זה אבן הפילוסופים?"
השאלה לא הגיעה מוולטר, אלא מאחורי. הייתי די בטוח שאני יודע מי זו. הסתובבתי וראיתי את ברנדה, כתבת טירונית, שבשבועיים האחרונים הייתה העוזרת העיתונאית שלי – קרי: נערת שכפולים.
"שבי, ברנדה", אמר וולטר. "אני אתפנה אלייך בעוד רגע".
הסתכלתי בה מהססת לפני שמשכה כיסא והתפתלה לתוכו כמו סרגל מתקפל עם מפרקים גרמיים שבלטו לכל עבר, ללא ספק יותר מדי מפרקים לבן אנוש אחד. היא הייתה גבוהה ורזה מאוד, כמו רבים כל-כך מהדור הצעיר. נאמר לי שהיא בת שבע-עשרה, בניסיון התעסוקתי החינוכי הראשון שלה. היא הייתה להוטה כמו כלבלב ואפילו לא חצי חיננית כמוהו.
היא הרגיזה אותי נורא. אני לא בטוח למה. יש את העניין של פער הדורות. אתה תוהה איך העניינים יכולים להיות גרועים יותר, אתה חושב שהילדים האלה חייבים להיות תחתית הבור, ואז הם יולדים ילדים משלהם ואתה מבין כמה טעית.
לפחות היא ידעה לקרוא ולכתוב. אבל היא הייתה כנה כל-כך לעזאזל, להוטה במידה נוראית להשביע רצון. התעייפתי רק מלהסתכל בה. היא הייתה לוח חלק וחיכתה שמישהו יצייר עליה סרטים מצוירים. עדיין לא נחקרו תהומות בורותה בנוגע לכל דבר שמחוץ למעמד החברתי הבינוני-העליון שלה ובנוגע לכל מה שקרה לפני יותר מחמש שנים.
היא פתחה את הארנק הענקי שנשאה לכל מקום ושלפה סיגר רבוע זהה לזה שוולטר עישן. היא הדליקה אותו ופלטה ענן עשן ורדרד. מנהג העישון נולד בה יום אחרי שפגשה את וולטר עורך. שמה נולד יום אחרי שפגשה אותי. אולי זה היה צריך לשעשע אותי או להחמיא לי שהיא ניסתה בצורה כה ברורה לחקות את הבוגרים ממנה, אבל זה רק הרגיז אותי. אימוץ שמו של כתב בדיוני מפורסם היה הרעיון שלי.
וולטר סימן לי להמשיך. נאנחתי והמשכתי.
"אני באמת לא יודע מתי זה החל, או למה. הרעיון הבסיסי היה שמכיוון שבין מין לרבייה כבר אין הרבה קשר, למה שנקיים יחסי מין באברי הרבייה שלנו? ובעיקר אותם אברים שמשמשים אותנו להשתנה".
"אם זה לא מקולקל, למה לתקן את זה", אמר וולטר. "זו הפילוסופיה שלי. השיטה הישנה עבדה במשך מיליוני שנים. למה להתעסק איתה?"
"למעשה, וולטר, כבר התעסקנו איתה לא מעט".
"לא כולם".
"אמת. אבל יותר משמונים אחוז מהנשים מעדיפות למקם את הדגדגן מחדש. הסידור הטבעי לא סיפק די גירוי ביחסי המין הרגילים. ובערך אותו שיעור מהגברים ביצע הכנסת אשכים. הם פשוט היו פגיעים מדי, תלויים איפה שהטבע שם אותם".
"אני לא עשיתי את זה", אמר. רשמתי את הדבר לפני למקרה שיצא לי ללכת איתו מכות.
"וישנה השאלה של כושר עמידה בגברים", המשכתי. "בכדור הארץ זה היה נדיר שגבר מעל גיל שלושים קיבל זקפה יותר משלוש-ארבע פעמים ביום. והיא בדרך כלל לא נמשכה יותר מדי זמן. וגברים לא נהנו מריבוי אורגזמות. הם פשוט לא היו בעלי יכולת מינית שווה לזו של הנשים".,
"זה מחריד", אמרה ברנדה. הסתכלתי בה. היא באמת הייתה המומה.
"זה שיפור, אני חייב להודות", אמר וולטר.
"וישנה תופעת הווסת", הוספתי.
"מה זה וסת?"
שנינו הסתכלנו בה. היא לא צחקה. וולטר ואני הסתכלנו זה בזה, ויכולתי לקרוא את מחשבותיו.
"בכל מקרה", אמרתי, "כרגע הגדרת את האתגר. הרבה אנשים עוברים שינוי כלשהו. יש כאלה כמוך, שנשארים טבעיים כמעט. כמה מהשינויים אינם מתאימים לאחרים. לא כולם כרוכים בחדירה של אדם אחד לשני, לדוגמה. אנשי המין החדש האלה אומרים שאם אנחנו הולכים להתעסק בעניין, למה לא להמציא שיטה שתהיה טובה הרבה יותר מכל האחרות, עד שכולם יהיו מעוניינים בה? למה שהתחושות שאנחנו מקשרים במחשבתנו עם 'עונג מיני' יהיו לעולם ועד תוצאה של חיכוך בין רקמות ריריות? זה אותו סוג של דחף שהיה לאנשים בנוגע לשפות, כשעוד היו מאות כאלו, או למשקלים ולמידות. השיטה המטרית תפסה, אבל אספרנטו לא. היום עדיין יש לנו כמה תריסר שפות בשימוש, ואף יותר סוגי נטייה מינית".
התרווחתי לי בכיסא בהרגשה מטופשת. אבל עשיתי את שלי. עכשיו וולטר יוכל להמשיך עם מה שלא עלה על דעתו. הצצתי לעבר ברנדה, והיא בהתה בי במבט פעור העיניים של מאמין בגורו.
וולטר ינק עוד שאיפה מהסיגר, נשף ונשען לאחור בכיסאו, אצבעותיו שלובות מאחורי ראשו.
"אתם יודעים איזה יום היום?"
"יום חמישי", סיפקה ברנדה. וולטר הציץ לעברה, אבל לא טרח לענות. הוא לקח עוד שאיפה.
"היום הוא יום השנה המאה תשעים ותשעה לפלישה לכוכב הלכת ארץ ולכיבושו".
"תזכיר לי להדליק נר נשמה ולהגיד קדיש".
"אתה חושב שזה מצחיק".
"אין פה שום דבר מצחיק", אמרתי. "אני רק תוהה איך זה קשור אלי".
וולטר הנהן והניח את רגליו על הרצפה.
"כמה סיפורים ראית על הפלישה בשבוע האחרון? השבוע שלפני יום השנה הזה?"
הייתי מוכן לשחק.
"בוא נראה. אם נספור את החומר בבלי זיבולים, הידיעות בלונאריאן, חדשות קיי.סי, הסדרה הנוקבת ההיא בלונהטיים, וכמובן הסיקור הנרחב שלנו עצמנו… שום דבר. אף לא סיפור אחד".
"בדיוק. אני חושב שהגיע הזמן שמישהו יעשה משהו בנוגע לזה".
"באותה הזדמנות בוא נעשה כפולה על קרב אז'ינקור, והנחיתה המאוישת הראשונה על מאדים".
"אתה באמת חושב שזה מצחיק".
"אני פשוט מיישם לקח שמישהו לימד אותי כשהתחלתי לעבוד כאן. אם זה קרה אתמול, זה לא חדשות. ופטמת החדשות מדווחת על החדשות".
"זה לא רק לפטמה", הודה וולטר.
"אוי, לא".
הוא התעלם מהבעתי, שאני מקווה כי הייתה חמוצה דייה, והמשיך:
"אנחנו נשתמש בקטעים מהסיפורים שלך בפטמה. ברובם, בכל אופן. ברנדה תעשה בשבילך את רוב עבודת הרגליים".
"על מה אתם מדברים?" שאלה ברנדה את וולטר. כשזה לא עבד, היא פנתה אלי. "על מה הוא מדבר?"
"אני מדבר על המוסף".
"הוא מדבר על בית הקברות לכתבים זקנים".
"רק סיפור אחד בשבוע. אתה מוכן לתת לי להסביר?"
התרווחתי בכיסאי וניסיתי לכבות את המוח. הו, התכוונתי להילחם בזה בכל כוחי, אבל ידעתי שאין לי הרבה בררה כשלוולטר יש את המבט הזה בעיניים.
תאגיד פטמת החדשות מוציא לאור שלוש לוחיות. הראשונה היא הפטמה עצמה, המתעדכנת מדי שעה ומלאה במה שוולטר עורך אוהב לכנות סיפורים "מלהיבים": שערוריות של מפורסמים, פריצות דרך מדעיות לכאורה, תחזיות של ידעונים למיניהם, סיקור אוהב ועקוב מדם של אסונות. סיקרנו את ענפי הספורט הנוקשים והפרולטרים יותר, ומידה מסוימת של פוליטיקה, אם אפשר לסכם את העניין הנדון במשפט קצר. בפטמה היו כל-כך הרבה תמונות, עד שבקושי היית צריך לקרוא את המילים. כמו התמוניתונים האחרים, לא היינו טורחים לכתוב טקסט כלל לולא מענקי האוריינות הממשלתיים, שבמקרים רבים היו ההבדל הכלכלי בין רווח להפסד. מכסה יומית של מילים נדרשה כדי לזכות במענקים. מספר מילים מדויק זה הופיע בכל אחד מהגיליונות שלנו, לרבות המילים "של", "את", "מן" ו"כל".
שמנת היום היה התוספתן האינטלקטואלי למעי הנפוח של הפטמה. הוא נשלח חינם לכל מנוי של הלוחית – המענקים הממשלתיים ההם שוב – ונקרא על-ידי אחד מכל עשרה, על-פי הסקרים האופטימיים ביותר שלנו. הודפסו בו אלפי מילים יותר בכל שעה, ורוב הסיקור הפוליטי שלנו נכלל בו.
איפה שהוא בין שני אלה הייתה המקבילה האלקטרונית למוסף השבת, שיצא לאור פעם בשבוע ונקרא קצפת*.
"זה מה שאני רוצה", המשיך וולטר. "אתה תצא ותסקר את התחום הרגיל שלך, אבל אני רוצה שתחשוב קצפת בזמן שאתה עושה את זה. בכל נושא שתסקר, תחשוב איך זה היה לפני מאתיים שנה בכדור הארץ. זה יכול להיות כל דבר שהוא. למשל, מין. הנה לך נושא. תכתוב איך נראו יחסי מין בכדור הארץ, ותשווה את זה להיום. אתה אפילו יכול לכתוב איך אנשים חושבים שזה ייראה בעוד עשרים שנה, או מאה".
"וולטר, זה לא מגיע לי".
"הילדי, אתה האיש היחיד שמתאים למשימה. אני רוצה מאמר אחד בשבוע במשך כל השנה עד יום השנה המאתיים. אני נותן לך יד חופשית בכל הנוגע לתוכן. אתה יכול לעשות את זה מערכתי. אתה יכול לעשות את זה אישי, לעשות את זה כמו טור. תמיד רצית טור. הנה ההזדמנות שלך לקבל טור ששמך מתנוסס מעליו. אתה רוצה מומחים יקרים, יועצים, מחקר? מה שתגיד תקבל. אתה צריך לנסוע? תקבל את הכסף. אני רוצה את הטוב ביותר לסדרה הזאת".
לא ידעתי איך להגיב. זו הייתה הצעה טובה. שום דבר בחיים לא קורה בדיוק כמו שביקשת, אבל באמת רציתי טור, וזאת נראתה הזדמנות טובה לקבל אותו.
"הילדי, במהלך המאה העשרים הייתה תקופה שהאנושות לא ראתה כמוה לפני כן או מאז. האבא של הסבא של סבא שלי נולד בשנה שהאחים רייט בנו את המטוס הממונע הראשון. כשהוא מת, כבר היה בסיס קבוע בלונה. סבא שלי היה בן עשר כשהזקן מת, והוא סיפר לי הרבה פעמים איך הוא דיבר על הזמנים הישנים. מדהים כמה שינויים ראה האיש הזקן ההוא בימי חייו. במאה ההיא התחילו לדבר על 'פער הדורות'. כל-כך הרבה קרה, כל-כך הרבה דברים השתנו מהר כל-כך, איך היה איש בן שבעים אמור לשוחח עם בן חמש-עשרה במונחים ששניהם יוכלו להבין?
"טוב, אז דברים כבר לא משתנים באותה מהירות, ואני תוהה אם זה יקרה שוב. אבל יש לנו משהו במשותף עם האנשים האלה. יש לנו ילדים כמו ברנדה, שבקושי זוכרים משהו מעבר לשנה שעברה, והם חיים כתף-אל-כתף עם אנשים שנולדו וגדלו בכדור הארץ. אנשים שזוכרים מה זה כבידה של ג'י אחד. מה זה להסתובב בחוץ ולנשום אוויר חופשי, לא מדוד. שגדלו בזמן שבו אנשים נולדו, גדלו ומתו באותו מין. אנשים שהשתתפו במלחמות. האזרחים הזקנים שלנו הם בני קרוב לשלוש מאות עכשיו. אין ספק שיש חמישים ושניים סיפורים בכל זה."
זה סיפור שממתין כבר מאתיים שנה שיספרו אותו. אנחנו טמנו את הראשים שלנו בחול. אנחנו הוכינו, הושפלנו, ספגנו תבוסה כלל-גזעית שאני חושש… "
הוא כאילו שמע פתאום מה הוא אומר ונעצר בגמגום, בלי להסתכל לי בעיניים.
לא הייתי רגיל לשמוע נאומים מוולטר. זה גרם לי אי-נוחות. המשימה גרמה לי אי-נוחות. אני לא מרבה לחשוב על הפלישה – וזו בדיוק הייתה הנקודה שלו, כמובן – ואני חושב שמוטב כך. אבל ראיתי את הלהט שלו, וידעתי שעדיף לי לא להילחם בו. הייתי רגיל לזעם, לחטוף על הראש בגלל דבר זה או אחר. תחנונים היו דבר חדיש. הרגשתי שהגיע הזמן ליצור אווירה קלילה יותר.
"אז על איזה סדר גודל של העלאה אנחנו מדברים כאן?" שאלתי.
הוא התרווח בכיסאו וחייך, על קרקע מוכרת שוב.
"אתה יודע שאני לא מדבר על דברים כאלה. זה יופיע במשכורת הבאה שלך. אם זה לא ימצא חן בעיניך, תקטר לי אז".
"ואני מוכרח להשתמש בילדה בכל זה?"
"היי! אני נמצאת כאן!" מחתה ברנדה.
"הילדה חיונית לכל העניין. היא יחידת המשוב שלך. אם עובדה כלשהי מהימים ההם נשמעת לה מוזרה, אתה יודע שעלית על משהו. היא עדכנית כמו הנשימה האחרונה שלך, היא להוטה ללמוד ונבונה למדי, והיא לא יודעת שום דבר. אתה תהיה המתווך. אתה בגיל המתאים לזה, והיסטוריה היא התחביב שלך. אתה יודע על כדור הארץ הישן יותר מכל אדם אחר בגילך שפגשתי בחיי".
"אם אני המתווך… "
"אולי תרצה לראיין את הסבא שלי", הציע וולטר. "אבל יהיה חבר שלישי בצוות שלך. מישהו שנולד בכדור הארץ. עדיין לא החלטתי מי זה יהיה. עכשיו צאו מכאן, שניכם".
ראיתי שלברנדה יש עוד אלף שאלות לשאול. הזהרתי אותה בעיניי וניגשתי אחריה לדלת.
"והילדי", אמר וולטר. הסתכלתי לאחור.
"אם תשים מילים כמו פריפה או סיגוף אפילו באחד מהסיפורים האלה, אני אסרס אותך באופן אישי".
(הוצאת אופוס, 2001. תרגום: רחביה ברמן. 543 עמודים)
