עיקר פרסומו של מייקל קנדל בתחום המד"ב בא דוקא מתחום עיסוקו כמתרגם – הוא האחראי לחלק ניכר מתרגומי ספריו של סטניסלב לם לאנגלית, ותרגומיו ל"קיבריאדה" ול"יומני כוכבים" נחשבים על-ידי רבים ליצירות מופת. פרט לכך הוא פרסם מספר ספרים, סיפורים קצרים ומאמרים והוא עובד כעורך בהוצאת הרקורט . הסיפור הנוכחי הופיע במקור כחלק מפרויקט הסיפורים הקצרצרים של מגזין infinite matrix.

(איור: ניר יניב)

חנונים ואתלטים, וסביר להניח שכך קורה בכל בית ספר תיכון, חולקים את אותו בוז הדדי ואולי קנאה הדדית, אולם תמיד הם עושים זאת ממרחק, שכן הם לא משתייכים לאותם מעגלים חברתיים. אספר לכם כעת כיצד פעם אחת המעגלים התחברו, במדיסון לפני שנתיים. חנון ואתלט התאהבו במקרה באותה נערה, מרי מקְ'פִּי, ואולי הייתי קצת מאוהב בה בעצמי. היא שרה את תפקידה של סנדי מ"גריז" והיה לה שיער קופצני נהדר.

עכשיו, בדרך כלל כאשר חנון ואתלט הולכים מכות, זה לרוב נגמר תוך שניות, נכון? שחקן כדורגל ג'אבר מחסל בקלות שחיף נושא ספרים שחובש משקפיים עבים. אבל בארי פינסטר, זה החנון, בלבל את הסטטיסטיקה על ג'ון פטרסון, כוכב הטניס והריצה שלנו. הוא הינדס את זה באמצעות גיאומטריה, גיאומטריה פשוטה.

זאת הייתה אשמתי, אני מניח, כשהשתמשתי במונח "משולש רומנטי". בארי התלונן באוזני שכל פעם שיצא לו לדבר עם מרי, היא תמיד הפסיקה להקשיב כשג'ון עבר בסביבה. קשה לומר שאני בעצמי חנון, אבל בארי בטח בי כי הייתי יותר מוזר ממנו, ממש שרוך לעומתו, יותר משני מטרים גובה עקב בעיה בבלוטת יותרת המוח. אם אני לא נזהר, אני דופק את הראש במשקופים. אז כשאמרתי "משולש", הוא עטה מבט מוזר כזה. כמובן, חנונים תמיד עוטים מבטים מוזרים באמצע שיחה, מכיוון שאין להם כישורים חברתיים.

למחרת, בארי מתנהג בחשאיות, כך שאני עוקב אחריו ורואה שהוא מסמן עם עיפרון פה ושם בבית הספר. אני הולך לאחד מהסימנים ורואה שזאת אות אנגלית, A גדולה, D, משהו כזה, וחלק מהאותיות עם תגים. בארי גם כותב על פיסת נייר שהוא מגניב לתוך הקלסר של מרי ואחר כך לתוך כיס המעיל של ג'ון כשהם לא מרגישים.

בארי תופס אותי מביט עליו ואומר לי בפינה, בשביעות רצון, שהוא היה ער חצי לילה, למד משפטים וגילה עובדה מדהימה על קואורדינטות ומערכות יחסים. הוא מגחך כמו איגור, ממלמל, מסמן שלוש נקודות באוויר ומכריז "מש"ל".

בכל מקרה, לג'ון פטרסון מתחילה להיות בעיה עם המיקום שלו. למשל, הוא בדרך לחדר האוכל אבל מוצא את עצמו בחדר הדוודים. הוא מבולבל, וזה מוזר לראות בלבול על הפנים הנאות והבטוחות האלו. לאחר זמן מה הוא נבוך ומסמורטט, כמו עכבר לבן בניסוי מרושע.

ואז הוא אופקי כשהוא אמור להיות אנכי, או בזווית, ובתזמון הרע ביותר. אני מביט על בארי ורואה אותו מסמן באוויר את שלוש הנקודות האלו מאחורי הגב של כולם. לפני שאתה שם לב, ג'ון יושב חולה בבית או נפגש עם פסיכולוג, ובארי מדבר בהצלחה עם מרי.

אחרי קצת מחשבה, הלכתי לבארי ביום שישי אחרי הלימודים, ואמרתי לו שאם הוא לא יפסיק אני אדווח על זה לגב' גרין, כי זה היה שימוש לא אתי במתמטיקה. הוא הביט בי במבט האיגור.

ביום שני לאחר מכן, בשיעור היסטוריה אמריקאית, קמתי לענות על שאלה אודות קניית לואיזיאנה והייתי גמד, מדשדש בבגדיי. החולירע הפך אותי לחצי מעצמי, קצת פחות ממטר. אולי זה חציון בגיאומטריה, אני לא יודע. זה היה כל כך מביך.

הצלחתי לגרום לבארי לשנות אותי בחזרה על ידי ההבטחה לשתוק, מה שגם עשיתי, מפחד שהקואורדינטות ומערכות היחסים שלי יתבלגנו עוד פעם. אבל עכשיו אני יכול לדבר על זה, כי בארי עזב לקולג', אם-איי-טי.

למדתי שאתה חייב להיזהר כשיש לך עסק עם חנונים. הם נלחמים מלוכלך.