לעולמים
מאת שון ויליאמס
תרגום: רני גרף
שון ויליאמס שייך לדור הצעיר של סופרי המדע הבדיוני האוסטרליים. הוא פרסם עד כה מספר ספרים בשיתוף עם שיין דיקס, שני ספרי "סולו", ואוסף סיפורים אחד. ספרו האחרון נכתב בשיתוף עם דיקס ונקרא 'Evergence: The prodigal sun'. כתיבתו נוטה למד"ב קשה, אך הוא שולח את ידו גם בספרי מדיה של "מלחמת הכוכבים" ובספרי פנטסיה לנוער. הנובלטה "לעולמים" שקראתם זה עתה פורסמה גם בגירסת אודיו בהוצאת רנדום-האוס. ויליאמס זכה במספר פרסי ספרות אוסטרליים, ובהם פרס דיטמאר ופרס אוראליס.
(איור: ניר יניב)
כשהייתי ילד, נהג אבי להכות אותי באמצעות האבזם שבקצה השמאלי של חגורתו. פעם עשה זאת כה חזק עד כי לא יכולתי ללכת במשך שבוע. אני זוכר את זה בבירור, ולפחות בכמה רבדים התחושה אמיתית. מתצלומים ישנים אני יודע כיצד נראה אבי ואיזה סוג של חגורות נהג לחגור; אני יודע כיצד קרוב לוודאי הכאה כזו התנהלה. שיחזור החוויה וכינויה כ-זיכרון' אינו קשה יותר מחלום בהקיץ אודות כדור הארץ; זה אפילו גורם לי לאי-נוחות מסוימת לעשות כן.
אני אומר לעצמי שגם אם אינני יכול ממש לזכור את ההכאות, אין זה אומר שהן מעולם לא התרחשו. אין לי שום סיבה לשקר לעצמי. המוּדעות לכך שהיתה להן השפעה ניכרת על חיי הבוגרים אמורה להספיק.
ואף על פי כן, זוהי עובדה: אינני האדם שהייתי פעם. איני יכול לדבר בשמו, ממש כשם שהוא לא יכול היה לדבר בשמי. אנו מופרדים על ידי תהום המתרחבת מדי יום; תהום שלעולם לא תיסגר. אין שום דרך כעת בה אוכל לשאול אותו מה עבר במחשבתו כשמסר את המידע שיום אחד יהפוך לתשמיר הזיכרון הקרוי פיטר אוון לוטנק. כל שאני יכול הוא להתאבל על החיים שאיבדתי.
אני מהלך, כדבר שבשיגרה, לאורכו של חוף ריק בשעת שקיעה. מדי פעם, באמצעות המקל שבידי השמאלית, אני חורט מילים בחול; לפעמים משפט שלם. אני לא ממהר.
ללא כל אזהרה, אני חש במישהו המנסה לדבר אלי. אני עוצר ומביט סביב, אבל לא רואה איש. השמיים שטופים בצבעים, לפעמים אני מרגיש כאילו הייתי יכול להתמזג עם השקיעה הזאת – לצוף כלפי מעלה, להצית אש ולנצנץ ככוכב הערב, לבשר על שחר חדש. אבל לא עכשיו.
הקריאה מתעמעמת לרגע, לאחר מכן הופכת להיות חזקה פי שניים. אני רואה מישהו חוצה את הדיונות לכיווני. כאשר אני מזהה אותו אני חש בהלם, כאילו זרם חשמלי עובר דרך גופי.
"אמט?"
הוא מחייך, והניצוץ שבעיניו עדיין קיים. "שלום, פיטר".
אני רוצה לחבק אותו, אבל נמנע. "חלף זמן רב".
"אין לך מושג כמה זמן".
"עשרים, שלושים שנים?"
"בהילוך איטי, עבורך, כן. אני סחבתי את זה בזמן אמיתי. לא מזמן הגענו לאלף שנים".
"ברכותיי", אני אומר, אך בחירת המילים משמעותית עבורי יותר מאשר מספר השנים שחלף. מי אלה 'הגענו?'
"יורגן מגיע מדי פעם, כשמתחשק לו. פרט לו ולגשושה, רק אני".
"אתה לא חש בדידות?"
"כמובן". הוא מושך בכתפיו. "אבל מישהו חייב לעשות את זה".
אני פונה כדי להימנע ממבטו. המקל שלי משמיע קולות חריק-חרק תוך כדי השירבוט בחול.
"עדיין כותב, פיטר?"
"כן. ואתה? עדיין מחכה?"
"כן". על פי נעימת קולו אני חש שהחיוך שלו נמוג. "אני רוצה לכנס אסיפה כללית".
אני מרים את מבטי בהפתעה. "מדוע?"
"גיליתי משהו וכולנו צריכים לדבר עליו".
"איפה? מושבה? ספינה אחרת?"
"לא, לא". הוא מרים את ידו כדי לשכך את ההשערות שלי. "שום דבר מסוג זה. אבל זה בכל זאת חשוב".
פניו כתומים בשעת השקיעה: ביצוע מושלם, ממש כמו החליפה הכסופה שהעדיף ללבוש על כדור הארץ ועתה נראית כל כך לא במקום על החוף. שיערו באותו גוון חולי כשהיה בעת שפגשתי אותו לראשונה. הוא בוודאי שאינו נראה בן אלף שנים, ואני עדיין יכול לחוש שהוא מדבר ברצינות. "ובכן, כנס את האסיפה. אני אגיע".
"העניין הזה דורש יותר מאשר את נוכחותך בלבד, פיטר, ולא יהיה איש זולתך אם אעשה זאת בעצמי. האחרים עדיין לא מוכנים לדבר אתי; הם מתעלמים ממני במפגיע. וויתרתי על הנסיון לפני זמן רב מאד".
אתה רוצה שאני אעשה זאת עבורך?"
"כן". הכנות שלו מרמזת על שינוי שחל בו. פעם נהג להשתמש בעורמה כדי להשיג את שרצה. זו הסיבה שהוא היה על הגשושה מלכתחילה: לגרום לדברים להתנהל בצורה חלקה, ללא עימותים ואם אפשר, גם ללא חיכוכים. תשמירי הזיכרון הם המקלות שבגלגלי התוכנית, הוא נהג לומר, ואני השמן. אירוני, לאור מה שקרה, כיצד התגלגלו הדברים.
"האם תספר לי במה מדובר?" אני שואל.
"לא, לא עד האסיפה. אבל זה באמת חשוב, אני מבטיח".
"מה בנוגע ליורגן? האם הוא יודע?"
"קצת. הוא עזר לי בחיפוש חלק מזה. אם ניחש את השאר, מעולם לא אמר".
"מדוע לא תפנה אליו במקומי?"
"האחרים לא מחבבים במיוחד גם אותו. בך אני חושב שיבטחו".
"כיוון שנפגעתי?"
"כן. אתה אחד מהם".
אני מביט סביב בחוף ובשמיים. השמש היתה במצב של שקיעה כמעט מאז תחילת מסעה של הגשושה, אולם עדיין לא נמאס לי מכך. אין בי רצון לעזוב.
"זה יהיה קשה", אני אומר, "לכולנו".
"אני יודע. אבל האם תעשה זאת?"
אינני יכול להכחיש שאני סקרן. "כן".
החיוך שלו שב. "תודה, פיטר. ידעתי שתסכים".
"סידרת אותי, אם כן?"
"כן". הוא מניח את ידו על כתפי ולוחץ. עיניו רציניות, חגיגיות. "אני חושב שסוף סוף סידרתי את כולנו".
יקיצתי התרחשה ב- 24 במרץ, 2052. אמט לונגיִיר – המקורי, אשר בזמן תהליך ההעמסה אהפוך לחברו – ערך את המבדקים האחרונים כדי לוודא שנוצרתי בשלמות. ידעתי מה קרה לי, ולא היה בי ספק בנוגע למה שהפכתי, אלא שעברו עוד מספר דקות עד שהפנמתי את זה. הרפלקסים שלי כוונו לעקוב אחר הנתיבים הישנים; חשתי כמו האני הרגיל. רק כאשר הבטתי מטה וראיתי את השטיח במקום את גופי, היכתה בי סוף סוף האמת.
זהו הזיכרון האמיתי הראשון שלי, חקוק ברשת עצבי העל במאגר השלישוני של הגשושה, חרוט באלקטרונים הסובבים בדרכיהם העלומות דרך צִמְתי המולקולות של גביש בגודל קופסת נעליים. אלה הם האלקטרונים המרכיבים את ההוויה אותה אני מעדיף לכנות 'אני'. ללא אותם מקרי-היִיחוּדִיוּת המעודנים הללו, אותן נקודות במרקם החלל-זמן, לא היתה לי אלא שמועה הנושאת אותי אל הנצח, רגע אחר רגע.
אלא שלא זה הזיכרון החוזר אלי לאחר שאמט עוזב את החוף, אלף שנים לאחר היקיצה שלי. אלא זה שבו, בפעם הראשונה והיחידה, פגשתי את עצמי.
השיחה היתה קצרה. הוא שאל אותי כיצד אני מרגיש, ועניתי שאני מרגיש מצוין. הוא נראה עייף, ואני הערתי על כך. הוא אמר שאכן, הוא מרגיש מרוּקן. תהליך יצירת תשמיר הזיכרון התארך על פני שבועות רבים של בחינה ותיחקור כדי לוודא כי העותק תאם למקור ככל האפשר. הוא שהה באתר במהלך החודש האחרון, מבלה כל שעת עֵרוּת בפקעת של מכשירים, והסתגל רק בהדרגה לשיגרה הרגילה.
המקור שלי ביקש שיתאפשר לנו לשוחח טרם חזרתו לביתו שבפרגוואי. הוא היה סקרן לדעת כיצד זה יהיה – ממש כשם שהייתי אני, למרות שאני סבור כי חשתי במשמעות הקיומית של הרגע באופן חד יותר ממנו.
שאלתי אותו אם מצא השראה בחוויה. הוא ענה כי התווה סדרת יצירות המאגדות כמה מן הטכניקות המתמטיות של תחילת המאה העשרים. הוא חשב כי וריאציות המבוססות על הפכים ותנועות לאחור היוו מטאפורה מוסיקלית טובה להרהורים עמוקים, ואני הסכמתי.
הוא שאל אותי אז אם גם לי היו רעיונות, ועניתי שלא. הוא הנהן באופן מהורהר, והביט מטה בנעליו. יכולתי לומר על מה חשב בקלות שהפתיעה אותי. אחרי הכל, מעולם לא ראיתי את עצמי משוחח לפני כן.
"אני משער שיקח זמן מה להתארגן מחדש", אמרתי.
"גם אני סבור כך". הוא הביט מעלה, עיניו פוגשות את עדשות המצלמה דרכה התבוננתי בעולם, וצחק. "לא ממש מפתיע, אני מניח".
צחקתי איתו, ולהרף עין התחברנו. הוא היה אני ואני הייתי הוא: קרובים יותר מאחים או נאהבים, המהות של שנינו היתה זהה. הטכנולוגיה הוציאה ממנו את הסיבים שהרכיבו אותו, וטוותה אותם בי מחדש. הייינו דומים, זהים יותר מאשר כל זוג בני אדם על כדור הארץ, למעט אלה אשר התגשמו על ידי כמה מאות בני אנוש אחרים אשר תשמירי זיכרון נעשו בדמותם במהלך השנתיים האחרונות. ומחצית מאלו היו כבר בחלל. בפעם הראשונה בחיינו הרגשנו כאילו היו לנו באמת ידידי נפש.
כיום אני מבין עד כמה היתה המחשבה הזו מתעתעת. ניתן לפענח מוחות רק עד גבול מסוים: ניתן לחקות את התהליכים העומדים ביסודה של ההכרה, ממש כשם שניתן לחקות את הדרך אותה עושים רגשות ושאר דחפים לאורך הגוף האנושי – אבל לא ניתן לעשות דבר בנוגע לזיכרון. הולוגרפי וחמקני, הזיכרון התריס כנגד כל נסיון לתעתק אותו באופן ישיר. האופן היחיד ללכוד זיכרון היה מיד שניה, לראיין את המקור באופן מקיף על העבר שלו או שלה ולהשתמש ברשומות אמיתיות לצורך המראות החזותיים. רגשות ניתן לצרף מאוחר יותר, כדי שיעשירו את הזיכרון באופן מדויק יותר, גם אם הפרטים יישארו מעורפלים במקצת. זיכרון טרום-יקיצתי של תשמיר הוא, במקרה הטוב, שמיכת טלאים המורכבת ממיליון רסיסים נפרדים.
יתכן שזה היה מספק אותי אז, רגע לפני ההצטרפות למיזם הגילויים החדש של האנושות. כעת, אני לא בטוח.
לא הרבה נותר לזכור מהפגישה הראשונה אחרונה שלנו. בירכנו זה את זה לשלום, חשים מטופשים מעט, והלכנו לדרכנו הנפרדות. הוא פנה לעבר ביתו שבפרגוואי, ואילו אני, במחשבתי, כבר הייתי במחצית הדרך אל הכוכבים. לא יכולתי אז לדעת, שאיש מאיתנו לא יגיע למחוז חפצו.
#
אורך הגשושה הוא שלושים מטרים, רוחבה ארבעה – מחט קצרה ועבה המקרקשת דרך הריק הבין-כוכבי בשלושים וחמישה אחוזים ממהירות האור. ההינע הראשי אינו פעיל כבר כמה מאות שנים, אבל כל השאר עדיין מתפקד. לו רציתי, הייתי יכול לצפות דרך חיישנים המוצבים על המעטה החיצוני המצולק בשמשות מרוחקות נסחפות לאיטן, זולגות כטיפות גשם על שמשת חלון. בימים אלה, אני מנצל את ההזדמנות לעשות כן רק לעתים נדירות.
עובר זמן מה עד שאני מאתר את האחרים. כולנו מרוכזים באותו המקום, ליד מרכז הכבידה של הגשושה, אלא שהמציאות האמיתית איבדה את חשיבותה עם הזמן. לכולנו יש מיקומים מדומים ייחודיים לנו, וכל אחד הפך יותר ויותר מבודד בדרכו או בדרכה.
אני מתעמת עם מחסומי ביטחון. ממטיר הודעות אל מעגני קלט. מחדיר את עצמי אל עולמות מדומים, שבדיוק כמו זה שלי, כמעט מעולם לא הכילו יותר מאשר דייר אחד. אני מפצח צפנים מוזרים ופותר חידות שנועדו להעסיק פולשים. אני נושא נאומים.
לבסוף, אני משיג את תשומת ליבם.
אנו נאספים בסביבה נייטרלית – חדר אפור גדול דיו להכיל את כולנו כשחללים רחבים מפרידים בינינו. אנו נראים בדיוק כפי שהמקוריים שלנו נראו כשהתשמירים שלהם התעוררו, למרות שכמה מאיתנו סיגלו לעצמם אופני לבוש יחודיים. אני יחף ולבוש כשוכן-חוף בן חמישים; אחרים העדיפו מלבושים רשמיים יותר.
נותרו רק עשרים מאיתנו, מבלי לכלול את אמט שישמור מרחק עד שתכונס האסיפה הכללית. השאר אינם פעילים או שאינם נגישים. אני נמנע מהמלה 'מתים' בזמן שאני מסביר את היעדרם לקהל הקטן שבפני. אחת שידוע לי עליה – אליזבת' לי, המשוררת הייצוגית של הגשושה – לכודה בלולאה אינסופית, סובבת לנצח בבית-שיר קצר. האם זהו מוות? אינני מרגיש כשיר כדי לשפוט.
"איננו מורשים לבצע התאבדות", מתלונן לת'ו ואלנטה, איש מיוזע בעל שיער אפור מידלדל. המקור שלו היה חוקר גבישים שהתמחה במבנים הנוצרים בתנאי מיקרו-כבידה. "ניסיתי פעמים רבות. האם אתם יודעים מה קורה?"
"יש חוסר המשכיות", נדה אקסין גיל בראשה, בלשנית לשעבר. קווים עדינים בפניה, פנים יפות ואציליות, שמורות היטב בגיל שישים וחמש. "אנו חדלים להרף עין, ואז שבים ללא פגע למצב הקודם בו היינו כאילו דבר לא קרה. ליבת התוכנית לא מתירה חידלון רצוני".
"את מתכוונת להמתת חסד", אומר קאבי קלייניג, פעם סטודנט צעיר לגיאולוגיה.
"לא". אקסין שולחת לעברו מבט מלא בבוז. "כיצד יכול משהו שמעולם לא היה חי לקבל היתר למוות קל?"
"את לא חושבת שאת חיה?" שואלת טייגר קובני, המומחית המקומית שלנו לתיאוריה דתית.
"מובן שכן", מתפרצת אקסין.
"אבל האם אנחנו אמת?" שואל לת'ו ואלנטה, תורם את חלקו לדיון.
"זו השאלה". אקסין מקפלת את זרועותיה. "ואני עייפה מלחיות ללא תשובה".
אני עומד מרוחק מהם, מזועזע. עשרים מן המוחות הדגולים שהגזע האנושי ידע, שלא היו יחד באותו החדר מי יודע כמה שנים – והנושא היחיד שהם משוחחים עליו הוא להרוג את עצמם? כל כך הרבה מרירות יש באוויר שאני מרגיש חנוק.
אבל עיקר תדהמתי לא שמור לנושא השיחה, אלא לעובדה שמחשבותיהם, כל כך בקירוב, משקפות את שלי.
"עברנו דרך ארוכה", אני מנסה להסיט את תשומת הלב.
אקסין פונה אלי, מתפרצת: "לא, לא נכון".
קאבי מושיע אותי. "כמה רחוק בדיוק?"
"אני לא יודע. יורגן?"
יורגן מקדם את המצב. למרות היותו אדם לא מרשים במיוחד ובעל קומה נמוכה יחסית, הוא מיידית הופך למרכז תשומת הלב. הוא פורש את ידיו כאילו רוצה לחבק את כולנו, ומפת כוכבים מופיעה ביניהן. סול מצויה בפינה הימנית התחתונה. המסלול שלנו מסומן בלבן. פיתול קל בקו מסתמן במקום קרוב יחסית לסול. לא הרחק משם, הקו מחטיא כוכב אחד מסוים. אני נמנע מלהביט בנקודה הזו. הקו הלבן מסתיים בנקודה חסרת ייחוד, מאות רבות של שנות אור מהמקום בו החל. מבטו של לת'ו אומד את היקף מסענו עד כה. "לא רע", הוא מהרהר. "אני מניח שהיה לנו מזל שהגענו לאיזשהו מקום בכלל".
"אכן כן". אני נד בראשי. הגשושה היתה יכולה באותה הקלות להתבקע לרווחה על ידי אותו חלקיק אבק שהחליק דרך גלאי האנטי-פגיעה והרס את ההינע הראשי. ההסטה מן המסלול המתוכנן במקום מוות מיידי נראתה לנו אז כמזל אדיר.
"האם על זה רצית לדבר?" שואלת טייגר. מההבעה שעל פניה ברור לי שהיא מקווה שלא.
"לא. אני רוצה לכנס אסיפה כללית".
"האם זו לא אסיפה כללית?" אקסין מעבירה תנודות בחדר.
"לא ממש. אחד מאיתנו חסר".
כמה מהם מחליפים מבטים. אקסין אומרת: "אם אתה מתכוון למי שאני חושבת – "
"כן: אמט לונגייר עדיין פעיל".
"אז תשכח מזה. אם הוא שם , אני לא אהיה".
לת'ו נוגע במרפק שלה, כאילו מנסה להרגיעה, אבל תשומת הלב שלו ממוקדת בי. "קיבלנו את ההחלטה הזו לפני זמן רב, פיטר. אתה לא יכול לצפות שנחזור בנו עכשיו".
"מדוע לא?"
"הוא בגד בנו". קולה של טייגר קובני מלא בטינה.
"כיצד? הוא לא כפה עלינו לבוא".
"אתה יודע את התשובה". אקסין מתרחקת מלת'ו. "התוכנית נטשה אותנו. הם השאירו אותנו למות".
"ואמט ניהל את התוכנית", מסיים קאבי. "זו היתה האחריות שלו לסייע לנו. הוא איכזב אותנו".
"הוא הרג אותנו".
אני מרים את ידיי, מבחין שיורגן הוא היחיד שאינו מסכים עימם. מנוד ראשו הקרח מחמם את הלב, אך לא ממש מעודד. האסטרונום המזדקן לא דיבר בקול מאז התאונה.
"אמט שלנו, תשמיר הזיכרון, לא מסכים אתכם", אני אומר אל המתריסים. "הוא חושב כי קיים סיכוי שמישהו יגיע להחזיר אותנו".
"היה להם – כמה זמן?" לת'ו מניד בראשו. "מתי היתה הפעם האחרונה בה קיבלנו תשדורת מכדור הארץ? כשיצאנו מתחום הזנת קרן המייזר? אם היינו שומעים משהו מאז אותו זמן, הייתי נותן לעצמי לקוות. האם אתה יכול להעניק לי סיבה נוספת?"
"אני לא יודע", אני מודה, בוחר שלא לענות לשאלתו הראשונה. ללת'ו חייב להיות מושג כמה זמן מהתרשים שיורגן עדיין אוחז בין ידיו הפרושות. "אלא שזמן אינו ממש הנקודה כאן, נכון? היינו יכולים להקפיא את עצמנו לו רצינו בכך".
"מישהו עשה זאת?" שואלת אקסין.
"כמה. לא רבים. לא רציתי להשיב אותם להילוך זמן רגיל".
"לא". היא מהנהנת בהסכמה. "זה לא יהיה הוגן".
"אבל אנו יכולים להאט את עצמנו רק עד גבול מסוים", אומרת טייגר. "זה לא הוגן".
"בעצם אני חולק על כך. אפילו לא הייתי מכנה את זה תכנון לקוי". לת'ו נסוג מן הנקודה בעזרת חושו הטבעי למשחק הוגן. "היינו אמורים להיות בדרך במשך שלושים שנים בלבד. לאורך תקופה כזאת של זמן, ההבדל בין הקפאה לבין הקצב האיטי ביותר האפשרי אמור להיות תיאורטי".
"לגמרי". אקסין מכווצת את שפתיה. "אבל הנה, אנחנו בכל זאת כאן".
"ממהרים לשום מקום", רוטנת טייגר, ולמעלה ממחצית הנוכחים מהנהנים בהסכמה.
בשלב זה אני מבין שאנו יכולים להתווכח לנצח. המחשבה מדכאת אותי אף יותר מהמצב הקשה בו אנחנו נמצאים: אנו חבורה מגוונת ואמורים להיות מסוגלים לפתור בעיות; זו הסיבה שבעטייה נבחרנו. אבל כל שאנו עושים הוא להתקוטט כילדים דעתניים.
"אמט עבר את זה בזמן אמיתי", אני אומר, בתקווה להרשים אותם עם עובדות יותר מאשר בעזרת ויכוחים על אתיקה. "אני רוצה אותו כאן משום שהוא ראוי לכך. הוא חלק מן המשימה הזאת יותר מאיתנו. הוא ניהל ותיאם אותה, והוא התעקש להתמיד בה. אם מישהו צריך להיות באסיפה הכללית, הרי זה הוא".
"מדוע לא תאמר לנו עכשיו", מציע לת'ו, "ותעדכן אותו מאוחר יותר?"
"לא. עלינו להיות יחד – כולנו, באותו המקום".
"מדוע?" שואלת טייגר. "מה הדבר?"
"זה חשוב", אני אומר, מהדהד את מילותיו של אמט עצמו. "תגלו אם תגיעו לאסיפה הכללית".
אקסין מחייכת. "סחיטה, פיטר?"
אני משיב לה חיוך. "מדוע לא?"
"תמיד אמרתי שתמצא משהו שיחליף את המוסיקה."
העוקץ, ככל שהוא בלתי צפוי, חודר עמוק, היישר ללב הספק העצמי המנקר בי. אני פונה ממנה, מחליט בו ברגע לשכוח מכל העניין. ככל שאלחץ יותר, כך תגבר ההתנגדות. אני לא זקוק גם לזה בנוסף לכל שאר הדברים. אני אומר לאמט שהשתדלתי ככל שיכולתי, אך נכשלתי, וזה יהיה זה.
אני מחייג את מיקום החוף שלי ומתכונן לעזוב.
אז אני חש את ידה של אקסין על כתפי, מלטפת את הבשר המדומה שלי באהדה. "פיטר, אני מצטערת. זה לא היה הוגן מצידי".
"לא". לאחר זמן כה רב, אני עדיין אינני מסוגל להסתיר את כאב האובדן שבקולי. "זה לא מגיע לי".
"תקשיב, אני – "
"וגם לא לאמט".
ידה מתרחקת, ואני סובב כדי לעמוד מול פניה. אנו עדיין כה קרובים, עד שאנו כמעט נוגעים זה בזה. האחרים צופים בנו בדממה מתוחה.
"אתה מבקש יותר מדי", היא אומרת.
"רק תהיי שם, אקסין. זה כל שאני מבקש".
"אבל – "
אני חותך אותה באמצע המשפט. סביבת החוף עוטפת אותי, ושוב אני לבד.
"תודה, פיטר", הוא אומר. "ידעתי שאפשר לסמוך עליך".
אני מושך את כתפיי בתשובה, לא לגמרי בטוח מה עשיתי או מדוע עשיתי זאת.
על פי רוב הייתי מבקש איזשהו הסבר לפני שאני מניח את ראשי על הגיליוטינה. אבל לא הפעם. זה מבלבל אותי לא פחות מרצונו העז לכנס את האסיפה הכללית.
הוא פולש אל המרחב הפרטי שלי באותה אגביות בה נהג לעשות זאת לאחר שעזבנו את כדור הארץ, לפני התאונה. אני מוצא את ההנחה הזו מטרידה במקצת לאחר זמן כה רב, אך לא מספיקה כדי להרגיז אותי.
"מדוע לא יצרו עימנו מגע?" אני שואל.
"יכולות להיות מספר סיבות", מבטו נודד אל השקיעה. "היינו במרחק חמש עשרה שנות אור בזמן שהתרחשה התאונה. עד ששדר המצוקה שלנו הגיע לכדור הארץ, ועד שהתשובה שלהם הגיעה אלינו, היינו כבר מעבר למערכת היעד שלנו, פונים הרחק משם".
"אבל עדיין הם היו יכולים לעשות את המאמץ", אני משיב, מחפש טיעון כאילו נשאר איזשהו סיכוי לשינוי. "הם ידעו בדיוק לאן היו פנינו מועדות. זה לא היה קשה כל כך לוודא שההודעה תגיע אלינו".
"וזה תחת ההנחה שהם קיבלו את שדר המצוקה שלנו מלכתחילה, פיטר. הרבה דברים עלולים היו לקרות שם – מלחמות, מגיפות, מחסור במשאבים, מה שתבחר. יתכן שכדור הארץ נאלץ לשכוח מהספינות האיטיות כדי לשרוד".
"את התוכנית כולה? היו למעלה ממאה ספינות!"
"יתכן שלכולן היו בעיות והם נאלצו לבחור את אלה שהיה קל יותר לתקן".
"הם פטרו אותנו כהפסד מחושב, אם כן".
"יתכן". עכשיו תורו למשוך בכתפיו. "או אולי הם פשוט לא ידעו מה, לעזאזל, ניתן לעשות. אנחנו, ללא ספק, לא ידענו".
אני מהנהן בדממה. המקל שלי ננעץ בחול ומשרטט שורה של שלוש נקודות: אליפטיות, סימן הגורל שלנו.
"מה אתה חושב, פיטר?" הוא שואל.
"שהמקור שלך נטש אותנו", אני אומר, מתחמק ממבטו.
"אני מקווה שאתה טועה. אחרי הכל, הסיכוי להצלה הוא שהחזיק אותי לאורך זמן רב כל כך".
"אבל אם הוא אכן נטש", אני ממשיך, בוחר את מילותיי בקפידה, "הרי שאני לא ממש מחויב לעזור לך, האין זאת?"
מבטו בוער כאילו היה ברזל מלובן המטביע אות על לחיי. "האם זה מה שמטריד אותך, פיטר?"
"כן".
"ובכן, אני חבר שלך. האין זה מספיק?"
"יתכן שפעם זה הספיק", אני אומר לבסוף, מביט היישר בעיניו. "אני לא מבין מדוע זה עדיין צריך להספיק, כיום".
"בדיוק". הוא מחייך באותו האופן בו אבי עשוי היה לחייך, פעם – כשחייך אל הילד הקטן שהחמיץ את הנקודה לחלוטין. "מוזר, לא?"
אני מנענע בראשי, כועס מספיק כדי להוציא חלק מן הכעס עליו. "לכל הרוחות, אמט. אני לא חייב לך דבר!"
"ואני מכבד אותך על כך שעזרת לי למרות הכל. מה עוד אתה רוצה?"
"אני רוצה לדעת – "
"מה?"
אני לא יכול לענות לו. מה אני באמת רוצה לדעת? מדוע נטש אותנו כדור הארץ? מדוע אין אנו מורשים למות? מדוע הרגשות היחידים אותם אני חש בעשרים השנים האחרונות הם מבוכה ועצבות?
אני יכול באותה המידה לשאול כיצד קרה שמצאנו את עצמנו על הגשושה מלכתחילה.
"פיטר?"
"אני רוצה שתספר לי מדוע קראת לכינוס האסיפה הזאת".
למשך זמן רב הוא אינו אומר דבר. "האם אתה חושש שעשית את המעשה הלא נכון?"
"כן".
"לא טעית. האמן לי, פיטר. עוד תראה. בבוא הזמן הכל יתבהר".
"אל תדבר ככה". אני מנענע בראשי. "אתה נשמע כמו שהיית אז על כדור הארץ. ואני לא מאמין יותר לדיבורים כאלה".
"אני יודע, ואני שונא את זה בדיוק כמוך".
לפני שאני מספיק להגיב, הוא מסובב את גבו ומתחיל להתרחק. אני פוחד, לפתע, שהרחקתי אותו יותר מדי. "אמט, חכה – "
"בחר כל זמן שיתאים לך", הוא קורא מעבר לכתפו, "ואני אהיה שם. עד אז, אני מחכה".
"למה?" אני קורא אחריו.
את תשובתו בקושי ניתן לשמוע. "למשהו חדש!"
והוא נעלם.
אני בוחר שעה אקראית, חודש אמיתי אחד מעכשיו. זה אמור להעניק לכל אלה השוהים בהילוך איטי מספיק זמן כדי לספוג את ההודעה ולהגיע למפגש – במידה ובכוונתם להגיע בכלל. בכוונה אינני כולל בקשה לאשר את ההזמנה; לעת עתה עשיתי את שלי.
אני מעביר את הזמן בדרך הרגילה: כתיבה בחול וחשיבה על אותם הדברים, שוב ושוב. מילים הן תחליף עלוב למוסיקה, ממש כשם שספֵק הוא צל חיוור לחיים עצמם. אבל אין לי דבר אחר לעשות. זה מכבר מיציתי את העונג המפוקפק שבהאזנה ליצירותיו של פיטר אוון לוטנק, ובעימות עם המוגבלות שלי.
המקור שלי היה אחד המלחינים הדגולים של המאה העשרים ואחת – ובכל זאת לא כתבתי ולו תו אחד באלף שנים. אני תוהה כיצד היה חש, בעת שמיכלי המימן של המטוס הנושא אותו לביתו שבפרגוואי התפוצצו בגובה חמישה עשר אלף מטר מעל דרום האוקיאנוס האטלנטי, לו ידע שהמוסיקה אשר השראתה ליוותה את יצירת התשמיר שלו לא תיכתב לעולם.
חלק ממני שמח שלא היה לו זמן לחשוב כלל. לא הייתי רוצה שיחשוב שהוא אולי קיווה שאני אמשיך מהמקום בו הפסיק – שהרי האם אין זה הגיוני להניח כי מה שיכול היה הוא לעשות, יכולתי גם אני? מספיק שרק אחד ממני יתאכזב.
ניסיתי, פעם, לאחר שהגשושה עזבה את מסלול כדור הארץ. הגשושה תוכננה לנהל את עצמה, כך שלנוסעיה לא נותר הרבה לעשות, פרט לדיבורים. הרוב בחרו בהילוך איטי למשך המסע, הן על מנת לחסוך באנרגיה והן כדי שלא יצאו מדעתם. ניתנה לי הזדמנות פז לפתוח בעבודה על על האופוס האחרון של המקור שלי – אשר, במידה רבה, יהיה הראשון שלי. היה לי כל הזמן שבעולם, כל משאב מוסיקלי שאי פעם נהגה היה בהישג קצות אצבעותיי המדומות.
אלא שהזמן חלף, והתווים לא הגיעו. ואז הרסה התאונה את ההינע, ואנו איבדנו את הקשר עם כדור הארץ, ועוד זמן חלף – ולבסוף התבהר מה בעצם קרה.
המכות של אבי נמשכו עד שמלאו לי שלוש עשרה, נמשכות על פני שש שנים בסך הכל. החוויה רדפה את המקור שלי במהלך חייו הבוגרים, מאלצת אותו להביע במוסיקה את שלא יכול היה לומר במילים. זה כל כך ברור לי עכשיו, במבט לאחור, כי מה שמצא בקינת הכינור או ביבבת הת'רמין [כלי נגינה אלקטרוני – המתרגם] לא היו המלודיות כשלעצמן, אלא זעקותיו העגמומיות של נער הלומד בדרך הקשה כי הדברים אותם אנו אוהבים יותר מכל, גורמים לנו את הכאב הקשה ביותר.
הקול הזה אינו קיים בי, ממש כשם שהזכרונות האלה אינם קיימים בי יותר. רק הכאב נותר בי כעת להרהר בו. המוסיקה, כתוצאה מכך, איננה.
חלל, אני כותב בחול, כותרת שירה האחרון והלולאתי של אליזבת' לי. השאר מגיע באופן טבעי:
שביבי קרח
עיניי לילה קפואות
פתיתי שלג מימן אבודים
בשמי האפס המוחלט –
חורף, חורף בכל מקום…
כשמגיעה השעה היעודה, אני עובר אל אולם האסיפות – זירה מדומה גדולה דיה להכיל את כל שוכני הגשושה. חמישה כבר נוכחים, ישובים באקראי מאחורי קיר נמוך המקיף את בסיס הזירה. יורגן מהנהן בברכה ואני משיב לו מחווה בכובד ראש. איש מאיתנו אינו מדבר. אני גוזר על עצמי להמתין, יתכן שללא טעם, לאחרים.
הדקות חולפות. עוד כמה מגיעים, בתוכם קאבי קלייניג ולת'ו ואלנטה. טייגר קובני מתממשת במושב שליד לת'ו, על פניה מסכה של חוסר שביעות רצון.
"חסר לו שזה לא יהיה ממש טוב", היא אומרת לו. קולה נישא בבירור מעבר לזירה, אך אני מתעלם ממנה. היחיד שעומד, אני ממתין בסבלנות כשזרועותיי מקופלות. עוד שלושה צריכים להגיע.
שניים נוספים מגיעים בשולי ההופעות הראשונות, משלימים את קשת היושבים סביב לזירה למאה ועשרים מעלות. מקום אחד נותר ריק בלב הקבוצה, ואני צופה בו בתשומת לב.
לבסוף, אקסין תופסת את מקומה. רוטנת באי שביעות רצון, היא מקיפה את אולם האסיפות במבטה פעם אחת, ואז משיבה את מבטה אלי. המבט הזועם שלה הילך עלי אימים פעם.
"בואו נגמור עם זה", היא אומרת.
"כל דבר בעיתו", אני משיב.
"הזמן הוא עכשיו, פיטר. אם תבזבז אותו, לא תקבל הזדמנות נוספת".
"מדוע את כה עויינת, אקסין? זה לא שיש לנו דברים רבים נוספים לעשותם".
"דבר בשם עצמך", היא ממלמלת.
"אל דאגה", אומר אמט, צועד פנימה משום מקום ונעמד לצידי על רצפת הזירה. החליפה שלו זוהרת כמו מראה ביום שמש, מעניקה לו מראה אבירי. "אני אעשה זאת בקצרה".
ההתכנסות רוחשת. "באנו לשמוע את פיטר", אומר קאבי.
"אתה נמצא כאן רק בגלל הסובלנות שלנו, אמט". אקסין כמעט יורקת את המילים. "תפוס את המושב שלך והמתן לתורך".
אני מרים את ידי וצועד קדימה, מקווה שההקלה אותה אני חש למראה הופעתו של אמט אינה גלויה לעין.
"זה בסדר, אני מוותר על תורי".
לת'ו מביט מי בתשומת לב, ידו האחת תומכת בסנטרו. "אני מבין". ההבעה שעל פניו מוטרדת ומשועשעת כאחד; ברור כי הוא מבין שתעתעו בו. "אם כך תפוס את המושב שלך, פיטר, ותן לו לדבר".
אני קופץ אל עמדה בצידה המרוחק של הזירה, הרחק מכולם.
"לא אסתובב במעגלים", הוא פותח, מקפל את ידיו מלפנים. "האסיפה הכללית האחרונה נערכה לפני כמעט עשר מאות, שמונה-עשר חודשי זמן אמיתי לאחר שהוסטנו מן המסלול. חמישים ושמונה אנשים נכחו באסיפה ההיא, והם החליטו אז כי ההשתתפות בניהול היום יומי של הגשושה תהיה על בסיס התנדבותי. אם אנשים רצו לסייע, היה באפשרותם לעשות כן; אם לא, היה באפשרותם לעסוק בענייניהם האישיים בפרטיות מוחלטת. אני הצבעתי בעד ההצעה ההיא, כך גם רוב האנשים פה; כולנו האמנו שדבר, פרט לפורענות נוספת, לא יצריך את תרומתנו. ובמובן מסויים, צדקנו. במהלך כמעט אלף השנים האחרונות לא קרה דבר שיאיים על תפקודה השוטף של הגשושה – אם כי חלק מן האחריות לכך נופל עלי, כפי שאסביר מאוחר יותר".
"אלא שביקשתי את פיטר לכנס את האסיפה הזאת כדי לתאר בפניכם בעייה עמוקה וסמויה הרבה יותר מאלו שהגשושה מורגלת בטיפולן. זהו איום שבסופו של דבר יהרוס את כולנו. הייתי מודע לתסמיני הבעייה מזה זמן מה, אבל רק לאחרונה עלה בידי לבודד את הגורם. זוהי הבעייה עליה, ברשות האסיפה, אני מבקש לדבר".
הוא נע בזמן דיבורו, מכריח את האנשים לעקוב אחריו בעיניהם. הוא תמיד ידע להופיע בציבור, והוא לא איבד את היכולת הזו עקב חוסר תירגול. על ידי כך שהוא צועד מספר קטן של צעדים, יש ביכולתו להבחין בכל אחד מאנשי הקבוצה הנראה ספקן או לא מעוניין.
כאשר הוא אומר את המילה 'רשות', הוא מצליב מבטים עם אקסין.
"אני נמצא פה לשירותכם כפי שתמיד הייתי", הוא אומר. "התפקיד שלי מעולם לא היה יותר מכך".
אקסין מרימה גבה, אולם אינה מפריעה.
הוא מסתובב ולוקח מספר צעדים בכיוון הנגדי. "כפי שאתם יודעים, ביליתי את רוב זמן המסע הזה כשאני ממתין לאיזשהו אות – מכדור הארץ, ספינה אחרת, או מושבה כלשהי – המראה כי האנושות מודעת לכך כי אנו עדיין כאן. החיפוש לא נשא פירות, אולם התמדתי בו בכל זאת". אמט מביט בידיו המקופלות. "למזלי, היו דרכים רבות נוספות להעביר את הזמן. סייעתי לליבת הב"מ לתחזק את הגשושה, ובמיוחד את הכורים ומגיני הפגיעה כדי למנוע את הישנות התאונה. התאמתי את יחידות הנאנו כך שיפשטו על ההינע המרכזי ויטלו חומרות נדירות, ובאלה נעשה שימוש בזמן התיקונים. אפילו הצלחתי לתכנן מחדש את המאגר השלישוני והרבעוני, ועל ידי כך שילשתי הן את הקיבולת והן את יכולת התפקוד שלהם מבלי להקריב את שאר יכולותיהם".
"כיצד?" שואל לת'ו, תוך שהוא מזעיף את פניו.
אמט מביט בו. "כל מי שמעונין לדעת מה עשיתי ימצא רשומה במאגר הראשי. תנוח דעתכם שלא לקחתי סיכונים מיותרים. כל שינוי רק שיפר את טובת הכלל".
"כיצד אתה יכול להיות בטוח בזה?"
"כיצד ידעו המתכננים שהגשושה תפעל מלכתחילה? על ידי כך שפיתחו תיאוריה ועסקו בניסויים. אני אולי רק אדם אחד, אבל היה לי הרבה מאד זמן להרחיב את ההשכלה שלי. כתוצאה מכך, אני עתה מומחה בלימוד עצמי בכל אחד מן התחומים שבארכיבי כדור-הארץ. תנו לי אלף שנים נוספות ואני אתקדם בהרבה מעבר לידע שהשארנו מאחור. אולי – רק אולי – אמצא דרך לבנות מחדש את ההינע מן ההתחלה. ייתכן שגם הינע מהיר יותר מן האור או מסע בזמן יתגלו כאפשריים. בהינתן ההזדמנות, אני סמוך ובטוח כי ניתן להתגבר על המכשלות שחווינו, ולהשיב אותנו אל המקום אליו אנו שייכים".
"זה אינו אומר כי עלינו לשכוח מכל מה שקרה בעבר", אומרת אקסין.
"לא", הוא מסכים, "ואני אף לא מצפה מכם לעשות זאת – גם אם הייתי יכול להתחייב כי בסופו של דבר אצליח. אכן, כפי שהדברים נראים כרגע אני בספק רב שמשהו יקרה. בקצב השחיקה הנוכחי, אני מעריך כי הגשושה תפסיק לחלוטין להתקיים בתוך חמש מאות שנים. ללא מישהו שיתחזק אותה, היא תצא בהדרגה מכלל שימוש עד שסוללות הגיבוי של המאגר העיקרי יתרוקנו לחלוטין. הקרינה הקוסמית תשחית אז את המידע האגור ביט אחר ביט, עד שאפילו התשמירים הקפואים לנצח יהיו בסכנה. וזה יהיה הסוף. כל הסבל המתמשך שלנו יהיה לשווא".
"חכה". טייגר קובני מרימה את ידה. "ההשלכה של מה שאתה אומר כאן היא שתפסיק לתחזק את הגשושה. האם אתה חושב להחזיק בנו כבני ערובה?"
"לא אמרתי את זה".
"אני יודעת – אבל האם זו כוונתך?"
החשד שלה מעורר בו חיוך. "אם על ידי כך שאני מראה לך את המצב לאשורו אני גורם לך לקבל החלטה, הרי שכן, אני מניח כי אני אשם בסוג כלשהו של סחיטה. אבל האמיני לי, כוונותי אינן זדוניות. כל שאני רוצה הוא שיהיה לך ברור כי במצב בו הדברים עומדים כרגע לא יהיה ביכולתי להמשיך בתפקיד הנוכחי למשך זמן רב. אלף שנים הן כל שאני יכול לשאת – וזה הרבה, הרבה יותר ממה שמגיע לי – בגיהינום עלי אדמות הזה".
חיוכו נעלם. האסיפה מתבוננת בו, נחרדת מן העוצמה הפתאומית שלו. אף אחד לא מעז לדבר, כיון שהוא כל כך שונה מאמט לונגייר שכולנו זוכרים. ההבעה המשועשעת שעל פניו שלעיתים גרמה לו להיראות כה מתנשא, יתכן ולא היתה שם מעולם. הוא נראה כה עגמומי. עכשיו, אני מהרהר, עכשיו הוא נראה בן אלף שנים.
"אתם חושבים שאתם סבלתם", הוא אומר, פותח בטון רך. "אתם שנשאתם סבל מתמשך במשך שלושים שנים רוויות תיסכול ויאוש. ובכן, דמיינו את כל זה מוכפל פי שלושים ושלוש – כיון שאני אנושי בדיוק כמוכם, עלול לטעות בדיוק כמוכם, וגם בי יש פגמים, כמו שבכם. אני הרגשתי את כל מה שאתם מרגישים עכשיו, והרבה יותר. הדבר היחיד שהחזיק אותי לאורך זמן כה רב היא האמונה שלכם כי אני אחראי למצב שלכם – וגם העובדה שניסיתי לעשות משהו בנוגע לכך. מבלי לקבל באופן מוחלט את האחריות לכך שאני אשם, הרי שיש בי סיפוק מסוים לעמוד כאן בפניכם היום ולומר לכם שסוף סוף, לאחר עבודה רבה ומאומצת, ניתן לראות את הקץ. הצלחתי לבודד את הבעיה, למצוא פתרון, ועתה אני ממתין רק להחלטתכם לפני שאוציא אותו אל הפועל. וברגע שזה יתבצע, לא נצטרך לחשוש יותר מפני מוות או שיעמום לעולם. אף פעם!"
"חשבתי שאמרת שלא תסתובב במעגלים". קולה של אקסין נוקשה לעומת זה של אמט, ואני חש כי הוא מוטרד מן ההפרעה שלה לרצף הדיבור שלו. "תגיע לנקודה לפני שתתפוגג הסבלנות שלי".
"אני מציע לכם חירות", הוא אומר לאיטו. "חירות מן העבר, ומעצמכם. החירות להפוך למה שתרצו".
היא מגלגלת את עיניה, לא מתרשמת בעליל. "פרטים, בבקשה. לא הזכרת עד כה שום דבר שכבר אין לנו, לפחות בתיאוריה – "
הוא כמעט וקופץ על המילה, חוטף אותה מן האוויר ביד אחת.
"בדיוק!" הוא אומר. "בתיאוריה, אנו יכולים לחיות בשלוות נפש. יש בידנו משאבים מדומים ללא הגבלה: אנו יכולים לעשות כל מה שנרצה. אבל במקום זה, אנו לא עושים דבר. אנו דכאוניים, אומללים, ובעלי נטיות התאבדות. מה הדבר, שאנו חסרים?"
"תקווה", אומרת טייגר, מדוכדכת.
"לא. גם אני חשבתי כך במשך זמן רב. התשוב, ה הנכונה היא למעשה שינוי".
"אני לא מבינה".
הוא לוקח צעד אחורה מקצה הזירה.
"פגשתי את עצמי פעם", הוא אומר לבסוף. "כולנו פגשנו. אני דחקתי בכם לעשות זאת – במקוריים שלכם, בכל אופן. זו היתה דרכי להבליט את העובדה שאנו איננו יותר הבריות שפעם היינו – שאנו, התשמירים, שונים. אבל מה שבאמת הדהים אותי, כאשר פגשתי פנים אל פנים את עצמי הישן, היא תחושת ההמשכיות, הרצף שחשתי. לא היתה שום תחושת הזזה, שום חוסר ממשות מזעזע. עדיין ידעתי מי הייתי; פשוט היו שניים מאיתנו מאותו הרגע והלאה. ונדרש ממני חלק ניכר מהמילניום כדי להבין מדוע חשתי כך, וכיצד זה העמיד את עתיד המשלחת בסכנה".
"אתם מבינים, למרות שחשתי כי אני זהה למקור שלי, ברור שלא הייתי. אי ההתאמות הצטברו עם הזמן, ולא רק בי. כולנו איבדנו משהו, בדרגה כזו או אחרת: אני לא מסוגל יותר ללהטט בין נושאים מנוגדים; יורגן אינו יכול לדבר; לת'ו אינו יכול יותר לחוש מבנים גבישיים באופן אינטואיטיבי כפי שיכול היה בעבר. כמה מאיתנו המשיכו לעסוק בתחומים שלנו כשיכולתם נפגעה אך במעט יחסית לעבר; אחרים, כגון פיטר, אינם מסוגלים להמשיך כלל. מה שזה לא היה שגרם למקוריים שלנו לבלוט בין שאר בני האדם אינו מצוי בנו יותר – ואין שום דבר שאנו יכולים לעשות כדי להשיבו".
"אבל אנו עדיין מאמינים שאנו זהים. זו הבעיה. אנו כבולים על ידי תרומתם המכוונת והמודעת של המקוריים שלנו ליצירת התשמירים שלהם: כל מה שהם החשיבו כמרכיבים יסודיים של עצמם, אנו מחוייבים עתה להחשיב באותה הדרך, גם אם המרכיבים הללו אינם ברשותנו עוד כלל וכלל".
"ברצינות?" לת'ו מזעיף את פניו.
"כן. וזהו מקור כל הכאב שלי – וגם שלכם. אף על פי שבאופן כללי אין רע בחיקוי המקוריים שלנו – אחרי הכל, כך תיכננו אותנו – הרי ככל שהזמן חולף ואנו לומדים יותר ויותר, כך נעשה קשה יותר להיאחז באשליה שדבר אינו אמור להשתנות. אני חי כבר אלף שנים, ובכל זאת, בעיקרו של דבר, אני עדיין אותו אדם. מדוע שאהיה? הייתי יכול להחליף את המראה שלי פעמים רבות; הייתי יכול להפוך את עצמי למשהו שהוא יותר מאנושי, או פחות. כך גם בנוגע לאופן הדיבור שלי. אנו רק מאמינים כי אנו מדברים בשפות: מתחת להעמדת הפנים הזו מסתתר אותו קוד מחשב. אז מדוע, אם כך, לא נטשתי את אמצעי התקשורת המיושנים הללו לטובת שיטות אלקטרוניות מתוחכמות יותר? אם לא עשיתי זאת, זה רק משום שאני לא יכול. אני יצור תבוני הרוצה להתפתח, אך כלוא בתוך הכלוב של העצמי שפעם הייתי ולא יכול יותר להיות".
"אני לא מאמינה בכך", אומרת טייגר. "אני היא אני, לא מישהי אחרת. הייתי יודעת אם זה היה אחרת".
"את לא. אין לך את היכולת לדעת. ליבת התוכנית דואגת לזה".
"כיצד?"
"על ידי תיגבור מדדי האישיות שלך במישור תת-הכרתי. כאשר את חשה רגש כלשהו, האם את מודעת לתהליך העומד ביסודו – לחישובים שנעשו, לאלגוריתמים שהופעלו כדי להעביר אותך ממצב רגשי אחד לאחר? לא. באותו אופן בדיוק, איננו מודעים לאופן בו כללים מסוימים משפיעים על הבחירות שאנו מבצעים, ועל הדרך בה אנו מתנהגים ברמה המורכבת יותר".
"כגון?" טייגר עדיין ספקנית, ואני לא מאשים אותה.
"ובכן, קחי לדוגמא את פיטר". אני מתיישר בכסאי, מודע לתשומת הלב שמופנית אלי שוב. "פיטר, מהו המקום העיקרי שלך, המקום עליו אתה חושב כאשר אתה מצוי תחת לחץ וזקוק להירגעות?"
"פורט גיבון, בדרום אוסטרליה", אני עונה מבלי צורך להרהר בשאלה. "סבי נהג לקחת אותי לשם כשהייתי ילד".
"ושם אתה מבלה את זמנך כעת?"
"כן". עכשיו תורי להזעיף פנים. "אז?"
"אתה מצוי תחת לחץ תמידי, אז אתה הולך לשם מבלי לחשוב – ואף פעם לא עוזב". עיניו חודרות. מדוע שלא תספר לנו מה אתה עושה שם? כיצד אתה מגדיר את עצמך?"
"אני מלחין". שוב, התשובה מגיעה מעצמה.
"למרות שלא כתבת דבר במשך – כמה זמן?"
אני מתפתל בכסאי. החוף ללא ספק נראה מפתה עכשיו.
"אתה לא מסוגל לחבר מוסיקה כלל", הוא עונה במקומי, "ובכל זאת אתה מגדיר את עצמך על ידי הנחות היסוד של המקור שלך. זה מסביר מדוע כלל לא ניסית ללמוד משהו חדש. לעשות זאת פירושו שאתה לא תהיה אתה – 'אתה' כפי שהגדיר אותך המקור שלך, כמובן, לא 'אתה' כפי שאתה באמת. אתה במילכוד בין השניים: האחד לא יעזוב אותך כדי שתוכל להפוך לאחר. אתה קפוא, בדיוק כמו כולנו".
"פרט לך, אני מניחה", אומרת אקסין, הליגלוג בולט בקולה.
"לא, זה לא נכון. אני קפוא גם. פשוט היה לי יותר זמן לחשוב על כך מאשר לך. ואני למעשה מודע יותר לתפרים שבאישיות שלי מאשר את".
"למה אתה מתכוון בזה? אילו 'תפרים'?"
הוא מושך בכתפיו. "המקור שלי בבירור לא רצה שאדע הכל על התוכנית, אז הוא לא הכניס בי את המידע הרגיש יותר. חלק מן הבחישה הזו מתגלה בדמות פערים בזיכרון שלי – פערים שהייתי מודע להם מרגע שהתעוררתי. התוצאה היא שתמיד הייתי מודע לכך שאני יצור מלאכותי הכבול על ידי כללים שאינם בשליטתי. ואכן, הכלל שכובל אותי יותר מכל הוא זה הקובע שתחת שום נסיבות אינני יכול לשנות את הכללים הללו".
"וכיצד היית יכול?" שואל לת'ו.
"בקלות, כך גיליתי. התוכנה העיקרית ששולטת בהתנהגות שלנו פועלת מן המאגר הראשי. היא מיישמת את הכללים בכל שתיים או שלוש שניות כדי לוודא שלא היתה סטייה מן המסלול". הוא מצביע לעברה של טייגר. "היתה לך פעם איזושהי מחשבה בלתי צפויה שלפתע נעלמה לשום מקום? אם היא לא היתה חלק מן המפרט שהמקור שלך קבע, היא בוטלה כלא ראויה".
"אולי". טייגר נראית לא משוכנעת, מגוננת, מפוחדת.
"מסיבה זו ממש איננו מסוגלים לבצע התאבדות: מוות אינו תואם את התבנית".
היא זעה באי נוחות בכסאה. "מה אתה מציע לעשות בנוגע לכך?"
"אני רוצה לשכתב את תוכנת המקור העיקרית – להוציא מתוכה את הקוד הכובל אותנו אל תבניות המקור שלנו".
"למחוק אותו?"
"לחלוטין".
הבעת האימה שעל פניה משקפת את תגובתי הראשונית. "אתה מטורף!"
"לא, טייגר, רק מאד מאד עייף מלהיות מישהו שאיננו אני".
טייגר מביטה סביב, מקווה לתמיכה. אקסין מרימה את ידה.
"האם זה לא קיצוני במקצת, אמט?" היא שואלת כשהיא מקבלת את תשומת לבו. "מדוע אי אפשר פשוט לערוך את הקוד מחדש כדי שיעניק לנו יותר גמישות?"
"משום שזה יגרום כמעט לבטח לבעיות נוספות. כיצד נחליט אילו רכיבים של התבנית ישונו ואילו לא? כיצד תוכל תוכנת הליבה ליישם את השינויים הללו, ובמשך כמה זמן הם ייושמו?" הוא נד בראשו במופגן. אם נקבל על עצמנו את הפתרון הזה, אנו פותחים פתח למצב גרוע יותר מזה שהיינו בו עד עתה, מצב בו השינוי הוא מועט, אך ההסתברות לבילבול רבה. עדיף לכולנו להסתגל למצב באופן טבעי, כפי שמתבקש מהתפתחות כזו".
"כולנו?" אומר קאבי. "טוב לי כפי שאני כרגע. מדוע עלי להשתנות רק משום שאתה רוצה?"
"משום שזו הדרך בה ליבת התוכנית מתפקדת. היא מפקחת על כולנו במקביל ואני לא יכול להוציא מישהו מן הלולאה. אני חושש שזה או כולם או אף אחד, וזו הסיבה שפניתי אליכם עתה. ההחלטה בידכם".
"באמת?" שואלת אקסין בחשד.
"כפי שאמרתי קודם, אני כבול על ידי חוסר היכולת לשנות את התוכנית בעצמי. אחד מכם חייב לעשות זאת". הוא מחייך. "האמינו לי, אחרת זה היה מאד מפתה לבצע את זה ללא ידיעתכם".
"אני מתארת לעצמי". אקסין מביטה סביב החדר, אומדת את תגובתנו להצעה. כולנו המומים במקצת.
"ובכן?" היא שואלת. "האם נדון בעניין? או שמא יש לך דבר מה נוסף לומר, אמט?"
"סיימתי לעת עתה", הוא אומר, מקפל את ידיו מאחורי גבו וצועד אל מחוץ למרכז הזירה. "אם תרצו שאענה על שאלות נוספות, אשאר להמשך הדיון".
"בבקשה". אקסין מהנהנת.
"אינני חושבת שאנו צריכים אפילו לשקול את זה", אומרת טייגר. "זה רעיון מטורף".
"אני מסכים", מהדהד קאבי. "עלינו לנסות אותו תחילה, לבדוק מה קורה כשהתבניות מתרופפות".
"כיצד ניתן לנסות משהו שישפיע על כולנו בעת ובעונה אחת?" שואל לת'ו.
"אנו לא יכולים", אומר קאבי. "אלא אם כן נשכפל את המאגרים ונריץ עותק כדי לראות מה יקרה לו".
"האם זה אפשרי?" אקסין שואלת את אמט.
הוא מנענע בראשו. "אין מספיק משאבים".
"אז כל שאנו יכולים לעשות הוא להעלות השערות".
"אנו זקוקים למומחה ב"מ", אומר לת'ו. "או פסיכולוג".
"אין לנו אף אחד מאלה", אני אומר. "קומיץ' ווויירה בלתי פעילים. אלא אם כן נצביע להעיר אותם – "
"לא". אקסין מנענעת בראשה. "ובכל מקרה, איזה טובה תצמח מזה? הם יהיו באפילה ממש כמונו".
"האם אף אחד לא ניסה זאת בעבר?" שואל קאבי.
"לא על פי הארכיבים", אומר אמט. "בתקופתנו, ניסויים מסוג זה היו אסורים על מושאים המוגדרים חיים על פי החוק, מה שפסל ב"מים ותבונות המבוססות על בני אנוש. תשמירים לא היו קיימים מספיק זמן כדי להעלות בעיות הקשורות לתבניות".
קאבי מושך בכתפיו. "אז אין לנו מספיק מידע. אי אפשר לקבל החלטה רק על סמך השערה".
"המידע שיש לנו מגיע מן הטבע עצמו", מתריס אמט. "המקוריים שלנו השתנו במהלך מסלול חייהם. דבר אינו מצביע על כך שאותו הדבר לא יתרחש גם אצלנו".
"אבל אני כבר לא אהיה אני עצמי", מוחה טייגר.
"את כן תהיי. למעשה, תהיי יותר 'את' מאשר את עכשיו, כפותה אל המקור שלך".
"הרעיון עצמו יציב ומבוסס", אומר לת'ו. "כהסבר לרגשות שלי עצמי, יש בו היגיון אינטואיטיבי. אבל עדיין קיימת העובדה שמדדי הזהות מגדירים את הקיום שלנו. אין לנו מושג עד כמה הם חיוניים לשמירת העצמיות שלנו. מחק אותם, שחרר אותנו מהם, והכל יכול לקרות. זה אפילו יכול להרוג אותנו".
"כיצד?" שואלת טייגר.
"ובכן, חשבי עלינו כעל תאים בעלי שש צלעות המצויים בכוורת ענקית. כיוון שכולנו מתחוללים מן המאגר הראשי, מחיקת המדדים תהא דומה להסרת חלת הדבש. התאים יתמזגו לאחד".
"אני בספק אם זה מה שיקרה", אומר אמט. "סביר יותר להניח כי פשוט נמשיך כפי שאנו, אבל עם פוטנציאל גדול יותר לשינוי".
"אבל זה עשוי לקרות", אומרת טייגר.
לת'ו מושך בכתפיו. "בכל זאת הייתי רוצה לחשוב על כך יותר זמן, לפני שאני מתחייב".
"כמה זמן, בדיוק, בהתחשב בעובדה שלעולם לא יהיה לנו יותר מידע?" אמט מקיף בזרועו את הזירה. "אם אני צודק ומבלי שנעשה את הצעד הזה הגשושה תדעך, הרי שזה יהיה כדאי בטווח ארוך – ולא משנה מה יקרה לנו כיחידים".
עיניה של טייגר מבזיקות. "אני מעדיפה למות כשמוחי צלול, תודה רבה".
"ואנו יודעים שהגשושה תדעך בסופו של דבר", אומר לת'ו. "האם נאריך את הסבל, או שנלך בראש מורם?"
"איזו דרך היא איזו?"
לת'ו מחייך על השאלה. "נקודה יפה. אשאיר אותה פתוחה".
אני מתפרץ כדי למנוע את הסלמת הויכוח פעם נוספת. "אני חושב שהדבר הטוב ביותר אותו ניתן לעשות, כרגע, הוא להסכים לשקול את ההצעה. אנו צריכים להרהר בנימוקי הבעד ונגד לפני שנגיע להחלטה. אפשר לקבוע הצבעה לעוד חודש או חודשיים".
אמט מעיף בי מבט חטוף, ואז מפנה את מבטו. אני חש כאילו על ידי הצעת הפשרה בגדתי בו באיזשהו אופן.
"אנו יכולים להסכים על זמן?" שואל לת'ו.
כמה מן האחרים מהנהנים בהסכמה. לא רבים כפי שקיוויתי, אבל זה יותר טוב מאף אחד.
"מתי, אם כן?" אני שואל.
"אל תטרח", אומרת טייגר. "על ההחלטה להתקבל פה אחד, נכון?"
אקסין מהנהנת. "היא חייבת, כיוון שכולם עתידים להיות מושפעים".
"ובכן, אני כבר החלטתי, ואני לבטח לא אצביע 'בעד'".
"את בטוחה?" לת'ו מזעיף פניו. "את לא חושבת שאת צריכה לפחות – "
"לא. גם אם אהיה היחידה שאצביע נגד ההצעה, לא אשנה את דעתי".
"פשוטו כמשמעו", ממלמל אמט.
"אני לא חושב שתהיי היחידה", אומר קאבי.
האסיפה רוחשת, אך אף לא קול אחד יוצא בתמיכה באמט. כל שאני שומע הוא לחישותיהם המשולבות של עמיתיי התשמירים המצויים בבילבול. רק מתי מעט מן הפנים שאני רואה מוטרדים מדחיית ההצעה שלו.
הוא עצמו נראה מהורהר. בצעדה קדימה מקצה הזירה, הוא מתייצב מולנו פעם נוספת.
"בסדר גמור", הוא אומר ברכות. "אם זו החלטתכם, אשמע לה".
"אתה בטוח?" שואלת אקסין.
"כן. אם לא הייתי מוכן לכך, הרי שלא היה טעם רב לכנס את האסיפה".
"אכן", היא מודה. היא פונה אל השאר ושואלת: "האם זה פותר את הסוגיה לשביעות רצון כולם?"
"כן", אומרת טייגר, קולה נישא בבירור מעבר למה שעשוי להיות רחישה של אי שביעות רצון.
אקסין סורקת את האסיפה, במקרה הטוב בחטף. "אם כן העניין סגור".
אני פותח את פי כדי למחות, אבל סוגר אותו מבלי לומר מילה. מה הטעם? למרות שרשמית הבמה היא שלי לאחר אמט, אין לטעות בנוגע לנטייה הכללית של האסיפה. לו הייתי קורא להצבעה רשמית, היתה ההצעה נדחית לנצח.
"ובכן", אומרת אקסין. הנימוס אינו מסתיר את מבט הניצחון בעיניה כשהיא פונה להביט באמט. "מה תעשה עכשיו?"
"בדיוק מה שעשיתי עד עכשיו". הוא מציץ מטה אל נעליו, וחזרה. החליפה שלו דהויה, חסרת חיים.
"תמשיך לסייע בתחזוק הגשושה?"
"כל עוד אני מסוגל לכך, כן. דבר ממה שקרה בחדר הזה לא שינה את את האופן בו אני חש כלפי התוכנית. למעשה, האופן בו אני חש הוא חלק מן התוכנית. אני תוכנתתי לסייע". מבט חטוף המקיף את החדר, ואפילו אני – שניסיתי לעזור לו – חש אשמה.
"אתה יכול להתייחס לכך כתהליך הכפרה שלך", אומרת אקסין, "אם זה עוזר במשהו".
הוא מביט בה במשך רגע ארוך, אך אינו עונה.
"להתראות", הוא אומר, ונעלם.
עזיבתו תופסת את האסיפה בהפתעה, ורגע חולף לפני שאני משיב את הסדר על כנו, מניף את ידיי במרכז הזירה.
"אלא אם כן יש לעוד מישהו דבר מה נוסף לומר", אני קורא אל ההמולה הדועכת, "הבה נסיים זאת כאן".
"אני לא בוטח בו", אומר קאבי. "הוא ירצה לעשות זאת בכל מקרה, ללא קשר למה שאנו חושבים".
"הוא אמר שהוא לא יכול".
"אז?"
"אין הרבה שאנו יכולים לעשות כדי לעצור בעדו, אפילו אם הוא יכול", אומר לת'ו, קם על רגליו. "ואני, אני עייף מהויכוח. להתראות עוד אלף שנים".
הוא עוזב, ובהדרגה גם האחרים. טייגר מחמיצה פניה למשך דקה – לא ממש נראית מאושרת כפי שהיא טוענת – ועוזבת בעקבותיהם. אקסין מהנהנת אלי באדיבות לפני שהיא יוצאת. אני משיב לה במחווה דומה, מודע לריקנות שבה.
לא חולף זמן רב, ורק אני ויורגן נשארים באולם. הוא נד בראשו פעם אחת – ככל הנראה בצער – ומניף את ידו לשלום.
ואז הכל מסתיים ואני חופשי ללכת לדרכי.
בקושי אני מספיק להגיע אל החוף כשאמט כבר לידי בחולצת השרוולים שלו. אני לא אומר דבר, רק עומד כשעיני מושפלות, מביט במקל שבידי ותוהה מה לכל הרוחות לכתוב. אני חש חלול ושביר, כאילו דחיפה קלה אחת עשויה לשבור אותי לרסיסים.
"היה שווה לנסות", הוא אומר, מניח את ידו על כתפי.
אני זז הצידה. "באמת?"
"כמובן. לפחות זה הלהיט קצת את העניינים לרגע".
המקל זז בתוך החול, רושם סיסמה של תנועת איכות סביבה מסוף המאה העשרים: שינוי או מוות.
"אם אתה צודק, הרי שחרצת את דיננו למוות בחיים".
"לא אני", הוא אומר. "האחרים. ובסופו של דבר התוכנית".
"אתה היית המנכ"ל".
"המקור שלי היה. ובכל מקרה, כיצד הוא יכול היה לדעת שכך יתפתחו הדברים? אינך יכול להאשים אותו על שלא היה בעל חוש נבואי, פיטר".
משהו בהתנהגות שלו מטריד אותי. אני פונה כדי להתייצב מולו, אך מבטו מושפל, בלתי ניתן לפיענוח.
"האם אני טועה כשאני בוטח בך?" אני שואל. "האם אתה יכול למחוק את המדדים למרות שהחלטנו נגד?"
"לא".
"אבל האם היית עושה זאת?"
"קרוב לוודאי. האם אתה חושב שעלי לעשות זאת?"
"אין לי מושג. אתה נראית בטוח למדי. לא הייתי פוסל את יכולתך להוציא את ההחלטה על כך מידינו לו חשבת שאנו טועים".
"לעולם לא הייתי עושה זאת, פיטר. ובכלל, אני באמת לא יכול. יתכן שהקצנתי את הענין במקצת, רק כדי לזעזע אותם מעט כדי לחשוב על העניין ברצינות, אבל הייתי אומר שזה עבד. בטווח הרחוק זה יהיה שווה את זה".
הוא מביט בי מעבר לשולי הכובע זרועי החול, ואני קולט שהוא מחייך.
"מה הולך פה, אמט?"
"אני אכן שיקרתי בנוגע למשהו, פיטר".
קיבתי שוקעת. "מה?"
בנוגע לכך שזה כולם או אף אחד. אתה יכול לשחרר את עצמך אם תרצה. האחרים יכולים גם, כשיהיו מוכנים. אמרתי להם שאינם יכולים כדי לטעת את הרעיון במחשבתם. כשיבשיל – וזה יקרה, עם הזמן – אני אהיה שם כדי לסייע בידם".
"אבל – "
"כיצד אני יכול להיות בטוח שאהיה שם כדי לסייע בידם? פשוט מאד, פיטר. אם תבחר לעשות זאת, אתה תשחרר גם אותי. הפקודה תוציא לפועל את ביצוע המדדים עבור שנינו בעת ובעונה אחת. סידרתי שכך יהיה בכוונה. אתה יכול להגשים עבורי מה שאני אינני מסוגל להגשים עבורי. האם אתה מבין?"
אני נד בראשי. הוא ממהר מדי. בקושי היה בידי זמן להטמיע את האפשרות שהצל של עצמי הישן גרם לי לכל כך הרבה כאב, קל וחומר מה שעשוי להתרחש אם אחליט לשחרר את עצמי לגמרי מן העבר.
אני זוכר כיצד חשבתי, רק לפני מספר ימים, שהוא השתנה קלות. כעת אני מתחיל לחשוד עד כמה טעיתי.
"אני לא יודע", אני אומר. ידיי מזיעות. קצה המקל מרקד ברעידות המוגברות של אצבעותיי.
"מה אתה לא יודע, פיטר? האם אתה בוטח בי או לא? אין שום סיבה שאשקר לך עתה. אני חבר שלך, זוכר?"
"כן, אבל – "
"אבל כלום". הוא מתרחק ממני. "כל שעליך לעשות הוא להחליט, ולעשות זאת. דבר לא יכול להיות קל יותר. הפקודה היא 'לעולמים'. היא תחל את התהליך מבלי שתצטרך לעשות דבר פרט ללומר אותה".
אני נד בראשי. "אמט – "
"אני יודע. אתה צריך לחשוב על כך. האמן לי, אני מבין". הוא בוחן אותי ממרחק של זרוע. "רק תבטיח לי דבר אחד, בסדר? שאתה אכן תחשוב על כך. אל תפטור את זה בקלות, או שלא תהיה טוב יותר מן האחרים".
"אני לא חושב שאני טוב יותר".
"אבל אתה כן", הוא מתעקש, "או שמעולם לא היינו יכולים להיות כה קרובים. אני מאד קפדן בנוגע לאנשים בהם אני בוטח".
אני מהנהן, יודע כי זאת האמת. פעם, על כדור הארץ, הוא אמר לי את אותן המילים ממש.
"אנחנו חברים, פיטר", הוא חוזר שוב, עיניו נוצצות. "מכל האנשים שעל הגשושה הזו, אני בחרתי בך. אתה האחד. זכור זאת, אם זה מקל באיזשהו אופן על קבלת ההחלטה".
אז הוא נעלם, ואני נותר לבדי. עומד על החוף ומביט בשקיעה.
החול הרטוב שלרגליי חסר כל תוכן; המקל תלוי על צידי, חסר תנועה. אני נזכר בשיר האחרון של אליזבת' לי, ביאוש הטמון במילים כה מעטות. כל שמצפה לי הוא זמן ריק מלווה בשירבוט חסר משמעות, ותקווה שיום אחד, משהו מזה יתמלא במשמעות.
סיפור חיי משורבט על חוף באורך נצחי. מדוע אני טורח? מדוע אני בכלל חושב שהוא ראוי להנצחה? ומי, אם בכלל, יקרא אותו אי פעם?
אבל מה החלופה?
אחד מכם חייב לעשות זאת, אמר אמט על שינוי תוכנת הליבה. אני בטוח שהוא לא שיקר. תמיד בטחתי בו, גם כשלא היתה לי סיבה לכך, למעט הידידות שפעם חלקתי עם המקור שלו. אפילו אם הידידות הזו הודגשה על ידי המדדים, הרי שעדיין לא היתה כל סיבה לבטוח בה עתה באופן כה עיוור. אלא אם כן…
אתה האחד, גם את זה הוא אמר.
אמט לונגייר המקור שינה את התשמיר שלו עצמו כדי להפוך אותו לאדם שקל יותר לבטוח בו. בקלות הוא יכול היה לעשות את אותו הדבר עם שלי – קרוב לוודאי בהסכמת המקור שלי. אני הקלף המנצח שלו, הכלי שבעזרתו הוא יכול לבצע את המשימות שהוא אינו מסוגל לעשות. אני העזר שכנגד הפותה שלו. אני –
אני הוא ידידו של אמט לונגייר, עמוד התווך של ליבת התוכנה. ספק אינו מותר. גם אם הוא שיקר בנוגע לכך שההוצאה לפועל של הפקודה תשפיע רק על שנינו, אם על ידי מתן הפקודה, כפי שהוא אומר, אני דן את חבריי לאובדן זהות או אי-שפיות, אני לא יכול להאמין שהוא מסוגל לזדון מכוון.
אבל מי אני?
אני זוכר את פניו של אבי ואת החגורות שנהג לחגור. האם הוא באמת היכה אותי? יש בידי רק מילתו של המקור שלי. לו שיקר, לעולם לא הייתי יודע.
נדמה כי הנושא שהמקור שלי חיבר עבור הקונצ'רטו המוחשי השלישי שלו מהדהד לאורך החוף – זעקה של ציפור-ים בודדה בקצה העולם. אני מנסה לחוש את הכאב של הילד שהמקור שלי פעם היה, אבל אינני יכול.
אני רדוף על ידי אדם שמת לפני עשר מאות – אדם שלעולם לא אוכל להיות, אך בכל זאת אני שואף תמידית לחקותו. יתכן שמעולם לא הייתי הוא כלל.
אולי, בתוך הקליפה של פיטר אוון לוטנק, אכן קיים מישהו אחר המנסה לצאת החוצה.
או שאני כלום, אלקטרון הסובב בריק. אין לי כל השפעה; אני לא משתנה. באותה מידה אני יכול לא להתקיים.
אינני יכול אפילו להרוג את עצמי.
המחשבה מכה בי בעת שהמקל מתחיל לזוז, כותב את המילה 'לעולמים' באותיות שגובהן חמישים סנטימטר. אני חושב על גאולה, אבל אם זו אינה צורה של התאבדות, אז אינני יודע מה כן.
במקרה הגרוע ביותר, אמט טועה, יש סיכוי שכל זה סוף סוף יגמר.
יום שני, 12 בנובמבר 2007 בשעה 16:28 קישור לתגובה
סיפור יפהפה.
תודה על התרגום.