"כי אין בעולם אהבה, כמו אהבתה של אמא …"

קורליין (לא קארוליין) היא ילדה קטנה לגילה, אולם נבונה מהמקובל. היא גרה בבית ישן ומוזר, ומוקפת במבוגרים שרובם מוזרים לא פחות.

הימים הם ימי החופש הגדול וקורליין והוריה עברו לדירה חדשה לא מזמן. זהו לא בית דירות רגיל, אלא בית עצום שחולק מאוחר יותר לדירות, וסביבו יש שטח רחב ידיים שמספק לקורליין החקרנית, הסקרנית, והמשועממת קרקע רחבה לשיטוטיה ומחקריה.

בקומה הראשונה גרות זוג זקנות שמנמנות וחביבות – הגברות ספינק ופורסיבל . הן מגדלות בביתן ערב רב של טריירים סקוטים וחיות על זכרון תהילת עברן כשחקניות. בקומה האחרונה מתגורר זקן מטורף עם שפם גדול אשר מקדיש את מיטב זמנו לאילוף קרקס העכברים שלו (או כך הוא טוען). באמצעית נמצאת דירתם של קורליין והוריה, ובצמוד אליה, דירה נוספת – ריקה.

יום סגריר אחד (היה זה קיץ קר) קורליין נאלצת להישאר בבית, ובמהלך שיטוטיה היא מגלה דלת שלא מובילה לשום מקום. דלת שמאחוריה יש רק קיר אבנים. אולם בלילה אחד היא מתעוררת ועוקבת אחרי צל מסתורי המהלך לו בין הצללים; צל שמוביל אותה לדלת החסומה, אשר איננה חסומה יותר. דלת שדרכה עוברת קורליין למקום אחר.

המקום האחר נראה ממש כמו הדירה בה קורליין גרה. 'ממש', אבל לא 'בדיוק'. ובדירה האחרת גרים הוריה האחרים של קורליין שרוצים שקורליין תישאר אתם, כך שיוכלו לאהוב אותה לנצח נצחים.

ברגע הראשון נדמה כי זו גרסה של 'האריה המכשפה וארון הבגדים', אבל זהו דמיון שקיים על פני השטח בלבד. בנרניה, גם בימיה הקרים ביותר, הילדים אף פעם לא היו לבד. כמעט תמיד הייתה איזו תחושה של חמימות. כמעט תמיד היה איתם משהו, שגם אם מעד, רצה, בסופו של דבר, בטובתם.

אצל קורליין, המקום האחר הוא מקום קר, ישן ומאובק. מקום איטי. הוא גם לא לגמרי ממש שם, לפחות לא ברובו. חלקים גדולים ממנו הם רק סקיצה גסה של הדבר האמיתי אשר הולכת ומאבדת מאמינותה ככל שעובר הזמן וככל שהיוצר נהיה פחות אכפתי. מקומות מתקיימים רק כשנכנסים אליהם, אנשים מתפקדים רק כשאתה נמצא לידם. במצב זה, לקורליין אין על מי לסמוך, אין לה במי להיעזר. היא תלויה בשנינותה ובקור רוחה. ידיד אחד יש לה שם. באופן פרדוקסלי כמעט (או פרדוקסלי למי שלא מכיר את גיימן) נבחר לתפקיד חתול שחור. אותו סמל למזל רע שכמו כל חתול הוא ציני ועטוי באדישות חתולית.

גיימן תופס בספר זה את תמצית מהותה של הילדות. קורליין עוברת חוויות שהיו מדהימות ומצמררות כל אדם מבוגר ומותירות אותו כמעט חסר יכולת להגיב, אבל בזכות שריון של תמימות ילדותית היא מקבלת את המוזר, החריג והמדהים כדבר קיים. את הבלתי מתקבל על הדעת כמובן מאליו ורק כך היא יכולה להמשיך ולפעול.

הספר נפתח בציטוט של ג'י. קיי. צ'סטרטון –

“Fairy tales are more than true: not because they tell us that dragons exist, but because they tell us that dragons can be beaten.”

הרבה ממהותו של הספר עצורה במילים אלו. מאחר שזה ספר שעוסק רבות בפחדים שלנו, באומץ לגבור עליהם, ובאמונה בעצמנו ובמי שאנחנו יודעים שבאמת אוהב אותנו. לזה מתווסף העיסוק של גיימן במהות קיומו של אדם – האם אדם הוא מכלול זיכרונותיו? האם הוא יותר משמו?

'קורליין הוא ספר ילדים לילדים בכל גיל. ספר שיגרום הנאה רבה לצעירים שבילדים, ובעתה עמוקה למבוגרים שבהם. איוריו של דייב מקין, המלווים את סיפורו של גיימן, מוסיפים רבות להנאה ונראים כמו יצאו מסיוט וממחישים היטב את האווירה של הספר. מומלצת מאוד גם הגרסה המוקלטת של הספר, אשר יצאה בארה"ב בקריינותו של גיימן עצמו. הדרך בה הוא מספר את הסיפור, נותנת הצצה לא רק לאופן שבו הוא רואה את הדברים, אלא גם הופכת את הסיפור הרבה יותר מצמרר. והמוסיקה שברקע רק מחזקת את התחושה.