ג'יימס אלן גרדנר החל לפרסם בתחילת שנות התשעים. בנוסף למדע הבדיוני הוא מתפרנס מתכנות ומכתיבת ספרי מחשבים. הוא היה מועמד עד כה מספר פעמים לפרסים השונים בתחום וזכה פעמיים בפרס אורורה הקנדי על סיפוריו הקצרים. סיפורו הנוכחי, "נחשים בדם", זכה ב- 1998 באורורה והיה מועמד גם לפרסי נבולה, הוגו ולוקוס. גארדנר פרסם עד כה חמישה ספרי מדע בדיוני וספר מבוכים ודרקונים בודד. ביקורת על ספריו, Expendable ו-Vigilant, ניתן לקרוא באתר זה ממש. סיפוריו הקצרים הופיעו בכתבי-עת רבים, ובהם "אסימוב'ס", פנטסיה-ומדע-בדיוני, ובכמה אנתולוגיות. עוד על גארדנר ניתן לקרוא בדף הבית שלו

(האיור: דמוסתנס)

בנוגע לסידור עדשות המאורגנות כך שיאפשרו את הגדלתן של אנימלקולות הקטנות מדי לצפייה בעין בלתי מזוינת:

הוד קדושתו, הפטריארך העליון ספטוס העשרים וארבעה, היה מומחה לשלשלאות. על פי כללי הקודש נדרשה השמת שלשלאות על כל נאשם המובא בפני בית הדין הנקי מכל רבב. אבל לאלופי הסוהר ניתנה גמישות רבה בעת שהיה עליו להחליט איזה סוג של שלשלאות יושם על כל אסיר. אדם שהתמזל מזלו להיות בעל הון, יכול היה למצוא את עצמו בלי דבר זולת שרשרת זהב דקיקה הכרוכה כלאחר יד סביב צווארו; אישה יפה יכלה לבקר ביחידות בחדריו של הסוהר ולמצוא עצמה עם צמידי כסף נוצצים ודקים – שלשלאות, כמובן, אך דקות כחוט השני. אם, לעומת זאת, לא הייתה לנאשם האפשרות להציע שלמונים, עמדה כלשהי או קסמי גוף נדיבים, או אז הייתה לבית האסורים אספקה בלתי נדלית של ברזלי רגליים, אזיקים ושאר אמצעים מגבילים שנועדו להמחיש לעלובי החיים הללו את מלוא כובד משקלו של הצדק האלוהי.

האדם שניצב ברגע זה בפני הפטריארך ספטוס היה פשרה נדירה במקצת בכמות האמצעים המגבילים שהושמו עליו: שני אזיקי ידיים שאליהם צורפה משקולת, כְּאלה המשמשות בבתי עסק, חזקה דיה כדי לא להותיר לאסיר כל סיכוי להשתחרר, אך לא כבדה עד כדי כך שתכוף את כתפי האיש עד כאב. היה ברור כי אלופי הסוהר הראשי החליט על גישה זהירה במקרה זה; וספטוס תהה באשר למשמעות העניין. ייתכן שהנאשם לא היה בעל חשיבות כלשהי בפני עצמו אך היו לו די קשרים כדי לחסוך ממנו השפלה שאינה במקומה… פסל או מוזיקאי, למשל, אשר זכה בחיבתם של כמה מהבתים החשובים בעיר. ברי כי חזותו של האיש רמזה על אורח חיים אמנותי – זוג עיניים פראי נעוץ בתווי פנים שהעידו על חוסר מעשיות מסוים, מסוג הפנים שהעידו על נטייה עודפת לריגוש, אדם בעל להט פנימי גבוה שידע לבטא את להטו אך לא להשתמש בו.

"ידע נא בית הדין", קרא השמש הראשון, "כי לפניו ניצב פלוני אנטון לוונהוק, פילוסוף טבע, המואשם בכפירה נגד האל ונגד גבירתנו, הבתולה שמעולם לא נקברה. כרע על ברכיך, נאשם, והתפלל עם הוד קדושתו שהיום הזה יעשה צדק לפנינו".

ספטוס המתין לראות מה יהיה מעשהו הבא של לוונהוק. כאשר גנבים ורוצחים הובאו בפני בית הדין, הם כרעו על ברכיהם מיד והציגו מסכת צעקנית של תחנונים בפני האל להוכחת חפותם. כופר, לעומת זאת, עשוי לעמוד במפגיע או לזעוק קללות אל הכס הפטריארכלי – לא הדרך המומלצת לזכות במחילה, אולם כופרים רבים הגיעו אל הלשכה הזו כשהם נחושים בדעתם להיות קדושים מעונים. ללוונהוק היה המבט האופייני לקנאי מהסוג הזה, אבל מסתמא לא ניחן בשכנוע הפנימי המתלווה לקנאות שכזו. בלי צל צילה של עווית בפניו הוא כרע על ברכיו והרכין את ראשו. הפטריארך עצם במהירות את עיניו ודקלם את המילים שעליהן כבר חזר חמש פעמים בבוקר זה לבדו: "הענק לי, אלי, את החוכמה להבין את האמת. העניקי לי, בתולה ברוכה, את שיקול הדעת הדרוש לשירות הצדק. הבה נפעל ביום הזה לרומם את תהילת האיחוד השמיימי, אמן".

קריאות אמן נשמעו ברחבי הלשכה: כרוזים ופרקליטים החוזרים על הנוסח. ספטוס הביט הצידה אל עבר הנער ששימש בתפקיד פרקליטו של השטן, תואר מטיל אימה במקצת לנער המנומש והחייכן, היחיד בלשכה שהיה פטור מלעצום את עיניו בשעת התפילה. הנער הנהן פעמיים, לאשר כי לוונהוק שמר על ארשת פנים הולמת בעת התפילה ואף אמר אמן עם כל האחרים. טוב ויפה – בכך ניתן תוקף למשפט וכל שיתרחש מרגע זה והלאה יחסה תחת כוחה של הסמכות האלוהית.

"כבוד התובע", אמר ספטוס, "פרט את האישומים".

התובע התכופף ככל שהניחה לו גזרתו העגלגלה, ואגלי זיעה כבר בהקו על מצחו המפודר. לא היה זה יום חם במיוחד, תחילת האביב ותו לא… אולם לבֵּן ג'ייקוב יצא מוניטין בשל שפעת הזיעה שלו, תכונה שבדרך כלל הטרידה את יריביו בבית הדין יותר משהציקה לו עצמו. תשומת ליבם של רבים מהפרקליטים שהופיעו מולו הוסטה אל הזרם השופע שניגר על פניו של בן ג'ייקוב, ובתוך כך הם החמיצו פגמים בטיעוניו של התובע. תמיד אפשר היה למצוא פגמים בטיעוניו של בן ג'ייקוב, ידע ספטוס – אברהם קשישא לא הצטיין בחוכמה יתרה. אולם הוא היה אדם ישר ומעולם לא העלה בדעתו לקדם את עצמו על חשבון האנשים שתבע; כיוון שכך, הפטריארך לא ראה לנכון להעביר את האיש מתפקידו.

"הוד קדושתו", פתח בן ג'ייקוב. "המקרה הזה נוגע לטענות כלפי הדוקטרינה של… אהה, הנחש הרדום".

"אה". ספטוס הביט לעברו של לוונהוק. "בני, האומנם ברצונך להכחיש את דוקטרינת האל?"

האיש משך בכתפיו. "כיוון שעלה בידי להפריך את הדוקטרינה, הרי שאין זו דוקטרינת האל".

אחדים מהשמשים השתנקו בקול רם. חלק מתפקידם, סברו, היה להביע את זוועתם ברבים לנוכח כל גילוי של חילול הקודש. אותם שמשים עצמם נהגו להתלחש זה עם זה ולהתלוצץ בשעה שבבית הדין תוארו מעשי זוועה של ממש: מעשי רצח, אונס והטלת מום. "הנוכחים ישמרו על השקט", אמר ספטוס בלאות. גם על המילים האלה הוא כבר חזר חמש פעמים במהלך הבוקר.

"כבוד התובע, התואיל לקרוא את הנוסח"?

"הממ… הנוסח, כן הנוסח".

ספטוס נותר שלֵו בשעה שבן ג'ייקוב פשפש בניירות ובגווילים בחיפוש אחר המסמך הנחוץ לו. היה זה, כמובן, הליך מקובל לקרוא את הפיסקה הרלוונטית מהכתבים שאותה ביקש הכופר להפריך, ולו רק כדי לוודא שלא נפלה כאן אי-הבנה זו או אחרת. היה זה גם הליך רגיל אצל בן ג'ייקוב להניח את עותק הנוסח הרלוונטי בערימה של מסמכים שהקשתה על איתורו. לו היה זה אחד התובעים האחרים, אולי היה מקום להניח שזה חלק מאסטרטגיה דיונית כלשהי. אצל בן ג'ייקוב היה זה פשוט אי-סדר.

"הנה זה כאן, כן. מצאתי", הכריז בן ג'ייקוב לבסוף, ושלף דף מקופל רווי כתמי שמן שנראו היטב לאורך השוליים. "מזמור לסוזנה, פרק י"ג, פסוק א'". בן ג'ייקוב השתתק לרגע כששני השמשים המאמתים איתרו את הקטע המבוקש בעותקי כתבי הקודש שהחזיקו בידיהם. הם יעקבו בדממה אחר הכתוב בעת שיקרא את הקטע בקול, דרוכים לתפוס כל פליטת לשון שתסטה ולו במעט מהנוסח המקודש. כשהשמשים סימנו כי הם מוכנים, כחכח בן ג'ייקוב בגרונו והחל לקרוא:

"בתום הצעדה, פרשו אל גן מחוץ לחומות העיר ירושלים. ובשעת ערב הבחין מַתָּי וירא שרף נחבא אל השיחים. ויקח אבן לרוצץ את חיית הפרא; ותעצור מרים את ידו ותאמר: 'לא מזיקה החיה, ראה ישנה היא.'

'מלמדתי', השיב מַתָּי, 'הן לא לעולם תישן'.

'תישן', אמרה מרים, ברי לי כי תישן עד עלות השחר; ובעלות השחר נעזוב את המקום הזה ואת כל השרפים אשר בו'.

אך מַתָּי הוסיף לאחוז באבן ויביט אחוז חיל ורעדה בשנת השרף.

'קטן האמונה', אמרה מרים למַתָּי, 'מדוע זה תשית ליבך אל היצור הישן המונח לפניך בעוד עיניך סומות מִראות את השרפים שבלבבך? הלא אומרת אני לך כי רבים הם נחילי השרפים בכל טיפות הדם הזורמות בגופך, וכאלה הם כל ילדי האבק. מורעלים אתם בארס שחור ואפל, מורעלים עד יום מותכם. אך אם תאמין בי, אשיר אל השרפים הללו וישנו שינה עמוקה; ואז ייוותרו רדומים בשלווה עד ליום בו תיטוש את בשרך זה, ותבוא אל שחר האלוהים החדש'."

בן ג'ייקוב הנמיך את הדף והביט לעבר השמשים המאמתים, לקבל את אישורם. הפטריארך פנה גם הוא לעברם, אולם לא היה לו צורך במנוד ראשם כדי לדעת שהקטע הוקרא כראוי. ספטוס הכיר את הקטע בעל פה; הבטחת הגאולה של הבתולה הייתה בין כתבי היסוד של הכנסייה האֵם. כמו כן היה זה אחד הכתבים שכופרים אהבו במיוחד לערער עליהם. ההנחה של החטא הקדמון, הקללה הטבועה בבשרם של בני אנוש… היו יעד לתיעוב עמוק מצד נפשותיהם המשולהבות של צעירים רבים. "איזה מין אל", שאלו, "יידון תינוק בן יומו לגיהינום רק משום שנולד?" הייתה זו שאלה טובה, יעד לדיונים רבים בדקויותיה; אך מילותיה של הבתולה היו חד משמעיות, בין שחכמי האמונה עמדו על כל המשמעויות הטמונות בהן, ובין שלא.

"אנטון לוונהוק", אמר ספטוס, " שמעת במו אוזניך את מילות הנוסח המקודש כלשונן. האם תכחיש את האמת שבמילים אלו?"

לוונהוק נעץ את מבטו בספטוס. "אין לי ברירה", השיב. "בחנתי דם אנושי לפרטי פרטים. הוא אינו מכיל שרפים".

אומרי ההן שבאולם בית הדין פערו את פיהם, מתאווים להשתנק נגד חילול הקודש; אולם אפילו הם הבחינו כי האיש אינו באמת מתכוון להביע דבר כפירה. נדמה כי הביא פשוט… עובדות.

כמה מוזר.

ספטוס התמתח קלות בכס הפטריארכלי. נראה כי מתפתח פה מקרה החורג ממשפטי הכפירה הרגילים. "האם אתה מבין", אמר ללוונהוק, "שהקטע הזה מדבר על החטא הקדמון. הבתולה הברוכה מצהירה כי כל בני האדם מורעלים בחטא ורק בכוחה לגאול אותם".

"נהפוך הוא, הוד קדושתך". קולו של לוונהוק היה צלול וחד כתער. "הקטע הזה מצהיר במפורש כי קיימים נחשים בדם האנושי. אני יודע כי הם אינם קיימים כלל".

"הנחשים אינם אלא… " ספטוס עצר את עצמו בזמן. הוא כמעט פלט שהנחשים היו מטפורה תו לא. אך היה זה דיון פומבי וכל הצהרה שיפיק תקבל תוקף חוקי. הצהרה על כך שחלק זה או אחר של כתבי הקודש אינו האמת המוחלטת ככתבה וכלשונה… אף פטריארך לא עשה מעולם כדבר הזה בפומבי, ולא היה בכוונתו של ספטוס להיות הראשון.

"הבה נבהיר את העניין", אמר ספטוס ללוונהוק. "האם אתה מכחיש את דוקטרינת החטא הקדמון"?

"לא – מעולם לא הבנתי דבר וחצי דבר בתיאולוגיה. המומחיות שלי היא בדם; והדם אינו מכיל נחשים".

אחד מאומרי ההן פלט השתנקות אימה קטנה, אולם אפילו חֵרֵש היה מזהה שהצליל מעושה.

התובע בן ג'ייקוב, בנסיון לקדם את הדיון, אמר, "אתה חייב להודות כי הנחשים יהיו מאוד מאוד קטנים".

"זה בדיוק העניין", השתלהב לוונהוק לרגע. "אני יצרתי מתקן שמאפשר לצפות בעצמים זעירים כאילו היו גדולים הרבה יותר". הוא חג במהירות לעבר ספטוס. "הוד קדושתו מכיר את הטלסקופ? מתקן שמאפשר לצפות בעצמים הרחוקים מרחק רב?"

הפטריארך הנהן באי-רצון.

"המתקן שלי", אמר לוונהוק, פועל על עיקרון דומה – סידור עדשות שמגביר את עוצמת הראייה כדי לחשוף עצמים שגודלם קטן מדי לצפייה בעין בלתי מזוינת. אני בחנתי דם לפרטי פרטים; ואף על פי שהוא מכיל אנימלקולות זעירות שאיני יודע לזהות, אני נשבע בפני בית הדין כי אין שם נחשים. בין שהם רדומים ובין שהם בכל צורה אחרת".

"הממ". ספטוס קיפל את ידיו על הדוכן. כשדיבר, הקפיד שלא לפגוש את עיני האסיר. "הרי ידוע לכל כי נחשים מיומנים במציאת מקומות מסתור, האין זאת? לבטח אפשר כי הנחשים מסתתרים מאחורי… מאחורי אותן אנימלקולות זעירות שהזכרת".

"רבים הם נחילי השרפים… " אמר לוונהוק בעקשנות. "זה מה שכתוב בנוסח. רבים הם נחילי השרפים בכל טיפות הדם הזורמות בגופך. לבטח לא יכלו כולם למצוא מקום להתחבא בו; ואני השקעתי מאות של שעות בחיפושים, הוד קדושתו. ימים ושבועות וחודשים".

"הממ… "

אף שהתקשה להודות בכך, ספטוס לא הטיל ספק בדברי האיש. הפטריארך סרק את השמיים בעזרת טלסקופ מעולה, ונחשף ליקום של פלאים בלתי צפויים – הרים על פני הירח, שערות על השמש, טבעות המקיפות את כוכב הלכת כרונוס. הוא בהחלט יכול להאמין כי מכשיר ההגדלה של לוונהוק יחשוף הפתעות דומות… גם אם לא יראה נחשים במחזור הדם. הנחשים היו בבירור משל; מי יפקפק בזה? מרים הברוכה התבטאה לעיתים קרובות בשפה פיוטית שכל אדם משכיל יבין שהיא סמלית, לא עובדתית.

למרבה הצער, הכנסייה לא הורכבה מאנשים משכילים. תהיה הכמורה הבכירה מתוחכמת ככל שתהיה, כמרי הקהילות צמחו מפשוטי העם. נחשים בדם? אם זה מה שמרים אמרה, הרי שזו האמת לאמיתה; ויעזור האל לפטריארך שיביע עמדה פחות דוגמטית. יסודות הכנסייה נשענו על סמכות: סמכותה של הכמורה, הסמכות הנובעת מכתבי הקודש. לו היה ספטוס מכריז בפומבי כי אפשר לפרש חלק מהדוקטרינות כייצוגים סמליים – כי כתב מכונן כלשהו אינו אלא מטפורה, ולא אמת מילולית – די בחור בודד בנאד היין כדי שהכול ייזל.

מאידך גיסא, אמת היא אמת. אם לא היו נחשים, הרי שלא היו נחשים. האל ברא את העולם ואת כל האנשים אשר בו; אם הבורא בחר לעצב את דם החיים האנושי באופן מסוים, הייתה זו חובתה של הכנסייה האֵם לקבל זאת, ולקלס, לשבח ולהלל את עבודת האל. היצמדות לשקר רק כדי לשמר סמכות הייתה גרועה מפחדנות; היה זה חילול הקודש החמור מכול.

ספטוס הביט בלוונהוק, עומד כפות בתא הנאשמים. אדם חי בעל נשמה. במחי מילה אחת יכול היה ספטוס להוציאו להורג כמפיץ דברי שקר. אולם היכן באמת היה השקר?

"אין בידנו לקבל החלטה בתיק הזה היום", הכריז ספטוס. "הכנסייה האֵם תחקור את טענות הנאשם במלוא עוצמת כוחה. אנו נרכיב מתקני הגדלה משלנו, שיבורכו כראוי על מנת למנוע כל התערבות שטנית". ספטוס הבליע חיוך; עדיין היו בנמצא אי אלו אינקוויזיטורים אפופי דעות קדומות שהאמינו ביכולתו של השטן לעוות את המראה הניבט מבעד לכל עדשה שהיא. "אנו נראה את מה שיש שם, ואת מה שאין".

השמשים הנהנו בהסכמה ברחבי אולם בית הדין, ממש כפי שהיו מהנהנים לו היה פוסק זיכוי מיידי או עונש מוות. אולם אז הוסיף בן ג'ייקוב ואמר, "הוד קדושתך – אולי יהיה זה מן החוכמה כי בית הדין יורה… יוציא הוראה האוסרת על הרכבת מתקני הגדלה כאלה עד שהכנסייה תקבל החלטה בעניינם".

"נהפוך הוא", השיב ספטוס. "סבור אני כי על הכנסייה לאפשר גישה חופשית למתקני הגדלה כאלה לכל אדם שיחפוץ בכך. שיראו במו עיניהם".

הפטריארך חייך, ותהה אם בן ג'ייקוב הבין. צו שיאסור על השימוש במתקנים המגדילים עצמים זעירים רק יעודד גורמים חתרניים להרכיבם בסתר; לעומת זאת, מתן גישה חופשית למתקנים הללו יקרב את הסקרנים לכנסייה, במקום להרחיקם. כך או כך, השאלה תעניין רק את מעמדות הפנאי, אלו שיש להם די זמן ויכולת להרהר בנושאים אזוטריים. רוב רובה של האוכלוסייה, חוואים וכורים וסייסים, לא ישמעו על כך דבר וחצי דבר. ואף אם ישמעו, קשה להניח כי יגלו בזה עניין. אנימלקולות עשויות להיות שעשוע חביב ומסקרן, אך לא הייתה להם כל נגיעה לחיי האיכרים.

בתום הפוגה נוספת לתפילה לווה לוונהוק החוצה כדי שיורה למלומדי הכנסייה איך להרכיב את מתקן ההגדלה שלו. האיש נראה מרוצה מהתוצאה – לא רק שניצל מהוצאה להורג, הוא יוכל כעת לשתף אחרים במה שראה. ספטוס פגש אנשים רבים מסוגו: ילדים מגודלים המחפשים צדפים צבעוניים על החוף, אסירי תודה באופן נוגע ללב כמישהו גילה עניין באוסף החול הקטן שלהם.

ובאשר למתקן המקורי של לוונהוק – ספטוס הורה להביא את המכשיר ללשכתו כשבית הדין יצא להפסקת הצהריים. לא היה כל קושי להשיג דם: דקירת סיכה קלה ולפטריארך הייתה דגימה לבדיקה. בהתלהבות הביט מבעד לעדשה, וכיוון את המיקוד כמו בטלסקופ.

אנימלקולות. כמה מופלא.

אנימלקולות זעירות… נחילים רבים מספור, שוחים בדמו שלו. אילו פלאים ברא האל! יצורים בשלל צורות וגדלים, אולי טורפים ונטרפים, ממש כמו הדגים השוחים בים.

והאם היו שם נחשים? השאלה נראתה כמעט חסרת חשיבות. ובכל זאת… באופן קלוש, עמום, כמעט בלתי נראה עד כדי כך שאולי היה זה רק תעתוע של העין, משהו דק כשערה רפרף לרגע בשדה הראייה.

ונעלם.

2. מקורם של אנלוגים שרפיים בדמם של עמים פפיסטיים:

הוד מעלת בריטניותה, אן השישית, דווקא חיבבה את לשכת הכוכבים. נכון, במהלך חמש מאות השנים כוחה של הלשכה הזאת נוצל לרעה לא פעם, באופן מפלצתי ממש – משפטים חשאיים שהובילו להוצאות להורג חשאיות של אנשים שהיו בוודאי חפים מאשמה יותר מהשליטים שישבו על כס הדין – אולם אפילו באימפריה רבת התהילה היה מקום לשימועים כאלה. המלכה בצד זה של השולחן, אחד מנתיניה בצד האחר… אווירה של מעין שיחה פרטית בין ידידים: זמן שבו אפשר היה ללבן קשיים ומורכבויות, כך או אחרת.

"ובכן, מר דרווין", אמרה אחרי מזיגת התה, "נראה כי פתחת קן צרעות. הלא כן?"

האיש עז המבט והמזוקן מעברו השני של השולחן לא ענה מיד. הוא הניח אצבע על ידית הספל כאילו השאלה אם ללגום או לא ללגום הייתה החלטה הרת גורל; לבסוף אמר, "פשוט אמרתי את האמת, גבירתי… כפי שאני רואה אותה".

"כן; אך אנשים שונים רואים אמיתות שונות, הלא כן? ורבים מאותם אנשים מוטרדים מהדברים שאתה אומר כי אמת הם. אתה מודע לכך שהייתה… אי-נעימות?"

"אני יודע על המהומות, גבירתי. כמה פעמים הן תקרבו אליי במידה לא נוחה. וכמובן, היו גם איומים על חיי".

"אכן". אן הרימה פרוסת לחם זעירה מרוחה בחמאה ונגסה בצורה שקיווה שתיראה מחושבת. משום מה היא נהנתה לאכול מול עיני הנאשמים, הכוכבים; הם עצמם לא הפגינו תיאבון. "האיומים הללו הם אחת הסיבות שבגינן הזמנו אותך לכאן היום. הסקוטלנד יארד מתחיל להתייגע במקצת מההגנה שהוא מספק לך; וסר אוסוולד תוהה מזה זמן רב אם חייך ראויים להגנה הזאת".

אמירה זו עוררה את התגובה הצפויה – אצבעו של דרווין קפאה על ידית הספל, והצבע אזל מפניו. "לא שיערתי… " עיניו הוצרו. "הבנתי, גבירתי, שמישהו אמור לקבל החלטה בעניין זה בקרוב".

"בדיוק", אמרה המלכה. "סר אוסוולד פנה אל הכתר כדי לקבל הכוונה, ועתה אנו פונים אליך". היא נגסה קלות מהלחם פעם נוספת. "יהיה זה נאה מצידך להסביר את התיאוריות שלך – להסביר את שרשרת הנימוקים שהביאו אותך להצהיר את… האמירות הפומביות המטרידות הללו".

"הכול מפורט בספר שכתבתי, גבירתי".

"אבל הספר שלך מיועד למדענים, לא למלכות". אן הניחה את הלחם והרשתה לעצמה לגימה קטנה מהתה. היא לא מיהרה כלל כשעשתה זאת, אבל דרווין נותר דומם. "בבקשה", אמרה לבסוף. "היינו רוצים לקבל החלטה מושכלת".

דרווין כחכח בגרונו… או שמא היה זה גיחוך ציני. צליל שבכל מקרה אינו יאה. "בסדר גמור, הוד מלכותך". הוא הניד בראשו. "זהו עניין היסטורי פשוט".

"ההיסטוריה לעולם אינה פשוטה, מר דרווין; אבל המשך בבקשה".

"בשנת 1430 ומשהו, שכחתי באיזו שנה בדיוק, אנטון לוונהוק הופיע בפני הפטריארך העליון ספטוס כדי לדון בהיעדרם של נחשים במחזור הדם. העניין מוכר לך, גבירתי?"

"בוודאי. זה היה האירועי המרכזי שהוביל לקרע בין הכנסייה שלנו לפפיסטים".

"בדיוק כך".

אן הבחינה שדרווין מתאווה לזנק מכיסאו ולשוטט בחדר כמרצה המלמד כיתה של תלמידי בית ספר כבדי עפעפיים. חוסר המנוחה הכבוש שלו שעשע אותה; אבל היא קיוותה שיעלה בידו לרסן את הדחף. "אנא המשך, מר דרווין".

"ידוע לכל שהחלטת הפטריארך הובילה ל… הבה נאמר, שיטפון של אנשים שהביטו בדמם שלהם מבעד למיקרוסקופ. תחילה היו אלה רק המעמדות העליונים, אולם עד מהרה התפשט המנהג גם לשאר האוכלוסייה. מאחר שהכנסייה אפשרה לכולם להביט במיקרוסקופ ללא תמורה, אני מניח שזה הפך לשעשוע נפוץ במעמד האיכרים".

"אופיום להמונים", הציעה אן. היא די חיבבה את הביטוי – מר מרקס השתמש בו כשבא בעצמו לביקור קטן בלשכה.

"אני מניח שכך היה", הסכים דרווין. "בכל אופן, התופעה חרגה בהרבה מציפיותיו של ספטוס; ומה שהיה גרוע אף יותר עבור הכמורה הגבוהה הוא שבחלוף זמן לא רב העניין הזה פיצל את הכנסייה לשני מחנות – אלה שטענו כי ראו נחשים בדם שלהם, ואלה שלא".

"מר דרווין, אנו בהחלט מעורים בהבדלים הבסיסיים בין הפפיסטים לבין הפדויים".

"אבקש את סליחתך, גבירתי, אבל אני מאמין שהפרשנות ההיסטורית המקובלת… לוקה בחסר. היא מבלבלת בין סיבה לתוצאה".

"איך ייתכן בלבול?" שאלה אן. "לפפיסטים יש נחשים בדמם; העובדה הזאת ברורה לכל ילד המביט מבעד למיקרוסקופ. לנו, הפדויים, אין זיהומים כאלה; גם זאת עובדה פשוטה הנובעת מתצפיות. המסקנה המובנת מאליה, מר דרווין, היא שהצלובה בכבודה ובעצמה סימנה את הפפיסטים בקללתה כדי להראות קבל עם ועדה את דרכיהם הנלוזות".

"על פי הפפיסטים", הזכיר לה דרווין, "הנחשים הם אות וסימן לברכתו של האל: נחש רדום פירושו שהחטא גם הוא שרוי במנוחה".

"האם גם אתה חושב כך, מר דרווין?"

"אני חושב שמוטב לבחון את העובדות לפני שמגיעים למסקנה כלשהי".

"על כן אנו נמצאים כאן היום", אמרה אן במבט חודר. "עובדות… ומסקנות. התואיל להתקדם אל לב העניין, מר דרווין?"

"לב העניין", חזר על דבריה. "כמובן. אני מסכים שהיום יראה כל מיקרוסקופ שלפפיסטים אכן יש נחשים במחזור הדם… או אנלוגים שרפיים, כפי שמדענים מעדיפים לקרוא להם, כיוון שקשה מאוד להניח שהתופעה הנצפית אכן מורכבת מזוחלים של ממש –"

"הבה לא נתגושש סביב תורת השמות", קטעה אותו אן. "אנו מסכימים שהיצורים הקיימים במחזור הדם הפפיסטי אינם קשורים לנחש הקוברה, הפתן או האפעה; אולם במשך מאות שנים הם כונו נחשים והכינוי הולם. אנא המשך אל העיקר, מר דרווין".

[כיתוב תמונה יונים שחורות]: הוא פתח במשימה על ידי כך שבחר ביונים בגוון האפור הכהה ביותר שהצליח למצוא, וזיווג אותן זו עם זו | מקור: שירה הולנד באמצעות Midjourney

"ברגע זה הבהרת אותו בשבילי, גבירתי. חמש מאות שנה חלפו מאז התעוררה המחלוקת המקורית. מה שאנו רואים עתה עשוי להיות שונה ממה שראו אז". הוא נשם נשימה עמוקה. "אם תקראי את הספרות המקצועית מהימים הרחוקים ההם, תגלי שהיה ספק רב ביחס לנחשים, אפילו בקרב הפפיסטים. אנלוגים שרפיים היו נדירים באופן קיצוני, והיה קשה מאוד להבחין בהם… שלא כמו היצורים הברורים והגלויים שאנו רואים היום".

"לבטח אפשר לייחס את ההבדל למכשירים", אמרה אן. "המיקרוסקופים מהימים ההם היו גולמיים לעומת המכשירים המודרניים המתוחכמים של ימינו".

"זו הטענה המקובלת". דרווין הנהן, "אבל אני מאמין שקיים הסבר אחר".

"כן?"

"הטענה שלי, גבירתי, מבוססת על התבוננות ביונים".

אן מצמצה. "יונים, מר דרווין?" היא מצמצה שוב. "הציפורים?" היא נשכה בשפתה. "היצורים המטונפים הללו היושבים על פסלים?"

"לא יוני פרא, הוד מלכותך, אלא יונים מבויתות. אלה שנוהגים להשביח לתצוגת. למשל, לפני כמה מאות שנים עלה בדעתו של בעל קרקעות אחד מססקס ליצור יונה שחורה מאוסף היונים האפורות שברשותו".

"מדוע חפץ ביונה שחורה?"

"זו תעלומה גם בעיניי, גבירתי, אבל התיעוד ההיסטורי חד וברור. הוא פתח במשימה על ידי כך שבחר ביונים בגוון האפור הכהה ביותר שהצליח למצוא, וזיווג אותן זו עם זו. במשך הדורות הלך הגוון והתכהה, עד כי כיום צאצאיו של בעל הקרקעות ההוא מתגאים ביונים שחורות כפחם".

"הם מתגאים בזה?"

"ללא הרף".

דרווין אחז בפרוסת לחם ומילא בה את פיו. האיש, כך נראה, נסחף בדיבורו עד כדי כך ששכח מי יושבת מולו מעבר לשולחן. טוב מאוד חשבה אן; הוא יהיה זהיר פחות.

"אנו מבינים את כללי הרבייה של בעלי החיים", אמרה אן. "אך איננו רואים במה הוא קשור לפפיסטים".

"במהלך חמש מאות השנים האחרונות, הוד מלכותך, עברו הפפיסטים תהליך בדיוק כזה… וכך גם הפדויים, למען האמת. חשבי, גבירתי. בכל אוכלוסייה נתונה קיימים הבדלים מקריים בין הפרטים; ליונים של בעל הקרקעות, למשל, היו גוונים רבים של אפור. אם במהלך תהליך כלשהו של ברירה בוחרים תכונה רצויה זו או אחרת – אם מאפשרים לציפורים הכהות להזדווג רק בינן לבין עצמן ובה בעת מונעים מהבהירות יותר לתרום אף הן לשושלת – המאפיין הנבחר יבלוט יותר ויותר בחלוף כל דור".

"אתה עדיין מדבר על יונים, מר דרווין".

"לא, גבירתי", אמר כמנצח, "אני מדבר על הפפיסטים ועל הפדויים. הבה נניח שבימיו של הפטריארך ספטוס היו אנשים עם רמה כמעט בלתי מורגשת של אנלוגים שרפיים במחזור הדם שלהם – תופעה מקרית, ממש כפי שלאנשים מסוימים יש תלתלים ולאחרים אין".

אן פתחה את פיה כדי לומר שלעיתים קרובות תלתלים נוצרו באופן לגמרי לא מקרי; אך החליטה לא לומר דבר.

"ועכשיו", המשיך דרווין, "מה התרחש בקרב בני הימים ההם? חלקם ראו את הנחשים הזעירים וכמעט בלתי נראים האלה; אחרים לא ראו אותם. אלה שראו אותם הכריזו שזוהי ההוכחה הבלתי מעורערת לצדקת הכנסייה האֵם. אלה שלא ראו דבר אמרו, אין לקבל את כתבי הקודש כלשונם – על המאמינים למצוא את האמת בתוך ליבם-הם. וכך פיצל הקרע את העולם, והעמיד שני מחנות זה מול זה.

"כן, מר דרווין, אנו יודעים את כל זה".

"אם כך, גבירתי, את בוודאי מודעת למה שקרה בדורות הבאים. הפילוג הדתי יצר פילוג דומה באוכלוסייה. פפיסטים נישאו רק לפפיסטים, פדויים נישאו רק לפדויים".

"כמובן".

"וכתוצאה מכך", הטעים דרווין, "אלה שיכלו לראות את הכאילו-נחשים בדמם נישאו רק לאלה שהיו במצב דומה. אלה שלא ראו דבר נישאו רק לאלה שלא ראו דבר. האם ייפלא כי במהלך הדורות הבאים, דור אחר דור, נחשים נהיו יותר ויותר גלויים לעין בדם הפפיסטי? ופחות ופחות גלויים אצל הפדויים? זהו עניין פשוט של הפריה בררנית, גבירתי. הפפיסטים אינם שונים מאיתנו משום שהבתולה הטביעה בהם את חותמה; הם שונים משום שהם בחרו להיות שונים. להדגיש את השוני. ולפדויים אין נחשים בדמם מאותה הסיבה – תוצאת לוואי פשוטה של הדעות הקדומות השלובות בנישואיהם של אבות אבותינו".

"מר דרווין!" אמרה אן, מוכת תדהמה. "איזה טענות! אין פלא שהכעסת את הפפיסטים ממש כפי שהכעסת את בני מולדתך. לטעון שהחותם הקדוש של האלוהים אינו אלא תאונה של הטבע… " אן נשמה נשימה עמוקה. "אדוני, לאן נעלמה ההגינות שלך?"

"יש לי משהו טוב יותר מהגינות", ענה בקול שליו. "יש לי הוכחה".

"הוכחה? איך תוכיח דבר שכזה?"

"לפני שנים אחדות, גבירתי", אמר, "הצטרפתי לספינה שהפליגה בימי הדרום; ובמהלך המסע הזה ראיתי דברים שפקחו את עיניי לרווחה".

"עוד יונים, מר דרווין?"

הוא נופף בידו בתנועת ביטול. "ציפורי האוקיינוס השקט אינן ראויות לשמש נושא מחקר למדענים. אני צפיתי במאמציהם של מיסיונרים; פפיסטים ופדויים כאחד, שיצאו להטיף לילידי האיים הללו. האם שמעת על שליחויות המיסיונרים הללו?"

"אנו מעניקים את חסותנו האישית לשליחויות הללו, מר דרווין".

"והתוצאות, גבירתי?"

"מעורבות", הודתה אן. "יש שבטים שפתוחים לאפשרות גאולת הפדויים, בשעה שאחרים… " היא משכה בכתפיה. "הפפיסטים מצליחים לא יותר מאיתנו".

"בדיוק כך, הוד מלכותך. לדוגמה, ביקרתי באחד האיים שהפפיסטים נמצאים בו כבר שלושים שנה, ובכל זאת הכומר המקומי טען שלא הצליח להגיע להמרות אמיתיות בקרב הילידים. זכרי את המילה אמיתיות. רבים מהילידים אימצו אמונות פפיסטיות, לקחו חלק בפולחנים פפיסטיים, וכן הלאה… אבל הכומר עדיין לא הצליח למצוא נחשים במחזור הדם שלהם, ולכן אמר לעצמו שהם לא אימצו לליבם את הכנסייה האֵם באמת ובתמים".

"האם אתה חולק על מסקנתו של הכומר?"

"בוודאי", השיב דרווין. "מנקודת מבטי, השבט על האי הוא אוכלוסייה סגורה שמסיבות מקריות לא פיתח אנלוגים שרפיים במחזור הדם. אם את מזווגת רק יונים לבנות, לעולם לא תתפתח יונה שחורה".

"אבל –" החלה אן לומר, אך קפאה כשנזכרה בדו"ח שהגישה לה לאחרונה משלחת מיסיונרית. אנו מתוסכלים באופן תמידי מעבודתנו באי; אף על פי שתושבי האי כורעים בפני מזבח האל, דמם עוד מגלה את כתמי השרף של הבלתי-נקיים…

"מר דרווין, מלמלה אן, "האם ייתכן שקיימים איים שבדם תושביהם קיימים נחשים בלי קשר לאמונותיהם הדתיות?"

"אכן יש, גבירתי", הנהן דרווין. "כמעט כל אוכלוסיות האיים מבודדות והומוגניות. מצאתי שבטים עם נחשים ושבטים בלי נחשים – בלי כל קשר לזהות המיסיונרים שהיו במקום. כאשר פפיסטים מגיעים לאי שבדם תושביו כבר יש אנלוגים שרפיים, הם ממהרים להכריז שהצליחו להמיר את השבט כולו ועורכים חגיגות מפוארות. אך כשהם מגיעים לחברת אנשים שדמם צלול… ובכן, שיטיפו כאוות נפשם – הם לא ישנו את ההשפעה של דורות רבים של זיווגים. לרוב הם פשוט מוותרים ועוברים לאי אחר, שתושביו פתוחים יותר לרעיונותיהם… ובמילים אחרות, אי שלתושביו יש מלכתחילה דם מהסוג הנכון".

"אה".

אן הנמיכה את מבטה. דרווין דיבר על הפפיסטים, אך היא ידעה שאותו דבר נכון גם למיסיונרים הפדויים. הם נטו להישאר שנה במקום אחד, לעשות מדי פעם בדיקות דם, ואז לעבור למקום אחר אם לא הצליחו להציג תוצאות – מכיוון שהמדד היחיד שעל פי נקבעו התוצאות היה בדיקות דם, ולא הצהרות התושבים על אמונתם הדתית. אם מיסיונרים, המיסיונרים שלה עצמה, זנחו מאמיני אמת רק משום שהם עצמם לא האמינו שההמרות שהשיגו היו "אמיתיות"… מה יחשוב על כך האל?

אולם דרווין לא השתתק. "במהלך המסע ביקרנו באיים רבים, הוד מלכותך, שלאחדים מהם לא הגיעו מעולם מיסיונרים משום סוג. באחדים מהשבטים הללו נמצאו אנלוגים שרפיים במחזור הדם, ובאחדים לא… וכל אי היה הומוגני. משער אני שהפוטנציאל המאפשר אנלוגים שרפיים בדם הופץ במידה שווה במין האנושי לפני אלפי שנים; אולם כשאוכלוסיות מסוימות נותרו מבודדות מאחרות, מבחינה גיאוגרפית או חברתית –"

"כן, מר דרווין, אנו רואים את כוונתך". אן מצאה את עצמה מתופפת באצבעה בקצה השולחן. היא חדלה מכך וקמה ממקומה. "אנו נורה למשטרה למצוא עבורך מקום בו תוכל להמשיך בעבודתך ללא כל הפרעה מבחוץ".

פניו של דרווין נפלו. "האם יהיה זה כלא, גבירתי?"

"מקום מקלט נוח", השיבה. "יספקו לך כל מה שתצטרך – ספרים, ניירות, כל אלה".

"האם אוכל לפרסם?" שאל.

"תהיה לך לפחות קוראת להוטה אחת לכל מה שתכתוב". היא כיבדה אותו במנוד ראש קל שבקלים. "הענקת לנו חומר רב למחשבה".

"אם כך, הייתי רוצה להעניק לך מחשבה אחת נוספת, הוד מלכותך". הוא נשם נשימה עמוקה, כמי שמנסה אם דבריו הבאים יהיו פוגעניים באופן בלתי מקובל. ואז, שיערה אן, הוא הגיע למסקנה שאין לו יותר מה להפסיד. "פפיסטים ופדויים התרבו באופן בררני בתוך אוכלוסיותיהם מזה חמש מאות שנה. ייתכן שבבוא הזמן הם יתרחקו אלה מאלה מבחינה ביולוגית עד כדי כך שלא יהיה באפשרותם… להפרות אלה את אלה. כבר עתה קיימות שמועות על שיעור תמותה גבוה בקרב ילדים שאחד מהוריהם פפיסט ואחד מהוריהם פדוי. עם הזמן – אולי בעוד אלפי שנים, אבל עם הזמן – אני מאמין ששתי האוכלוסיות יתפצלו לשני מינים נפרדים".

"מינים נפרדים? של בני אנוש?"

"זה עלול לקרות, הוד מלכותך. ברגעים אלה ממש, ייתכן שאנו עדים למוצאם של שני מינים חדשים".

המלכה אן קפצה את שפתיה בשאט נפש. "מוצא המינים, מר דרווין? אם זו הלצה, איננו משועשעים".

3. יעילותו של טריסולפוזימאז במניעת תגובות אי-תאימות מסוג א"ש בלידות להורים בעלי דם משולב:

השימוע נערך בדלתיים סגורות – לא סימן טוב. ג'וליה גרנט שאלה אחדים מעמיתיה למה עליה לצפות וכולם אמרו משפט ראווה, משפט ראווה. הסנטור מקארת'י אהב לראות את שמו בעיתונים. ובכל זאת לכתבים לא הותרה היום הכניסה; רק ג'וליה והוועדה.

סימן מאוד לא מעודד.

"אחר צהריים טובים, ד"ר גרנט", אמר מקארת'י לאחר שהושבעה לומר את האמת, כל האמת, ורק את האמת. קולו היה חנפני, חלקלק; ניסיונו של אדם בלתי נעים בעליל להקסים. "אני מניח שאת יודעת מדוע את כאן?"

"לא, סנטור".

"נו באמת, דוקטור", הוא גער בה כאילו דיבר אל ילדה בת חמש. "לבטח את יודעת מה מטרתה של הוועדה הזו? ומכאן נובע שנגלה עניין רב בעבודתך".

"עבודתי היא בתחום המחקר הרפואי", ענתה בשפתיים קפוצות. "אין לי כל אינטרסים פוליטיים". היא כפתה על עצמה להישיר מבט אל עיניו של מקארת'י. "אני מרפאה את החולים".

"יש מחלות ויש מחלות". הסנטור משך בכתפיו. "כולנו מבינים רופאים שעוסקים בהצטננות והתעטשויות והתקפי לב… אבל לא זה השטח שלך, נכון?"

"לא", היא ענתה. "אני המטולוגית, וההתמחות שלי היא בבעיות תאימות הנוגעות לבעלי דם מסוג א"ש".

"האם תוכלי להסביר זה לוועדה?"

הרופאה חשדה שכל חברי הוועדה – וכולם שם היו חברים, גברים – כבר תודרכו בנוגע למחקר שלה. וגם אם לא, הם קראו את העיתונים. ועם זאת, אין סיבה לא לרצות אותם.

"הדם האנושי", פתחה, "הוא או א"ש חיובי או א"ש שלילי –"

"א"ש פירושו אנלוג שרפי?" קטע אותה מקארת'י.

"כן. מקורו של השם באמונה הנושנה–"

"– כי אצל חלק מהאנשים אפשר למצוא נחשים בדם", מקארת'י קטע שוב את דבריה.

"בהחלט".

"האם באמת יש אנשים עם נחשים במחזור הדם שלהם?" שאל מקארת'י.

"ישויות דמויות נחשים", תיקן סנטור אחר… קרוב לוודאי מהמפלגה הדמוקרטית.

"אנלוגים שרפיים אינם מצויים במחזור הדם של אף אחד", אמרה ג'וליה. "הם אינם מופיעים אלא ברגע שהדם נחשף לאוויר הפתוח. זהו מנגנון קרישה ייחודי שמופעל בידי אנזים אשר מעודד היווצרות של סיבים מיקרוסקופיים במקום של פציעה–"

"במילים אחרות", אמר מקארת'י, "דם מסוג א"ש חיובי פועל אחרת מדם שסוגו א"ש שלילי?"

"במובן האחד הזה, כן". ג'וליה הנהנה.

"האם את סבורה שדם מסוג א"ש חיובי טוב יותר מא"ש שלילי?"

"הוא מספק קרישה קצת יותר יעילה במקרי פציעה –"

"האם את מעריצה דם מסוג א"ש חיובי, דוקטור?"

ג'וליה נעצה בו מבט נדהם. היא ספרה בראשה עד עשר. "כל סוגי הדם מרתקים בעיניי באותה מידה", ענתה לבסוף. "א"ש חיובי נקרש מהר יותר… וזה שימושי מאוד כשצריך לעצור דימום, אך זה מעלה מעט את הסיכון לשבץ. באופן כללי, הייתי אומרת שהיתרונות והחסרונות מתאזנים. אלמלא כן, האבולוציה הייתה מטה את האוכלוסייה לכיוון זה או אחר".

מקארת'י שילב את ידיו על השולחן שלפניו. "אם כך את מאמינה באבולוציה, ד"ר גרנט?"

"אני מדענית. אני מאמינה גם בכבידה, בתרמודינמיקה ובמשוואת הגז הכללית".

איש מחברי הוועדה לא העלה בדל חיוך על שפתיו.

"דוקטור", אמר מקארת'י בשקט, "מה סוג הדם שלך?"

היא חשקה את שיניה. "בית המשפט העליון קבע כי איש אינו חייב לענות על השאלה הזאת".

בהתקף פתאומי של זעם, מקארת'י הטיח את אגרופו בשולחן. "האם את רואה את בית המשפט העליון כאן איתנו? את רואה אותם? כי אם כן תראי לי את המתרוממים האלה עם הגלימות השחורות ואני אבעט להם בתחת חובב האפיפיורים שלהם היישר החוצה מההחלון". הוא התיישר בחזרה בכיסאו. " אני לא חושב שאת באמת מעריכה עד כמה מצבך חמור, ד"ר גרנט".

"איזה מצב?" היא דרשה לדעת. "אני רופאה חוקרת –"

"ואת פיתחת סם חדש, האין זאת?" התפרץ מקארת'י. "סם חדש. ואת רוצה להפיץ אותו לציבור הרחב. אני תוהה אם מי שהמציאה את ההירואין גם קראה לעצמה רופאה חוקרת?"

"מר מקארת'י, טריסולפוזימאז אינו סם ממכר. זוהי תרופה שפותחה בקפידה –"

"שמעודדת נישואי תערובת בין פפיסטים לבין פדויים", השלים מקארת'י. "זה מה שהוא עושה, נכון?"

"לא!" היא נשמה נשימה עמוקה. "טריסולפוזימאז תוקף מספר בעיות רפואיות שמופיעות כשאב בעל דם מסוג א"ש חיובי ואם בעלת א"ש שלילי –"

"כשגבר פפיסטי בועל בזרעו המשוקץ אישה פדויה", התפרץ מקארת'י לדבריה. "כשפפיסט דופק אחת מהנגאלות! האם זה מה שאת רוצה לעודד, דוקטור? האם כך תצרי עולם טוב יותר?"

ג'וליה לא אמרה דבר. היא חשה את לחייה בוערות כמו הייתה ילדה שנתפסה במעשה אסור; והיא רתחה על עצמה שחשה אשמה במקום זעם על דבריו של מקארת'י.

כן, רצתה לומר, העולם אכן יהיה טוב יותר אם יפסיקו לחלק את האנושות למחנות עוינים. רוב האנשים בעולם הזה לא הבינו לעומק את התאולוגיה הפפיסטית או הפדויה; אבל משום מה הרעיון הרעיל של אפליה על בסיס דם התפשט אל כל מדינות העולם, ללא קשר לאמונה הדתית. טירוף! ומיליונים אכן הבינו שזה המצב. ועדיין המקארת'ים של העולם ראו בזה סולם נוח לעמדות כוח, ומי עצר בעדם? ראו מה קרה בגרמניה. ראו את אירלנד. ראו את הודו ופקיסטן.

מגוחך… וקטלני, שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. אולי מוטב לה לחדול מחקר אי-התאימות מסוג א"ש וללכת במקום זה לחפש תרופה לדחף לעשות דמוניזציה של האחר.

"רופאים עוסקים בחיים, לא בסגנון חיים", אמרה בנוקשות. "לו היה מולי חולה שליבו חדל לפעום, הייתי מנסה להשיב לו את הדופק, ולא היה משנה אם החולה הוא ילד רך, רוצח שהורשע, ואפילו סנטור". היא רכנה קדימה. "האם מישהו מכם ראה אי פעם תגובת אי-תאימות א"ש? איך תינוק בן יומו מת? איך האם מתחילה לפרכס ובדרך כלל מתה גם היא? אנשים אמיתיים, רבותיי; זעקות אמיתיות של כאב! מי שראה דברים כאלה וממשיך להתלהם על אידיאולוגיה הוא מפלצת".

אחדים מחברי הוועדה היו הגונים מספיק להפגין אי-נוחות, והסבו את פניהם ממבטה; אבל מקארת'י לא היה ביניהם. "את חושבת שהכול זאת רק אידיאולוגיה, דוקטור? דיון תיאורטי על הפילוסופיה שבבסיס הדוקטרינה?" הוא הניע את ראשו בעצב מעושה. "הלוואי שזה היה המצב… באמת ובתמים הייתי רוצה שכך יהיה. הלוואי שהפפיסטים לא היו מנסים לקרוע את הארץ הזאת מהיסודות שעליהם היא מושתתת, הלוואי שלא היו מצייתים להוראות שליטיהם הזרים במטרה להשחית את רוח החופש עצמה. למה לי לחמול על אישה זועקת, ביודעי שהיא זנתה עם אנשים כמותם? היא קיבלה את החלטתה; עתה עליה להתמודד עם ההשלכות. אף אחד מהנוכחים בחדר הזה לא המציא את אי-התאימות מסוג א"ש, דוקטור. את זה עשה אלוהים… ואני חושב שעלינו לקבל את הרמז, אינך סבורה כך?"

גוש נוקב של מיצי קיבה טיפס בגרונה של ג'וליה. לרגע לא מצאה את הכוח להתנגד לו; אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לחוש ברע, לא בפני הגברים הללו. היא בלעה בכוח את רוקה ואילצה את עצמה לנשום כמה נשימות עמוקות עד שהרגע חלף. "סנטורים", אמרה לבסוף, "האם אתם מתכוונים ממש לאסור את השימוש בטריסולפוזימאז? למנוע טיפול מציל חיים ממי שזקוקים לו?"

"יש מי שיראו בזה אות משמיים", ענה מקארת'י, "שגבר פדוי מסוגל להיות אב לילד מאישה פפיסטית ללא סיבוכים, אבל זה לא המצב בכיוון ההפוך. האם את לא רואה בזה אות?"

"סנטורים", אמרה, בלי להתייחס למקארת'י, "האם יש בכוונת הוועדה הזו לאסור על טריסולפוזימאז?"

דממה. ואז מקארת'י חייך חיוך קטן. "איך הטריסולפוזימאז פועל, דוקטור?"

ג'וליה הביטה בו, ותהתה לאן מובילה השאלה החדשה. לבסוף השיבה בזהירות, "התרופה מפרקת את האנזים הקרוי גורם-א"ש לחומצות אמינו בסיסיות. כך נמנעת תגובה מסוכנת יותר של מערכת החיסון של האם, שאלמלא כן הייתה מייצרת נוגדנים לאנזים. הנוגדנים הם עיקר הבעיה, משום שהם עלולים לתקוף את התינוק–"

"אם כך, מה שאת בעצם אומרת", התערב מקארת'י, "הוא שהתרופה יכולה להשמיד את הנחשים במחזור הדם הפפיסטי?"

"אמרתי לך, אין נחשים! הטריסולפוזימאז מחסל זמנית את עודפי אנזים הקרישה המצוי בדם מסוג א"ש חיובי.

"רק באופן זמני?"

"זה כל מה שצריך. זריקה אחת זמן קצר לפני הלידה–"

"אבל מה בנוגע למנות חוזרות?" קטע מקארת'י את דבריה. "או מינון גבוה מאוד? האם יכולת להשמיד אחת ולתמיד את גורם הא"ש בדמו של אדם?"

"אי-אפשר לתת טריסולפוזימאז לבעלי דם מסוג א"ש חיובי", אמרה ג'וליה. "האנזים ניתן לאם בעלת סוג דם א"ש שלילי כדי למנוע–"

"אבל בואי נניח שהיית נותנת את זה לפפיסט. מנה במינון מאוד גבוה. הרבה מאוד מנות במינון גבוה. האם יכולת להשמיד את גורם הא"ש לתמיד?" הוא רכן קדימה, להוט לשמוע את תשובתה. "האם הם יהפכו להיות כמונו?"

כעת ג'וליה הבינה: למה באמת נערך השימוע הזה. משום שהוועדה לא באמת יכלה לטרפד את הטיפול, נכון? הממצאים שלה היו מוכרים לקהילת החוקרים. גם אם התרופה תיאסר כאן, ישתמשו בה בארצות אחרות; ובסופו של דבר הלחץ הציבורי יאלץ את הרשויות לשקול מחדש את ההחלטה כדי לכפות הערכה מחדש. העניין כאן לא היה חייהם של תינוקות ואימהות; העניין היה לתפוס את השטן בקרניו.

בקול מדוד היא אמרה, "לא יהיה מוסרי לתת את התרופה הזאת, או כל תרופה אחרת, לאדם שאינו זקוק לה מבחינה בריאותית. למינונים גבוהים של טריסולפוזימאז יהיו תופעות לוואי שאני לא מעלה בדעתי אפילו לנחש". הפנים שמולה נותרו חתומים. "רבותיי", היא ניסתה את כוחה שוב, "אצל אדם שדמו א"ש חיובי, האנזים הוא טבעי. מרכיב טבעי של הדם. התערבות בתפקודו הטבעי של הגוף ללא הצדקה רפואית… " היא פרשה את ידיה. "לעולם לא אזיק לאיש, רבותיי. ליבה של שבועת היפוקרטס. לכל הפחות, רופאים מחויבים לא להזיק לאיש".

"האם זה אומר", שאל מקארת'י, " שלא תהיי מוכנה לנהל פרויקט מחקר בנושא?"

"אני?"

"את המומחית המובילה בתחום". מקארת'י משך בכתפיו. "אם מישהו מסוגל להיפטר מהנחשים האלה  אחת ולתמיד, הרי זו את".

"סנטור", אמרה ג'וליה, אתה לא מתבייש? אין בך שם צל של בושה? אתה מוכן לסכן חיי אדם בגלל… העניין הטריוויאלי הזה? שוני חסר משמעות שאפשר לראות רק במיקרוסקופ –"

"ולכן הם יכולים להתהלך בתוכנו, דוקטור! פפיסטים יכולים להתהלך בתוכנו. עם הדם המיוחד שלהם, הנחשים שלהם, ההכלאות בינם לבין עצמם – הם אלה שמחשיבים את מה שכינית עניין טריוויאלי! הם אלה שמתרברבים. הם אומרים שהם נבחרי האלוהים. בחותם האל המבורך. ובכן, אני מתכוון למחוק את החותם הזה, עם עזרתך או בלעדיה".

"בלעדיה", אמרה לו ג'וליה. "בפירוש בלעדיה".

מבטו של מקארת'י נח עליה. הוא לא נראה כמי שקיבל זה עתה דחייה מוחלטת. במבט הרבה יותר מדי זחוח, הוא אמר: "אגלה לך סוד, דוקטור. מסוכנינו במחנה האויב. ברגע זה ממש, הפפיסטים מתכננים לזהם את מאגרי המים שלנו באנזים הא"ש הארור שלהם. להרעיל אותנו או לעשות אותנו כמוהם… כך או אחרת. אנו זקוקים לתרופה כדי להילחם בזיהום; לסלק את האנזים מהדם שלנו לפני שישמיד אותנו! מה את אומרת על זה ד"ר גרנט? האם האתיקה הרפואית היקרה לך כל כך תרשה לך לפתח טיפול שיגן עלינו מהרעלנים הפפיסטיים הארורים?"

ג'וליה העוותה את פניה. "אתה לא מבין בכלל את חילוף החומרים האנושי. אדם לא יכול 'להידבק' סתם כך בגורם הא"ש ממי שתייה; האנזים פשוט יתפרק בחומצות הקיבה. אני מניחה שאולי אפשר לייצר גירסה רדיקלית של פחמימן דו-ערכי שבסופו של דבר תמצא את דרכה אל מחזור הדם… " היא עצרה את עצמה. "בכל אופן, קשה לי להאמין שהפפיסטים יהיו מטורפים מספיק –"

"ממש עכשיו", התערב מקארת'י, "יושבת בחדר ועידות במחבוא פפיסטי כלשהו חבורת אנשים לא פחות מטורפת מאיתנו. האמיני לזה, דוקטור. כל מה שאנחנו מוכנים לעשות להם, הם מוכנים לעשות לנו; השאלה היחידה היא מי יעשה את זה קודם". מקארת'י התיישב בחזרה וערסל את ידיו על בטנו. "נחשים מכל עבר, ד"ר גרנט. בכוחך לקבוע מי יהיה זה שיוכש".

היה זה, אולי, דבר האמת היחיד שמקארת'י הטיח בה מאז ראשית השימוע. ג'וליה ניסתה לפקפק בזה, אך לא יכלה. א"ש חיובי או שלילי, כך  או כך אדם יכול להיות בן זונה אכזרי.

היא לא אמרה דבר.

מקארת'י נעץ בה את מבטו עוד שעה קלה, ואז העיף מבט חטוף אל הגברים שמימינו ומשמאלו. "מוטב שנחתום את השימוע הזה לעכשיו, בסדר? ניתן לד"ר גרנט זמן לשקול את זה". הוא פנה והביט בה ישירות. "מעט זמן. ניצור איתך קשר בעוד כמה ימים… נראה מי מפחיד אותך יותר, אנחנו או הם".

הייתה לו החוצפה לקרוץ לפני שפנה החוצה. שאר הסנטורים יצאו מהחדר בשורה עורפית, כשהם כמעט מתנגשים זה בזה מרוב חיפזון לצאת. שותפי פשע… אנשים חלשים, למרות כוחם הרב. ג'וליה נשארה ב"כיסא העדים", הלא נוח, והותירה להם די והותר זמן להימלט. היא העדיפה לא לראות אותם שוב כשתצא לבסוף למסדרון.

שימוש בטריסולפוזימאז על אדם עם דם א"ש חיובי… מה תהיה ההשפעה? לא הייתה כמעט משמעות לניבויים בביוכימיה – מדע הרפואה היה אוקיינוס רחב ידיים של בּוֹרוּת המנוקד בחוקרים שמנסים להיאחז ברפסודות רעועות. הניבוי היחיד שהיה נכון בוודאות היה שמינון גבוה מדי, של כל תרופה, יהרוג את החולה.

מצד שני, עדיף להזריק טריסולפוזימאז לאנשים עם א"ש חיובי מאשר לאלה עם א"ש שלילי. התגובות הכימיות שמפרקות את אנזים הא"ש מפרקות גם את הטריסולפוזימאז – השמדה הדדית מובטחת. אצל מי שבדמם לא היו אנזימי א"ש, הטריסולפוזימאז יגיע מהר יותר לרמה קטלנית, פשוט כי שום דבר אצלם לא יבלום את הצטברותו. אנשים עם א"ש חיובי יעמדו בהכרח במינונים שיהרגו…

ג'וליה חשה גל של קור עובר בה. היא המציאה תרכובת שיכלה להרעיל אנשים עם א"ש שלילי אך לא את אלה עם א"ש חיובי… שיכלה לטבוח באופן בררני בפדויים ולהותיר את הפפיסטים ללא פגע. והמחקר שלה כבר פורסם. כמה זמן יעבור לפני שמישהו בצד הפפיסטי יקשר בין הדברים? אחד מאלה שהסנטור הזכיר, מטורף ואכזר ממש כמו הסנטור עצמו.

כמה זמן יידרש להם להשתמש בתרכובת שלה כדי לטבוח מחצית מאוכלוסיית העולם? היה רק מוצא אחד: להרדים את כל הנחשים. אם ג'וליה תוכל, בדרך כלשהי, לנופף בידיה בצורה שתהפוך כל אדם עם א"ש חיובי לא"ש שלילי, הרי שהכלים על לוח המשחק ישובו ויתאזנו. לא, לא לוח משחק – שדה קטל.

טירוף… אבל האם הייתה לה ברירה אחרת? להצטרף למקארת'י; להיפטר מכל הנחשים לפני שיתחילו להכיש; להתפלל שיימצא טיפול לתופעות הלוואי. אולי אם ידם של מוחות שפויים יותר תהיה על העליונה, התהליך ייצא לעולם אל הפועל. אולי די יהיה בעוצמת האיום לבדו כדי לכפות מין פירוק נשק אנזימי דו-צדדי.

ד"ר ג'וליה גרנט חשה מבוגרת בעשרים שנה כשיצאה לבסוף מחדר הדיונים. המסדרון היה ריק; מבעד לשמשות דלתות הכניסה האדירות בחזית הבניין היא ראתה את אור השמש נופל באלכסון על מדרגות השיש. מפגין בודד עמד על המדרכה והניף בדממה שלט – בבירור אחד מאלה שמקארת'י היה מכנה אוהד פפיסטים בוגדני המתנגד לוועדה שמונתה כדין בידי הקונגרס.

בשלט שנשא המפגין נכתב, "מדוע זה תשית ליבך אל היצור הישן המונח לפניך בעוד עיניך סומות מִראות את השרפים שבלבבך?"

ג'וליה פנתה אחורה, בתקווה שיש לבניין דלת אחורית.

---

כל הזכויות שמורות © 1997, ג'יימס אלן גרדנר