בנתיבים תיכונים
מאת טוביאס ס' באקל
תרגום: הדס פרבר
טוביאס ס' באקל טרם הספיק לכתוב הרבה, אולם ניתן כבר כעת למצוא את שמו בין המועמדים לפרס קמפבל ובשלל אוספים. סיפוריו פורסמו בכתבי עת כגון אנאלוג, ו-SF-Age, ובכמה אנתולוגיות. בשנים שחלפו מאז שהיגר מהאיים הקריביים לארה"ב, הוא מנסה ללמוד איך ניתן לחיות בכבוד מכתיבת מדע בדיוני, פנטסיה ואימה. גיבורי סיפורו הנוכחי מנסים גם הם ללמוד איך להסתדר במצב קשה. אחרי הכל, בדיוק עכשיו הם נפלו מקצה העולם…
מכתב למלכה איזבלה:
"הנסיכים רמי המעלה, המצוינים, האדוקים באמונה הנוצרית ורבי ההשפעה, מלך ומלכת ספרד ואיי הים, ריבונינו, בשנת 1492, אחרי שהוד מעלתם הביאו לקיצה את המלחמה עם המוּרים השולטים באירופה…
הוד מעלתכם, כנוצרים קתוליים, נסיכים האוהבים ופועלים לקידום האמונה הנוצרית הקדושה וכאויבי דוקטרינת מוחמט הכופרת והבוגדנית, גמרתם אומר בדעתכם לשלחני, קריסטובל קולון, אל הארצות הנזכרות מעלה של הודו, לראות את נסיכיהן, אנשיהן ואדמתן, וללמוד על מצבן ועל הדרך הנאותה להמירן לאמונתנו הקדושה; יתירה מזאת, הוריתם כי לא אתקדם בדרך היבשה אל המזרח, כנהוג, אלא בנתיב המערבי, אשר אינו נהיר לנו ואין עדות כי מי פסע בו בעבר" – ק ריסטובל קולון, 1492.
שפת האדמה מציצה מעברם בעודם נופלים. קצה העולם דומה לצוקי גיברלטר – מזבח גבוה של צוק נישא. אך כאן הבזלת נמתחת שמאלה וימינה ככל שהעין רואה, וכאשר מסתכלים למעלה, נראה שהיא משתרעת קילומטרים רבים מעליהם. בסופו של דבר היא נעלמת במערבולות של ערפל ועננים.
מרגע שנפלו מעבר לשפת העולם, החלה זו להימוג מעליהם במרחק.
יריעות של גלי ים עוד גועשות סביב הספינה.
פדרו אִיסְקיֶירְדוֹ השתמש בסכינו כדי לדוג את העצם מתוך חתיכות הבשר בנזיד שאכל. הוא גרם למהפכה שלמה כשטלטל את הקערה וגרם לתוכנה לבעבע מעלה לאוויר החופשי. בסופו של דבר העצם יצאה. היא התעופפה ופגעה בתורן. פדרו תפס אותה וזרק אותה החוצה, הרחק מהספינה.
"קאקה". בשר מומלח, אפונים מצומקות, מים עומדים, וכשהקיש על הפכסם שלו, חדקוניות התפתלו ממנו לאוויר. העצם שהושלכה מעבר למעקה התעופפה מעבר לתרני הספינה, כשצידה השטוח נתפס ברוח הנושבת מצידי הסיפון.
פדרו הבחין שרודריגו גֶלֶגוֹ מתחיל לרעוד ולהתרומם באוויר.
הוא חולה במחלת ים, פדרו חושב. או לכל הפחות – אחוז בחילה. זה לא קשור לים, בעצם. מי הים נתלו כעת לידם כמו ווילונות.
רודריגו הקיא. השאריות התפלות של ארוחת הערב צפו בכדוריות של בצק. כמה אנשי צוות תפסו את הנוזל בגועל בצלחות ריקות וניסו לכוון את המרה המסריחה מעבר לסיפון ולמעקה. זה עזר קצת, אבל אם פגעו בו חזק מדי, החומר ניתז סביב, והתמרח ולכלך אף יותר.
"מיירדה", מלמל מישהו בסיפון הירכתים. הם החלו להשמיע קולות דומים. פדרו שיקע את סכינו בתוך התורן והדף עצמו לעבר האיש המקיא.
"רודריגו", צעק. קול הרוח השרה בינות למעטה הספינה והמעקות אילץ אותו להרים את קולו. "הישאר ליד הקצה. בקצב הזה כולם יתחילו גם הם להקיא".
רודריגו נענע בראשו.
"לא. אני לא אתקרב לקצה. דיוס מיו, לא! תפטר אותי, פדרו, אבל אל תכריח אותי לעשות זאת".
"אפשר לקשור אותך למעקה…"
"יש שם רוח. רעש, עזוב אותי כאן א-לה קאלמה", התחנן רודריגו. דיאגו דה אראנה, קצין הנשק, נשען מעבר לסיפון הירכתים.
מה קורה כאן?" חקר. רודריגו התפתל באויר כדי להסתכל בו.
"הוא מקיא".
"שים אותו בערסל. שלא יאכל היום".
"אבל, סניור דיאגו…"
"בלי אבל, פדרו. הוא ימשיך להקיא אם נאכיל אותו. אתה זוכר איך היה בפעם הראשונה שיצאת לים?" דיאגו דה אראנה חייך. "הוא עוד יתרגל, כמו שהתרגל לים. יש כאלה שמסתגלים לים ביֶתר מהירות, אֶה, פדרו?"
פדרו הנהן.
"וֶרְדַאד, סניור. אבל אף אחד מאתנו לא נפל קודם לכן מעבר לקצה העולם". הוא משך את רודריגו בעדינות, גורר אותו לעבר הירכתים. כאן, מתחת לסיפון הירכתים, התכרבלו כל השאר, חגורים בערסליהם.
"פדרו", אמר דיאגו. "אל תדבר ככה, אנחנו לא נפלנו מעבר לקצה העולם. אל תתנהג כמו איכר נבער. אחיליפויאו!"
פדרו הנחה את שניהם לאורך סיפון הירכתים, מחפש ערסל ריק ושק עבור רודריגו. דיאגו יכול לקרוא לו איכר נבער, שוטה וטיפש, אבל לפדרו לא היה אכפת. השייט מעבר לקצה העולם לא הפך בגלל זה יותר משונה ממה שכבר היה.
השתנקויותיו של רודריגו נפסקו.
"אתה באמת חושב שנפלנו מעבר לקצה העולם?" שאל. פדרו הבין שרודריגו פחד. רבים מהאנשים החגורים בערסליהם נראו חולים מאוד, אבל הם הטו את ראשיהם לעבר פדרו כדי לשמוע מה שיש לו לומר.
"הסתכל סביבך, לא? זה ברור כשמש". מישהו גנח. אחרים קיללו והצטלבו.
"אין זה טבעי".
"כושפנו".
"בפּאלוֹס ובגנואה, כולם אומרים שהעולם עגול". רודריגו משך עצמו לערסל. "האמנתי להם כאשר הם אמרו לי להסתכל על הספינות המגיעות לנמל. במו עיני ראיתי את התרנים נראים לראשונה, ואחרי זה את גוף הספינה. כאילו הוא מסתתר מאחורי עיקול".
פדרו משך בכתפיו.
"אז אולי אלוהים עשה את העולם מעוקל במקצת".
"סִי. זה הגיוני", רודריגו נשען לאחור, מוצא שלא נותר דבר בקיבתו פרט לחומצה. פדרו נזכר בשלושת ימיו הראשונים בים.
"פּוֹר סוּפוּאֶסְטוֹ". כמובן שזה הגיוני. "מִירַה, תנוח קצת, נסה לישון". שלא כשאר הצוות, פדרו יכול היה לנוע ללא הפרעה, לא מושפע ממצב הביש אליו נקלעו.
"אבל מה יקרה לנו? לאיזה טירוף נקלענו בבואנו למסע זה? אנו נמות מוות נורא, אין ספק". רודריגו רעד.
"אם תתפלל", אמר פדרו, "בקש מהאל להצילנו ממאורע משונה זה".
לאחר שפדרו וידא שרודריגו חגור בערסלו, הוא הציץ לעבר זרוע ההיגוי המצוחצחת. ללא כל תועלת, היא רטטה בפראות ממהירות הרוח. מעבר לחור באחורי הספינה שדרכו נכנס מוט ההיגוי, פדרו ראה את שתי הספינות האחרות. שתי ספינות מפרשים זעירות, פחות מקילומטר מהם, צפות באוויר, בדיוק כמו הספינה של פדרו. ערפל קל הסתיר אותן.
התאריך היה שמונה באוקטובר, שנת אדוננו 1492. סנטה מריה החדשה ושתי מלוותיה, יחד עם כמות אדירה של אוקינוס, דגים ועשבי ים, נפלו להם מעבר לקצה העולם במשך יממה כמעט.
פדרו איסקיירדו דחף עצמו קדימה לעבר החרטום. מדרגות ניצבו משני צידי סיפון הירכתים, אך הירכתים התחברו ישירות לסיפון הראשי שבין החרטום הקדמי וסיפון הירכתים. מתחת לחרטום הספינה ניסה נער הסיפון פדרו דה טררוס לכבות את כירת הבישול. הנער, מתוסכל מכך שלא התקדם, חבט בחול ובגחלים תוך שהוא מקלל. הלהבה הכדורית, הניזונה מפיסות העץ השחורות הממוסמרות לסיפון, סרבה לדעוך.
"קאראי!"
"פאולו, תרגע". פדרו משך את הנער מקצה החבל המאולתר. "אל תכה בפראות כה רבה. אתה תעיף את עצמך מהספינה".
"האש לא עובדת כמו שצריך. אפילו לבשל כמעט אי אפשר".
"אני אטפל באש, מוטב שתלך עכשיו".
סבך שיערו השחור כלילה של פאולו צף סביב פניו כמו הילה של עשב ים.
"גרסיאס, פדרו איסקיירדו. פרדונאמה".
"בוּאנוֹ". פדרו התבונן באש הבוערת בספינה. החול מפוזר על הסיפון כמו גם מצבו הלחלוחי של הסיפון מנעו התפרצויות של אש על הספינה. קומקום הברזל שמוקם בתחכום מעל האש על-ידי פדרו הותאם כך שיאפשר בישול גם במצב של ריחוף מתמיד. פדרו חשד שעושה החביות של הספינה עשה זאת.
"מירֶה אֵסטָה". אמר לעצמו. תראה את זה.
בצדדי הקומקום הבולבוסי הותקנו כעת בריחים כדי להדק את המכסה למקומו. החורים שנקדחו בשני צידיו המנוגדים, ניחש פדרו, אפשרו לאדים להימלט ולאוכל להיכנס. חור אחד כוסה בפיסת בד כדי למנוע מהמזון להתפרץ ממנו, אך הניח לאדים לצאת. מפוח פשוט ננעץ בחור השני, מאפשר הכנסת מצרכים ומונע מהם לצוף החוצה.
בישול הפך כעת לעניין מסובך יותר מכפי שציפה נער הסיפון.
חואן סנצ'ז, רופא האניה, צפה בו במבט ינשופי מעבר למעקה החרטום. הוא שיגר את עצמו לשם.
"פדרו איסקיירדו, נראה שקלטת כמה ממרכיבי מצבנו".
פדרו הניד בראשו.
"אני רק עוד הלך בעולמו של הבורא", ענה. "אני חי במקום בו הוא שם אותי".
בדרך כלל, תפקידו של עושה החביות, ויסקאינו, היה להבטיח כי המטען נותר תמיד אטום למים ויציב. משימה מתסכלת ללא ספק. עתה נעשתה מלאכת עושה החביות למעניינת יותר. איזה מוח מחוכם, חשב פדרו.
"אינני מתיימר להבין את העולם סביבי", המשיך פדרו, מגלה כי חואן ציפה שימשיך. "אני רק מקבל אותו כמות שהוא".
פדרו לקח נאד מים והקיף את האש הכדורית. הוא לחץ לאיטו על הנאד והחל לבעוט את עצמו במעגלים סביב האש. כפי שתכנן, מגביר יותר ויותר את לחצו, המים התפרצו בבת אחת. זה כיבה את האש לשביעות רצונו.
"הסתכל, פדרו". חואן נדנד את עצמו עד ששכב באויר סנטימטרים ספורים מעל הסיפון ובמקביל לו. רק זקנו הזעיר והמוכתם גרד את הסיפון המעופש. חואן מתח אצבע בדרמטיות, ודחף עצמו מעלה.
הוא החל להתרומם מעל הסיפון לאיטו, סנטימטר אחרי סנטימטר.
"זה לא יאמן, פדרו. חשוב על כך. מרגע שדחפתי את עצמי, שום דבר לא ימנע ממני להמשיך לנוע כך".
פדרו הושיט את ידו ועצר אותו.
"זהו, אינך נע יותר".
"בדיוק", חואן פרפר בהתרגשות. "כל דבר הנמצא במנוחה צריך להישאר במנוחה. אלא אם הוא נדחף בכוח כלשהו. מעולם לא חשבתי על כך. אבל מדוע אתה נשאר על האדמה? מדוע דברים נופלים?"
"זהו רצון האל".
"אולי זה רצונו", הנהן חואן. "אבל חייב להיות כוח, כוח מושך חזק שמצמיד הכל לאדמה, כוח חיצוני. משהו שנופל מבניין צריך להשאר שם, אבל הוא נמשך מטה. תמהני מה כל זה…"
"אתה מעייף לי את הדמיון, דון סאנצ'ז". פדרו החל לשחות הלאה. "אני מלח. אני מבין דברים רבים, אבל בעיקר אוניות. אני בטוח שתמצא עם מי לדבר על זה עוד".
פדרו עשה את דרכו לעבר קצה הסיפון, במקום בו הרוח יללה. הוא התבונן החוצה.
הפינטה והניניה נפלו עמם בגבהים משתנים, לא יותר מקילומטר וחצי מהם. הניניה נטתה מעט ימינה. וכשהרוח הכתה במפרשיה המורמים עדיין, התרנים רעדו והיא נטתה שמאלה.
פדרו שרבב את צווארו מעבר לקצה הספינה, הרוח מושכת את לחייו לאחור. הוא התבונן מטה מעבר לירכתי-הספינה בגלי המים והערפל שבמרחק, במפל בקצה עולם, קילומטרים על גבי קילומטרים רוחבו. מתחתיו, הוא לא ראה דבר פרט לאובך. הרחק מעל, חבוי בעננים סביב שפתו המרוחקת של העולם, הוא ניחש שהשמש עדיין להטה. אבל כאן נראה כאילו האור מסתנן במידה שווה מכל העברים. האובך האפרפר ינוע כל הדרך עד לחשכה, מתואם עם סיבובה של השמש.
פדרו, לא מאמין קנאי, מצא עצמו נושא תפילה בשם אנשי צוותו. מי יתן וכולם יזכו לחסדו של האל, הוא התפלל, שכן דווייהם מצויים כעת הרחק מהשגתם של בני האדם.
ביום השני, אחרי שהחשכה פינתה את מקומה לערפל אפור, אל אלמירנטה קריסטובל קולון בכבודו ובעצמו יצא מתאו והתבונן סביבו. פדרו הסתכל על מנהיגם והתפעל מאפו הנשרי, מבנהו הכבד ועורו הבהיר.
"הנה הוא. קולון", רודריגו מלמל מהקדרה שלו. "את עיני הימנית אתן כאן ועכשיו כדי להיות שוב בקאדיס. פדרו איזיקיארדו, לא הייתי צריך להצטרף למסע זה. יכולתי להיות בבית עם מריה שלי".
פדרו התעלם מתלונותיו.
אל אלמירנטה לא היה מרוצה מהמטען הרופף ומחוסר הסדר הכללי בספינה, וקיווה למצוא דרך לקרב איכשהו את הספינות זו לזו. הוא מינה את דיאגו דה אראנה לעשות זאת ופרש שוב לתאו.
"אתה חושב שהוא לא מרגיש טוב בגלל הנפילה?" שאל רודריגו.
"אולי, אי קה? אז מה?"
דיאגו דה אראנה משך עצמו מטה במדרגות והצביע לעבר אחד מהימאים הצפים בזהירות סביב הירכתים.
"אתה, קח חבל וקפוץ בין הספינות".
"לא".
"אם תיפול, נוכל למשוך אותך חזרה בעזרת החבל", הבטיח לו דיאגו. הספינה צווחה ומחתה. הרוח הוסיפה ליילל.
"אינך יכול להכריח אותנו, זו התאבדות".
"אנשים חסרי מנוחה", צעק דיאגו. "אתה מסרבים לפקודותי?" הוא הצביע לעבר חואן סאנצ'ז. "איש מלומד זה הבטיח לי כי תצליחו לחצות".
"אנו מלחים בשכר. איננו חיילים", השיבו לו. "אפילו אם היה איש כמורה על הסיפון, לא היינו קופצים".
דיאגו ויתר.
חואן סאנצ'ז ראה את ההזדמנות, בעודו צף וסוגר את המרחק מעמדתו בחרטום.
"אפשר להשתמש בתותח ובחבל", אמר. "הוא יגיע לשם".
"אז עשה זאת", אמר דיאגו. "אבל כוון מעל ראשיהם".
פדרו עזר לחואן להזיז את התותח כך שיפנה לעבר הניניה. הם ליפפו חבל ליד הנשק הקטן. חואן הגיש אבוקה לחור ההצתה והתותח ירה. הגלגלת שחררה את סליל החבל. החבל המגולגל נורה משמאל הספינה, בוער כשהתחכך בדפנות העץ. חואן סאנצ'ז הסתכל בהבעת נצחון.
"הוא מתעקל כלפי מעלה", צעק דיאגו. חואן, תמה בהתחלה, הסתובב, ולבסוף חבט על מצחו בכף ידו.
"מיירדה. הרוח. לא חשבתי שהיא תשפיע כך על החבל הדק הזה ועל הפגז".
שניהם משכו עצמם אל המעקה בדיוק בזמן כדי לראות את הפגז פוגע בתורן העילי של הניניה.
"אה". אמר חואן בסיפוק. "אבל בכל זאת זה עובד".
הם ירו פגז נוסף, הפעם לכיוון הפינטה, ואז משכו לאט את האניות זו לעבר זו. שתי הספינות גדלו יותר ויותר כשנמשכו מהערפל. גופיהן חורקים ומתיזים שבבים כששלושתן נקשרו לבסוף זו לזו.
כל הקצינים התנודדו מיד לתא שבסיפון הירכתים.
עברו שלושה ימים לפני שכולם החלו לנוע בבטחה על הסיפון. פדרו, מסרב להרהר במצבו, ניצל את זמנו בקשירת קשרים בחתיכות חבל עודפות.
השאר החלו לרטון.
בכל הספינות גם יחד, הסנטה מריה, הניניה והפינטה, היתה אספקה ומים לשנת מסע. אבל הצוותים של כל שלוש הספינות דאגו למה שעלול לקרות עכשיו, אחרי שנפלו מעבר לקצה העולם.
"האם אי פעם נצליח לחזור לאספניה?" איש צוות נוסף, שחלק עם פדרו את שמו, שאל בשקט.
"אינני יודע", השיב פדרו בכנות.
"אנחנו נופלים אל הגיהנום?" שאל רודריגו.
"מוטב שלא תדבר על דברים כאלה. בטח באל. בדרך כלשהי הוא עוד יחלץ אותנו".
כמאמין אדוק, פדרו גילה שאנשים מדברים עמו. הוא התפלל עימם, הרגיע אותם. הם סיפרו לו על חטאיהם הקטנים, כמו "האסרסה אונה פאחה", לוחשים לו בליווי תנועת הזרוע האופיינית. פדרו לא ידע עד כמה אוננות היא חטא, אבל הבטיח להתפלל למענם.
מסיבה לא מוסברת כלשהי, קריסטובל לא הזמין שום איש כמורה להתלוות אליו למסע. פדרו היה התחליף הקרוב ביותר.
קשה היה לפדרו לומר שהמצב נכנס לשגרה. הם מעולם לא הרגישו שהגיע הזמן לכך. הוא התבונן ברופא הצף בשולי הקהל שהתרכז סביב התורן על הסיפון הראשי. חואן סאנצ'ז ליפף חוט משיכה סביב משהו שנמצא מחוץ לשדה ראייתו של פדרו.
"לעולם לא נחזור שוב לאספניה. אלא אם נדרוש מקריסטובל לפנות את מקומו". הצהיר יום אחד רודריגו.
"רודריגו!" פדרו תפס את הילד באוזנו, אבל חואן דה לה פלאסה תפס את ידו.
"עזוב את הילד".
רודריגו בהה בפדרו. "הוא מטיל קללה על כולנו, לא?" כמה חברי הצוות הסכימו. פדרו ראה את אלונסו קליוויחו מהנהן.
אנטוניה דה קואייר, נגר האניה, דיבר. "אולי אם הוא יוותר על תוארו, ויתנער מתואר האדמירל, אנחנו נמצא שוב את האוקיינוס. הסר את הקללה הזאת מאתנו!"
הצוות החל לצעוק, צעקות רמות מספיק כדי לגרום לאל אלמירנטה לצוף אל מחוץ לתאו. הוא אמר את דברו מעל לקול צווחת הרוח. פדרו הרגיש איך לבו מאיץ.
"איננו רחוקים מרחק רב מהאיים הקנריים", אמר אל אלמירנטה. מלא בטחון, הוא המשיך. "אני מצפה למצוא יבשה בקרוב. האדם הראשון אשר יראה את היבשה יקבל לא רק פרס מהמלכה, אלא גם מעיל משי שינתן לו מידי. אנשים, בקרוב נגלה ארצות חדשות וזהב".
לאחר זאת, חזר שוב לתאו.
פדרו חשב שהוא ראה רמז לצרות בעיניו של אל אלמירנטה, אך לא אמר דבר.
חלק מהצוות השתתק, חושב על זהב. אחרים המשיכו למחות.
"כבר ימים רבים אנו נופלים!" אמר רודריגו, עודו זועם. "עלינו לעשות משהו".
"עלינו לציית לקולון", התפרץ פדרו, וחש את מרפקו של אנטוניה בצלעותיו. איזה טעם מוצאים הטפשים במרד?! זה חסר טעם. כולם נמצאים יחד באותה צרה.
חואן סאנצ'ז הרים את קולו ומשך את תשומת לבם.
"מִירָה". הוא הניף פגר ציפור מעל ראשו. כנפי הציפור הוחזקו פרושות באמצעות יתד שפילחה את בטנה. זלזל הידלדל ממקורה. הצוות התבונן כשחואן זרק את הפגר השמיימה, אוחז בזלזל כשעף באוויר.
"עפיפון", צחק מישהו.
סאנצ'ז משך, והשחף נסק ופנה, מסיח ביעילות את דעתם של אנשי הצוות מכל מחשבה על מרד.
פדרו מצמץ כאשר הציפור השתחררה לבסוף מהענף ונורתה למרחק.
"נוכל לחקות זאת", אמר חואן סאנצ'ז, עיניו השחורות רוקדות מהנאה.
פדרו הציע שוב להתפלל לשלומם.
אל אלמירנטה זימן את חואן סאנצ'ז ואת פדרו לתאו. עיניו החודרות, חשב פדרו, נראו מודאגות. את קריסטובל אפפה הילה של עוצמה נחושה, אדם שיודע את יעדו. חששותיו של פדרו התגברו כשגילה שאל אלמירנטה אנושי. לא יותר. אולי, חשב, מביט בעיניו, בן-אנוש מסוכן. הם ממשיכים ליפול מגבולות העולם, ואל אלמינרטה מדבר על זהב וניצוץ בעיניו.
"ראיתי את ההדגמות שלך, וחשבתי רבות על צרותינו", אמר אל אלמירנטה לחואן. "פּוֹר פַאבוֹר, אמור לי אם הינך סבור באמת כי נוכל לחקות את מעוף הציפור".
במשך מספר שניות חואן זע באי נוחות באוויר.
"יידרשו שינויים, דון קריסטובל. אני אזדקק לאריג מפרשים כתחליף לנוצות וקורות חזקות. ונצטרך להיפטר מכמה שיותר ממשקל הספינה". הוא דיבר במהירות ובהתרגשות.
אל אלמירנטה שקל זאת במשך מספר שניות, צף בשלווה בתאו. פדרו התבונן סביב. הקצינים החולקים את התא עם קריסטובל התפרשו לכל אורכו, ישנים גם על תקרתו; לא שינה כלל מאיזה מחלקי התא ישנת. הקיר, התקרה, הרצפה, לא היה כל הבדל ביניהם.
"קח את החומרים הנחוצים לך מהניניה או הפינטה, דון סאנצ'ז, לצורך השינוי".
"כך ייעשה, סניור".
"זה יעשה במהירות", דון קריסטובל קולון, אל אלמירנטה, המשיך. "אני שואף להמשיך במסענו המיועד במהירות האפשרי".
אחרי שעזבו את התא, חואן סאנצ'ז פנה לפדרו.
"הקברניטים האחרים, מרטין וווינסנט פינסון, מפחדים גם הם. הם רוצים שקולון יוותר על תפקידו ויודה כי שגה".
"אני מתפלל כי הם הטועים".
"התפלל אתה; לי יש רעיונות אחרים. נקווה שביני לבינך, משהו יתרחש".
כוח האדם של חואן כלל את צוותי כל שלוש הספינות.
"לוֹפֶּה הנגר, אנטוניה דה קוייאר הנגר ודומינגו ויסקאינו", הוא קרא מסיפון הירכתים. הרופא צף מעל למעקה, קשור אליו בחבל ארוך. בידו השמאלית החזיק גליל קלף.
"מה זה?" הם התלוננו.
"אנו עומדים לעוף!" אמר חואן סאנצ'ז.
"ממילא אנחנו מרחפים".
"שקט. אני זקוק לכל האריג המפרשים שתוכלו למצאו. כל המפרשים, והעצים הקלים ביותר. לופה, תן לאנשים מחטים וחוטים חזקים".
שמונה אנשים נסחפו אל הסיפון הראשי ומטה אל מחסני סנטה מריה כדי לחפש שם אריג מפרשים. אנשים נוספים נסחפו מעל למעקה אל הספינות האחרות. לופה פנה למצוא את תיבת כלי העבודה שלו.
"אתם שם", חואן הצביע לעבר קבוצה שקשרה את עצמה לתורן. "התפקיד שלכם הוא לרוקן את המחסנים של הניניה. אנטוניה, אחרי שהם יגרפו משם את כל המים, שבור כמה שיותר מהמחיצות המיותרות. אחרי זה תצטרך לקצץ את סיפון הירכתים ואת הסיפון הקדמי".
"למה?" שאל אנטוניה.
"כיוון שאנו צריכים שהניניה תהיה כמה שיותר קלה".
דון ויסנטה פינסון תקע את ראשו מחוץ לתאו כשנחיל האנשים הציף את ספינתו. לפקודתו של אנטוניה הם החלו להלום במעקה עם גרזנים.
"מה אתם עושים!" צעק, מתפרץ כדי לבלום את הגרזן הקרוב ביותר.
"הנח להם להמשיך". קריסטובל נורה לאויר.
"כאן אני המפקד", צעק פינסון.
"לא. אני המפקד", אמר קריסטובל. פינסון בהה בו לרגע, ואז קרס בעודו באוויר.
"אקח את חפצי מתאי". פינסון השתרך פנימה. קול הגרזנים החובטים בעץ התחדש.
חואן סאנצ'ז הפסיק לרגע, ואז גיחך. "פדרו. נצטרך כמה שיותר חבל", הוא אמר. "חפש במחסנים ותביא כל חתיכת חבל שלא קשורה למשהו".
פדרו הנהן ובעט את עצמו לעבר הפתח. הוא התבונן פנימה. היה שם חשוך ומסריח, והוא שמע ממרחק את קולותיהם הגבוהים של העכברים הגוועים ושל מלחים צוחקים. הוא חיכה עד שיסיימו להעלות מטרים על גבי מטרים של אריג מפרשים מצהיב דרך הפתח לפני שירד לחפש חבלים.
הערפל האפור נמוג לתוך הלילה החשוך. פדרו נח, קשור לרשת בצד הספינה.
"שמישהו יבוא הנה, מהר!" קולו של קריסטובל, קול יחיד במינו אפילו לקול שאגת הרוח הבלתי פוסקת, קרע את אוזנו של פדרו. הוא השתחרר ודחף עצמו אחורה לאורך הסיפון הקרוע, מעל ערב רב של אנשים תשושים וישנים. צידה הימני של הניניה לא דמה לעצמו. שני המבנים המרובעים שבשני קצותיה נעלמו. בלי מעקה, בלי תרנים, בלי מוט היגוי או הגה, היא לא דמתה לספינה. מאות מטרים של אריג מפרשים תפור ליחידה אחת נחו בערימה על הסיפון הארוך והשטוח.
בחושך, פדרו הבחין רק בקושי בדמותו של קריסטובל וכמעט ונתקל בו.
"סי?"
אל אלמירנטה פנה לפדרו בהתרגשות.
"הסתכל מעבר לקצה, נדמה לי שאני רואה זיק של אור".
פדרו הסתכל, ממצמץ בחוזקה מול הרוח. אולי. המראה חמק ממנו. לשמע הדיבורים, דיאגו דה אראנה הצטרף אליהם.
"אור?"
גם הוא גחן מעבר למעקה.
"ראית משהו?" התפרץ דון קריסטובל.
"אני סבור שכן. יו מירו, סי". קולו של דיאגו נשמע חנוק מתקווה.
אל אלמירנטה נראה מרוצה.
"השאר מישהו בתצפית. דווח לי על הכל".
"נראה שוב יבשה", אמר דיאגו, קולו נשנק משהו. פדרו מצא עצמו רועד חרף רצונו.
"תודה לאל", אמר. "תפילותינו נענו".
"כן", אמר דיאגו. "תודה לאל". הוא שב אחורה, ופדרו יכול היה להישבע ששמע יבבה חנוקה מקצין הנשק.
פדרו התרחק משם, בוחר במקום זאת להישען על המעקה ולהסתכל על הניניה. רצועות אריג המפרשים חוברו לניניה במקומות שונים באמצעות החבלים שפדרו אסף.
חואן סאנצ'ז הראה לו ציור. כשאריג המפרשים ישתחרר הוא יעוף מעל הספינה כמו מפרש ענק.
"מפרשים תופסים את הרוח", הסביר חואן. "זה יהיה דומה. אבל גדול יותר. זה יתפוס את הרוח המגיעה מלמטה, כמו כנפי ציפור או מפרשי ספינה". הוא זרח.
פדרו התרשם ממוחו של הרופא. כיצד עלו רעיונות אלו במוחו!
עד בוא הבוקר, קריסטובל הוביל את כולם אל השיירים המוזרים של הניניה. האור המועט גילה עתה עננים מתחתם שהשתרעו הרחק בכל הכיוונים, הערפל התפזר במשך הלילה והתחלף בתנאי מזג אויר טובים יותר.
"שחררו את הספינות האחרות", אמר קריסטובל. וכשהחבלים נחתכו הסנטה מריה והפינטה נסחפו משם.
"פדרו איזיקיירדו!" חואן חייך וריחף מעל. "כמעט גמרנו עם הכנפיים. עוד מעט נוכל לפרוש אותן במלואן, ונראה אם נצליח לעוף".
"זו תהיה מתת מופלאה", ענה פדרו.
פדרו תהה אם העננים נבעו מפגיעת מפל האוקיינוס באש הגיהנום. אבל כאדם טוב ביסודו, וכמאמין, הוא התקשה להאמין שאלוהים ידון אותו לגיהנום בכזו סתמיות.
"תרצה תפילה, חואן?"
חואן צחק. אבל צחוקו נשמע חלול ומאולץ.
"אתה לוקח את עצמך יותר מדי ברצינות, פדרו. קווה לטוב. עוד מעט ננסה ונראה מה יקרה".
פדרו הנהן. לבקשת שאר הצוות, הוא יתפלל גם עבורם. אף על פי שהוא לא קיבל את ברכתה הרשמית של הכנסיה, הוא זכר את פסוקי התנ"ך שצוטטו על-ידי בישוף אותו נסע לשמוע פעם. בכל מקום בו מתאסף יותר מאדם אחד, גם רוח הקודש תימצא.
הוא חש שאל אלמירנטה התרשל בתפקידו כאשר שכח להביא עמו איש כמורה. אולי כל זה לא היה קורה אלמלא יוהרה זו.
"העננים מתקרבים", קרא הצופה, מציץ מעבר לצד הספינה. חואן הרים את זרועו וצעק פקודה.
"אהורה, סי".
"החזק חזק, פדרו איסקיירדו", אמר חואן. ואז, "זרקו את זה החוצה!"
מלחים חתכו חבלים, ופתאום העולם נצבע באפור מלוכלך כשבד המפרשים השתחרר ונערם גלים גלים מעליהם. חבלים שרקו וצלפו בעברם. בצידי עינו ראה פדרו איך רגלו של אנדראס דה רואנס נתפסת בסליל חבל. כמו בובה הוא נזרק למעלה צורח יחד עם אריג המפרשים.
"וואה…" הוא איבד את רגלו והסתחרר מחוץ לטווח ראייתם, עודו צורח.
החבלים נמתחו לכל אורכם כשאריג המפרשים הגיע לסופו. ההדף זעזע כל עצם בגופו של פדרו וחבט בפניו כנגד הסיפון. הניניה חרקה במחאה ושבבים עפו ממנה. חבלים השתחררו, סיבי הקנבוס ממלאים את האוויר ומקשים על הנשימה.
פדרו הבין שהוא שוכב כעת על הרצפה, וכשניסה לזוז הוא חש במשקל מעיק על גופו. הוא התיישב, ממצמץ מהחבורות, דם זב משפתו העליונה. הוא חייך.
הוא הסתכל מעלה ולא ראה דבר פרט לאריג המפרשים המלוכלך, תמוכות העץ עוברות מהחזית לירכתים כדי לייצבו. הוא חרק וגנח, אבל נשאר יציב. גניחות נשמעו מהמלחים סביב בעודם חולפים דרך העננים.
פדרו אהב זאת, תחושה מפתיעה ורטובה, כמו לעבור דרך ערפל, ואז באותה פתאומיות הם עברו את העננים. הוא הסתכל אחורה על צידם התחתון של העננים, בדיוק כשנשמעה צעקה מחרטום הספינה.
"יבשה לפנינו!"
חואן וקריסטובל הורו לאנשים לרדת כולם לבטן הספינה.
"אני נשאר לעזור לך", הציע פדרו, ואז נדחק לעבר הקצה והתבונן החוצה.
מראה נפלא.
כתמים ירוקים וחומים השתרעו על פני האדמה. המחזה נראה לפדרו כמו מפה; בדיוק באותו אופן היה ביכולתו לראות קווי חוף, נמלים, מפרצונים ואפילו ערים. הוא ראה אוקיינוס.
הניניה נעה לעבר האוקיינוס, הרחק מהיבשה.
"אם נוכל לגעת בים, ולחזור לשוט, נכוון את דרכנו לאחד המפרצים", הכריז קריסטובל.
האדמה התרוממה לאיטה לפגשם. חואן ופדרו תפסו את החבלים לשמאלם, כרוכים סביב שורה של עשר גלגלות, והשתמשו במנוף כדי להרימם. הניניה רעדה ורטטה והחלה להסתובב לאיטה.
"מספיק!"
הם הפכו את הכיוון והניניה התיישרה. הרוח סערה בעוז סביב הסיפון, מעלה דמעות בעיניו של פדרו.
עתה פדרו כבר ראה את פסגות הגלים וקצף הים.
ים לא כל-כך שקט, לא כפי שנראה הרחק מלמעלה, אבל עדיין מתאים לשיט.
פדרו חש גל של הקלה עולה בו. הם שבו הביתה, חזרה לעולם רגיל יותר. העולם אליו הם השתייכו. זה לא היה הגיהנום.
ראשי הגלים התקרבו, ופדרו הבין לפתע שהסנטה מריה מתקדמת מהר מדי. מהר יותר מהראוי לספינה כלשהי. ראשי הגלים היטשטשו.
הדופק של פדרו דהר.
הם פגעו.
הפגיעה הממה והחרישה את פדרו. נראה היה כאילו העולם התרחק. הוא נזרק לאורך הסיפון, פוגע בקרשים שבורים. מים זרמו דרך לוחות הרצפה ומחסניה והוא שמע ממרחק זעקות של סבל אנושי עולות מהניניה המתפרקת.
אריג המפרשים הציל אותו. הוא הועף וניתר בשניה מעל הסיפון, ומשם לאויר. אריג המפרשים הרך והמתנפח תפס אותו, אך גם כך הוא איבד את הכרתו.
פדרו התעורר מתחת לפני המים, לכוד בסבך של בדים וחבלים. הוא נאבק להיחלץ. הוא נאבק במשך מה שנדמה כנצח, אבל ככל הנראה היה רק שניה. לבסוף, הוא עלה לפני המים ושאף אויר, כתמים שחורים מרצדים מול עיניו.
שברי קרשים צפו מסביבו, כמו גם גופות מתות. אבל פדרו בקושי שם לב. הוא תפס חתיכת קרש גדולה והתעלף שוב, גופו כהה מכאב.
פדרו לא הבין כלל את האנשים כהי העור שהיו סביבו. הוא ידע שהם נשטפו לחוף בגוּגָ'רָאט, בארץ הסראצנים, מאמיני הנביא מוחמֶט. היו להם מתורגמנים שדיברו בשפות אירופה, ושליט העיר אירח אותם בכבוד בחדרי ארמונו והביא את טובי רופאיו לטפל בפצעיהם. פדרו הופתע שהם לא הרגו אותו מייד בשל היותו ספרדי, ונוצרי. פדרו נמנע בעקשנות משיחות על אמונה, ובחר להתייחס רק למסעו המופלא.
עברו חודשיים עד שפדרו הצליח לעמוד שוב בכוחות עצמו. רגליו, שנשברו בהתנגשות, היו נקטעות לו היה במולדת, אבל באורח פלא הן החלימו. גופו עדיין מלא סימנים מהחבטות שספג. מדי פעם הוא עדיין סבל מסחרחורות והתעלף.
כשהבריא, הלך לבקר את חואן סאנצ'ז בפעם האחרונה. פדרו מצא אותו בחדר גדול מרוצף שיש, מוקף במגילות שהונחו על מדפים, מבט התפעמות על פניו.
"חואן. קומו אסטה?"
"טוב, תודה לך, פדרו". הוא הניח את מגילת הקלף מידו. "ואתה, אתה מתכנן לעזוב, לא?"
"סי. וֶורְדָאד. אני בוגד באלוהי בכל יום שאני נשאר כאן. השייח התיר לי לעזוב, ונתן לי "באט", לנסוע עמו לתורכיה. ומשם אני מקווה למצוא סוחר שייקח אותי לאיטליה".
"באט?"
"שבט של אנשים. השייח סיפר לי כי הם ישמרו על שלומי וימיתו את עצמם בחרב אם אפגע במסעי. התוקף מקולל על-ידי ההתאבדות ובניו ובני משפחתו ימותו. ארץ משונה, חואן".
"אכן, פדרו איסקיירדו, אבל אנו יכולים ללמוד מהם כל כך הרבה".
"אינני חולק את התלהבותך. אנא, סניור סאנצ'ז", פנה אליו בלשון רשמית, "חובה עליך לחזור לאספניה. עזוב מגילות מקוללות אלו לנפשן. אבינו הקדוש לא חס על חייך כדי שתוכל להמיר את דתך לדרכיהם של אנשים אלו". אמונתו של פדרו התחזקה. הוא נשאר בחיים, הוא נבחר על-ידי האל. אמונתו נשאה אותו הנה.
"לא, פדרו, אני נשאר כאן. יש עבודה רבה שצריכה להיעשות. הבט". סאנצ'ז הראה לפדרו פיסת קלף. "רואה את רצועת הקלף הזאת?"
"סי".
"שווה בנפשך כי זהו העולם. קצותיו נמצאים כאן וכאן. עתה דמיין כי הנך מפליג מעבר למשטח".
"אתה תיפול מעבר לקצה".
"וֶורְדָאד, פדרו, אבל הקשב. ללא הפרעות, פּוֹר פַאבוֹר". סאנצ'ז קירב לאיטו את קצות הנייר, יוצר טבעת. "תאר לעצמך שפעם העולם היה שטוח, או מעוקל קלות, אבל עתה קצותיו מתחילים להתקרב כשמלחינו מתחילים לנוע לעבר האיים הקנריים, ואף רחוק יותר מערבה. יצאנו למסע חקר מוקדם מדי, בחופזה. נפלנו בין הקצוות, חזרה לעולם שמתחת".
סאנצ'ז הזדקף.
"אלוהים לא בורא עולם פגום, הוא לא היה נאלץ לתקן את שגיאותיו רק עכשיו, כשאנו מתחילים לחקור אותו". פדרו נענע בראשו. "זוהי כפירה. אנא סלח לי, סניור, אתה יותר מלומד ממני בעניינים אלו. אלוהים אינו יכול לטעות. ואם העולם מעוקל בדרך זו, מדוע איננו יכולים להרים את ראשנו ולראות את הצד השני?"
"אינך חושב נכון, פדרו איסקיירדו. אנו חיים מצידה החיצוני של הטבעת".
"אינני מאמין בדברים אלו שבפיך".
סאנצ'ז החל לעקל את הנייר, שוכח שפדרו עומד שם.
"בעוד אנו מתחילים לחקור דרומה וצפונה, יהיה עליו לעקם את טבעת האדמה עד שהיא תהפוך לכדור. בסופו של דבר, כשאנו שואלים שאלות וחוקרים את עולמנו, אנו מתחילים לעצב אותו", הוא מלמל, משחק עדיין עם הנייר. "אני חושב שכעת אני מבין איך זה שהגענו בסופו של דבר לצידה הנכון של טבעת הארץ".
"ספר לי", אמור פדרו, מנסה לשמח את הרופא. אחרי שיעזוב, לא תהיה לצד האיש שום נפש נוצריה שאיתה יוכל לדבר.
"נפלנו מחוץ למישור הטבעת החיצוני", חואן החווה באצבעו – "ועברנו לאורך הצד השני, ממשיכים ליפול במהירות מבלי להבין את מקומנו. ואז הכוח שמושך חפצים לאדמה חזר והטיל עלינו את מרותו ואנו נפלנו חזרה למטה, כשהפעם פנינו לכיוון הנכון, היישר אליו, בעודנו בונים את הכנפיים שלנו. נפלנו עם גשמי המונסון". הוא נפנף בטבעת הקלף, גאה בעצמו. "לא ייאמן".
"סי. אני חייב לעזוב עכשיו. סניור סאנצ'ז".
"אה, פדרו, אני אתגעגע אליך. האם קריסטובל עזב?"
"אל אלמירנטה? הוא עזב לפני ימים רבים, מדבר על בניית עוד ספינות מעופפות. הוא אדם נחוש. מי יודע מה יעשה? וָויָה קוֹן דִיוֹס, סניור סאנצ'ז".
"וויה קון דיוס, פדרו. אנא, האם תקח מכתב זה עמך? למסרו למלכה?"
"אקח".
פדרו עזב את החדר בלב כבד.
במכתב למלכה איזבלה:
"אין זו החלטה קלה לנוצרי מאמין, להישאר בארצות הכופרים ועובדי האלילים שכאן. עם זאת, במחשבה לעתיד, מצאתי עניין רב בשהותי בקרב אנשים מלומדים באזור, ובעיקר באופן בו הם מטפלים במלנכוליה, פצעים, זיהומים ושאר פגעי הגוף, במיוחד בהקשר של תיאוריות אחדות של הנפש. בנוסף לתיאוריות רבות אחרות על העולם החומרי בהן מחזיקים החכמים המכובדים והנערצים עמם הזדמן לי לדבר.
אף הובא לידיעתנו על-ידי מארחנו הנערץ שהשמועה מספרת על תגליות של אדמות חדשות על-ידי האנגלים מצפון לנתיב המערבי שהתווה האדמירל הנערץ, ועל אדמות שהתגלו בדרום על-ידי הפורטוגזים. וזוהי אמונתי המוצקה שאותנו בלבד, בבורותינו חסרת הגבולות בגיאוגרפית העולם שלנו, הוביל גורלנו המר לשוט, בדומה לגדות הנהר ההופכות למפל, בין שתי היבשות המשתרעות לשולי העולם המערבי, וזוהי המלצתי המוצקה כי הוד מעלתה לא תשלח יותר ספינות לתור אחר נתיב מערבי, עד שיאושר כי שני צדי הארץ חוברו יחד באופן המאפשר מסע כזה.
אך לא אוסיף לכתוב עוד על נושא זה, ואותיר את סיפור קורות המסע הזה למלח מוכשר, פדרו איסקיירדו, הוא אשר מסר מכתב חתום זה לידיך".
חואן סאנצ'ז, רופא האניה 1492.
האתר של טוביאס באקל
