הגולם
מאת סוורנה פארק
תרגום: ורד טוכטרמן
קול היריות בחג הפסחא לא היה צריך להפתיע אותה, אבל השנה הוא הקדים, שבוע לפני יום שישי הטוב. קראק. אצבעותיה הקמלות של יהודית החליקו על כד המים העשוי מחומר חום. קראק. יריות הדהדו באוויר האביבי, ואז צווחות דקות ושעטת פרסות. יהודית ספקה את כפותיה על אזניה וכד המים נפל, מתבקע על אבני הנהר השחורות. קראק. האדמה רעדה תחת סוסים דוהרים, וריח העשן נסחף מבעד לשורת העצים הסמיכים שבין יהודית וכפרה, השטעטל הקרוי זבה.
היא כרעה על גדת הנהר, חצאיתה צרורה באגרופים קמוצים. זלזלים של פרחים חדשים רעדו בשולי היערות, וכרי עשב ירוק. מעבר לעצים, אש ליחכה את דרכה אל שמי האביב האפורים.
יהודית אילצה את עצמה לקום על רגליה הלא יציבות, פיה יבש כעפר. דבר לא יגונן עליה בעונת ההתחדשות – לא גופה השברירי או שערה האפור. ברגע זה ממש בעלה, מוטל, בוודאי ממהר לשערי השטעטל, כמו בשנה שעברה, כמו בכל שנה, הקפוטה השחורה שלו מתנפנפת באוויר הקר, אגרופיו מורמים כנגד ההסתערות. בשנה שעברה הוא רוסס בבוץ, נחבט בפניו, וכמעט נרמס למוות. השנה זה לא יהיה שונה, מוטל הפוסע אל תוך נתיבם של הסוסים ורוכביהם הצדקניים, מוטל בזרועותיו המונפות, צועק בקולו הרועם שיעצרו.
הפעם יהודית ידעה בלבה שהוא לא יינצל. היתה זו חובתה להיות לצדו, לא משנה שאומץ לבה לא התקרב לשלו. היא צעדה צעד כושל אחד, ואז עוד אחד, והחלה לרוץ, מתנשפת על טעם הברזל של הפחד, האימה בוקעת את ריאותיה, ריאות אשה זקנה. הפחד גרם לאוויר שלנגד עיניה להתמלא בנחיל של נקודות שחורות, כענן של זבובים, וברכיה רעדו כל כך שהיא חשבה שתיאלץ לזחול דרך העצים למקום שבו גגות קש בערו תחת קפלי עשן. היא נפלה תחת ענפים עירומים, נאחזת בקוצי העונה שעברה ובעשבים יבשים עד שמצאה את עצמה בשולי כפרה הזעיר, שהפך מהמקום שבו גדלה לסיוט מחניק של להבות.
רוכבים זינקו בין בתים בוערים, אמיתיים למחצה בחום הרוטט. הם דהרו אחרי נשים בשמלות ארוכות וכיסויי ראש. הם חצו דרך גינות שזה עתה נהפכה אדמתן כדי להשיג גברים במעילים כהים שנפלו בעפר, נקרעים על ידי פרסות ואלות וקליעים.
"מוטל! " הזעקה נקרעה מפיה של יהודית. סוס נדחק כנגדה בחלפו, נטול רוכב. המושכות הצליפו על פניה של יהודית וכוחה עזב את רגליה. היא נפלה בבוץ, רק כדי למצוא שם את מוטל, דם בזקנו הלבן, כובעו וכיפתו רמוסים אל תוך העשב המת, ידיו מונפות במחוותו האחרונה. עצרו!
באותו לילה היא נחבאה ליד הנהר עד ששמעה את קולות היבבה בין הקנים. היא זחלה אל תוך החשכה המוארת באור ירח ומצאה את נקומה [באידיש: נקמה], חברתה מילדות, ואת בת דודתה, מוירה [באידיש: מורא, פחד]. יהודית כמעט ולא זיהתה אותן, מגובננות וצנומות בשמלותיהן השחורות, עיניהן אדומות בפניהן הנפוחים, לוחשות את שמות ילדיהן ובעליהן. יהודית הצטופפה עמן, מוכרעת על ידי יגונה הישן וכעת גם זה החדש. תחילה בתה, ריבה, שניטלה לפני שנים על ידי החסד היחסי של הקדחת. וכעת מוטל, שהסתלק בתוך מצמוץ יחיד.
"מי יגיד את הקדיש על המתים?" לחשה מוירה. "כל הגברים… אנחנו לא יכולות להגיד קדיש בלי הגברים".
"את אשתו של הרבי", אמרה נקומה ליהודית. "את בטח יודעת. מה אנחנו יכולות לעשות?"
מוירה רעדה בתוך סודרה. "אנחנו חייבות להסתלק. בני הדודים שלי חיים בליווה טפלה, במורד הנהר".
"זה חמישים מילין מכאן", אמרה נקומה.
מוירה הנהנה, הניחה את ידיה על פניה והחלה להתייפח.
יהודית בהתה בנהר. ערפל נח על המים, חסר ממשות כמו שחשה היא. אם הרוח תנשוב, רק לרגע, היא חשבה שגופה ייסחף משם, מעט מעט.
הן אספו את הגופות ככל שיכלו בחשכה וקברו אותן בחפירה צרה ובוצית. היה זה הטוב ביותר ששלוש הנשים הזקנות יכלו לעשות, וכאשר עלה הירח, הן חזרו אל הנהר לשכב בתשישות בין הקנים.
בחלומה של יהודית, פניו חסרי הדם של מוטל הביטו מעלה מתוך קברו הרדוד, ושפתיו החלו לדבר.
אשתי הזקנה, לעולם לא תגיעו לליווה טפלה, לא שלושתכן הנשים לבדכן. אתן חייבות להשיג איזושהי הגנה.
מה אני יכולה לעשות? היא שאלה, כורעת על שפת הבור העלוב שבו הותירה אותו. מה אני יכולה לעשות? אתה היית החזק. אתה היית זה שחסם את השערים.
את חייבת לעשות מה שנשים עושות. את חייבת ליצור חיים חדשים.
צידי הקבר התפוררו פנימה. עפר החליק עליו ביובלים עדינים עד שתוויו כוסו בשכבה דקה של אדמה, אך לא טושטשו. יהודית הביטה בבעלה הופך מגבר בשר ודם לגבר עשוי מאדמה.
היא פקחה את עיניה והתיישבה באור הירח. היא הושיטה ידה לגעת בידה של נקומה.
"תתעוררי", אמרה יהודית. "אני יודעת מה לעשות".
"למה את עושה את זה?" שאלה שוב נקומה.
יהודית התיישבה על עקביה, מכוסה ביותר עפר מאשר הדבר שעסקה בבנייתו. "אמרתי לך למה". הזרועות והרגליים קיבלו צורה בהדרגה תחת הירח החיוור. בוץ שנלחץ לבוץ. חומר שמוחלק כנגד חומר. היא לא היתה פסלת, והטריד אותה שהכתפיים היו צרות מדי והרגליים ארוכות מדי. היא רצתה להעניק לו את עיניו המרוחקות של מוטל, את מצחו הרחב ואת זקנו, אבל צורת הפנים היתה מטושטשת מדי – שקע במקום בו אמור להיות הפה, אבני חצץ כדי לסמן את העיניים. כעת היא סילקה את אבני החצץ והיססה מעל הארובות הריקות.
"את מבזבזת זמן", אמרה נקומה, נשמעת תשושה. "אם נצא לדרך עכשיו, אנחנו יכולות להגיע לטפלה בתוך חמישה ימים. זה ממילא לא הולך לפעול. זה היה רק חלום".
מוירה שפשפה את עיניה. "אמא שלי, תנוח בשלום על משכבה, היתה מדברת אלי בחלומות. היא נהגה לתת לי עצות לגבי הנישואים שלי. הרוב לא עזר". היא נגעה בזרועה במקום שבו היא נשברה, שנים קודם לכן, לא על ידי גוי אלא על ידי בעלה, בזעם שיכורים.
"בעלי תמיד אמר שהחלומות מטעים ללא פירוש מתאים", אמרה נקומה. "את בטוחה שמוטל לא התכוון שהגיע הזמן לעזוב?"
"אני בטוחה", יהודית הפרידה אצבעות חומר. יצור הבוץ שכב על גבו, לופת את האדמה, לא רוצה להגיח או עוצר בעד עצמו. יהודית החליקה את הבוץ לארכה של זרוע אחת. הירח יצא מאחורי ענן ונראה כאילו הצורה חסרת הפנים מתמצקת.
"זה רזה מדי", אמרה מוירה.
השתררה שתיקה ממושכת ולבסוף נקומה אמרה, "גולם זה רק אגדה".
"זה מה שהוא אמר לי לעשות", אמרה יהודית. "הוא אמר לי שלעולם לא נגיע לליווה בלי הגנה".
"זה לא בטוח יותר להישאר כאן", אמרה נקומה. "את חושבת שהגויים יחכו שהאפר יתקרר לפני שהם ייצאו לחפש בבתים שלנו? את חושבת שהם לא יסתקרנו מי נותר לחפור את הקברים?" היא נגעה בזרועה של יהודית. "את לא יכולה לחכות שזה יתעורר לחיים. אנחנו חייבות ללכת, יהודית. ברגע זה".
חומר בהה מעלה, חסר עיניים, העפר נטול ההבעה מולבן על ידי הירח.
"אני לא יכולה", אמרה יהודית.
"את פוחדת ללכת", אמרה נקומה בעדינות. "אנחנו מבינות. מוטל היה החזק. הוא תמיד דאג לך, אבל הפעם את חייבת לדאוג לעצמך. את חייבת לבוא איתנו, יוד'לה. את לא מבינה? אם תשארי כאן, יהרגו אותך".
יהודית לא ענתה. היא טפחה בוץ על פניו חסרות הצורה של היצור, מחליקה ומגרדת ומארגנת מחדש, לוחצת על העיניים, פעם רחבות מכפי שחשבה שעליהן להיות, פעם צרות מדי. האף יצא רך, לא נשרי כשל מוטל. הסנטר היה עדין מדי. היא החלה לשאול את נקומה לדעתה, אבל כאשר הסתכלה סביבה, היא היתה לבד.
הצליל היחיד היה אדוות הנהר והרוח. הצינה התיישבה בפרקיה. הלילה היה קר מדי לקולותיהם המנחמים של צפרדעים וצרצרים, והיא כמעט יכלה לשמוע את עצמותיה חורקות. יהודית ניגבה את ידיה על חצאיתה. כל שהיה עליה לעשות היה לקום ולנוע הלאה, אבל התעלמות מהחלום היתה יותר מדי, היתה בגדר בגידה.
במזרח השמיים קיבלו גוון אדום חוור. הרוח נשבה חזק יותר, והיא רעדה בבגדיה הלחים. הגולם נח ללא תועלת על גדת הנהר, פשוט אברים כישן חסר דאגות. באגדות, מזמורים מהקבלה היו מעוררים גולם לחיים. נוסחות קסם שנכתבו על גוויל הונחו בפיו, והרב כתב את מילת החיים לרוחב מצחו: אמת, כתובה בעברית, שלוש אותיות, מימין לשמאל – אלף, מם, תו. היא לא ידעה את המזמורים או הנוסחות, אבל היא ידעה את המילה.
באצבע קהה אחת היא סימנה בחומר הרך לרוחב המצח.
אלף. מם. תו.
הרוח שינתה את כיוונה וריח האפר נסחף מהריסותיו השרופות של השטעטל.
זו עבודה לגבר.
יהודית עצרה את נשימתה, אצבעותיה על השפתיים חסרות התנועה.
רק אלוהים יכול לגרום לחומר להתעורר לחיים, זקנה. לא את.
נדמה שהמילים עלו מתוך עצמה, נטולות גוף מהעפר שעל ידיה, תחת צפורניה.
אין לך שום זכות ליצור חיים מבוץ כשיכולת לעשות את זה בדרך שאלוהים התכוון, בגופך.
"אבל לא יכולתי", היא לחשה. "לא אחרי שריבה מתה".
אז נכשלת כרעיה וכאם. כל שאת יכולה לזקוף לזכותך הוא ערימת עפר.
יהודית נעצה פניה בפני החומר, בסימני אגודליה על לחייהן וסנטרן. באור הבוקר החיוור זה לא היה כמעט כלום. עבודת הלילה שלה נמסה לכלל תל של רגבים וחצץ. היא כרעה על גדת הנהר, לכודה בבוקר האיטי, שוקעת לבסוף בספק. דמעות זלגו במורד פניה ונספגו בעפר. היא תלשה את שערותיה עד שדם ירד, וערבבה אותו בדמעותיה ובעפר, ובאמת.
לאורו המלא של היום יהודית פקחה את עיניה.
היא התיישבה, נוקשה משכיבתה על הקרקע. האש, כל ההריגות ונטישתה על ידי נקומה ומוירה, נראו יותר כסיוט – נורא מכדי שתמציא אותו בעצמה, כך שהוא חייב היה להיות אמיתי. אפילו הגולם? יהודית הביטה במעלה ובמורד גדת החומר, אבל התל שלה התכווץ לכלל ערימה מעורפלת, וזו היתה הקלה. היצור הרזה וארוך הרגליים הכיל יותר מדי מחולשתה בתוכו, וכלום מכוחו של מוטל. היא קמה והברישה מעליה הרבה ככל שיכלה מהחומר, תוהה כמה רחוקות נקומה ומוירה. בהליכה נמרצת עד אחר הצהריים היא בוודאי תוכל למצוא אותן. יהודית צמצמה את עיניה במעלה הנהר רק כדי לוודא שאיש עוד לא היה בסביבה, וראתה מישהו יושב על הגדה.
זו היתה נערה. נערה עירומה שרגליה שלובות כנער, עפר מרוח על עורה הלבן, בוהה מעבר לנהר.
יהודית חשה שליבה רועד. בתחילה היא חשבה שהיתה זו מישהי מהעיר הגויית שמרגישה את עצמה בבית. אבל הצדודית שלה היתה מוכרת – שיער כהה וארוך ופה נחוש. מישהי מבנות השטעטל, שהופשטה וסבלה התעללות, אבל עדיין, ניצולה נוספת.
יהודית קמה על רגליה ומיהרה לעברה. "נפגעת?" אמרה. "בואי, נמצא בגדים…"
הנערה פנתה ומצמצה, חסרת הבעה. פניה היו מרוחים בבוץ. גופה היה מכוסה בו, טביעות ידיים אדומות בכל מקום.
יהודית עצרה. עיניה זינקו אל תל החומר המכווץ ובחזרה אל הנערה.
הנערה הרחיקה שיער כהה ממצחה באצבעות מטונפות. המילה, כתובה בחומר בצבע השני, אדומה כדם, הבהיקה כנגד עורה.
אמת.
יהודית פנתה ונמלטה.
ללא היסוס, הגולם באה בעקבותיה.
זה – היא – עקבה אחריה עד שיהודית עצרה תחת עמודי האבן של הגשר, במקום בו הנהר התעקל לראשונה. ליהודית לא היה די אוויר להמשיך, אבל הגולם, למרות לכלוכה חסר הצניעות, נראתה מוכנה לרוץ כל היום.
"תסתלקי!" יהודית צעקה על זה, אבל זה לא הסתלק. זה רק עמד שם, מביט בה ברוב קשב, פניו המלוכלכים מוכרים במידה מערערת. "מה את רוצה?" קראה יהודית, קולה מהדהד תחת הגשר, אבל הגולם לא אמרה דבר.
האם זה יכול לדבר? יהודית לא היתה בטוחה. באגדות, היא לא זכרה שהגלמים עשו משהו פרט למילוי פקודותיהם של הרבנים שיצרו אותם, הגנה על כפרים יהודיים מההמון הרצחני, או בזמני שלום – טאטוא בתי הכנסת. היא צנחה בצלו של מתמך הגשר. מה עליה לומר לזה לעשות? להלחם עבורה? להגן עליה? לחזור ולהרוג גויים עד שהיא תחוש שנקמה את נקמתה? יהודית הציצה בגולם, אבל כמעט חששה להביט בזה. אם יצירת דבר מעין זה היתה מעשה כל כך פשוט – אם אפילו אישה יכלה לעשות את זה – למה מוטל לא עשה אחד? הוא היה גבר חכם ומשכיל. הוא יכול היה להציב גולם בשערי השטעטל, במקום בו הוא היה ניצב, בלתי מנוצח על ידי האלות והרובים, בלתי נגוע על ידי השנאה. במקום זה, הוא היה אמיץ.
מעליה, קרונות רעמו מעבר לנהר, בלתי נראים ומאיימים. הגולם ניצבה, עירנית, דקה כחיה צעירה וחסרת מודעות עצמית באותה מידה. נערה יפה, חשבה יהודית, פרט לעובדה שזו לא נערה. ובכל זאת, היא נראתה כמו נערה. נערה עירומה.
יהודית התעסקה בבגדיה עד שהצליחה לצאת מתוך תחתונית הפשתן שלה בלי להסיר דבר פרט לה. היא השליכה את התחתונית בעצבנות אל החלל שבינה לבין היצור הבוצי. "תלבשי את זה", היא אמרה לגולם.
הגולם כרעה מתוך כוונה לציית, תוחבת את זרועותיה לתוך הבד, מרכינה ראשה לתוך החצאית, מסתבכת בבד, נושכת אותו.
יהודית נעה בזהירות על האבנים הרטובות והרחיקה את התחתונית במשיכה לפני שהגולם קרעה אותה לחתיכות. "תרימי את הזרועות שלך", היא אמרה, וזה ציית, בעיניים חדות ובוחנות. יהודית משכה את החצאית על ראש היצור, ואז את החלק העליון והשרוולים. חומר אדום יבש התקלף מהשער הכהה ונתפס בפשתן הגס. יהודית הברישה את העפר מעל הכתפיים החמות והמוצקות משרירי נערה. היצור הזעיף פניו אליה, ויהודית נוכחה מה עשה את פרצופו כה מוכר.
היצור נראה כמו בתה הראשונה והיחידה, ריבה, שמתה בגיל כה צעיר מקדחת. הילדה שמוטל אמר שדמתה לאמה כראי.
יהודית הרחיקה את ידיה, לא בטוחה את דמותה של מי כבשה בעפר – של בתה, או שלה. "קומי", היא אמרה. "נזוז".
הדרך לליווה נודעה לשמצה בשודדיה. יהודית והגולם נצמדו לנהר, במקום בו הגדה היתה גסה מאבנים. כשהגיעו שעות אחר הצהריים המאוחרות, רגליה של יהודית כאבו. היא תהתה אם נקומה ומוירה בחרו בדרך המהירה יותר, אם גם המסוכנת ועלו בגבעה כדי לנוע עם הדרך. ככל שחשבה על זה, כך הטילה בכך יותר ספק.
"אם היית יוצאת גבר, כמו שהיית אמורה להיות", היא רטנה אל הגולם, "היינו כבר באמצע הדרך לליווה". היא צלעה בין הסלעים, תוהה אם זה נכון. אילו מוטל היה שורד והיה עושה במסע איתה במקום הדבר הזה, הם בכל זאת היו עושים דרכם לאורך הנהר.
היא נסתה בכל כוחה לדמות איזה שילוב של אמונה ומין היו עשויים להביא למעבר בטוח לאור היום, או לבד בלילה, וגילתה כי קשה לה להעלות כל אפשרות.
כאשר אחר הצהריים החשיך לכדי ערב מוקדם, רגליה הכואבות, אבלה המורחק כמטחווי זרוע, והרעב מעורר הבחילה שבקיבתה הפכו למעמסה כזו שהיא כמעט נפלה על ברכיה. צעקתה של נקומה מתוך סבך עצים גרמה לה לעצור, ממצמצת באפלולית בין הערביים.
נקומה מעדה מעבר לגדה, תפסה את זרועה של יהודית וקפאה כשראתה את הנערה המכוסה בבוץ הלבושה בבגדיה התחתונים של יהודית.
"מי זאת?"
יהודית דחפה בעייפות את שיער הגולם הצידה כדי להראות את המילה על מצחה.
נקומה פלטה יללת יאוש. "איך יכולת?" היא זעקה. "איך יכולת לעשות עוד אשה?"
נקומה הזעיפה פניה אל הגולם, המוארת למחצה באור הירח. "מוזר שזה יצא נקבה", היא אמרה כשיהודית סיימה להסביר. "מעולם לא שמעתי דבר כזה קודם".
"זה דומה לך, יהודית", אמרה מוירה.
יהודית היתה עייפה מכדי לנתח את יצירתה המוזרה. "אני חושבת שהיא דומה לריבה".
שלושתן ישבו יחדיו בסבך בחשכה הקפואה, יותר מדי חוששות להיראות מכדי להקים מדורה. הגולם ישבה לבדה, זרועותיה צלובות על ברכיה, לא מושפעת על ידי הלילה או הטמפרטורה.
"כמה עוד עד ליווה?" שאלה יהודית לאחר זמן מה.
"ארבעה ימים". נקומה נעה לצידה. "על הדרך זה ארבעה ימים, בכל אופן. זה יכול לקחת לנו שבוע אם נישאר לצד הנהר". היא הניחה את כף רגלה על ברכה ושפשפה את קרסולה.
"אנחנו נגווע לפני שנגיע לשם", אמרה מוירה.
יהודית נעצה מבטה אל תוך הלילה ומצאה עצמה מתבוננת אל תוך עיניה הכהות של הגולם. האם הגולם היתה צריכה לאכול גם כן? ממי הם יכולים לבקש – או לגנוב – תפוח אדמה? או לפת? היא היתה עייפה מכדי לעבור במוחה על כל התשובות האפשריות וראשה הסתחרר. היא תירדם בין נקומה ומוירה, ועם כל פחדיהן ואימות הלילה שלהן, שתיהן יחזיקו אותה זקופה עד הבוקר. היא הניחה לעיניה להיעצם. אולי מוטל יבוא בחלום ויתן לה תשובה. בקהות שחשבה שהיא תחילת השינה, היא שמעה קול ריסוק בעלים היבשים שבסבך וקול גבר.
"מכאן".
אצבעותיה של נקומה התחפרו בזרועה של יהודית חזק מספיק כדי לגרום לה להתנשף. בצד השני, מוירה עצרה את נשימתה.
הגולם הפנתה את ראשה לעבר הצליל, ערה וחדת חושים באופן מסוכן באור הירח.
קול הריסוק בצמחיה התקרב.
"היי", אמר קול שני. "אתה בטוח שראית – "
הגבר הראשון אמר לו לשתוק.
יהודית נשמה נשימה. היא יצאה בחזרה כשובל דק של אדים. "את", היא לחשה אל הגולם, והיצור הפנה את עיני החיה הנוצצות שלו אליה. מה אמרו הרבנים למשרתי האדמה שלהם בכל סיפור לא סביר?
"תגני עלינו", לחשה יהודית.
הגולם קמה על רגליה. הרעש פסק ולמשך שניה מלאת תקווה יהודית חשבה שהגברים יילכו למקום אחר. אולי הם בדרכם לנהר כדי ללכוד דג לילי וערמומי במיוחד. אבל זה לא היה נכון והיא ידעה זאת. זלזל נשבר תחת רגל כבדה, די קרוב שתוכל לגעת בה.
"אני רואה 'תן".
שני גברים בבגדים גסים ומרופטים יצאו מבין העצים הנמוכים. לאחד היה רובה. לשני היתה אלה.
הגבר עם הרובה נעץ מבטו בגולם, שערה השחור שופע על כתפיה, ראשה לא מכוסה. הוא צעד צעד קדימה ונגע בזרועה כאילו כדי לוודא שהיא באמת שם.
ליבה של יהודית הלם גבוה בגרונה. "עכשיו! "
הגולם נעצה את אצבעותיה בעיניו של האיש בלי קריאה או אזהרה, או שינוי כלשהו בפניה. הגבר נרתע לאחור, מיילל. מלווהו הרים את האלה והניף אותה כנגד ירכיה של הגולם בצליל כשל אבן הפוגעת בעפר דחוס. הגולם לא נרתעה. היא הסתערה עליו, מלפפת אצבעות דקות סביב צווארו, מטלטלת אותו עד שעמוד השדרה שלו התפצח. היא שמטה אותו ופנתה אל האיש העיוור שניסה להתרחק בזחילה, מייבב בעפר.
"עצרי!" צווחה יהודית, והגולם צייתה.
באפלה השתררה שתיקה עצומה. אז פתחה נקומה את פיה, שפתיים יבשות על שיניים יבשות, לחישה של הבנה בוקעת ממנה. "תני לזה", אמרה. "תני לזה להרוג אותם. בואי ניקח את זה הביתה ונהרוג את כולם".
"עצרי", אמרה יהודית, כפי שמוטל היה עשוי לומר זאת, עצרו בזרועותיו מונפות לעצור את הרצח והרוצחים, עכשיו ולתמיד.
הן נעו על הדרך למשך שארית הלילה ואל תוך הבוקר, עייפות מכדי לפחד. כשעלה אור היום, הן הלכו לאורך דרך העפר, כשמדי פעם עוברים אותן לא-יהודים בעגלות חמורים או ברגל. איש לא שם אליהן לב. יהודית נעצה מבטה בעקבות כל עגלה חולפת, חשה לסירוגין בת מזל ובלתי נראית. שנים של אלימות ושנאה נחסמו איכשהו על ידי משהו כה חדש שהיא לא יכלה למצוא עבורו שם.
"תסתכלי על זה", אמרה מוירה, והנידה בראשה לעבר הגולם. "למה זה הולך ככה?"
"למה את מתכוונת?" אמרה נקומה.
"אני מתכוונת שזה פשוט…" מוירה הרחיקה את זרועותיה מגופה והרחיבה את צעדיה עד שהתנודדה. "איזו מין אשה הולכת ככה?" היא קירבה שוב את זרועותיה לגופה, מתגבננת בשמש הקרה.
נקומה התכופפה וצלעה, מחקה את מוירה. "את צעירה ממני ומיהודית בעשר שנים, ואת הולכת כמו איזו זקנה בלה".
"אלה העצמות שלי", השיבה מוירה. "את יודעת שהוא שבר לי את הזרוע. והברך שלי לא בסדר מאז…" היא משכה בכתפיה, אבל היא נשמעה כמעט גאה בדברים שבעלה עשה בלילות זעם השיכורים שלו. כי היא שרדה אותם, חשבה יהודית.
"אם היה לך גולם בבית", אמרה נקומה, "בעלך לעולם לא היה פוגע בך".
"אולי לך היה צריך להיות אחד", הצליפה מוירה בחזרה. "בכל הסיפורים שאני שמעתי אי פעם, הרבנים גרמו לגולם לנקות עד שהיו צרות. את היית יכולה להשתמש בזה". היא פנתה ליהודית. "את חושבת שזה יכול לעשות עבודות בית?"
יהודית ניסתה לדמות את הגולם, לכודה בשטעטל עם מגב ודלי, גבה כפוף בעבודות הבית. "לא", היא אמרה. "אני לא חושבת שזה יכול".
מוירה בחנה את היצור. "זה אמור להיות משרת". פיה התעוות בגועל מבולבל. "לא… חיית פרא. או מה שזה לא יהיה".
"זה לא פראי", אמרה נקומה. "זה פשוט לא יודע איך לפחד".
"אני לא מבינה מאיפה זה הגיע", אמרה יהודית. "מכיון שאני זאת שיצרה את זה".
מוירה הציצה בה. "למה את מתכוונת?"
יהודית משכה בכתפיה. "הייתי ליד הנהר כשהתחילו היריות. פחדתי יותר מדי מכדי ללכת בחזרה, אפילו כשידעתי מה קורה". היא החוותה בחולשה לעבר הגולם. "זה היה מסתער פנימה והורג את כולם. אני בקושי יכולתי לזוז".
"הגולם בלתי פגיע", אמרה נקומה. "הוא עשוי מבוץ ואי אפשר להכאיב לו". היא בחנה את היצור בעודו מתקדם. "היינו צריכים לעשות אחד לפני שנים".
"יכולת ליהרג", אמרה מוירה. "למה שלא תפחדי?"
"מוטל לא פחד".
מוירה נטלה את ידה של יהודית. "מוטל מת", היא אמרה. "כולם מתים, פוחדים או לא".
עם רדת הלילה הדרך היתה נטושה. לאורך מדרוני הגבעות מדורות הבהבו בין העצים חסרי העלים במקומות בהם נוסעים אחרים חנו למשך הלילה. ריחות בישול נסחפו באוויר הקר.
יהודית השתופפה לצד המדורה. הגולם אספה את העצים והציתה אותה, אבל הלהבה חיממה רק אחד מצדדיה, מותיר את גבה ואת כתפיה קרים כמקודם. מוירה ונקומה התכרבלו ביחד על ערימה של עלים לחים ונרדמו אף לפני שהאש היתה יותר מאשר עשן. כעת פניהן נראו באור החם, רפויות וחיוורות.
יהודית הביטה מעבר לגולם שכרעה בצדה השני של האש. במורד הגבעה, בקושי נראה מעבר לעצים חסרי העלים, היא יכלה לראות את המחנה הקרוב. היה שם קרון, פרד בצללית כנגד אש אחרת ואשה הכורעת לצידה עם מחבת. ריח הבשר המיטגן נסחף ברוח.
קיבתה של יהודית התכווצה, אם ברעב ואם בפחד. היא קמה על רגלים נוקשות, מברישה את שמלתה, משפשפת את רגליה זו בזו כדי להזרים את הדם, לא מאד שקטה בעלים המרחשים, אבל נקומה ומוירה לא זזו. יהודית טפחה על שערה. היא מצאה את עצמה רוצה להעיר את נקומה ולהגיד לה מה היא עומדת לעשות, אבל היא ידעה שפניה של נקומה יתהדקו בספקות, ושזה יהיה קצו של פרץ האומץ שלה. הרוח התחככה בלחייה. הפעם היא נשאה את ניחוחו של לחם.
היא סימנה לגולם, ובלי לחכות שההגיון הישר יעצור אותה, החלה לרדת במורד הגבעה.
היא היתה רועשת ככל שיכלה להיות, בועטת בעלים, מנפצת זלזלים עד שהפרד טילטל את ראשו למעלה והאשה זינקה על רגליה. יהודית החליקה עד שעצרה בקצה הקרחת וניצבה שם לרגע, מקשיבה במגושם לגולם מאחוריה. היא לא שמעה דבר. זה בוודאי עצר כשהיא עצרה, אבל היא לא רצתה להביט לאחור ולגרום לאשה הזו לחשוב שהיא לא לבד. במקום זה היא נופפה בידה נפנוף רחב וידידותי.
"שלום!" קראה, מנסה לסלק את הרעד מקולה. "ערב טוב!"
"מה את רוצה?" תבעה האשה לדעת. היא החזיקה מחבת מברזל יצוק ביד אחת, מניחה לה להיתלות כנגד ברכה. היא היתה נמוכה ומלאה, ויהודית החליטה שהיא השתמשה במחבת ליותר מאשר בישול, יותר מפעם אחת.
"אני כל כך מצטערת להפריע לך", אמרה יהודית, "אבל חברותי ואני נוסעות ל-" היא בלעה חזרה את שם השטעטל, ליווה, ונופפה במעורפל לעבר הנהר. "לקראקוב", שהיתה העיר הקרובה ביותר. "שדדו אותנו אתמול בלילה. הם לקחו את כל האוכל שלנו – הכל". דבר שלא היה כל כך רחוק מהאמת. ליבה הלם והיה עליה לעצור כדי לנשום. "יש לך אולי תפוח אדמה, או חתיכת לחם או משהו שאת יכולה לוותר עליו?"
האשה הביטה בעצים האפלים, ויהודית התאמצה לשמוע, אבל הגולם היתה שקטה כירח. האשה פנתה אל הקרון. "סטפן", אמרה. "צא לכאן".
אז היא לא לבד. יהודית נסוגה צעד לאחור כאשר גבר גבוה טיפס החוצה, שיער כהה ודליל נופל לתוך עיניו.
הוא הזעיף מבטו אל יהודית. "כן?"
"תראה אם יש איזה ירך חזיר בפנים שאנחנו יכולים לתת לגברת הזו".
יהודית מצמצה. חזיר. האם זה מבחן? או נדיבות כנה? "לא, בבקשה", אמרה. "שום דבר כזה. רק לחם. או תפוח אדמה".
"תפוחי אדמה?" האיש התכופף שוב לתוך הקרון ועקר החוצה שק יוטה. "את יכולה לקבל את השק הזה אם את רוצה. כמה מהם קצת רכים".
ברכיה של יהודית כמעט כרעו תחתיה בהקלה כשנתן לה את השק. היא לפתה את הגושים הכבדים אל חזה. "תודה לכם. תודה רבה רבה לכם".
"עכשיו, חכי רגע", אמרה האשה כשיהודית נפנתה לברוח.
יהודית פנתה וראתה אותה מרימה את מחבת הברזל וכמעט צרחה.
האשה נתנה בה מבט מוזר. "אמרת שהם גנבו הכל. לא תצטרכי משהו לבשל בו?"
יהודית הושיטה יד רועדת ונטלה אותה. לסרב לחזיר היה דבר אחד. לסרב למחבת בגלל שהיא לא כשרה יהיה קשה יותר. היא תאפה את תפוחי האדמה באש ותחזיר את המחבת בבוקר. "תודה לכם", היא אמרה שוב.
"תבורכי", אמרה האשה, ויהודית יכלה לחוש את עיניהם עליה כשגיששה את דרכה דרך העלים והענפים הנמוכים, אל תוך מסתור החשכה.
נקומה פגשה אותה באמצע הדרך במעלה הגבעה. "מה בשם אלוהים את עושה? מי האנשים האלה? מה הם רצו?"
"הם נתנו לי אוכל", התנשפה יהודית, ודחפה אליה את המחבת.
נקומה תפסה את המחבת הכבדה. "אוכל?" היא חזרה, כאילו היה זה מושג זר.
"איפה הגולם?" לחשה יהודית. היא פנתה בחוסר יציבות על המדרון הגס, מכווצת עיניה אל בין העצים. "זה היה ממש מאחורי".
נקומה הצביעה על המחנה. "זה שם למעלה".
"לא, זה בא אתי". לא? היא לא אמרה לזה לבוא?
"זה לא זז, יהודית". נקומה תפסה את זרועה. "בואי כבר. בואי כבר".
בראש הגבעה הגולם כרעה בלא כל ספק לצד האש. היא היתה כאן למעלה כל הזמן. היא לא דיברה אל היצור, והיה זה יצור מילולי. לסמן ולצפות שזה יבין היה יותר מדי בשביל מוח מחומר.
יהודית תקעה תפוחי אדמה בין הגחלים הלוהטות וטפחה על מצחה. היא הזיעה, התנשפה, אבל היא גם חשה כמי שהופחו בה חיים בפראות. הוא עשתה דבר שמוטל היה אוסר עליה לעשות. זה היה מסוכן. היא עשתה זאת בכל זאת. וגם, היא נוכחה, היא יכולה לעשות את זה שוב.
מוירה התיישבה ושפשפה את עיניה בעקבי ידיה. "ירדת לשם לבדך?" היא מלמלה, ערה למחצה. "כמה אמיץ".
ביום שישי הן הגיעו לראש הגבעה הצופה אל העיר קראקוב. ליווה טפלה היתה ממש מעבר לה, כפר מלוכלך לצד הנהר בצלם של בנייני אבן מרשימים. פעמוני כנסיה הדהדו כנגד צד הגבעה.
מוירה האפילה על עיניה באור אחר הצהריים הבהיר. "נהיה שם עד השקיעה", אמרה בהקלה ברורה, ופנתה אל הגולם, שנשאה את שק תפוחי האדמה. "מה את עומדת לעשות עם זה, יהודית? את לא יכולה לקחת את זה לתוך העיירה".
"איך באמת נפטרים מזה?" שאלה נקומה.
יהודית דחפה את שערה הכהה של הגולם הצידה וכיסתה את האלף באגודלה, נזהרת לא למרוח את האות. במקום אמת – המילה השתנתה למת.
"כל מה שאת עושה זה למחוק?" אמרה מוירה. "את מסלקת את האמת ונשארת עם המת. זה הכל?"
"אבל מה קורה לזה?" שאלה נקומה.
"זה הופך בחזרה לבוץ", אמרה מוירה. "לא ככה, יהודית?"
יהודית הסירה את אגודלה וחשה את לבה מתמלא באומללות. היא חשבה לקרוא לגולם ריבה, ולומר לאנשים בליווה שהיתה זו בתה, אבל גם בני דודיה היו שם. למרות שהיו דודנים מדרגה שניה או שלישית, מספיק מהם יידעו שריבה מתה לפני שנים. היא חשבה להשביע את נקומה ומוירה לסודיות ולהמציא איזשהו סיפור על איך מצאו את הנערה היהודיה המפגרת והאילמת הזו מקבצת נדבות לצד הדרך, ולקחו אותה איתן כמעשה צדקה, אבל אפילו סיפור כזה יתנדף ברגע שמישהו יראה את הכיתוב על מצחה. ואז מה? שאלות? האשמות? הם יהרסו את הגולם ויבריחו את יהודית מהעיירה. הם עלולים לגרש גם את נקומה ומוירה.
"את צריכה להיפטר מזה עכשיו", אמרה מוירה, "לפני שמישהו יראה את זה". היא דשדשה באדמה בנעליה ופיתלה את אצבעותיה בשרוולי שמלתה הארוכה, להוטה להגיע לבטחון שבליווה.
יהודית נגעה בכתף היצור, אבל לא נראה שהגולם שמה לב, כשהיא מחזיקה את שק תפוחי האדמה, מרוכזת בצלצול הפעמונים מהעמק שמתחתן. היצור לעולם לא ישים לב, חשבה יהודית, שהאות שלו נמחקת. זה פשוט יעמוד שם ויישבר לחתיכות, כמו סיר חרס שבור.
"אני רוצה לחכות עד שנגיע לנהר", היא אמרה. "זה המקום שממנו זה בא".
זה היה יום שישי הטוב. כפות דקלים יבשות מיום ראשון הקודם תלו סביב תלי המגן של קראקוב. ביצים צבועות התנדנדו מהעצים המניצים למחצה שלאורך הרחוב שבין חומות העיר והמדרון שהוליך מטה אל הנהר. עגלות חמורים, מוכרים, וחיילים כולם נדחקו בהמון ההומה. יהודית נצמדה לזרוע הגולם ונקומה ומוירה השתרכו מאחור. אוויר האביב הצלול נעשה סמיך תחת חומות העיר, חם, דחוס בגופים קרובים ובמבטים מאשימים. קצין צבא רכוב על סוס נדחף לפני יהודית והגולם, מדיו מבהיקים באור החמה. הוא סטר בשוט הרכיבה שלו בפניה של יהודית.
"רוצי הביתה, יהודונת", אמר וצחק. "רוצי הביתה לליווה ותנעלי את הבת שלך". הוא רכן לגעת בשערה הכהה של הגולם, ויהודית ניסתה למשוך את היצור משם. היא נתקלה במישהו שהיה קרוב מדי מאחוריה, הסתובבה ומצאה את נקומה, פניה מעוותים במסכת זעם.
"גוי! " נקומה נדחפה מעבר ליהודית ולגולם עד שפניה היו מול ברכו של הקצין. "מנוול! גוי מנוול! " יהודית הושיטה אליה את ידה אך נקומה ניערה אותה מעליה. "האדמה עצמה תקום כנגדך!" היא קישתה אצבעה לעבר הגולם האדישה. "הבוץ ימוטט את עירכם, קיר אחר קיר, לבנה אחר לבנה".
הקצין הזעיף את פניו כלפיה. אנשים ברחוב עצרו והחלו להצביע. יהודית לפתה את זרוע הגולם, תרה אחר מוירה בקהל. לבסוף היא מצאה אותה, כפופה תחת עץ עמוס ביצים לצד הדרך, פרקי אצבעותיה כנגד שיניה, עיניה רחבות.
נקומה סבבה בין יהודית והחייל, מפנה אצבעה אל הקהל המסוקרן. "אתם לא יותר מאשר רוצחים! איש מכם לא ישרוד, לא גבר ולא אשה – איש מכם!" נקומה פנתה שוב לעבר הסוס והכתה בו באגרופיה. היא חבטה בצלעותיו, בצווארו, ואז הכתה את רגל החייל.
הוא הניף את שוט הרכיבה שלו בדייקנות קלילה. קצהו שרק לצד פניה של נקומה וחתך אותה.
קו אדום בהיר על לחיה.
הכל השתתק.
בדממה, נקומה פנתה אל יהודית ואמרה בבירור רב, כך שהכל יכלו לשמוע, "הגני עלינו".
ליבה של יהודית הלם באזניה. ידה התהדקה על זרוע הגולם. כל שהיה עליה לעשות היה לדבר, והגולם תגרור איש זה מעל סוסו. היא תדחף את פניו לעפר, תשבור את שיניו ואת גולגלתו בידיה החשופות, ותניף את הגופה המדממת כדגל שכל יהודי ליווה יוכלו לראות.
היא הביטה בפנים שבקהל. שתי מילים, והמון זה יתנפל עליהן. הוא ימחץ אותן, גולם או לא גולם, ואז הוא יתנפל על ליווה בלי לחשוב פעמיים. היא הרימה מבטה אל הקצין ופגשה במבטו.
"הגן עלינו", היא לחשה.
"עליכן?" הוא מצמץ. הוא שפשף את רגלו ושחרר צחוק לא מאמין. מישהו בקהל גיחך. שני גברים מגודלים בקרבת מקום נעצו זה בזה מרפקים ופרצו בצחוק שיכורים. לפתע היה שוב רעש.
יהודית שילבה את זרועה בזו של נקומה כאשר הקצין ניגב את שוטו לאורך המכנס שלו, הפנה את סוסו ודירבן אותו משם.
נקומה הניחה לעצמה להיות מובלת אל העצים שם עמדה מוירה, אבל גופה היה נוקשה מכעס. "יכולת להרוג אותו".
"והם היו קורעים אותנו לגזרים". יהודית פנתה וסימנה לגולם, העומדת עדיין בקהל, חסר הבעה כקרח. "בואי!" היא קראה, והגולם באה בעקבותיהן, תחת הביצים הצבועות בצבעים עליזים ובמורד המדרון אל הנהר.
ממקום עמדן על גדת החומר הרכה, יהודית יכלה לראות עשן ארובות שוקע על בתי האבן האפורים של ליווה ונסחף ברחובות הריקים. שאבעס תיכנס בשקיעה, אבל אפילו כעת, לפני שהשמש נגעה באופק, השטעטל נראה אפלולי וחסר חיים, כאילו כל העיר שקעה בחוסר קיום סטאטי, מצפה לסוף חג הפסחא.
מוירה היתה לפנים, מושכת ברדיד שלה כאילו מצפה לקבוצת חיילים רכובים בכל רגע. האימה שבה נחה על החוף כמו שהעשן נח על ליווה, מחניקה ודחוסה מכדי לחשוב מעבר לה.
הגולם כרעה לרגלי יהודית, שקועה במים הרדודים עד עומק הקרסול, גוררת אצבעות דקות בנהר. נקומה ניצבה בצד יהודית, טופחת על החתך בפניה בשולי שמלתה.
"את לא יכולה להיפטר מזה", אמרה נקומה. "את חייבת לשמור את זה, לפחות לזמן מה".
יהודית כרעה על ברכיה לצד היצור האדיש. אם נקומה תזכה ברצונה, הגולם תישלח לפטרל ברחובות קראקוב. גולם אחת שתעמוד בין ליווה ובין מאות של שנאה. זה עשוי לפעול פעם אחת. אבל אז כמה זמן תשרוד ליווה? יהיה עליה ליצור צבא של גלמים. זה לעולם לא יסתיים, והיא לעולם לא תנצח.
"אני לא יכולה".
"לעולם לא תוכלי לנקום את דם בעלך, יהודית. אף אחת מאיתנו לא תזכה לנקמתה. הדברים ימשיכו כמו שהם היו תמיד. זה מה שאת רוצה?"
יהודית לא השיבה. נקומה פלטה נשיפה של גועל, פנתה בבוץ הרך ופנתה במורד הגדה למקום בו המתינה מוירה.
יהודית נגעה בכתף הגולם. המגע שלה היה רך יותר כעת, כאדמה לחה, לא כל כך מוצק ומגוייד. "ריבה", היא אמרה, אבל היא לא יכלה להמשיך להעמיד פנים שהגולם היתה איזשהו פן של ילדתה המתה. זו היתה פיסה של עצמה, שנחפרה מהאדמה. עורק חבוי של אישיותה שידע באופן אינסטינקטיבי איך לפגוע ולהרוג.
היא נגעה בזרועה שלה באצבעות מלוכלכות בבוץ וכתבה לרוחב פנים פרק ידה. מת. רק כדי לראות איך זה ייראה על עור אנושי.
כתמים אדומים. פרסות שועטות. צרחות באפלה.
היא הושיטה ידה כדי להפנות את סנטרה העדין של הגולם לעברה. היא הביטה בחזרה, נחישות בעיניה, קשיחות סביב פיה. בין אם ידעה או לא ידעה את אשר היא עמדה לעשות, היא היתה חסרת פחד בכל מקרה.
"אני מצטערת". היא נגעה בלחייה, בשערה. היא מרחה והסירה את האלף באגודלה.
העינים מצמצו. המצח התקמט בזעף, ואז היה רק חומר שהחליק בין אצבעותיה. חומר אדום כנגד החוף האדום, אדום בין אבנים שחורות. מה שהיתה זרועה התמוססה במים. שיער, פה, עיניים, כולם התעופפו כאבק.
יהודית קמה באי יציבות. בקצהו הרחוק של החוף, נקומה ומוירה נעלמו. היא היטה מטה בידיה, עדיין כהות מבוץ, וראתה את מילת המוות בפנים זרועה.
באגודלה, יהודית שרטטה קו אלכסוני רועד לצד המת, והוסיפה קוים אנכיים קצרים בראשו ובתחתיתו.
אלף. מם. תו.
היא פסעה צעד אחד וכשלה במקום שבו הגדה התרככה. היא נפלה על ידיה וברכיה במקום שבו הגולם נעלמה, ניסתה לקום וחדלה.
פרחי אביב פרצו מהעפר הפורה שבין אצבעותיה. הם נלחצו מעלה בניצנים ירוקים מתחת לברכיה. הם לבלבו סביב רגליה, פורחים בשקיעה, סמיכים וריחניים, רועדים ברוח הערב.
יהודית אילצה את עצמה לקום. אם האדמה עצמה קמה עבורה בניגוד לרצונה, אולי היה מקום בצילן של חומות קראקוב שבו אשה זקנה תוכל לזרוע את האדמה בדברים חדשים. לא נקמה. לא פחד. אולי אפילו לא שלום. אבל היא תוכל לעשות משהו.
והפעם, היא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה לפחד.
The cure for everything
