"חלון ההזדמנויות של המכחישים ייפתח בעתיד הקרוב. הציבור, ובעיקר חלקו הלא משכיל, יהיה מטרה נוחה יותר ויותר להכחשת השואה בעוד הניצולים מתים… הדורות הבאים לא ישמעו את הסיפור ממי שיכולים לומר 'זה מה שקרה לי. זה הסיפור שלי'. עבורם זה יהיה חלק מעבר רחוק, וכתוצאה מכך, נוח יותר לשינוי והכחשה".

— דבורה ליפשטדט

Denying the Holocaust (1994)

---

ידיה של שרה ג'ייקובסון רעדו כשהחנתה את הפולקסוואגן המקרטעת שלה ברחוב ליד הבית הישן בפרברים בו גדלה. היא ישבה שם, נושמת את אדי הדלק מהמנוע הפועל עדיין, בעודה צופה בעיתונאים המתקהלים על המדשאה שבחזית הבית.

חברה לחיים, טום הולוויי, ישב לצידה על כסא הנוסע. הוא התבונן בה לרגע, ושאל, "מוכנה?"

שרה הנהנה. בעוד היא מכבה את מנוע המכונית, טום חמק במהירות מהכסא הקדמי החוצה, עקף את המכונית מלפנים ופתח עבורה את דלת הנהג. לשם שינוי, היא היתה אסירת תודה על הנימוסיות הדרומית המיושנת הזו. רק להיזכר, שכשפגשה בו לראשונה, זה הכעיס אותה.

ובכן, זה לא הכעיס אותה עכשיו. טום הציב עצמו כך שיוכל להדוף את עדת העיתונאים, והיא היתה אסירת-תודה גם על זה. למרבה המזל, איש לא הבחין בהם, או שטרם הספיקו לקשר בין שרה לסיפור החדשות הגדול של השבוע. טום הושיט לשרה את ידו, והיא איפשרה לו לעזור לה לקום. בצאתה מהמכונית היא התמתחה, מרגישה את חום השמש האביבית על גבה. כמה מוזר שהיא היתה מסוגלת ליהנות מזה, ביום זה מכל הימים. היא עצמה עיניה ולקחה נשימה עמוקה, מקשיבה לציפורים המצייצות במרחק.

קולו של טום קטע את השלווה הקצרה שלה. "נלך?"

היא חייכה אליו חיוך קטן. "אני מניחה".

"אוקיי". טום הסתכל סביבו, ממקד את מבטו בים הכתבים. "הרבה התרגשות בשביל עיירה קטנה בלונג-איילנד", אמר. שרה הבחינה שהוא לא ניסה כלל להבליע את המבטא הדרומי שלו; הוא ידע עד כמה היא אהבה את זה. "קשה להאמין שכל המהומה הזאת היא דוקא בגלל סבא שלך".

"כן", ענתה שרה. "אני מסכימה". היא זקפה אוזן לעבר הכתבים. "תקשיב".

כתבת רדיו אחת, קרובה מספיק בשביל להישמע, דיברה לתוך מכשיר הקלטה זעיר, מקליטה פרשנות לדיווח שלה. "כאן פאולה דיטריך, מדווחת מלורנס, לונג-איילנד, המקום בו ג'ושועה כהן עומד למות. כהן, יליד 1920 בוורשה, –"

טום לחש. "הוא הפך לידוען. סופסוף קיבל את חמש-עשרה דקות התהילה שלו".

שרה משכה בכתפיה. שניהם למדו את וורהול. אחרי הכל, שניהם סיימו את לימודיהם בהרוורד בהצטיינות. "עד כמה שזה נוגע לי, הוא פשוט הסבא שלי".

"כן, אני יודע", אמר טום ברכות. "מצטער. בטוחה שאת מוכנה?"

"הכי בטוחה שאפשר, אני מניחה. אם אצליח לעבור את זה בשלום, אני יכולה לשרוד כל דבר". שרה לקחה את ידו של טום. הם הלכו מהמדרכה לשביל המוביל לדלת הבית. היא אימצה עצמה לקראת מטר השאלות.

אחד מהכתבים הציץ לעברם וזיהה את שרה. "זוהי הנכדה!" צעק, והחל לרוץ לעברם. תוך שניות, כל העיתונאים הצעקניים, המזיעים, ירדו לעבר שרה וטום. האופן שבו דחפו זה את זה, מנסים לתפוס עמדות טובות יותר לצילום התמונות שישדרו, הזכיר לשרה נחיל ארבה הפושט על שדה מניב.

"אני רוצה לשאול–"

"אפשר לשאול אותך–"

"יש לי שאלה–"

"איך את מרגישה?"

"האם אי פעם חשבת ש–"

טום צעק מעבר לערבוביית הקולות. "בבקשה, אנשים! שרה רק רוצה להיכנס הביתה".

מובן שזה לא סיפק את העיתונאים. במקום זה, הם ניצלו את ההפרעה הזמנית של טום ליצור מראית עין חלקית של סדר בשאלותיהם. כתב אחד נטל את היוזמה, והשאר השתתקו.

"גברת ג'ייקובסון, טרוור האנט מיו-אס-אן-איי אונליין". תוכלי לתאר לנו מה עובר עליך כרגע?

שרה זרקה מבט לעבר טום ומשכה בכתפיה. זה יהיה קל יותר לענות, קודם כל, על כמה מהשאלות שלהם, החליטה, ורק אז להיכנס. היא הביטה ישירות לעבר עינו הימנית של האנט, שבהקה באדום באור המצלמה המושתלת בתוכה. "מה שכל אחת מרגישה כשסבא שלה עומד למות, אני מניחה".

"אבל, מרת ג'ייקובסון! התערבה כתבת הרדיו שלה הקשיבו קודם. "הנסיבות המיוחדות של סבא שלך–"

שרה התפרצה באמצע. "ראי, אני יודעת מה סבא שלי מסמל עבור העולם, אבל בשבילי, הוא רק הסבא שלי. עכשיו תנו לי ללכת ולהיפרד ממנו לשלום. אני מבטיחה שאדבר אתכם — עם כולכם — מאוחר יותר".

נזופים, לכאורה, הכתבים זזו מלפני שרה וטום, מפנים את הדרך לדלת הבית. בעודם הולכים בשביל, החל מלמול רקע, כמו חתולים המהמהמים זה לזה ליד האוכל. הכתבים דיברו עם עמיתיהם למקצוע או צילמו תמונות רקע לקראת השידור. טום לחש לשרה, "אני ממש מופתע. הם יותר אדיבים ממה שציפיתי".

טום עוד לא סיים לדבר, כשאדם נמוך נעמד לפניהם, חוסם את דרכם. הוא משך את שערו הבלונדיני לאחור ושאלת "גברת ג'ייקובסון למה המשפחה שלך ממשיכה עם התרמית הזאת?"

בתחילה שרה חשבה שהוא היה אדם פרטי, ולא חלק מצבא העיתונאים, כיוון שלא נשא שום מכשיר הקלטה ועיניו נראו טבעיות. מבט שני חשף דבר הרבה יותר מרושע. היה לאיש מכשיר הקלטת-זכרון מאחורי אוזנו השמאלית. הנמענים שלו, יהיו מי שיהיו, יוכלו להיכנס ישירות לממשק עם זכרון העימות שלו עם שרה, שוב ושוב, ככל שירצו.

רגועה ככל הניתן, שרה אמרה, "סליחה?"

האיש חייך. "שאלתי, בהתחשב בכך שסבך, שחי חיים ארוכים ובריאים, שוכב עכשיו על ערש דווי , מדוע המשפחה שלך מרגישה צורך להנציח את התרמית של השואה?"

טום התפרץ לעברו, צועק "שמע עכשיו טוב טוב, אתה–"

שרה התקדמה מעט ואחזה בכתפו של טום. "טום, די". היא פנתה חזרה לעבר האיש. "סלח לי, אבל לא קלטתי את שמך".

"מצטער, מקסוול שוואב, מהמכון לרוויזיה היסטורית. אני כותב מאמר למגזין האקדמי שלנו". היא החווה בידו לעבר העיתונאים האחרים. "היינו רוצים לדעת למה המשפחה שלך התאמצה כל כך להזמין את התקשורת לכאן, בהעמדת פנים כאילו השואה באמת קרתה וסבא שלך היה קורבן של האירוע הבדיוני הזה".

טום משך בזרועה. "בואי, שרה, אנחנו לא צריכים להקשיב לבן-ז — לחרא הזה".

שרה התנגדה. "לא, חכה". היא סובבה את גופה לעבר הכתב. "מר שוואב?"

"כן?"

שרה סטרה לו בפניו, בכוח, שמחה על שיעורי ההגנה העצמית. הוא התנודד לאחור, ונפל על צידו. שרה קיוותה שזה היה כואב מספיק בכדי להרתיע אנשים מלשמוע את הזכרון הזה.

שוואב ישב שם, ללא ניע, בוהה בשרה. איש לא טרח לעזור לו לקום.

היא פנתה לעבר טום. "עכשיו, בוא ניכנס".

איש לא הפריע להם.

---

הדבר הראשון שהיכה בשרה בהיכנסה לבית היה הריח. ניחוח הבשר המתבשל ותפוחי האדמה מהמטבח, מעורב בריח הישן, העבש, שהיה לבית מאז ומתמיד בכל פעם ששרה שבה מהמכללה. חדר המגורים נראה אפלולי, ועבר רגע עד שהבינה שכל הוילונות היו סגורים, כנראה בכדי למנוע מהכתבים להביט פנימה.

היא קראה בקול להוריה. "שלום? אבא? אמא?"

אביה ענה, "במטבח, יקירה, מיד נצא".

"שרה פנתה לטום. "אתה תהיה בסדר?"

טום חייך, משך בכתפיו, ונגע לרגע בידה של שרה. "כן, כבר הצלחתי להסתדר איתה בעבר. זה לא כל כך נורא".

"אבל היא לא האמא שלך".

דלת המטבח נפתחה לרווחה. הוריה של שרה, פול ואנה ג'ייקובסון, נכנסו לחדר האורחים. אביה נראה רגוע, מחושב ושולט בעצמו, כפי שנראה תמיד. הוא לבש מקטורן ועניבה, בניגוד מוחלט לחולצת הפולו והג'ינס שלבשו היא וטום. שרה לא הצליחה לזכור זמן שבו אביה לא התלבש באופן כל כך חסר-דופי. אמה, בניגוד לכך, לבשה אימונית, כאילו לבוש יפה היה כרגע בתחתית סולם העדיפויות שלה. היא נראתה מבולבלת, שערה נוטה כולו לצדדים.

טום בירך אותם בשלום פשוט. אביה של שרה קידם את פניו בחיוך, אבל אמה כמעט שלא הציצה לעברו.

היה רגע של שקט, שאביה שבר. "בוא, טום, אני צריך שתעזור לי במטבח. תוכל לספר לי מה חדש אצל המשפחה שלך בדורהאם. ומה דעתך על הניו-יורק מטס?"

שני הגברים יצאו מהדלת הנעה לאיטה, שחרקה בקול עד שנסגרה, עוטפת את שיחת הבייסבול שלהם. שרה ואמה הביטו בדלת למשל מספר שניות לאחר שנסגרה, ואז שרה פנתה לעבר אמה. "אני מניחה", שרה אמרה, "שאני צריכה לעלות למעלה לראות את סבא".

אמה משכה באפה. "בטח, לכי. רוצה לקחת גם את החבר הגוי שלך למעלה?"

לעזאזל, חשבה שרה, היא לא הולכת להתנהג בהיגיון. איזו הפתעה. "אמא, תעשי טובה–"

"ועכשיו את גרה איתו".

המומה, שרה שאפה שאיפה עמוקה של אוויר. "מעולם לא סיפרתי לך! איך גילית?"

אמה חייכה חיוך מעושה. "ברגע זה, שרה. את אולי בוגרת הרוורד חכמה, אבל את לא חכמה ממני".

שרה זעמה, יותר על עצמה מאשר על אמה. אנה ג'ייקובסון עשתה זאת שוב, מעמידה פנים לדעת משהו כדרך להוציא משרה מידע. לעזאזל! איך היא היתה יכולה להיות כל כך טיפשה? נו, טוב, אם אמא כבר הבינה את זה בעצמה, שרה יכולה לגלות כבר הכל.

"התכוונתי לגלות לך בכל מקרה, אמא. היום, למען האמת. טום ואני חיים ביחד. עברנו לפני זמן מה".

אמה נעצה בה מבט חודר ושרה אמרה, "לא אכפת לי מה דעתך על זה. ובכל מקרה, הדברים פועלים אחרת כיום".

"איזו התנגדות", אמרה אמה, מצקצקת בלשונה. "וזה שהדברים השתנו זה לא תירוץ".

"את צודקת, אמא", אמרה שרה בטון הסרקסטי ביותר שלה. "שפל כלכלי הוא לא תירוץ לאי-יכולת לקנות לעצמי דירה".

"שרה, באמת–"

"מה שרה באמת?" שרה חבטה בידה על מסגרת הדלת. "הרי אין לכם כסף לעזור; אתם עדיין גרים כאן, בבית הישן ביותר בשכונה. אתם אפילו לא יכולים להרשות לעצמכם דלתות אוטומטיות. טוב, אז אני לא יכולה להרשות לעצמי לגור לבד. אף אחד שבדיוק סיים ללמוד לא יכול, לא עם ההלוואות שלקחנו. וכמו שזה עכשיו–" היא עצרה לרגע, ואז קפצה למים העמוקים. "כמו שזה נראה, טום ואני כנראה נתחתן בקרוב בכל מקרה".

הנה, הסוד הגדול נחשף. שרה בחנה בקפידה את פני אמה, הם היו חתומים לחלוטין. אמה הישירה אליה מבט, בנוקשות, מבלי להגיב. לבסוף, שרה לא יכלה לשאת את השקט יותר.

"נו?" שאלה. "את לא הולכת לומר משהו?"

אמה נאנחה. "שרה, זה לא בגלל טום. הוא ילד טוב, ואני מחבבת אותו. אבל אני – ואבא שלך – מעדיפים שתמצאי מישהו יהודי".

"למה?"

"למה? למה את מתכוונת בלמה?"

"בדיוק מה שאמרתי, אמא". היא דיברה בבהירות, מנסה לחקות את המבטא הקיימברידג'י של כמה ממוריה. "למה?"

אמה הביטה מעל לכתפה של שרה. האם ייתכן שהיא מעולם לא שקלה את השאלה הזאת? אחרי כמה שניות, קוצר הרוח גבר על שרה שוב. "זה בגלל סבא? מפני שהוא האחרון?"

אמה ענתה מיד, "לא! זה משום שאת יהודיה. וזה מפתיע אותי שאת אפילו שוקלת לשאת מישהו שאינו כזה".

שרה ניערה ראשה ונאנחה. "את יודעת, אמא, את לא צריכה להיות עד כדי כך מופתעת. מעולם לא גידלת אותי כיהודיה".

עיני אמה, מלאות אשמה ופחד, ננעלו על שרה. "זה לא נכון", אמרה ברכות.

שרה הניעה בראשה וחזרה להיות סרקסטית. "כן, אמא. מרק עם קניידעלאך בפסח, ואוכל סיני עם סרט בחג המולד. זה היה אמור להספיק לי, נכון? זה לא עשה אותי יהודיה, זה רק הפך אותי לסוג אחר של אמריקנית. וככה את ואבא גידלתם אותי, כאמריקנית".

אמה עמדה לרגע בדממה, עד ששקעה לתוך אחד מהכסאות המרופדים. הכסא נאנח, שולח אבק לאוויר. "אני לא יכולה להאמין", היא אמרה מנענעת את ראשה. "אני עושה מה שנשבעתי שלא אעשה לעולם".

שרה שאלה במבוכה, "על מה את מדברת?"

אמה נראתה כמי שעוברת מאבק פנימי, וכשדיברה שוב דבריה נבחרו בקפידה. "שרה, אני מניחה שאת צודקת, במידה מסוימת". סבא באמת היה זה שבגללו אני רוצה שתינשאי ליהודי, אבל גם בגלל סבא לא הצגתי את זה מעולם בצורה ברורה. כי — כי רציתי להגן עליך".

"להגן עלי?" שרה הופתעה; הדבר היחיד שמפניו אמה ניסתה להגן עליה כל השנים היה זרים וציונים גרועים.

"כן, שרה, להגן עליך. אני מתכוונת, רק הביטי החוצה על כנופיית העיתונאים. את לא יודעת איך זה לגדול כילדה יחידה של ניצול. הייתי חייבת לגדול כשאני שומעת את כל הסיפורים האלה שוב ושוב, כל הלחץ הזה עלי מסבא שלך. בגלל השואה. כל הלחץ הזה שאת מרגישה ממני — אני הרגשתי את זה עוד קודם, ממנו. הוא גוסס עכשיו, ואני עדיין מרגישה את זה". קולה רעד, אך היא סגרה את פיה בכוח.

"בגלל השואה? אמא, סבא מעולם לא היה ממש דתי; סיפרת לי את זה בעצמך. ואני לא מבינה למה השואה היא סיבה להתחתן דוקא עם יהודי".

"למה לא?" שאלה ברכות.

שרה שקלה את השאלה. "אני יודעת קצת על הדת שלנו", אמרה ללא שיכנוע. איכשהו, זה היה הדבר היחיד שלא יצא לה ללמוד בהרוורד. "השואה היא לא בדיוק – לא מאורע מפתח ביהדות".

אמה הנידה בראשה. "אוה, כמובן שכן. אחרי הכל, שרה, את לא חושבת שעל-ידי נישואי תערובת את דוחה את החלק שבך שגרם לנאצים לנסות למחות אותנו כליל? יש מי שיטען שאת נותנת להיטלר לנצח, אחרי כל השנים האלה".

שרה לא ידעה איך לענות לזה; זה הכעיס וציער אותה, וגרם לה לאבד את לשונה. אבל אמה המשיכה. "שרה, כל אלה הם דברים שנאלצתי לספוג מסבא שלך. אני לא יודעת מיד ראשונה איך זה היה במחנות, תודה לאל, וירחם השם אם מישהו יצטרך לחוות זה מחדש. אבל בשביל הסבא שלך, ההתנסות שלו היתה תמיד מציאותית יותר משאר חייו. יותר מציאותי מהאנשים שבחייו".

אמה עצרה לרגע ואז אמרה, "זה היה אפילו יותר אמיתי עבורו ממני".

"אוה", הצליחה שרה לומר לבסוף.

"סבך חש שכל דקה מחייו חייבת להיות מוקדשת בכדי להזכיר לעולם. רק שבמקום להטריד את העולם, הוא הטריד את סבתך ואותי. כשנולדת, הבטחתי לעצמי שלא יסבך את חייך כפי שעיוות את שלי".

"אבל החיים שלך לא –" שרה עצרה את עצמה.

אמה גיחכה במרירות. "לא מפותלים? שרה, השווי את חייך לשלי; תמיד היו לך יותר אפשרויות ממני. בזמני, עדיין היו כל כך הרבה דברים שנשים לא יכלו לעשות. המצב היה טוב לזמן מה, אבל כשבית המשפט העליון דחה את רו נגד וייד, זה היה כאילו השעון נסוג לאחור לכל הנשים. ולאשה יהודיה, הבת היחידה של ניצול –" היא חדלה.

"כן, אמא?"

"בואי רק נאמר שאביך אינו האדם הראשון שרציתי לשאת. אבל סבא שלך, טוב…" קולה דעך

שרה לא יכלה לחשוב על תשובה, ואמא החזירה לה חיוך עצוב. "אולי, עכשיו, את מבינה", לחשה.

"ואולי גם את" שרה לחשב בתגובה, שאלה והצהרה בעת ובעונה אחת.

אם ובת הסתכלו זו על זו לרגע, ולבסוף שרה דיברה. "אני עולה לראות את סבא, אמא. זו ההזדמנות האחרונה שלי".

אמה נאנחה. "לכי, אני כבר השלמתי אתו. נדבר יותר מאוחר, אחרי — כשלא יהיה לנו כל כך מעט זמן".

---

סבא נראה כל-כך חלש במיטת בית החולים שסיפק ההוספיס הממשלתי. לאן נעלם האיש החזק מילדותה של שרה, הסבא שנשא אותה על כתפיו במגרש המשחקים, שתמך בה בימים המפחידים הראשונים שלה בבית-הספר, שהגיע לטקס סיום הלימודים שלה בתיכון רק לפני חמש שנים? קליפת האדם השבירה הזו, שוכב במיטה כשגופו עטוף בשמיכות ונוחר בחולשה – שרה לא יכלה לזהות אותו עם הזכרונות מסבה.

ואז, מקועקע על זרועו השמאלית, היא ראתה את המספר – 110290. זה תמיד היה שם. היא זכרה את הפעם הראשונה שבה שאלה את סבא על זה. היא היתה בת שש. הוא לקח אותה למגרש המשחקים ליד הבית, ביום קיץ חם. סבא פשט את המעיל הארוך שלבש תמיד, ישב על הספסל עם זקנים אחרים, והניח לשרה לרוץ ולשחק כשהוא "נמנם-שעמם" כפי שאהב לקרוא לזה. מעולם לא הבינה איך הוא מסוגל לישון עם כל הרעש הזה מהילדים שמשחקים מסביב, אבל נראה שסבא היה מסוגל לישון בכל מקום. זה יכול היה להבהיל אותה, אבל הוא תמיד התעורר כשקראה לו.

כשחזרה, היא נדהמה לגלות שסבא קיפל את שרוולי חולצתו בגלל החום. סבא לעולם לא קיפל את השרוולים.

"סבא", שרה שאלה, "מה זה?" אצבעותיה הקטנות נמתחו לגעת במספר.

הוא התעורר מיד. "מה זה מה?"

"המספר. מה זה?"

סבא ראה במה היא מביטה והוריד מיד את השרוול. "מוטב שלא תשאלי", אמר, ובחן אותה במבטו. פניו התרככו. "שרה'לה, תזכירי לי בת כמה את?"

היא צחקה. "שש, טפשון!"

"שש". הוא הביט לרגע למרחק. "היתה לי אחות בת שש, פעם. היא מעולם לא הגיעה לגיל שבע".

לסבא היתה אחות? שרה מעולם לא שמעה על זה עד כה. "איך קראו לה?"

"שרה, קראו לך על שמה". הוא הביט בזרועו השמאלית, וגילגל חזרה את השרוול למעלה, חושף את כתובת הקעקע. "אני הייתי בן שש-עשרה; אז קיבלתי את המספר. שרה, תשכחי מה שאמרתי קודם. עדיף שתשאלי. את חייבת לשאול. ולזכור".

הוא סיפר לה על זוועות המחנה. על איך סבא שלו נעלם לילה אחד. על איך הוא, הוריו, ואחותו הקטנה נלקחו מבתיהם בקרונות בקר למקום שנקרא אושוויץ, שבו הופרדו, ואיך מעולם לא פגש אותם שוב. על איך כמעט לא היה לו מה לאכול, ומה שהיה היה מקולקל. על איך נאלץ לסבול מכות מהשומרים. על איך חלה בטיפוס וחשב שיישלחו אותו לתאי הגזים ויהפכו אותו לעשן ולאפר. על איך הצעידו אותו לבוכנוולד, ואיך כמעט התמוטט ומת בדרך. על איך כמעט שלא היה מסוגל לזוז כשהאמריקנים באו ושיחררו אותם, ואיך שני גויים צדיקים, ששמותיהם נשמעו עבריים, סמל רוזנטל ורב-טוראי גלאוב, דאגו לו וטיפלו בו עד שהבריא.

סיפוריו נשמעו כל כך לא מתאימים, לא משתלבים עם מגרש המשחקים הבהיר, הקייצי, המלא בצחוק ילדים קטנים, ובהתחלה שרה חשבה שהוא בודה הכל מראשו. אך בעוד הסיפורים נמשכים והופכים מחרידים יותר, שרה הרגישה מהופנטת. כשסיים, היו לסבא דמעות בעיניים. היא חיבקה אותו, והוא רעד בדיוק כמו שעשתה שרה כשהתעוררה מחלום בלהות.

הלילה הזה, לפני כל כך הרבה שנים, טיפות הגשם חבטו בחלון חדרה של שרה כמו רוחות רפאים. זה היה לילה חם, מהביל, וכששרה החליקה לחיק השינה, היא חשבה על כל מה שסבה סיפר לה. היא חלמה שהיא נדחפת לתא גזים, צחנת בשר האדם שלוחץ אותה מכל כיוון, קלגסים נאציים יורים באנשים בחוץ, בשר אדם בוער, מיתמר לאוויר בעשן מתוק–

והיא התעוררה, צועקת ובוכה. אמה הגיעה ואחזה בה זמן ארוך. כשגילתה על חלומותיה של שרה, היא הבטיחה שלעולם לא יהיו לה חלומות כאלה שוב. מיום זה ואילך, סבא מעולם לא לקח את שרה למגרש המשחקים לבד. וסיוטי הלילה נמוגו ונעלמו, פרט לזכרון המספר על זרועו של סבא: 110290.

שרה הנידה ראשה, מסלקת את הזכרונות מהלילה הרחוק הזה, והביטה לעבר המיטה. האדם הזקן והשברירי הזה, העטוף בשמיכות, נשא את המספר, 110290, מקועקע על זרועו. לא היה עכשיו שום ספק במוחה של שרה, שהאיש הזה היה סבה, שוכב במיטתו.

וגוסס.

לא כדאי להפריע לו, חשבה שרה, והתכוונה לצאת מהחדר, כששמעה את קולו. "מי שם?" אפילו כשהוא גסס, עדיין התעורר כששמע אותה.

היא חזרה פנימה; עיני סבה היו פתוחות. "זו שרה, סבא".

הוא חייך. "שרה'לה, טוב לראות אותך. הוא נאבק להתרומם במיטה, והשתעל. "הנה, בואי, שבי לידי – על המיטה. תהיה לנו הזדמנות אחרונה לנמנום-שעמום לפני שאמות".

"סבא! אל תדבר כך". היא הזיזה את השמיכה שלו והתיישבה.

"שרה, שרה. לפני הרבה שנים, דיבור כזה היה מושך את עין הרע, אבל היום… היום אני עומד למות ואני משתוקק לקצת שלווה. לא היו לי חיים שלווים, מאמע'לה".

"אני יודעת".

"אז נו. ספרי, מה חדש? מה מתקדם אצלך?"

שרה סבבה אליו. "טוב, אני גרה עכשיו בניו-יורק, אתה יודע. אני עובדת אצל מו"ל אינטרנט. עורכת".

"את נהנית מזה?"

"אני מניחה שכן, למרות שמה שאני באמת רוצה לעשות זה לכתוב".

"אה. ויש לך מישהו? אני רוצה נינים, את יודעת".

הוא צחק, ושרה הצטרפה אליו. "זוכר את טום? אנחנו חיים — אני מתכוונת, הוא עכשיו באוניברסיטת NYU בניו-יורק, בבית הספר למשפטים".

סבא התמקד בשרה במבט ארוך. "אם כך, אתם חיים ביחד?"

שרה הסמיקה. "כן, אה, ניסיתי לשמור את זה בסוד. מצטערת".

"על מה יש להצטער?"

"טוב, זה פשוט…" שרה השתנקה.

"זה בסדר, שרה'לה. אני מבין את הדור שלכם. זה לא עד כדי כך שונה משלי".

"אבל טום לא ממש נראה לך, נכון?"

סבא נאנח. "טום הוא בחור טוב, גבר צעיר ומוצלח. הייתי מעדיף אם היית פוגשת מישהו יהודי, אבל אני לא יכול להאשים אותך על הבחירה שלך. הוא יהיה בעל טוב".

שרה הרהרה לרגע. "סבא, אני יכולה לשאול אותך משהו?"

"כל דבר, מאמע'לה. אבל מוטב שתמהרי". שניהם חייכו. שרה עצמה עיניה בחוזקה, לעצור את הדמעות.

"למה כל כך חשוב לך שאתחתן עם יהודי? הרי מעולם לא היית דתי או שמרת מצוות".

סבא עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה. "את שואלת שאלה כל כך קשה, כמו הקושיות הפשוטות ששואלים הילדים בליל הסדר. זה נכון, מעולם לא שמרתי מצוות, לא לפני המחנה, לא אחריו. אבל, שרה, בגלל במקום שבו הייתי — אושוויץ — הילדים שלך חייבים לזכור, הם חייבים לדעת מה הם ומאין באו. הם חייבים להיות יהודים, ולא רק מפני שאת כזאת. הם חייבים לדעת שהם יהודים".

"אבל למה?"

הוא נאנח. "מפני שאם הם לא יבינו מי הם, הם יהיו הראשונים ללכת לתאי הגזים בפעם הבאה שתהיה שואה".

שרה הזדעזעה. "סבא, אתה לא יכול להאמין ברצינות שזה יכול לקרות שוב. השואה היא זיכרון רחוק מהמאה הקודמת. גם אם זה באמת היה קורה –"

"אם זה יקרה… כשזה יקרה שוב, ירחם השם, היהודים הראשונים שימותו יהיו אלה שלא מבינים שהם יהודים. יהודי גרמניה ראו מה היטלר עושה. הם היו גרמנים, הם אמרו, לא יהודים. מה שהיטלר עושה לא נוגע לנו. הם לא האמינו שזה יקרה… עד שהיה כבר מאוחר מדי".

"אבל זה הרי לא יכול לקרות שוב, לא נכון?"

סבא שתק לרגע. "שרה, הדור שלך נולד לעולם שנראה הרבה יותר בטוח מזה שלי. ככה בנינו אותו. אולי בפועל זה לא כל כך בטוח, אולי לא היינו עד כדי כך נבונים, אבל הוריך ואני באמת ניסינו להגן עליך מפני העולם שבחוץ. אולי הצלחנו טוב מדי".

"זה משום שאתם מרגישים כל כך בטוחים, ומשום שהשואה כל כך רחוקה, שהדור שלך נמצא בסכנה. אנשים שוכחים. מוזיאון השואה בוושינגטון הפסיק לקבל מימון ונסגר, אחרי שלושים שנים בלבד, כי אף אחד לא חשב שזה משנה יותר. אושוויץ — אושוויץ הוא היום אטרקציה צדדית למי שהולכים למרכז המציאות-המדומה שמעבר לכביש". במאמץ, הוא הטה את ראשה וירק על הרצפה. "יש אפילו אנשים שטוענים שהשואה לא היתה מעולם, אנשים שזוכים ליחס הרבה יותר מדי רציני".

"אני יודעת למה אתה מתכוון. בדיוק בחוץ–" שרה נשכה את שפתיה.

אבל זה היה מאוחר מדי. "מה? מה קרה בחוץ?"

שרה משכה כתפים. "כתב אחד. הוא — הוא האשים אותנו שהמצאנו הכל".

סבא הזעיף את פניו, קולו מריר. "כל הזמן", אמר. "כל הזמן השקר הגדול. נו, לא נתנו לי לחיות בשלום. למה לי לצפות שיתנו לי למות בשלום?"

"זה היה רק אחד, סבא", אמרה שרה, פוטרת את העניין כחסר חשיבות, "שאר העיתונאים — אני מתכוונת, הם יודעים מהי האמת".

"אפילו אדם אחד שמכחיש את האמת הוא אדם אחד יותר מדי". הוא נאנח. "המכחישים נמצאים בכל מקום, שרה. הם התחילו כשיצאתי מהמחנות, מספרים לי שהדברים הנוראים שראיתי במו-עיני מעולם לא היו. מספרים לי שאני משוגע. אבל תמיד היו מספיק מאיתנו, לחנך, להרצות, לכתוב, לשאת עדות בפני העולם. אבל עכשיו–"

הוא השתעל, שיעול קולני, ארוך וקשה. שרה נעמדה. "סבא, אתה חייב לנוח. אתה מעייף את עצמך. אלך להביא קצת מים".

הוא הניד בראשו והרים יד לסמן לה לחזור ולשבת. "אנא, שרה, חכי. אין לי הרבה זמן וזה חשוב מדי".

היא התיישבה מחדש. "כן, סבא. במה מדובר?"

"שרה, את חייבת להבטיח לי. אחרי שאלך, לא יהיה יותר מי שיוכל לשאת עדות. אני אחרון הניצולים. את חייבת להעיד בשבילי – בשביל כולנו, ששת המיליונים שמתו ואלה ששרדו לספר לעולם". הוא אחז בידה השמאלית בכוח מפתיע.

הדמעות עלו עתה בעיניה, מעבר ליכולת לעצור בהן. היא החלה לבכות. "כן, סבא. אעשה זאת".

הדמעות טישטשו את ראייתה, ושרה ניגבה אותן. כשהמראה התבהר, שרה נוכחה שסבה מתבונן הישר בעיניה.

"שרה, הקשיבי טוב. אני רוצה שתפתחי את המגרה הזו שם". בידו הימנית, סבא הצביע על המגירה העליונה בשולחן הכתיבה. שרה הרפתה מידו השמאלית, הלכה בצייתנות לשולחן ופתחה את המגירה. היא הכילה פריט אחד בלבד, קופסת מתכת קטנה ומבריקה עם הכיתוב "ז-כ-ר-ק-ו-ל" מודפס בצידה. היא הוציאה את הקופסא והפכה אותה לכאן ולכאן, בוחנת.

"אלוהים אדירים, סבא", אמרה. "זה מה שאני חושבת שזה?"

הוא הנהן. "רשם-זכרון. השבב נמצא בפנים".

שרה היססה לפני ששאלה את השאלה הבאה. היא חששה שהיא כבר יודעת את התשובה.

"סבא… מה יש שם?"

הוא השתעל. "אותי. כשאמות, ארצה שתשמיעי את זה".

שרה הבינה עכשיו למה סבא התכוון לגבי נשיאת עדות. היא הניעה את ראשה. "אני לא יכולה לעשות את זה, סבא".

את תעשי את הדבר הנכון, אני בטוח. שרה, את חייבת. את צעירה, את חזקה, תוכלי לעמוד בזה. כשתפעילי את השבב, את תהיי הניצולה". הוא השתעל. "יזכור!

זכרי. שאי עדות, מדור לדור". הוא פנה ממנה, והחל לדקלם, "שמע ישרואל…" קולו נדד הרחק. נשימתו הלכה ודעכה. ואז פסקה לחלוטין.

שרה ניגבה את הדמעות מעיניה. היא נעמדה וכיסתה את פני סבה בשמיכה. היא המשיכה את דיקלומו של סבה באנגלית; היא אפילו לא ידעה שהיא זוכרת: שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. היא כיבתה את האור ויצאה, סוגרת את הדלת מאחוריה בעדינות.

---

בלילה ההוא שרה ישבה לבד בחדר השינה שבדירת שני החדרים שחלקה במנהטן עם טום. היא ביקשה קצת פרטיות מטום, והוא הסכים ללא ויכוח; כך שהוא היה בחדר האורחים, צופה בטלוויזיה או מחובר לאינטרנט, שרה לא היתה בטוחה. טום הניח שהמתח מההלוויה החפוזה אחר-הצהריים הוא מה שגרם לשרה לבקש קצת זמן לעצמה, והיא העדיפה לא לתקן אותו. היא שמחה על המסורת שדרשה לקבור את המת קרוב ככל האפשר לרגע הפטירה; היה לה הרבה על מה לחשוב, והיא לא רצתה לדאוג מפגישה נוספת עם אמה כל-כך קרוב למותו של סבא.

על השולחן הקטן שלמולה ניצבו רשם-הזכרון והשבב. היא הרימה את השבב וסובבה אותו בידיה הנה והנה. סבא כתב עליו בדיו שחור את שמו ותאריך הולדתו. שרה כתבה את התאריך של היום בתחתית התווית, בדיו כחול, אך זה כל מה שעשתה עד כה. טום השאיר אותה לבדה, כבקשתה, לפני יותר מחצי שעה, ושרה עדיין לא היתה משוכנעת מה עליה לעשות.

סל-ניירות היה מונח בצד המיטה הזוגית שלהם שקנו מיד-שניה. שרה יכולה היתה לזרוק לתוכו את השבב ולעולם לא לחשוב עליו שוב. או שיכלה לקחת אותו למרכז המיחזור, ולקבל סכום כסף קטן בעבורו. בכל הנוגע לרשם-הזכרון, למרות היותו משומש הוא היה רב-ערך ויכול היה לממן בקלות את דמי השכירות לחודשים הקרובים.

אבל זה היה כמעט כמו חילול קברו של סבא שלה. היתה סיבה לכך שסבא נתן לה את מכשיר ההקלטה ואת השבב. הוא רצה שתפעיל אותו, לחלוק עימה את החוויות האלה. היא חשבה על החוויות האלה, הסיפורים שסיפר לה על השואה כשהיתה בת שש; והיא תפסה שלעולם לא תרצה לעבור את זה בעצמה, גם לא בצורה עקיפה, דרך הזכרונות של אדם אחר. היא החזיקה בשבב מעל סל הניירות, מוכנה להניח לו ליפול–

–ואז היא נזכרה בעיתונאי מהבוקר.

היא היתה חייבת לקיים את ההבטחה; סבה סמך על זה. בחפזון, כך שלא תתפתה לשנות מחדש את החלטתה, היא הכניסה את השבב למכשיר, הצמידה את החוטים לראשה ולחצה על כפתור ההשמעה.

שעה מאוחר יותר, כשהשבב סיים את פעולתו, היא הסירה את החוטים באיטיות. היא רעדה והחלה לבכות, אבל בשקט, כאילו בכדי לא להזעיק את טום. היא הוציאה את השבב מהרשם ואיחסנה אותו במקום בטוח. זכרונות חוויות השואה של סבה העירו בה החלטה חדשה, בחירה; היא רק קיוותה שטום יהיה מסוגל להבין. היא ידעה שתהיה חייבת למצוא מישהו שמבין במחשבים ובמכשירי הקלטה, מישהו אוהד למצבה שיפרוץ למאגרי אינטרנט ויכניס את רישומי הזכרון של סבא כך שיופעלו על ידי כל מי שמתחבר, לפחות לפרק זמן קצר. שרה תיקח עליה את האחריות לפעולה, ברגע שתהיה בטוחה שאיש, לעולם, לא יתייחס שוב ברצינות לעמדה הרוויזיוניסטית. אבל… אם היא מתכוונת ללכת על פי התוכנית, להעיד במקום סבה, היה צעד נוסף שהיה חייב להיעשות לפני הכל.

---

שרה נכנסה אל החנות הפצפונת, שריד נושן מטיימס סקוור הותיקה, נאבקת במגמת השיפוץ שעבר המקום בשלושים השנים האחרונות. רוב המקומות מהסוג הזה עברו זה מכבר לרובעים החיצוניים של קווינס וברוקלין, אבל החנות הזו עדיין היתה כאן. השלט שמעל לחלון הראווה נשא מילה אחת: מבוגרים, באותיות שחורות וגדולות, ושרה יכלה לראות בחלון שלטים שמבטיחים דברים כמו שבבי זהות מזויפים וסיגריות מטבק אמיתי.

היא פסעה פנימה בנחישות, מתעלמת מהלכלוך שעל הרצפה והמדפים, ונכנסה פנימה לחדר האחורי, שבו עבד הבחור שאותו חיפשה. החדר היה קטן, ריק כרגע פרט לאמן, שהיה בעיצומה של קריאת קלטחדשות. המראה שלו דחה אותה, עם הטבעות שהיו לו באף, באזניים ובגבות, וכתובות קעקע שבהן התהדר על זרועותיו ועל פניו. היא לעולם לא היתה פוגשת אדם כזה בנסיבות חברתיות, אבל לא בשביל זה היא היתה כאן. הבחור הביט בה במבט שואל כשניגשה אליו.

"שלום", אמרה. "אני — הייתי רוצה לעשות כתובת קעקע. אתה מסוגל לקעקע מספר?"

"בטח", הוא אמר, מניח את הקלטחדשות. "אני יכול לעשות כל דבר".

"מצויין". שרה התיישבה על הכסא הארוך המיועד ללקוחותיו וגלגלה את שרוול זרועה השמאלית. "אני רוצה שתכתוב את המספר 110290 בדיוק כאן".

האיש הביט אליה בחוסר אמון. "כמו אצל קורבנות שואה?"

שרה הנהנה, מרוצה שהבחור ידע למה התכוונה. היא תבצע את תוכניתה, אבל בפעם הראשונה מאז שסבה נפטר, היא חשבה שאולי יש עדיין תיקווה שהעולם יזכור את עברו למרות הכל. "כן", אמרה. "בדיוק כך".

---

כל הזכויות שמורות © 2000, מיכאל א' בורשטיין.
פורסם לראשונה בכתב העת Analog בגליון נובמבר 2000.

---

דף הבית של בורשטיין