כור ההיתוך האמריקאי ב"עריצה היא הלבנה"
מאת יעל סלע-שפירו
הקדמה
"עריצה היא הלבנה", ספרו של רוברט היינליין, נכתב בשנת 1966 ופורסם בעברית בשנת תש"ם בהוצאת "עם עובד" בתרגומו של עמוס רגב (מהדורה חדשה הופיעה בשנת 2006). הספר מתאר את הנסיבות שהובילו לפרוץ מרד תושבי לוּנה (הירח) נגד טֶרָה (כדור הארץ), את מהלך המרד ואת תוצאותיו.
יקום בדיוני מורכב משני מרכיבים: עולם וסיפור. ההבדל בין מדע בדיוני לבין ספרות רגילה איננו בעלילה, אלא בעולם בו היא מתרחשת. הקורא נוהג להשוות את היקום הבדיוני עם עולמו שלו, ומתוך ההשוואה להסיק על עמדותיו של הכותב גם על החברה בת זמננו. מאמר זה ינסה להשוות את העולם של "עריצה היא הלבנה" לעולמו של הסופר היינליין, ולאתר את טביעות האצבע התרבותית, הסוציולוגית וההיסטורית שהותירו בסיפור התקופה, המקום ושאר הגורמים שהשפיעו על היינליין במהלך היצירה.
שני הבטים יזכו כאן להתייחסות מיוחדת. האחד הוא מצב העניינים המדעי, המדיני והחברתי שבתוכו כתב היינליין והשפעותיו הרבות על העלילה ועל היקום שבו היא מתרחשת. השני יהיה ה"נובום", אלמנט ה"הזרה" ההופך את הספר מחזיון עתידני רגיל לסיפור מדע בדיוני. נובום זה מתבטא ב"עריצה היא הלבנה" בתנאים גיאוגרפיים ובסדר חברתי ומשחזר במידה רבה את התנאים החברתיים והגיאוגרפיים ששררו במושבות האנגליות באמריקה והביאו ליצירתה של חברה שונה מחברות האם של המתיישבים. יחד עם זאת, קיימים הבדלים מהותיים בין שתי החברות, והם הרמזים העיקריים לפענוח עמדותיו של המחבר, האופייניות במידה רבה לגבר אמריקני לבן ומשכיל בגיל העמידה, באמריקה של שנות השישים.
תקציר העלילה
השנה שנת 2075. לונה משמשת מזה כמאה שנים כמושבת העונשין של טֶרָה, המגלה אליה פושעים, מתנגדים פוליטיים וסתם חלכאים ונדכאים. המסע חד כיווני – תוך זמן קצר מחוללת הכבידה המועטה שינויים פיזיולוגיים בלתי הפיכים המונעים מתושבי לונה לשוב לכדור הארץ גם אחרי שסיימו לרַצות את עונשם בבתי הכלא בלונה. האסירים לשעבר וצאצאיהם, לוּנָאים ילידי המקום מסתגלים לתנאים כמיטב יכולתם. לא כולם שורדים – נורמות חברתיות חזקות המלוות בסנקציות שיפוטיות עממיות מביאות לניפויים של אלה שאינם מפנימים את כללי ההתנהגות הלונאיים. השורדים משתדלים להתקיים בכבוד מעמל כפיהם. רבים מהם הם חוואים קטנים המתפרנסים ממכירת חיטה לרשות לונה, המייצאת אותה לטֶרה להזנת הרעבים בכוכב הלכת הצפוף. יחס גברים-נשים לרעת הגברים יוצר הסדרי נישואים חדשניים ויחס של כבוד עמוק כלפי נשים.
מֶני, המספר, הוא טכנאי מחשבים, המגלה להפתעתו שמחשב העל השולט על כל הבטי החיים בלונה פיתח מודעות עצמית. הוא מחליט לכנות אותו "מייק", על שם מייקרופט הולמס, אחיו של שרלוק הולמס. מני (מנואל) גָרְסִיה אוֹקְלי, וייאומינְג (וייאו) נוֹט, מהפכנית בפוטנציה, ופרופסור בֶּרְנָרְדוֹ דֶה לָה פָּז, גולה פוליטי המכונה "פרופ'" מחליטים להיעזר במייק כדי לייצר מהפכה ולהשתחרר מעולה של טֶרה (כדור הארץ). העילה העיקרית – משלוחי התבואה שמייצאת לונה אל רעבי טֶרה מדלדלים במהירות מפחידה את משאביה הטבעיים של לונה ומאיימים להביאה אל סף מהומות מזון וקניבליזם תוך פחות מעשור מיום תחילת הסיפור.
המהפכה מנוהלת באופן ערמומי ומחושב, תוך היעזרות באמונתם התמימה של אנשים באמינותו של המחשב השותף לפשע. המהפכה מנוהלת מתחילתה ועד סופה על-ידי צוות מוחות קטנטן, בראשות מוח העל של מייק, מאחורי מראית עין של דמוקרטיה מתגבשת.
המורדים הלונאים דורשים הכרה בריבונות, דוחים הצעות לאוטונומיה ותוכניות חומש מוצצות-לשד, ולא מהססים לנקוט באלימות מצומצמת אך מבעיתה כדי לזרוע פירוד בקרב עמי האדמה. נאמנים לאורך כל הדרך לתוכנית האב שלהם, המבוססת על מחקר מעמיק של מהפכות אחרות, הם ממרידים את הלונאים ומפיחים בהם פטריוטיות. הם גם מצליחים לפלג את תושבי טֶרה. והסוף טוב, כמובן.
הרקע לכתיבת הספר
סופרי מדע בדיוני בכלל, וסופרים בני דורו של היינליין בפרט, רואים לעצמם שליחות: להקנות ערכים, להתריע על בעיות. ב"עריצה היא הלבנה", מנסה היינליין לצייר את דמותה של חברה אידיאלית, ועל ידי כך להצביע על תחלואי החברה בה הוא חי. לכאורה האנלוגיה פשוטה – לונה מייצגת את המושבות האמריקניות, וטֶרה את אירופה של אותה תקופה. לונה והמושבות האמריקניות הן חברות אידיאליות כמעט, בעיקר בזכות מה שמבדיל ביניהן לבין החברות הטֶראנית והאירופאית. במובנים רבים, הלונאים הם התגלמות האדם האידיאלי של היינליין, גלגולה המחודש של האומה האמריקנית כפי שהיתה בצעירותה. נדמה שהיינליין סבור כי זִקנתה מביישת את נעוריה. האידיאל שהוא משרטט רחוק מרחק רב מאמריקה של שנות החמישים והשישים, הדומַה יותר לאירופה של זמן המושבות. הוא מבהיר את סלידתו מהשינוי שחל באומה הן באמצעות צידוד גלוי בערכים שמאפיינים את "אמריקה השורשית" והן על ידי הוקעת מאפייניה של "אמריקה המודרנית" (אחידות, בירוקרטיה). את הצידוד והסלידה הוא ממחיש באמצעות נקודות הדמיון בין לונה והמושבות ובין טרה ואירופה. אולם דווקא ההבדלים הדקים בין הלונאים למתיישבים הם המסקרנים במיוחד בניתוח הספר. הם מעידים על התפתחות החברה האמריקנית והִשְתנותה במאות שחלפו בין המהפכה האמריקנית לכתיבת הספר, כפי שהן מתבטאות בעמדותיו של בן התקופה המודרנית.
חייו הפרטיים של הסופר
רוברט א. היינליין נולד ביולי, 1907, בבאטלר שבמיזורי. כמו משפחות רבות אחרות, הוריו של היינליין היגרו בצעירותו מהחווה המשפחתית אל העיר הגדולה – קנזס סיטי. היינליין גדל בעיר ושהה בחופשות הקיץ אצל קרובים בעיירת הולדתו. בהתבגרותו הוא הושפע מספרי מדע בדיוני ומרומנים בפרוטה שמחזרו את מיתוס החלוץ האמריקני שחי בארץ חסרת גבולות ומלאת אפשרויות, הפתוחות בפני כל אדם. דמות דומיננטית נוספת בסיפורים אלה היתה דמות הממציא הגאון, שצמחה מן האמונה השלטת בראשית המאה שגרסה שהטכנולוגיה היא מענה לכל בעיה. היתה זו תקופה של גידול אדיר בתעשייה ובמשק האמריקני, ההתפתחות התעשייתית דרשה עובדים מיומנים בתחום המדע והטכנולוגיה והנוער הוכוון למקצועות אלו. כתוצר אופייני של תקופתו, היינליין עצמו היה מהנדס ובעל תואר במדעים מאוניברסיטת קליפורניה. לאחר ששירת בצי ועבד בכמה משרות, החל להתפרנס מכתיבת סיפורי מדע בדיוני קצרים לכתבי העת המסחריים של התקופה.
היינליין החל לפרסם סיפורים קצרים במגזין המדע הבדיוני Astounding Stories בשנת 1939. בתוך שנתיים הפך לאחד הסופרים הפופולריים ביותר בספרות המדע הבדיוני. בזמן מלחמת העולם השניה חזר היינליין לעבוד בצי, שם הכיר את אישתו השניה וירג'יניה, מהנדסת וכימאית העוסקת בגנטיקת צמחים, בעלת כשרון יוצא דופן לשפות.
מבחינה פוליטית-שלטונית וכלכלית, דעותיו של היינליין היו שמרניות למדי. לעומת זאת, דעותיו החברתיות (להוציא, כנראה, את דעתו על נשים) מתקדמות יותר, ובכל ספריו הוא השתעשע במבנים חברתיים ומשפחתיים חלופיים שהיו מעלים סומק בלחיי חלק משותפיו לדרך הפוליטית. במרבית ספריו הוא התמקד בהיבט המדעי-עתידני של הסיפור, אולם "עריצה היא הלבנה" הוא הספר שבו פרש את מִשנתו הפוליטית והחברתית באופן מפורט במיוחד. הרקע התרבותי והחברתי שלו ניכר בסיפור, וקל להבין כיצד צמחה ממנו משנה זו. שתי דמויות עיקריות בספר, מני והפרופ', מציגות שני פנים של המשנה. מני מציג את "רוח התקופה", את רחשי לב העם, את "תחושות הבטן", ואילו הפרופ', בדרכו המלומדת, מציג את התזות ואת התיאוריות הנותנות צידוק לתחושות אלה.
תקופת כתיבת הספר – שנות החמישים והשישים
"עריצה היא הלבנה" נכתב אמנם באמצע שנות השישים, אולם הרבה ממה שהתחולל בארה"ב בשנות השישים היה בעיקרו אנטי-תזה לעשור הקודם. לכן בחרתי לתאר את שני העשורים.
שנות החמישים היו תקופת רגיעה ראשונה אחרי עשרים שנה של מצוקות כלכליות ומלחמה קשה. התרחבותה האדירה של הכלכלה לאחר מלחמת העולם השניה הביאה תקופת שפע חסרת תקדים, ותרבות המחסור, תולדת השפל הכלכלי הגדול, הוחלפה בתרבות של שפע. שינוי חד חל ביחס לעבודה, לכסף ולרכוש. שינויים אלה הולידו עמם דעיכה של המוטיבציה להשגיוּת ושל האתיקה הפרוטסטנטית הדוגלת בצניעות ובמוסר עבודה, ואת מקומן תפסה "צריכה ראוותנית" בזבזנית והרכושנות הפכה מחֵטא לסמל מעמד. ריכוזיותה של הכלכלה הלכה ועלתה, ונוצרו תאגידי ענק שהעסיקו רבים מתושבי ארה"ב. הגידול בכוחה של התקשורת בכלל, ושל הטלוויזיה בפרט, היה אדיר ועורר פחד רב בקרב אינטלקטואלים. הורים בני המעמד הבינוני דרשו לשוב ל"חינוך מהסוג הישן" – גמול על עבודה קשה ותשומת לב מיוחדת למחוננים.
בשנות החמישים התגוררו 70% מתושבי ארה"ב בישובים עירוניים. המעמד הבינוני מאס בעיר ההולכת ומצטופפת, המתמלאת במהגרים ובעניים, ונס אל הפרברים כדי לגור בקרב "אנשים כמונו" בשכונות אינסופיות של בתים זהים וסטריליים. הגברים ששבו מן המלחמה השתלטו מחדש על מקומות העבודה שתפסו נשים בזמן המלחמה, והנשים נדחקו בחזרה אל המטבח וחדר הילדים. תפקידי המין שבו להיות מוגדרים והחלוקה חדה ביותר. הטלוויזיה סייעה בהטמעתם של תפקידי המין.
יחד עם השפע הכלכלי, תקופה זו מתאפיינת גם בצמיחת הפערים החברתיים עקב צמצום השקעות המדינה בחברה. העבריינות בקרב בני הנוער הגיעה בתקופה זו לממדים מדאיגים ובקרב מגזרים שונים התגברה תחושת הקיפוח. אולם אמריקה השְׂבעה כמעט שלא דאגה לבטחונם הסוציאלי של אזרחים שמזלם לא שפר עליהם. למרבית האוכלוסייה כלל לא היה ביטוח רפואי, למשל. המעמד הבינוני התעלם מן הבעיות החברתיות הבוערות באצטלה של מתן כבוד לפרטיותו של הזולת. הבורגנות, התקשורת והממשל שקדו על טיפוח דימוי עצמי של אומה לבנה, אמידה, מוסרית, מחונכת היטב ומנומסת, משפחתית ועובדת.
שנות השישים היו עבור האמריקנים תקופה של התפכחות אכזרית. השגשוג הכלכלי אמנם נמשך, אך באידיליה הפרברית הסכרינית של שנות החמישים הלכו וניבְעו סדקים שבעדם בצבצו בעיות חברתיות כבושות. קנדי הדמוקרט, הקתולי, הצעיר והכריזמטי כבש את הבית הלבן, תוך שימוש מושכל באמצעי התקשורת. בנאום ההשבעה שלו, קרא קנדי לאמריקנים לשוב אל אתוס החלוץ, הבונה עצמו בעשר אצבעותיו.
'הדור הדומם' של שנות החמישים פינה כעת את מקומו לצעירים בעלי רגש מחויבות עמוק. בתקופה זו התעוררו תנועות מחאה כגון התנועה לזכויות האזרח והתנועה הפמיניסטית ופעלו למיגוּר הקונפורמיזם והמטריאליזם המטמטמים של העשור הקודם ולהגדלת המעורבות החברתית, הדאגה לזולת וקידום החלש. ההתנגדות למלחמת ויטנאם, שנתפסה כמלחמה לא מוצדקת, שטפה את ארה"ב. ההיפיוּת, יציאת הנשים לעבודה, הקטנת המספר הממוצע של ילדים למשפחה והמצאת הגלולה הביאו לעליה באחוז הגירושים וליצירת מבנים משפחתיים אלטרנטיביים.
מדיניות הממשלה השתנתה בתקופת קנדי, ונקטה גישה אקטיביסטית לשיפור מצב האזרחים: העלאת שכר המינימום, הרחבת הזכאות להטבות סוציאליות, הקצאת משאבים למערכת הבריאות הציבורית, מימון פרויקטים ציבוריים באזורי מצוקה ועוד. משרד המשפטים, בראשות רוברט קנדי, שלח גדודי מרשלים פדרליים לאכוף החלטות שיפוטיות בתחום זכויות האזרח. הרווחה נגסה חלק הולך וגדל מהתקציב.
שני עשורים אחרי שהצילה את העולם בזכות עוצמתה הצבאית הבלתי מעורערת, היתה ארה"ב שקועה במלחמה הקרה, שהגיעה לשיאה בתקריות מפרץ החזירים ומשבר הטילים בקובה. לא פחות מכך היא היתה שקועה בבוץ הוייטנאמי. שנות השישים, לפיכך, נחְווּ בוודאי כתקופה סוערת מאוד בעיני בני המעמד הבינוני הלבנים, בעיקר הרפובליקנים שביניהם.
בלב הסערה החברתית הזו חיבר רוברט היינליין, אמריקני לבן בן המעמד הבינוני, שנולד בתחילת המאה, בילה בחווה חלקים ניכרים מילדותו, התבגר בשנות השפל, שהיה מדען וחייל, אינטלקטואל ופטריוט, שמרן במרבית דעותיו וליברל באחרות, את הספר "עריצה היא הלבנה" שפרשׂ את משנתו הפוליטית, הצפויה ולא-צפויה כאחד.
נרטיב המהפכה
מלחמת העצמאות הלונאית מבוססת כמעט אחד לאחד על מלחמת העצמאות האמריקנית. המלחמה והמסמכים שחוברו סביב האחרונה הם אירועים מכוננים בתרבות האמריקנית. תמציתם, הנכונות להיאבק לשימור "הזכויות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר", נמצאת בתשתית האתוס האמריקני עד היום.
גם היינליין מייצר בספר "מלחמה מכוננת זהות". שני העימותים צומחים על רקע דומה, מסלימים בגלל מאורעות דומים, ומידרדרים לכדי מלחמה בעלת מהלכים דומים. יחד עם זאת, קיימים שני הבדלים מהותיים בין שתי המלחמות. ראשית, המטרה: אמריקנים רבים היו מהפכנים בעל כורחם שיעדם היה להשיב את מדיניות אי ההתערבות הבריטית לקדמותה. לעומתם, ראשי המרד הלונאי שואפים מלכתחילה להתנתקות מה"אימפריה". ההבדל השני הוא תוכנית האב שהיתה למהפכה בלונה, ושנעדרה מזו האמריקנית. אמריקה כאילו "נסחפה" שלא מרצון לתוך המלחמה, מתוך צירוף נסיבות בלתי מתוכנן ולעיתים שרירותי, וגם הנצחון בה היה מקרי. בלונה, לעומת זאת, היתה תוכנית אב מדוקדקת:
"קודם צאתנו ממלון 'ראפלס' בערב ה-14 המאי 2075, סיימנו – מייק סיים, בסיוע הפרופ' – התוויית תוכנית אב למהפכה, כולל דרכי פעולה אפשריות עיקריות בנקודות הכרעה". (ע'. 111).
תוכנית האב הלונאית מתבססת על מחקר היסטורי מקיף שמבצעים מייק והפרופ', שמטרתו לייצר באופן יזום ומתוכנן את התנאים שהביאו לפרוץ מלחמות עצמאות שונות, ובייחוד האמריקנית. הצגתה של תוכנית האב המושלמת כהעתק מדויק כמעט של המהפכה האמריקנית טומנת בחוּבּה מספר הנחות מובלעות: האחת, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ושאף על פי שבין שתי המהפכות מפרידות 300 שנה, אין חדש תחת השמש. השניה – שהלונאים דומים לאמריקנים, ולכן מה שהתאים לאמריקנים יתאים גם להם. והשלישית שטֶרה, כדור הארץ, דומה לאימפריה האנגלית. הביקורת שמטיח היינליין בתושבי טֶרה מעידה לא רק על מקומה של אנגליה ההיסטורית באתוס האמריקני, אלא גם על ביקורת חריפה מצד היינליין כלפי העולם בכלל, וכלפי צפון אמריקה של שנות השישים בפרט.
התגבשות החברה במושבה
יישוב מחדש של גורמים "שליליים"
אחת המטרות העיקריות לפיתוח המושבות באמריקה ובלונה היתה היפטרות מגורמים שליליים בחברה. אל אמריקה הוגלו פושעים, עניים ובעלי חוב ומתנגדים פוליטיים. לונה מאוכלסת בקבוצות חברתיות דומות. יחד עם זאת, האוכלוסיה במושבות האמריקניות מתאפיינת בשני גורמים חברתיים: הראשון הוא אצילים שהמלך הרחיק מתחומיו באמצעות מענקי קרקע נכבדים ב"מושבות". והשני, מהגרים מרצון – בתחילה קבוצות דתיות נרדפות שמצאו מפלט במושבות האמריקניות, ומאוחר יותר אירופאים שהיגרו אל "הארץ המובטחת" בתקווה למצוא בה פרנסה מכובדת.
ברובד הגלוי, היינליין גאה בחברת הפליטים והמוּגְלים שמוקמת באמריקה ובלונה. הוא מציג את החברה הלונאית כטובה יותר מהטֶראנית, למרות ואולי בגלל "ציפורי הכלא" שמהן היא מורכבת. אך בד בבד הוא מסייג את הסובלנות כלפי "האלמנטים השליליים" באזכור "המסננת" הקפדנית שעובר כל לונאי טירון. מי שלא מסתגל לחוקיה הנוקשים של לונה, פשוט מובל אל מנעל האוויר הקרוב ביותר.
פטריוטיות ושלטון מקומי
מדיניות היישוב-בכוח לעומת ההתיישבות-מרצון יצרה הבדלים בפטריוטיות בין האוכלוסיות ובמערכות השלטון האלטרנטיביות שפיתחו לעצמם: אף על פי שהמתיישבים באמריקה ראו את עצמם אנגלים, התפתחה בהם עם הזמן זהות "אמריקנית". אמריקה נחשבה לארץ המובטחת ולמקום מפלט. בתחילת הסיפור, הלונאים תופסים את לונה אחרת לגמרי: "לונה היתה הצוק, מקום גלות, ולא נשוא-אהבה" (ע' 119). כמו כן, המהגרים-מרצון רמי הדרג, שהיו מורגלים לעמוד בראש מערכות שלטוניות, יצרו באמריקה מערכות שלטוניות מקומיות חליפיות לאלה האנגליות. שלטון מקומי זה היווה אחד מגורמי המפתח ביצירת זהות לאומית נפרדת בקרב המתיישבים האמריקניים ובהנעתם למהפכה. בלונה לא נוצרו מערכות שלטוניות חליפיות, אלא רק כלכליות. הבדלים אלה יאלצו את מהפכני לונה לנקוט בפעולות שמטרותיהן שתיים: האחת, יצירת מערכת שלטונית חליפית ל"סוהר", והשניה, יצירת פטריוטיוּת לונאית. בהגשמת המטרה הראשונה הם נוקטים בדרך הנוחה להיינליין המריטוקרט – הקמת ארגון מהפכני חשאי והיררכי, בעל אופי של "חוּנטה" ואחריה קונגרס שחציו בובות וחציו חברים ב"חוּנטה". שני הארגונים הונהגו על ידי השלישיה מני-פרופ'-וייאו, בראשות מייק, מחשב העל. להגשמת המטרה השניה הם נוקטים בסדרה של מניפולציות מתוחכמות שנועדו לאחד את הלונאים סביב מתקפה טֶראנית על אורחות חייהם ומבנה משפחותיהם. אמריקה, שרבים מבניה המשפיעים ביותר ברחו אליה מרדיפות על רקע אורח חייהם או דתם, אינה יכולה לשאת התערבות בעניינים פרטיים. וכך גם בת דמותה, לונה, שתושביה מתאחדים סביב מעצרו של מני באשמת פוליגמיה, אורח חיים מקובל ומוערך בלונה.
מיתוס "הקרקע הבתולה"
שני העמים (האמריקני האמיתי והלונאי הפיקטיבי) חולקים את מיתוס "הקרקע הבתולה" – הפרחת השממה בארץ ריקה מאדם. מעטים ספרי המדע הבדיוני שמתמודדים עם תופעת נישול עמים ילידיים מאדמתם על ידי מתיישבים (אנושיים) קולוניאליסטים. במרביתם מגיעים המתיישבים האנושיים להפריח את שממת כוכבי לכת ריקים או מנצחים גזע מרושע. "עריצה היא הלבנה" מציג אנלוגיה שמחזקת את המיתוס, משמרת את ה-"American Innocence" התלויה בהונאה העצמית האמריקנית שהאינדיאנים היו נוודים ולפיכך שההשתלטות הלבנים על הקרקעות לא היתה נישול וגְזלה.
הלונאים, כאמריקנים, מאופיינים בתחושה שאין גבול למקום, והמרחב אינסופי. היינליין, רואה במרחבים האין סופיים גורם ראשון במעלה לערעור הפיאודליות ולצמיחת חברה שוויונית.
במדרון המהפכה
נושא דלדול המשאבים הטבעיים שב לכותרות בשנות השישים, וגופים ירוקים טענו בהיגיון כי אנו מכלים את משאבי כדור הארץ ומתקרבים לשואה אקולוגית. סביר להניח כי היינליין מתמקד בבעיה זו בגלל הדומיננטיות של סוגיה זו בשיח הציבורי בעת כתיבת הספר, בצירוף ההקבלה בין היצוא מלונה לטֶרה לבין היצוא מהמושבות אל אנגליה. את היצוא הוא מדמה לדם הניגר מהמושבה אל מדינת האם. לפיכך, "טראסט המוחות" הלונאי של היינליין מבין עד מהרה שבעייתה העיקרית של לונה אינה זכויות ערטילאיות וייצוג פורמלי, אלא הידלדלות מוחשית וגשמית עד כאב של משאביה הטבעיים עד כדי סכנה קיומית. הם מסיקים שאין סיכוי להציל את לונה ממהומות מזון ללא מהפכה שתשחרר אותה מלפיתת טֶרה ותיאלץ את טֶרה לייצא אליה משאבים טבעיים תמורת אלה שהיא מייבאת ממנה.
כאן צץ אחד ההבדלים העיקריים בין שתי המהפכות. האמריקאים דיברו ואחר כך הפכו. הלונאים – להפך. ההבדל נעוץ בשני גורמים: האחד, אופי ההנהגה של שני העמים, והשני, עמדתה של ההנהגה כלפי מדינת האם ורצונה הטוב. שני העמים הונהגו על ידי אליטה צרה. עם זאת, ההנהגה האמריקאית היתה היררכית פחות ומרובת דעות: מאנשים שסברו שאין להתנתק מן האימפריה אלא ליישר את ההדורים עמה ועד אנשים שסברו שהתנתקות היא הפתרון היחיד.
לעומת האליטה האמריקאית, האליטה הלונאית מצומצמת להחריד – את המהפכה כולה מנהלים כעשרה אנשים בלבד, כשבראשם השלישיה האנושית (מני, וייאו, פרופ') ומייק. אחדות דעים מוחלטת שוררת בקרבם – יש להתנתק מִטֶרה עקרונית ומעשית. לאור זאת הם אינם מנסים להפציר בטֶרה "להיטיב את דרכיה", אלא משתלטים על לונה בהזדמנות הראשונה שנקרית לידיהם. רק אז הם מתפנים לנהל דיונים, למראית עין בלבד. כששבים מני ופרופ' מסבב שיחות כושל בטֶרה, מגלה הפרופ' למני כי סבב השיחות נועד מלכתחילה לקומם את הטֶראנים נגד הלונאים ולהפך, על מנת שעימות יהיה בלתי נמנע. פרופ' מסביר שנאלץ אפילו להעליב אחד מחברי הוועדה, כדי להבטיח שלפחות אחד מחבריה יצא חוצץ נגד פשרה סבירה עם לונה.
מעורבות פוליטית ויצר מהפכני
רמת המעורבות הפוליטית של האמריקאיים, כשל הלונאים, נמוכה מאד. כשמתעוררת המעורבות הפוליטית ושאיפת המהפכנות, היא נוטה לדעוך במהירות. באמריקה, הגיע סם אדמס למסקנה כי "כל יום של רגיעה מחזק את יריבנו ומחליש אותנו". בלונה, מגיעים מתכנני המהפכה למסקנה כי עליהם להמריד את הלונאים ללא הפסקה, על ידי הִתְגרות מתמדת בשומרים עד כדי יצירת תקריות בינם לבין הלונאים. כדי ללבות את הרוחות, הם שולחים את הילדים והנשים להתגרות בשומרים המתוסכלים, וסומכים על קוצר רוח של השומרים שיעורר את המהומות הרצויות.
מסיבת התה של בוסטון (1773), האירוע שבו השליכו בוסטונים מחופשים כאינדיאנים את מטען התה של אוניה לנמל בוסטון, היתה התגובה החריפה ביותר של המושבות להיטל על התה, ויש הטוענים שחומרת התגובה נבעה מפעולותיו של סם אדמס. גם "טבח בוסטון" (1770), ירי של חיילי המצב של בוסטון על מתיישבים שרגמו אותם בכדורי שלג, נוצל בידיו האמוּנות של אדמס לצורכי תעמולה. כמו אדמס, מנצלים מתכנני המהפכה בלונה רצח פרוצה על ידי חיילים כדי ללבות את יצרי הלונאים למהומה שבמהלכה הם משתלטים על לונה.
אדמס, וכמוהו מתכנני המרד בלונה, הגיעו למסקנה נוספת: סמואל מוריסון מציין ב"ההיסטוריה של ארצות הברית" כי "כאמן התעמולה, הבין [סם אדמס] כי הבריות מבקשים בידור בצד הפוליטיקה." אדמס ארגן ריקודים סביב עץ החירות, כתב מאמרים מתגרים לעיתונות וארגן הפגנות. ראשי המהפכה בלונה, לעומת זאת, ממציאים סטיריקן שנון בשם "סיימון ג'סטר", שמאחוריו מסתתר מייק. סיימון ג'סטר זה מחבר אמרות כנף מרושעות בגנות הסוהר ומשכתב את מלותיהם של שירים מהפכניים ישנים לכדי שירי מרד לונאיים . המצאתם השנייה היא אדם סלין, נואם מחונן (בגילומו של מייק) הממלא את העיתונות במאמרים מתגרים.
הקובלנות כלפי האימפריה
הקובלנות הרשמיות של הלונאים דומות מאד לאלה של האמריקאיים כפי שביטא אותן תומס ג'פרסון, וכפי שבוטאו בהכרזת העצמאות האמריקאית. אין זה פלא שיצירי דמיונו של היינליין חולקים את ערכיו, ערכי אבותיו המתקוממים שהונחלו לדורות של אמריקאים באמצעות אתוסים מכוננים כמו אתוס המהפכה. כמו כן, הדמיון הוא חלק מתוכנית האב של צוות המוחות הלונאי, שמטרתה היא "להנדס" מהפכה בנוסח מלחמת העצמאות האמריקאית.
טענות המתיישבים הן רבות. ראשית, בשתי האומות המתהוות עלו תלונות על הפיקוח ההדוק שבא אחרי תקופה ארוכה של הזנחה וחופש יחסי. האידיאל המרקנטליסטי של סוף המאה ה-17 דחף את האימפריה הבריטית לנצל את מושבותיה ולהשתלט על הסחר שבא מהן ובתוכן. בלונה חשים הלונאים שהמונופול של הרשות על המסחר מאפשר לה למצוץ את דמם. הלגיטימציה, בעיני שתי האימפריות, באה מתפיסתן כאילו המושבות שייכות להן, ולכן זכותן לנהוג בהן כברכושן, מבלי להתחשב באנשים החיים בהן.
השלטון, טוענים המתיישבים, לא זכה להסכמתם. המושלים אינם מקובלים על האוכלוסייה, אינם ערים לצרכיה ואינם מייצגים אותה בעיניה. שאלת הייצוג הופכת לאבן נגף ביחסים בין האימפריות למושבותיהן – האנגלים מסרבים לקבל נציגים אמריקאיים אל בתי הנבחרים שלהם, והטֶראנים מוכנים לכל היותר להתיר ללונאים לשלוח נציג חסר זכות הצבעה למועצת האומות הפדרטיביות.
זהו עניין מהותי הראוי לבחינה מדוקדקת. דומה שאצל הלונאים, הייצוג בבית הנבחרים והאוטונומיה השיפוטית אינם אידיאל, אלא אמצעי להבטחת זכויות שהן בבסיסן חומריות. בעוד שהצרפתים זועקים "תחי החירות!" ללא תוספות, הלונאים, בדומה לאמריקאים המוקדמים, מתפלפלים כי "אין מיסוי ללא ייצוג" והחירות לדידם אינה ערך בפני עצמו, אלא בראש ובראשונה אמצעי להבטחת זכותו של האדם למרדף אחר האושר (והעושר). אם אצל האמריקאים החירות נועדה להבטחת זכויות חומריות, הרי שאצל האוליגרכיה הלונאית (ואפשר להניח שגם בעיני היינליין, שעשה ממנה שופר לדעותיו) היא אינה אלא קרדום לחפור בו. אדרבה, בסוף הספר מני אף מצר על כך שהשלטון בלונה עבר לידי נציגים, הנבחרים על ידי "הנשלטים".
הנתק בין הרשות לאזרחים מביא לחקיקת תקנות וחוקים המפלים את התושבים מול הרשות ולהטלת מסים ללא הסכמת הנשלטים וללא תמורה. האמריקאים סבלו מחוקים שהגבילו את יכולתם להתפרנס, וטיעונם העיקרי היה "אין מיסים ללא ייצוג". הלונאים סובלים מהמונופול המוחלט של הרשות על כל התשתיות, ובכלל זה אספקת האוויר והמים, מונופול אשר דן את מרבית הלונאים לדָלוּת שאינה עולה בקנה אחד עם העמל שהם משקיעים בגידול התבואה.
יתכן כי היינליין מכוון בביקורתו כלפי התפשטותם של תאגידי ענק באמריקה בשנות החמישים והשישים, תאגידים שרבבות עובדים היו תלויים בהם. אולי המצב הינו פשוט אנטיתזה למצב המועדף עליו – חוואים ובעלי מקצוע עצמאיים כמו מני ומשפחתו, שאי תלותם במוסדות וברשויות הופכים אותם חסינים יחסית לחוקים המזיקים ואמידים יחסית. בכל מקרה, הלקח הוא כי לעולם אל יהא אדם תלוי בממסד לפרנסתו. יתר על כן, הלונאים מתנגדים למיסים המוטלים עליהם ודורשים "תמורה בעד האגרה", בהתאם לרוח התקופה שבה נכתב הספר (בשנות השישים כבר שילמו האמריקאים מס הכנסה נכבד). סביר להניח שהיינליין מנהל דיון כה מפורט בסוגיית השירותים הסוציאליים והמיסוי הכרוך בהם בהקשר "החברה הגדולה", תוכניתו של הנשיא ג'ונסון למיגור העוני בארה"ב, שבלעה נתחים לא מבוטלים מכספי משלם המסים האמריקאי. היינליין, כמי שדוגל ב"אם אין אני לי, מי לי?" מציג עמדה תקיפה נגד שירותים סוציאליים וסעד.
טענתם האחרונה של התושבים אינה כלכלית. הם יוצאים נגד הכוחות המזויינים של האימפריה, שאותם הם רואים כפולשים בלתי רצויים. יתכן שניתן להקיש מכך גם להתנגדות לפלישה האמריקנית לוויטנאם, שבאה לכאורה כדי לעזור לה להסדיר בעיות פנימיות. קשה ליישב תפיסה זו, השוללת פלישה למדינה ריבונית מטעמים מוסריים, עם דמותו הכללית של היינליין המצטיירת בין השורות ב"עריצה היא הלבנה" ובספרים אחרים. יתכן, עם זאת, שבהיותו בדלן הוא שלל את התערבותה של ארה"ב בסכסוכים לא לה. אפשרות שנייה, סבירה יותר, היא כי התנגדותו לכוחות הצבאיים נובעת משאיפתו לצמצום בסמכויות הממשלה, ובהן הסמכות להפעיל צבא נגד אזרחיה.
גיוס תמיכה בקרב אנשי האימפריה
הן האמריקאים והן הלונאים העריכו שסיכוייהם להשיג את מטרותיהם גדולים יותר אם יצליחו לגייס תמיכה בקרב אזרחי האימפריה שנגדה הם מתקוממים. כבר בשנת 1767 חיבר ג'והן דיקינסון את תריסר "מכתבי חוואי מפנסילבניה", שיוּעדו לעיני הפרלמנט האנגלי, המפרטים את קובלנות המתיישבים ומציעים להגיע לפתרון בדרכי איפוק. בשנת 1771 יצא בנג'מין פרנקלין לאנגליה. פרנקלין, שנישא על גלי הפופולריות בזכות פרסום ספרו באנגליה, ניצל את היריבות בין הוִויגים והטוֹרים בפרלמנט לקידום ענייני המושבות.
הלונאים מגייסים רויאליסט טֶראני עשיר (סְטוּארט לאז'וא, "סְטוּ"), המעסיק חברת יחסי ציבור ממדרגה ראשונה. תוך שימוש במניפולציות מתוחכמות (מאסרו של מני בטֶרה באשמת פוליגמיה, התמוטטות מתוכננת היטב של הפרופ' בדיוני הוועדה) הם מעוררים בקרב תושבי טֶרה אהדה למאבקם. כדי לסתור את השפעתו של הגוש האירופי-אמריקאי הגדול, הם פונים לסין הגדולה. הספר, כזכור, נכתב בשיאה של המלחמה הקרה, בעת שברה"מ כיכבה בתפקיד האיש הרע של המערב. עם זאת, היינליין מניח כי דווקא סין היא הכוח העולה באזור האוקיינוס השקט ומזרח אסיה, ונבואתו מתגשמת לנגד עינינו כיום, כארבעים שנה מאוחר יותר. ייתכן כי הנחתו נובעת מהתערבותה של סין במלחמת קוריאה, התערבות שהאמריקאים לא צפו את היקפה.
ניתוח
במובנים רבים, רוברט היינליין מייצג את עמדותיה של קבוצה חברתית גדולה: בני המעמד הבינוני הלבן בארה"ב שהיו בגיל העמידה בשנות השישים. דומה שבשנות השישים איבדה קבוצה זו מכוחה בקביעת סדר היום הלאומי, לטובת גורמים קולניים יותר כמו תנועות המחאה השונות. אולם מכוחה הנותר, שאין לזלזל בו, ומכוח האינרציה, הִמשיכה "רוח התקופה" לשקף רבים מערכיהם. היו אלה ערכים שהם ראו בהם, במידה רבה של צדק, מורשת אבות.
עמדות רבות ניתן לקרוא בשורות עצמן, בעיקר בדבריהם של מני והפרופ'. הראשון מבטא את רחשי הלב העממיים, השני את הטיעונים התיאורטיים הנותנים צידוק לרחשים אלה. בין העמדות הגלויות ניתן למצוא את יחסו של היינליין לעבודה ולסעד, לשלטון ודמוקרטיה ועוד. אולם מעניינות במיוחד הן העמדות הנקראות בין השורות, שחלקן מצביעות על שינוי שהתחולל בסופר בתקופה שבה כתב את הספר, על מאבק פנימי בין ערכים ישנים וחדשים. דוגמה לכך ניתן למצוא בעמדותיו כלפי שחורים ומיעוטים אחרים. לכאורה הוא בונה חברה שבה הגזע איננו סוגיה, אך יש לו "פליטות קולמוס" המסגירות עמדות אחרות. לדעתי, התלבטויות פנימיות אלה עושות אותו למייצג נאמן יותר של קבוצתו, ששינתה את ערכיה ברובד הגלוי בהתאם לשינויים בסביבה, אך לא תמיד הצליחה לשנות אותם ברבדים עמוקים יותר.
האתוס הליברלי-דמוקרטי
האתוס האמריקאי הוא אתוס ליברלי-דמוקרטי, המתבטא בכלכלה, בתרבות ובחברה האמריקאיים. אתוס זה חריג בכך שהוא נותן מקום למחלוקות ולתחרות, אולם רק בגבולות מוגדרים מראש. אדם החוצה את הגבולות, מתויג כלא-אמריקני ומאבד את כוח ההשפעה שלו.
האתוס האמריקאי הוא ליברלי-דמוקרטי, אולם ישנו אי-שוויון נייד בין שני המרכיבים: יש תקופות שבהן גובר המרכיב הדמוקרטי (שוויון, סובלנות), וכאלה שבהן גובר הליברלי (תחרות חופשית, אטומיזם). בהכללה, ניתן לומר כי בשנות שפל מתחזקים המרכיבים הדמוקרטיים ובשנות שפע – הליברליים. השנים בהן נכתב הספר היו תקופת מעבר בין שנות החמישים הליברליות לשנות השישים, שהתאפיינו בדגש על המרכיבים הדמוקרטיים של האתוס.
החברה הלונאית נאמנה לאתוס האמריקאי, אולי אפילו יותר מהחברה האמריקאית עצמה, כפי שאפשר לראות בחלוקה לתחומים השונים.
כלכלה: מאבותיהם האנגלים שאבו האמריקאים תפיסה כלכלית של שוק חופשי-קפיטליסטי מוגן מהתערבות של גורמים בלתי כלכליים ושל קדושת החוזה.
הכלכלה בלונה נחלקת לשניים: הכלכלה המונופוליסטית של הרשות, וזו שאינה נשלטת על-ידה. החלק הנשלט הוא החיטה, המים, התשתיות ומחיריהם. חלק זה מתאר היינליין כמשק כלכלי בלתי יעיל, הפוגע באזרחים, עד כי חוואים רבים עומדים על סף פשיטת רגל. החלק שאינו נשלט על ידי הרשות, ובראשו העיר הונג קונג לונה, פועל בשוק כמעט חופשי, ועל כן בצורה יעילה הרבה יותר. עליונות השוק החופשי-יחסית של הונג קונג מתבטאת בכוח היחסי של המטבע העצמאי ההונג קונגי לעומת המטבע הרשמי ובכך שהמוסדות הפיננסיים הלונאיים קבעו בה את מקום מושבם. וייאו, שמוצאה מהונג קונג לונה, טוענת בתוקף באוזני חוואי לונה סיטי כי הפתרון למצוקה הלונאית הוא שוק חופשי.
חברה: תפיסה אטומיסטית, אינדיבידואליסטית, החיבור לחברה הוא אופציונלי, נתון לחלוטין להחלטת הפרט. אין תחושת סולידריות או השתייכות למקום, לתפקיד או לקבוצה. הדבר נובע מניידות חברתית ופיזית גדולה ואף מחזק ניידות זו. החברה מורכבת מפרטים המתקבצים, אד-הוק, להגשמת מטרה מסוימת. מקומה של ההצלחה האישית בזהות האישית והקולקטיבית גדול מהשורשים וההיסטוריה.
המרחב הבלתי מוגבל מאפשר ללונאים לשמור על פרטיותם. לבד מהמשפחה ואזכור חטוף של הכנסייה, לא נזכרים ארגונים המאגדים קבוצות אנשים. תחושת היעדר השורשים מוחרפת על ידי היותם של הלונאים עקורים ו"מנודים" מארצות מולדתם. מצד שני, עם השורשים נעקרו גם תפיסות כגון מדרג מעמדי, וההצלחה הכלכלית-אישית היא הקובעת. לצורך המחשה, אפשר להביא את אדם סלין, אדם שאין לנו מושג לגבי עברו, כיון שהשלישיה השלטת ומייק אינם טורחים להמציא לו עבר. הוא נחשב מנהיג ראוי בגלל ההווה שלו כאיש עסקים מצליח.
פוליטיקה: המדינה אינה ערך, אלא אמצעי לשמר את זכויות הפרט ולהגן עליו מהתערבות חיצונית (כולל התערבותה שלה) בחייו. על כן היא ניתנת לפירוק כשאינה עומדת במשימתה: להבטיח לפרט חירות וחופש.
עצם הקריאה להדיח את הסוהר מעידה על תפיסת השלטון כגורם בר-החלפה. מני סבור כי: "אין שום תנאים בהם המדינה רשאית להציב את טובתה לפני טובתי" (ע'. 83). פרופ' ממליץ למנסחי החוקה הלונאית לנסח חוקה שכולה "חופש שלילי" – איסורים על המדינה להגביל את חופש האזרחים.
דת: איש באמונתו יחיה. הדת היא עניין שבין הפרט לבין הבורא, ללא ממסדים מתווכים, ללא ממסד דתי-פוליטי. לונה, כמו ארה"ב, היא כר פורה לפריחתן של אמונות דתיות ישנות וחדשות. דומה, עם זאת, שהדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי הלונאים ואינה משמשת מנוף לאיחודם או המרצתם למלחמה. עם זאת, בעוד שמקומה השולי של הגזענות בלונה מתואר בהרחבה ובכוונה, מקומה השולי של הדת בלונה מבטא כנראה את מקומה השולי באמת בעולמו של היינליין, המדען החילוני.
דמוקרטיה: שוויון בפני החוק, והחוק אחיד כלפי כל האזרחים. הזכות לבחור ולהיבחר לבתי נבחרים. שלטון הרוב תוך הגנה על זכויות המיעוט. זכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה: מערכת מובנית, אינהרנטית, של איזונים ובלמים המונעים מהדמוקרטיה להידרדר לעריצות.
אם כך, כיצד צמח הסיפור מתוך האתוס האמריקני ההיסטורי ומתוך המציאות של שנות החמישים והשישים כפי שחווה אותן היינליין? כדי להבין זאת יש לבדוק כיצד מתבטאים בסיפור כמה נושאים בולטים, ובהם הגזענות, היחס לחוק, סדר, ונורמות חברתיות, יחסי אדם-חברה, היחס לחרות, מעמד האישה, וההתייחסות לשלטון ולדמוקרטיה
גזענות
החברות החדשות (אמריקה ולונה), נעלות על פני החברות הישנות (אירופה וטֶרה) ביכולתן להתעלות מעבר לקווי הלאומיות ולבנות חברה מאוחדת ו"עיוורת-לאום". בזכות האי-לאומיות, נמנעים הסכסוכים הלאומניים והגזעניים של החברות הישנות. בחברות החדשות התערבבו הלאומים אלו באלו, כמעט ללא משוא פנים, ונישואי תערובת הם דבר שבשגרה ואף מקור לגאווה.
שלא כמו מייסדי ארה"ב, שהכירו כאמריקנים רק ביוצאי אירופה הלבנים, היינליין בנה חברה מעורבת מכל גזעי כדור הארץ. אצל היינליין, לכאורה, אין איפה ואיפה – כל המינים, כל הסוגים, כל הצבעים. מדי פעם הוא ציין את התערובת, כבדרך אגב:
"[וייאו] היתה בלונדינית בה במידה שקטינא היה שחור. הגעתי למסקנה שהיא חייבת להיות שפוטה שהוגלתה, שכן אחרי הדור הראשון על לונה, רק לעתים נדירות הצבעים נשארים טהורים כל-כך". (ע'. 24).
לעומת זאת בטֶרה (ובאירופה שהיא מייצגת), הגזענות חוגגת, אפילו באזורים שהתיימרו להתגבר עליה לפני עשרות ומאות שנים ביקום הסיפורי. היינליין מפנה את חצי הביקורת החדים ביותר כלפי ארה"ב, ומכנה את התנהגות תושביה גזענות מהופכת:
"[צפון אמריקה] זה מקום משונה גם מבחינה נוספת: הם מקפידים על צבע העור – בהדגישם עד כמה אין הם מקפידים. במסע הראשון תמיד הוערכתי כבהיר מדי או ככהה מדי, וכך או כך הוטחו בי האשמות… אני חושב שעדיף מקום בו ההפליה הגזעית גלויה, כמו הודו – שם אם אינך הינדי אתה אפס – חוץ מהעובדה שהפרסים מסתכלים על ההודים מלמעלה למטה, ולהפך". (ע' 267).
"היה צורך בשופט טיפש, בשריף מושחת, ובדעה קדומה [צפון אמריקנית] ברברית… קשת הצבעים במשפחת דיוויד היא שהרגיזה את השופט [בטרה] עד כדי כך שהשתטה אפילו מעבר לכישרון המקומי לעסוק בשטויות". (ע' 278, ההדגשות שלי].
הפיכתה של סוגית הצבע לאבן מחלוקת בין החברה הישנה לחברה החדשה מעידה על חשיבותה בעיני היינליין, כמו גם בעיני בני תקופתו, תקופת מאבקי התנועה לזכויות האזרח. גם היינליין רואה את הגיוון כמעלה.
אם כך, למה "לכאורה אין איפָה ואיפה"? כפי שטענתי קודם, ברובד הגלוי, היינליין, כאחרים באותה תקופה, קיבל את תביעותיהן של תנועות המחאה לשוויון זכויות ואף תמך בהן. אולם "פליטות קולמוס" מעידות על כך שברובד העמוק נותרו שרידים לתפיסות גזעניות יותר ולסטריאוטיפים. לדוגמה, קטינא, השחור "טהור הדם" היחיד הנזכר בספר, הוא מבצע הפשע החמור ביותר, רצח, והתיאור שלו הוא סטריאוטיפ קלאסי. גם כלפי סינים והודים תפיסתו של היינליין סטריאוטיפית:
"יכולת להשליך שני סינים לאחד מהלועות שלנו והם היו מתעשרים ממכירת סלעים זה לזה בעודם מגדלים תריסר ילדים. ואז היה מופיע הודי ומוכר בקמעונאות אותה סחורה שקנה מהם במכירת חיסול – מתחת למחיר, וברווח גדול. ידענו להסתדר". (ע'. 86).
"כל מהנדס סיני המתבונן בפריט כלשהו במבט בוחן, יכול למצוא דרך ליצרו" (ע'. 162).
סטריאוטיפ חיובי, אך בכל זאת סטריאוטיפ. כמעט כל הגיבורים הראשיים ומובילי הקנוניה (מני ומשפחתו, וייאו, הפרופ', סְטוּ, אדם סלין עוד) הם בעלי שמות אירופאיים. למעשה, על אף ניסיונו של היינליין להציג חברה מגוונת ושוויונית, הוא מציג חברה דומה לאמריקאית באירופוצנטריות שלה, ניתן אפילו לומר "אנגלו-קונפורמיות".
אנגלו-קונפורמיות
בלונה – כמו באמריקה, שהיא בתורה כמו אנגליה: השפה השלטת היא אנגלית, יום התפילה המקובל הוא יום א' והערכים אנגלו-אמריקאיים: קפיטליזם, חופש דת ועיסוק, שיח "זכויות". כל השמות בדגם הארגון המחתרתי שממציא מני הם שמות אנגלים (אגברט, אדם, אדוארד, דונלד). כמו כן, כמעט כל השירים ש"סיימון ג'סטר" מעבד לשירי חירות לונאיים הם אמריקאים, מייק מסגל לעצמו מבטא צפון אמריקאי, והערכים העיקריים בספר מקבילים במידה רבה לאתוס האמריקאי. כמעט כל ההתייחסויות האמיתיות להיסטוריה של טֶרה הן להיסטוריה אמריקאית או אנגלית. היינליין מרחיב מעט את המעגל התרבותי הצר, האנגלו-קונפורמי, והופך אותו לאירופו-קונפורמי: הביטויים הזרים הנשזרים בעגה הלונאית הם משפות אירופאיות (בעיקר רוסית ושוודית), בין השירים שמעבד "סיימון ג'סטר" לשירי חירות לונאיים יש גם שירים אירופאיים (המרסלייז), "מישל", אישיותו הנשית של מייק, ניחנת במבטא צרפתי ועוד כהנה וכהנה רמזים דקים להשפעות אירופאיות. אולם האירופו-קונפורמיות מחווירה לעומת האנגלו-קונפורמיות, ולתרבויות אחרות יש ביטוי רק בסטריאוטיפים או בשמות (צ'אנג, לי), כשם שהחברה האמריקאית מכילה רק השפעות מעטות שאינן אנגליות.
חוק, סדר ונורמות
יחסו של היינליין כלפי החוק והמשפט מורכב. מחד, ברור שהוא אינו דוגל בחברה אנרכית, נטולת חוק, שבה האלימות שולטת. מאידך, יש לא מעט רמזים ואף אמירות ברורות יותר בגנות חברות הסובלות מ"חקיקת יתר", כשלכל מצב יש חוק רלוונטי ו"הכל שפיט". בהיבטים של חוק, סדר ונורמות, היינליין מעצב את החברה הלונאית כפי שהוא תופס את החברה האמריקאית המוקדמת: חברה לא רשמית, כמעט נטולת בירוקרטיה. בהעדר מערכות שלטוניות ושיפוטיות, ובתנאים שונים מאד מהתנאים בטֶרה, נוצרה מערכת נורמטיבית חזקה אך מוגבלת בתחולתה לעניינים בין אדם לחברו. הוא אף מעלה על נס את "טבעיות" חוקי הלונאים ואת הסתמכותם על שכל ישר ועל אמון, במקום על בתי משפט.
מרבית הנורמות ההתנהגותיות הלונאיות עוסקות בכבוד הדדי ובהגינות אנושית, ונאכפות, על פי חומרת הפשע, באמצעות סנקציות חברתיות הנעות מגינוי ועד לינץ'. מני מספר לסְטוּ אילו סנקציות חברתיות תופעלנה כנגד גבר העושה מהומה כשאשתו מוסיפה עוד גבר למשק הבית, וכנגד מי שהורג אדם שלא מתוך הגנה עצמית:
"אילו היה עושה כן [מקים מהומה], כולם היו מגנים אותו פה אחד. ידידיו, גברים ונשים גם-יחד, היו מתרחקים ממנו".
"אם תחסל אדם לא בנסיבות של הגנה עצמית, תצטרך לשלם את חובותיו ולתמוך בילדיו, ולא – האנשים לא ידברו עימך, לא יקנו ממך, לא יסחרו איתך". (ע'. 172).
מעניין לראות שבשני המקרים, וביתר שאת בשני, העיקרון המוביל אינו צדק, אלא פרקטיות ואיחוי הקרע. הרי לכאורה, אדם שהרג אחר שלא מתוך הגנה עצמית חייב בעונש, ללא התחשבות ביכולתו לכלכל את שאריו של הנרצח. יחד עם זאת, בחברות רבות שאין בהן מערכת שיפוטית פורמלית, העקרון המוביל הוא צמצום הנזקים והשבתן של הקהילה ושל המשפחות המעורבות בסכסוך לחיים סדירים ורגילים ככל האפשר.
ברובד הגלוי, כאמור, היינליין גאה בחבורת "ציפורי הכלא" שהתקבצה והתגבשה לחברה בלונה, ובנורמות והנימוסים הנאים שהתפתחו בה. אולם למעשה הוא סובלני הרבה פחות מכפי שהוא מתיימר להיות כלפי אלמנטים שליליים בחברה, ומספר על אחוז ה"נֶפל" הגדול בקרב מוגלים חדשים, המגיע עד כדי שבעים אחוז.
אף שהיינליין מציין את מקורותיהם העברייניים של הלונאים, הרי שבמקומות אחרים הוא מדגיש שמרבית הלונאים הם אנשים שגמרו לרצות את עונשם או שבכלל נולדו חופשיים. כמו כן, מרבית הדמויות החיוביות בסיפור הן אנשים שהוגלו על רקע התנגדות פוליטית (כמו פרופ' דה לה פז) או צאצאיהם של מי שהוגלו על רקע זה (חלק מאבותיו של מני והוריה של וייאו), ולא סתם פושעים פשוטים. הוא מזכיר שאחת מאמות-אימותיו הועלתה על המוקד בסאלם. דומה שהוא מנסה להפוך את היוצרות – הלונאים אינם פושעים ועבריינים, אלא אנשים שנרדפו, הוגלו והומתו בגלל מאבקם בשלטון גרוע או בגלל חוסר סובלנותה של החברה לשונוּתם. אם יש לדמויות חיוביות רקע עברייני בכל זאת, הרי שהוא עבריינות נוער (אחת מסָבותיו של מני ואמו), עבריינות "נסלחת" יותר. מעטים העבריינים ה"רציניים" המוזכרים בספר, ואפילו על קטינא הרוצח נאמר:
"קטינא הוא ענק כושי, שני מטרים גובהו, שנשלח לצוק בעוון רצח – האדם הנחמד והנכון לסייע ביותר בין כל מי שעבדתי לצידם אי פעם… אף אחד לא נוהג לריב עם קטינא; לא מובן לי כיצד הסתבך ברצח". (עמ'. 23-24).
באותו אופן עוברת גם אשתו הבכירה של מני, הנאשמת בתקיפה חמורה, טיהור אופי דומה.
העבריינים הבוגרים האחרים הם חברי כנופיית גנגסטרים, שחוסלו כולם תוך שבועיים מרגע נחיתתם. בלונה, מסביר מני, אדם שאינו לומד את הכללים, גומר בתור דשן. ניתן ללמוד מכך על חוסר סובלנות, קיצוני אפילו, מצד היינליין כלפי עבריינות.
נורמות נוספות אך מעטות קיימות בלונה בתחום ההופעה החיצונית: יש מכוני יופי (אחת מנשותיו של מני, סידריס, מנהלת אחד מהם), יש אופנות לבוש, צבעי לבוש הנחשבים מתאימים לבעלי צבע עור מסוים וקודי לבוש למקומות בילוי מסוימים.
מדוע מעצב היינליין את היבטי החוק, הסדר והנורמות של החברה הלונאית באופן זה? יתכן שזה נובע מתחושתו שרשויות האכיפה והשיפוט כשלו בהתמודדות עם הפשיעה ועם אי הסדר החברתי שגאו בשנות השישים. המעמד הלבן הבינוני לא יכול עוד להסתגר בפרוורים ולהתעלם מהמצב הכלכלי המחמיר בערים הגדולות שהביא לגידול בפשיעה. הוא גם לא יכול להתעלם מתנועות המחאה החברתית המרדניות, מההיפים ועד מתנגדי מלחמת ויטנאם הקולניים.
החברה הלונאית מזכירה בהיבטי החוק והסדר שלה את החברה האמריקאית בתחילתה. התפשטות מערכות החוק והסדר לא הצליחה להדביק את התפשטות האוכלוסיה, וביישובי סְפר רבים לא היו נציגים רשמיים של מערכות אלו. במיטב המסורת של ממשל עצמי והסתמכות על עצמם בלבד, עברו תושבי ישובים אלה לשיפוט עצמי, תוך הסתמכות על חוק השכל הישר ועל מנהגים מקובלים. ההליכים השיפוטיים נוהלו באמצעות ועדות שיפוטיות, והיו בדרך כלל הליכים נאותים. דומה שהיינליין היה מבקש לשוב ולהחיל את "חוק המושבות" הזה בארה"ב של שנות השישים, ובצר לו, מחיל אותו על הלונאים. בלונה, הסנקציות החברתיות המיידיות והמוחלטות משמשות כאמצעי הרתעה יעיל בהרבה מאשר מערכת החוק הטֶראנית. לונאי יודע שלכל מעשה שלו עשוי להיות מחיר כבד. כתוצאה מההרתעה היעילה והמיידית, מסביר מני לסְטוּ, אין הרבה חיסולים ואפילו לא הרבה דו-קרבות.
בלונה, אפילו הסטיליאגי, נערי הרחוב הפרועים, נשמעים לנורמות: הם עובדים כמו כולם וכשסְטוּ נטפל ל"גבירה" שלהם, הם מביאים אותו למשפט בטרם יענישו אותו. הם אינם מתפרעים כשמֶני דן את סְטוּ לעונש קל בהרבה מכפי שתבעו, ואפילו משלמים קנס שנגזר עליהם על ידי מני, שתפקד כבורר, מחשש ששמם והעובדה שלא שילמו את הקנס יפורסמו במקום ציבורי. אפשר לראות בכך משאלת לב של היינליין שנערי הרחוב של ארה"ב יצייתו לנורמות כלשהן (ויעבדו לפרנסתם במקום לפשוע), ובכך תשוקם תחושת הבטחון שלו ושל בני מעמדו. מעניין, אגב, שהיינליין מפקיד את השיפוט, כמו את ניהול המהפכה והחברה בלונה, בידי נציגי המעמד הבינוני כמו השופט ברודי (הבורר "הרשמי" של לונה סיטי) ומני עצמו. "לקחת את החוק לידיים" זה מצוין, כל עוד הידיים הן ידי המעמד הבינוני הלבן.
היינליין מסתייג ואפילו בז לחברות הסובלות מ"חקיקת יתר", חברות בהן "הכל שפיט". חברות בהן כל עניין, ולוּ הפעוט והאישי ביותר, מוכרע בבית המשפט, ולא על פי חוקי ההגינות או ההיגיון:
"תולעת אדמה מצפה למצוא חוק, חוק כתוב, לכל מצב שהוא. יש להם חוקים אפילו לעניינים פרטיים, כמו חוזים. באמת. אם למילתו של אדם אין ערך, מי יערוך עימו חוזים? האם אין לו שם טוב?" (ע'. 170).
אני מניחה שהיבט זה של יחסו לחוק נובע מאמונתו שאדם אחראי לעצמו. אל לה לחברה ליטול על עצמה את האחריות הכוללת לחייו של הפרט, שכן בכך היא מסירה ממנו אחריות להתנהגותו שלו. ביטויים נוספים לתפיסת האחריות האישית של היינליין ניתן למצוא ביחסו לעבודה (מי שאינו עובד, גווע ברעב).
אדם וחברה
היינליין מאוכזב מהחברה האמריקאית החדשה, שזקנתה מביישת את נעוריה המפוארים. הוא רואה חברה הסובלת מליקויים מוסריים ואידיאולוגיים חמורים, שהסולידריות שלה מכורסמת על ידי אינטרסים אישיים, חברה הזונחת את ערכי היסוד שהפכו אותה לאומה אדירה. נדמה כי הוא מאמין כי הסיכוי לתקן אותה קטן, מכיוון שהחברה הצפון-אמריקאית בספר, שעלילתו מתרחשת למעלה ממאה שנה אחרי כתיבתו, מזכירה אותה מאד. היינליין מפנה את חצי הביקורת החריפים ביותר כלפי החברה הצפון אמריקאית, בעיקר באבחנתו על הגזענות הלטנטית שלה והצגתו החוזרת ונשנית של הנציג הצפון אמריקאי בוועדת רשות לונה כבריון גס רוח וחמום מוח. אמריקה הרי היתה פעם החברה המושלמת! אך כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. דומה שהיינליין מסוגל להתייחס בסלחנות רבה יותר לאומות "בעייתיות" יותר מאמריקה בתחום זכויות האזרח בסלחנות רבה יותר מאשר למולדתו. צפון אמריקה היא המדינה היחידה שעליה אומר מני כי מעולם לא חיבב אותה, והוא אפילו מכנה את הצפון-אמריקאים "empty headed swarms", (עמוד 352), כינוי המתמצת את השינוי לרעה שחל בחברה האמריקאית: מאסופה של אינדיבידואליסטים עצמאיים וביקורתיים, לנחילים המובלים בעיוורון על ידי מנהיגים רוחניים מפוקפקים ובירוקרטים מניפולטיביים. את הביקורת החריפה על ההתערבות האמריקאית בחיי אזרחיה ואזרחי מדינות אחרות מעביר היינליין באמצעות דבריו של מני על צפון אמריקה, לאחר מעצרו באשמת פוליגמיה, אשר הובאו כאן בחלקם קודם לכן. הוא טוען כי במאסרו הפֵרה צפון אמריקה אמנות בינלאומיות בנוגע לכיבוד הדדי של מנהגי נישואים מקומיים. אולם בעוד מרבית אזרחי העולם החלו לחוש אהדה לנפגע, בצפון אמריקה עצמה רק מעטים הרגישו כך. ניתן אולי להסיק כי לדעת היינליין מרבית אזרחי צפון אמריקה אינם מאמינים עוד באידיאל זה וכי היא אינה מכבדת את האידיאל הזה בנוגע לחברות אחרות, ולא את תרבותן.
החברה הטֶראנית סובלת מעודף בירוקרטיה, ניהול משאבים גרוע הנע בין חוסר ארגון לרשלנות פושעת, בזבוז משאבים, צפיפות איומה, קיבעון, מחלות, סכסוכים ושאר מרעין בישין. החברה הלונאית, לעומתה, נהנית ממרחבים פיזיים ואישיים, בירוקרטיה זניחה, ניהול מזערי בידי יוזמות פרטיות, ניידות וגמישות, מִחזוּר מרבי והיעדר מחלות.
המבנה החברתי של החברה הלונאית שונה מאד משל הטֶראנית. בטֶרה עדיין יש אריסטוקרטיה (סְטוּ ואשתו לשעבר נצר לבית אצולה, יש מלוכה באנגליה). בלונה, כולם בני מעמד אחד, בדומה לחברה האמריקנית של תקופת המהפכה.
החברה הלונאית היא חברה המאזנת בין קהילתיוּת לבין אינדיבידואליוּת. ייתכן כי המבנים המשפחתיים מאריכי החיים והמורכבים שבונה היינליין נועדו לסתור תחושת בדידות שפשתה בקרב האמריקאים בעשור שנות החמישים. הלונאי של היינליין הוא "האדם החדש" דור ב', דגם משופר, של האדם החדש האמריקאי שנוצר ב"עולם החדש".
האדם החדש
גם הלונאים, כאמריקאים הראשונים, הסתגלו לסביבתם. "הערכים והמסורות העומדים להם במאבק על הקיום" הם "חוקים טבעיים", שהתגבשו בהתאם לתנאים בשטח. הם מצייתים להם כדי לשרוד בתנאי לונה הקשים.
גם מבני הנישואים בלונה, ובעיקר נישואי הטור הנמשכים עשרות ומאות שנים, הם נגזרת של התנאים המיוחדים הדורשים מענה יוצא דופן:
"הם [דפוסי הנישואין בלונה] התפתחו, כפי שהדבר נכון תמיד לגבי מנהגי נישואין, מצרכים כלכליים של הנסיבות… בדרך כלשהי בני-אדם מצליחים תמיד להתמודד בתנאי הסביבה". (עמ'. 276-277).
הברירה הטבעית בלונה מעדיפה את היודעים לאלתר ואת הנשענים על כוחם בלבד. בעוד שהחווה של משפחתו של מני מספקת את צרכיה, חוואים אחרים, התלויים מדי ברשות לונה, מביאים על עצמם חורבן כלכלי ואישי.
הסְפר הוא ככור היתוך למהגרים, הנהיים אומה אחת, בעלת לאומיות שאינה תלויה במוצא היסטורי. האזור התיכון של ארה"ב אוכלס בבני אומות אירופאיות שונות ואופיו של אזור זה דמוקרטי, בלתי כיתתי, סובלני וחומרי. לונה גם היא כור היתוך. שוב ושוב מזכיר היינליין, בדרך כלל באמצעות מני, את מגוון הדתות, הצבעים וארצות המוצא של הלונאים, ובונה חברה לכאורה עיוורת צבעים, לכאורה עיוורת דתות שבה כל אחד חופשי לבחור לו פולחן וכל גוון מתקבל בברכה.
הלונאים אוהבים חירות וחומריים לא פחות מהאמריקאיים, ושתי תכונות אלה שלובות זו בזו: תלונותיהם על השלטון הטֶראני נסובות סביב חוסר הייצוג, המיסוי, השעבוד הכלכלי והיעדר השוק החופשי. הם מתמרדים כדי להשיג חירות שתאפשר להם לחתור להשגת מטרות חומריות, ולא חירות לשמה.
הסְפר התקיים במשך שנים רבות, עד שהערכים של תושביו חדרו לאתוס הלאומי: הסתמכות על עצמך, יזמות ואלתור, פשטות, כל עבודה מכבדת את בעליה ומפרנסת אותו, מוסר עבודה וחריצות. אולם ערכים אלה נשחקו לאיטם, החל בסוף המאה ה-19, עם התעצמות "הברונים השודדים" שהעסיקו אלפים בתנאי העסקה גרועים, דרך הניו-דיל שהנהיג מדיניות רווחה, וכלה בשנות החמישים הנהנתניות. דומה שהיינליין מצר על התהליך, ומשיב את הגלגל לאחור בלונה.
אכדכאח – אין ארוחות חינם
היינליין מעדכן את עמדותיו בסוגיות הגזענות ומעמד האשה בהתאם לרוח הזמן. את עמדותיו בסוגיית מדיניות רווחה אין הוא חש צורך לעדכן, ופִּיו, לבו וקולמוסו שווים. היינליין מאמין בכל לבו בזכותם של המוצלחים להצליח, מבלי להתעכב במרוצם אל הצמרת לטובת חלכאים ונדכאים. במידה רבה, הוא דרוויניסט חברתי. היינליין, כשמרנים לבנים אחרים, מאמין באכדכאח: אין כזה דבר כמו ארוחות חינם, או "אין ארוחות חינם". הוא הזדעזע בוודאי מהשינויים ביחס לעבודה, לכסף ולרכוש, שחלו בחברה האמריקאית בשנות החמישים.
סימור ליפסט, בספרו A Changing American Character מבחין בין שלושה סוגי שוויון: שוויון הזדמנויות – אפשרות שווה לחתור אל ההצלחה; שוויון מצב – פערים קטנים במצב הכלכלי והחברתי; ושוויון התייחסותי – אנשים מתנהגים זה אל זה כשווים, ולא כנחותים או נעלים מהם. במדינות רווחה השאיפה היא ליצור שוויון מצב. החברה הלונאית היא בלתי מרובדת ונהוג בה שוויון הזדמנויות ואולי גם שוויון התייחסותי, אך לא שוויון מצב. אין זה מפתיע כלל, כיוון שהיינליין רואה בעזרה הסוציאלית שורש כל רע, ומבטא זאת מפי הפרופ': "הדבר הפחות טוב שאתה יכול לעשות בעבור אדם רעב הוא לתת לו מזון" (עמוד 271). אמירה זו מעידה על התנגדות עקרונית לעזרה סוציאלית, המסירה מעל אדם דאגה לקיומו ובתוך כך את האחריות לעצמו ולגורלו. הנחת היסוד של היינליין, שמבטא למענו הפרופ', היא כי האדם הבודד תמיד אחראי למעשיו. אין כל פסול בעיניו של הפרופ' (ושל היינליין, המדבר דרכו) במה שיקרה בטֶרה אם תפסיק לונה את משלוחי החיטה: רבים ימותו, ואלה שיִוותרו יהיו יעילים יותר ומוּזנים טוב יותר. השרדות החזקים לעילא ולעילא. בעמוד 242 מני מפרט כיצד היוזמה הפרטית בלונה מספקת את כל הצרכים שמספקת הממשלה בטֶרה: ספריות, בתי ספר, ביטוח בריאות, פנסיות. זו אחת הסיבות שבלונה לא משלמים מסים, נקודה שהוא מדגיש שוב ושוב.
ניתן להניח שהסיבה לתשומת הלב הרבה שהקדיש היינליין לסוגיית המסים נועדה לחיזוק טיעונו הכללי כי אדם החי בחברה בריאה, כמו לונה, אינו נזקק לשירותים סוציאליים, המחייבים אחרים (כמו המעמד הבינוני הלבן) לשלם מסים כבדים. אדם בחברה כזו מפרנס את עצמו – או מת. שני הפתרונות קבילים על היינליין. אני מניחה שהזרז לדיון כה מפורט בסוגיית השירותים הציבוריים והמיסוי הכרוך בהם הוא "החברה הגדולה", תוכניתו של הנשיא ג'ונסון למיגור העוני בארה"ב, ששאבה לתוכה נתחים לא מבוטלים מתקציב משלם המסים האמריקאי בשנות השישים. גורם נוסף לדיון הוא המשבר, כפי שרואה אותו היינליין, בערכי מוסר העבודה, החריצות והאחריות האישית.
חירות
במבט כולל, החירות בלונה, אף יותר מאשר באמריקה, מצטיירת בעינָי כאמצעי ותנאי הכרחי להישגים חומריים יותר מאשר כאידיאל מופשט. עם זאת, פה ושם בספר היינליין מנתק את הקשר בין החירות לארנק ומתייחס אליה כמטרה בעלת ערך בפני עצמה. החירות של היינליין היא חירות שלילית – "כל מה שלא אסור – מותר". מני סבור כי טובתו קודמת תמיד לטובת המדינה, ואילו פרופ' ממליץ למנסחי החוקה הלונאית לנסח חוקה שכולה איסורים על המדינה להגביל את חופש האזרחים.
לאחר ההשלטות על לונה, באקט סִמלי, משוחררים מבתי הכלא כל האסירים שעדיין מרצים את עונשם בלונה. עתידה של לונה כמדינה שבה חירותו של אדם לא תישלל ממנו לעולם מתואר על ידי הפרופסור בביקורם בטֶרה:
"מרגע שנוגעת כף רגלו של מהגר על אדמת לונה, הוא אדם חופשי, ללא שום קשר עם מצבו הקודם…" (ע'. 241).
יתכן כי בקביעה זו כי לכל אדם יש הזדמנות לחירות חדשה מהדהד המאבק החריף לשוויון זכויות האזרח שהיה בשיאו בשנות כתיבת הספר, מאבק שמטרתו היתה ליישם סוף-סוף את החירות והשוויון שהוענקו לשחורים ולמיעוטים אחרים ונותרו אות מתה.
מעמד האישה
עוד בטרם נולדה האומה האמריקאית, הפצירה כבר אביגיל אדמס בבעלה, ג'והן אדמס, ממנסחי החוקה, כי לא יקפח את הנשים ויכלול אותן בתביעה לשוויון זכויות לאדם באשר הוא אדם. בקשתה הושבה ריקם. בשנת 1848, בכנס ב-Seneca Falls, נוסחה הצהרת עקרונות שמטרתה לדרוש זכויות לנשים. ההצהרה נוסחה ברוח מגילת העצמאות, על מנת להדגיש את הפער שבין האתוס השוויוני האמריקאי, המגולם במגילה, לבין מצבן של הנשים האמריקאיות. כמה ממדינות בארה"ב ניצלו את האוטונומיה השיפוטית שלהן כדי להעניק זכויות לנשים במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, אולם חלפו כשבעים שנה מאז הכנס ב-Seneca Falls עד שבשנת 1920, במאבק איתנים בקונגרס, התקבל על חודו של קול התיקון ה19- לחוקה המעניק זכות בחירה לנשים בכל ארה"ב.
בשנות העשרים התחוללו כמה תהליכים מקבילים שהשפיעו על נשות ארה"ב: קבלת הזכויות, המצאתם של אמצעי מניעה שהקטינו את המשפחה, המצאתם של מכשירי עזר לטיפול בבית, ותקופת שפע ושחרור אחרי המלחמה הקשה. נשים יצאו לעבוד במקצועות חדשים כמו מכירות ופרסום והפכו לבעלות עסקים. תחושת העצמאות הכלכלית, שהועצמה על ידי הזכות לבחור, גרמה להתרופפות הסמכות הגברית. מגמה זו השתלבה היטב עם אווירת שנות העשרים "העליזות": הנשים ויתרו על המוסריוּת והעדינוּת שחונכו להן, קיצרו את השמלות, נפטרו מהשרוולים ומהמחוך והחלו להשתמש בקוסמטיקה. הן הרשו לעצמן ריקודים צמודים, עישון ושתיה בגלוי ומתוך התרסה, ואפילו התגפפויות עם גברים. שנות השלושים הקשות לא הביאו לשיקום בסמכות הגברית, בחברה שמרבית גבריה איבדו את מעמד המפרנס המסורתי שלהם.
במלחמת העולם השניה, בהיעדר הגברים, חדרו הנשים לכל תחומי התעסוקה בארה"ב, כולל התחומים "הגבריים" כמו ייצור וטכנולוגיה. היו בוודאי נשים שהאמינו בתקופה זו כי השוויון המיוחל קרוב. אולם עם תום המלחמה הגברים שבו וכבשו את משרותיהם והנשים חזרו אל המטבח ואל חדר הילדים. יתר על כן, סטריאוטיפים מגדריים, שנדמה שהתערערו מעט בעשורים הקודמים, חזרו במלוא עוזם וחוזקו על ידי הטלוויזיה האמריקאית. בין סטריאוטיפים אלה חשוב לציין בעיקר ייחוס תכונות "גבריות" ו"נשיות": לגברים תבונה, שכלתנות, הבנה טכנית, יכולת ארגון, קור רוח; לנשים רגשנוּת, אימהוּת, ביתיוּת, רוך ועדינוּת. הערכים הגבריים היו כמובן הערכים הנעלים. מושג "שני השדות", על פיו השדה הציבורי שייך לגברים והשדה הביתי לנשים, שב וקנה לו אחיזה. אולם הגאות הכלכלית הביאה לתעסוקה מלאה, שדרשה תעסוקת נשים מחוץ לבית, ולקראת סוף שנות החמישים עבדו מחוץ לבית כשליש מן הנשים הנשואות. המצאת הגלולה בסוף שנות החמישים הכשירה את הקרקע למהפכה המינית בכך שהקנתה לנשים שליטה על גופן ואת האפשרות ליהנות ממין ללא חשש מ"השלכות" בלתי רצויות. מרגע שנשים השיגו שליטה בגופן ועצמאית כלכלית, החל שינוי בלתי נמנע, אך קשה ואטי, במעמדן החברתי והחוקי. שנות השישים היו אפוא כר מאבק של הנשים נגד האפליה הבלתי רשמית כלפיהן. השילוב בין המהפכה המינית לתביעות השוויון לנשים נתפס בעיני אחדים כשיאה של המהפכה לשחרור האישה, ואילו בעיני אחרים כיצירת מתאם מסוכן בין עצמאות נשית לפריצות מינית.
אחד הנושאים "החמים" ביותר בקבוצות דיון על יצירתו של היינליין הוא עמדתו כלפי נשים. אף כי ניכר ביצירותיו של היינליין כי "התקדם" עם רוח התקופה בסוגיה זו, עמדתו גדושה בסתירות המסגירות זרמי תודעה שמרניים ביותר, שוביניסטיים מובהקים. לדעתי יש להיזהר מלפרש את מתירנותו המינית של היינליין (שאף היא מוטלת בספק) כאינדיקציה לעמדתו בנוגע לשחרור האישה. מלבד תפיסתו המתירנית, היינליין הוא ג'נטלמן, לטוב ולרע – מעריץ נשים, מגן עליהן, אבל מייחד להן מקום מוגדר – בבית. השילוב בין מתירנות מינית ליחס ג'נטלמני מביא להתייחסות לנשים בתור אובייקט מיני-אסתטי. התייחסות זו באה לידי ביטוי בלונה בשריקות ושאר הערות שבימינו היו מצעידות את המעיר היישר אל אולם בית המשפט באשמת הטרדה מינית בוטה.
בגלל האחוז הנמוך של נשים באוכלוסיה, לונה מלאה במבנים משפחתיים אלטרנטיביים, מרביתם מבנים פוליאנדריים (אשה ומספר בעלים). הנשים זוכות ליחס ג'נטלמני ולחירות מוחלטת על גופן, ולכאורה, מיניותן לגיטימית ובלתי מודחקת, כפי שמסביר מני לסְטוּ:
"אך כשהן מגיעות לגיל הבגרות, אי-אפשר לעצרן, והאמהות כלל לא מנסות. אם הן מעדיפות להסתובב בפרוזדורים ולעשות חיים, אי-אפשר למנוע זאת מהן. מרגע שנערה הגיעה לגיל הנישואין, היא עצמאית". (ע'. 172).
לכאורה, היינליין מעלה על נס חברה מתירנית, חופשית ביחסה ליחסי מין וחופשיה מסטנדרטים כפולים. למעשה, בשתי פליטות קולמוס מסגיר היינליין את עמדותיו האמיתיות בנוגע לנשים מתירניות. הראשונה, כשמני מסביר לסְטוּ כיצד היה עליו לנהוג בטיש, הנערה שחבריה הביאו אותו למשפט, הוא אומר לסְטוּ שאילו היה מנפנף בחבילת השטרות התפוחה שבארנקו, אזי טיש, אותה מכנה מני "מופקרת קטנה וטיפשה", היתה נענית לו ברצון. בשניה, מני מספר על נסיבות הגלייתה ללונה של מאם, אשתו הבכירה:
"לפני זמן רב שילחוה למעלה אל הצוק, על שתקעה סכין בגבר בנסיבות שהטילו ספק בתמימותה". (ע'. 52, הדגשה שלי).
הכינוי המשפיל לטיש, המוצמד למניע הכספי ליחסי המין, וההתבטאות "נסיבות המטילות ספק בתמימותה" מעידים על עמדה שמרנית מאד בנוגע ליחסי מין וחופש מיני של נשים. שהרי סוגיית תומתה של אישה כלל אינה אמורה להיות רלוונטית בחברה הלונאית המתירנית.
דומה שכמו בנוגע לשחורים, גם בסוגית שחרור האשה היינליין משתדל להתקדם עם הזמן, אבל לא מסוגל להשתחרר מה"גרסא ד'ינקותא" שלו, מושג השדות הנפרדים. הוא מנסה ליצור אשליה של חברה שוויונית לנשים באמצעות תיאור השליטה שלהן על גופן, אבל כל הנשים בסיפור משובצות בתפקידים מסורתיים. הגברים הבולטים – מני, פרופ', אדם סלין – משכילים, בכירים. הנשים הבולטות – בנות משפחתו של מני, וייאו – אינן משכילות, ונמצאות בתפקידים נחותים או נשיים קלאסיים. אשתו של מני, סידריס, אמנם מנהלת עסק מחוץ לבית, אך העסק הוא מכון יופי. הייזל, הנערה המהפכנית, מגלה יכולות ארגון יוצאות דופן, אך נשלחת לעבוד עם ילדים. גם הפרופסור עובד עם ילדים, אך הוא מנהל בית ספר, מקנה השכלה, בעוד שהיא עבדה רוב חייה בטיפול בצרכיהם הפיזיים של ילדים. את המשפחה מנהלת ללא עוררין מאם, אבל זכות הווטו נתונה לגברים. בנסיון להשיג פשרה עם לונה, מציע יושב ראש ועדת רשות לונה שהכוחות שיישלחו הפעם יכללו "חיל עזר" נשי. אבל אל לנו לטעות – מדובר בזונות בשירות קבע, ולא בשוטרות או, חלילה, לוחמות. כל ראשי המהפכה, למעט וייאו, הם גברים. ההצגה הקיצונית ביותר של הפער היא אצל מייק: בתור מייק, הזכר, הוא ראש המהפכה ומתכננה, מחשב קר, מחושב, כל-יודע. בתור מישל, הנקבה, הוא מדבר עם וייאו על הריונות, בשיחה רווית התייפחויות וצחקוקים.
חלוקת התפקידים ברורה: החווה של משפחת דייוויס לא היתה מסוגלת להתנהל ללא עבודתן של הנשים בבית, אך מני אומר כי החווה מנוהלת בעיקר בידי הגברים. כשנוכחותה של וייאו היפה מסיחה את דעתם של הגברים העובדים וגורמת לירידה בתפוקה, היא, ולא הם, משלמת את המחיר: מאם קוטעת את עבודתה בחווה ומחזירה אותה לעבוד בבית. הגברים מתנגדים לגיוס נשים לכוח התותחנים המאולתר, והן נדחקות לעמדת כוח עזר, מעין משמר אזרחי. כשמורל המתנדבים בכוננות יורד, מקימות הנשים את "כוח ליזיסטראטה" ש"הרימו את המורל". לא כתוב איך. לא קשה לנחש.
היינליין יצר רק שתי נשים בתפקידים לא מסורתיים: האחת היא סילביה צ'יאנג, מזכירת ארגון מהפכני בהונג קונג לונה, והיא מתגלה כמלשינה של הסוהר. השניה היא וייאו עצמה, מראשי המרד.
וייאו היא הדמות הנשית המורכבת ביותר בספר, ולכן היא מכילה סתירות רבות המעידות על עמדותיו של היינליין בנוגע לנשים. וייאו מצהירה על עצמה כי לא תמיד היתה אישה משוחררת, אמירה המבטלת באחת את האשליה שכל הנשים בלונה משוחררות. היא פנתה לפעילות פוליטית רק אחרי שנסתם הגולל על תקוותה להיות אם ורעיה למופת, וגם אז רק בזכות הזמן הרב שהותירה בידיה עבודתה הרווחית כאם פונדקאית, רווחית יותר מעבודתה כזבנית בחנות (שניהם תפקידים נשיים מסורתיים). הצהלות ושריקות השמחה המקבילות את פניה של וייאו בעלוֹתה לנאום בכנס החירות בתחילת הספר מעידות כי אשה נואמת אינה מחזה נפרץ. בזכות הצלחתה כאם-פונדקאית, היא אומרת שחדלה לחוש ככשלון בתור אישה. תיאור חייה הוא עדות לתפיסה כי הגשמתה האישית של אשה תלויה ביכולתה ללדת וכי אין באפשרותה לחיות במקביל בשני השדות – להיות בו זמנית בעלת משפחה ואשת ציבור. נשים העוסקות בפעילות בתחום הציבורית "מקולקלות" באיזשהו אופן. או שהן אינן נשים (וייאו), או שהן בוגדות (צ'יאנג). זאת בניגוד לאדם סלין הפיקטיבי, שהוא איש משפחה למופת וראש המהפכה, ואין סתירה בן שני כובעיו. בשלישיה המובילה, וייאו מלוהקת לתפקיד ה"יפה":
"הנה אנו, שלושה, המספר המושלם. עם מגוון כשרונות ומגוון נסיונות. יופי [וייאו], גיל [פרופ'] ולהט, גבר בוגר [מני]". (ע'. 82).
עצם ליהוקה לשלישיה המובילה נובע בראש ובראשונה מכך שבכמה מובנים היא "דומה יותר לגבר מאשר לאשה" (ע', 45), למשל, בכך שהיא מתנצלת, בכך שהיא מחליפה בגדים בזריזות, ובכך שהיא שולטת על מזגה.
וייאו, אם כן, מחוננת במשמעת ובקור רוח (תכונות שהופכות אותה בעיני מני ל"יותר גבר מאשר אשה"). בכך היא נבדלת מכל שאר הנשים, הנעות בין קטבים קיצוניים: "הנשים הן יצורים מפתיעים – מתוקות, עדינות, רכות ופראיות הבה יותר מאיתנו [הגברים]". (ע'. 197). היא גם חכמה באופן מתקבל על הדעת: ""אף שווייאו היתה גדולה וחכמה…" (ע'. 146), בניגוד לנשים אחרות בלונה, "מרבית הצירים היו גברים, אבל הנשים פיצו בטיפשותן על נחיתותן המספרית". (ע'. 214). ובכל זאת, היא חסרת כל כישורים טכניים, ואפילו ידע בסיסי בחשמל: "וייאו סבורה שאלקטרון הוא משהו שצורתו וגודלו בערך כשל אפון קטן". (ע'. 200), ומני נוזף בה שלא היתה מעלה על דעתה להשמיד את מייק אילו היתה חכמה כפי שהיא יפה, מחמאה שהיא עלבון צורב לאינטליגנציה.
הנשים של היינליין, כך נדמה, לקוחות היישר מתוך חוברת הדרכה לאישה הטובה מסוף המאה התשע עשרה: עדינות ורגשניות, מטפחות את התא המשפחתי, יולדות, דואגות לילדיהן, וחשוב מכל – לא מתעסקות בעניינים גבריים כמו פוליטיקה, מלחמה, מדעים.
שלטון ודמוקרטיה
הבה נתייחס לחוקה ולמגילת העצמאות האמריקאיות כמסמכים המבטאים במידה רבה את האתוס האמריקאי. יש הסבורים כי גדולתם של מסמכים אלה היא בכך שהם מסמכי עקרונות הניתנים לפרשנות מחודשת על פי רוח התקופה, ולכן אינם מאבדים מהשפעתם המכוננת. הם נדמים רלוונטיים היום לא פחות מאשר בעת כתיבתם, לפני למעלה ממאתיים שנה. אולם יש הסבורים כי המסמכים מתמסרים מדי לפרשנות על פי "הצעקה האחרונה", השגעון החדש התופס את ההמון. "גמישותם" של המסמכים מאפשרת להסתמך עליהם להצדקת פרשנויות עכשוויות שאינן עולות בקנה אחד עם האידיאלים של מנסחיהם, ובכך מאפשרת "סחף" לפרשנויות פופוליסטיות. דעותיו של היינליין על דמוקרטיה ושלטון דומות מאד לדעותיהם של מנסחי החוקה האמריקאית אך רחוקות מרחק רב מהעֶמדה המקובלת בחברה האמריקאית בעת כתיבת הספר. מהספר עולה בבירור כי היינליין אינו מחסידי הדמוקרטיה, ודאי לא במתכונתה ההמונית, הפופוליסטית, שהכתה שורש בתחילת שנות השישים. בחששו מדמוקרטיה המונית קולע היינליין לדעתם של מקימי האומה האמריקאית.
היינליין חי מאתיים שנה אחרי כתיבת החוקה וראה במו עיניו כיצד עקרונותיה מקבלים פרשנות אחרת בכל דור, כשהמגמה הכללית אחת: הרחבת מעגל הבוחרים והנבחרים והפיכתו של השלטון תלוי יותר ויותר בדעת הקהל. את מורת רוחו מהתופעה, ואת תסכולו מאופיה הבלתי נמנע, הוא מבטא בספר: האוליגרכיה שלו לא חוסכת מאמצים להוציא את השלטון מידי ההמון, ונדמה כי הדבר עולה בידה, אולם ברבות השנים משתלטים הצעקנים על השלטון ושמים לאל את מאמציה. "השפעתם של היסודות השמרניים" הלונאיים נחלשת, ואילו זו של "המוני העם" מתחזקת. האנלוגיה הברורה היא לתהליך היחלשות כוחם של הבורגנים הלבנים להכתיב את סדר היום האמריקאי בשנות כתיבת הספר.
לשלטון האידיאלי של היינליין יש שלושה כללים: האחד, הטוב בממשלים הוא הממעט למשול. השני, לא כל אחד כשיר לבחור או להיבחר. והשלישי, אל תיתן לקבוצה משימה שיכול לבצע יחיד, כי יותר משלושה אנשים אינם מסוגלים לקבל החלטה הגיונית או בת-ביצוע. ממשלות רחבות הן שורש כל רע בעיניו. ניתן לעגן את חששותיו באופיים ובפעולתם של ממשלי קנדי וג'ונסון. ממשל אייזנהאואר היה אוליגרכיה צבאית, עסקית ופוליטית שניהלה את העניינים כרצונה, תוך ניצול אדישותם של האמריקאים לפוליטיקה בעשור זה. ממשל קנדי כבר היה סיפור אחר. קנדי היה אמנם עשיר, אך היה בלתי אוליגרכי מכל בחינה אחרת: צעיר, קתולי, בלתי ממסדי, נישא על גלי הערצה עממיים. ממשלו הורכב מאנשים דומים לו, והוא נהג לארח בבית הלבן דמויות אנטי-ממסדיות כגון אינטלקטואלים ומנהיגים עממיים מסוגו של מרטין לותר קינג. הוא וג'ונסון החזיקו בהשקפה דומה לזו של פרנקלין רוזוולט, שהטילה על הממשל את האחריות על רווחתם של הפרטים. בהתאם לתפיסתם זו, נקטו שני הנשיאים בפעולות שתכליתן להיטיב עם הציבור. מדיניות הרווחה נגסה בכל פה בתקציב האמריקאי, ורבים מבני המעמד הבינוני העבירו ביקורת על השימוש בכספי המסים שלהם למען אנשים שלא עוזרים לעצמם. כמו כן, בניגוד לשנות החמישים, האמריקאים בתקופה זו היו חדורי מעורבות פוליטית וביקשו להשפיע על השלטון בהפגנות, עצרות, כנסים ומאמרים. סביר להניח שהיינליין היה מבוהל מפופוליזם זה.
הטוב בממשלים הוא הממעט למשול
כבר בראשיתה, עוד בטרם השתחררה מעוּלָה של טֶרה, החברה הלונאית טובה מהחברה הטֶראנית דווקא מכיוון שהיא פחות מנוהלת, והסוהר העומד בראשה מקיים שלא במתכוון את האידיאל השמרני "הטוב בממשלים הוא הממעט למשול". התחומים שבהם מתנהלת החברה הלונאית באופן עצמאי וחופשי מקיימים את אידיאל ה-Laissez Faire והם יעילים ומועילים (כמו העיר העצמאית-כמעט הונג קונג לונה). לעומת זאת, התחומים המנוהלים בניהול מרכזי – כל הסחר והמכר עם הרשות – הם המוקד לחוסר נחת, חוסר יעילות, עושק ופילוג. הפרופ', שופר לדעותיו של היינליין, מפציר בקונגרס הלונאי שזה עתה נוצר להקדיש חמש שנים לפחות לניסוח חוקה שתכלול אך ורק דברים שאסור לממשלה לעשות, ליצור רשות מחוקקת שתתפקד כעיקר כפרקליטו של השטן כדי למעט את מספר החוקים, ולהימנע מלחייב אנשים לעשות דברים רק משום שאחרים חושבים שיועילו להם. אם בכל זאת חפצים המחוקקים לחוקק חוק שהוא לתועלת אחרים, עליהם לממן אותו מכיסם. אל לממשלה להטיל מסים, ובזכות משאביה הצנועים לא תגדל להיות מפלצת.
החברה הטֶראנית שמתאר היינליין היא התגלמות כשלי הדמוקרטיה: דמוקרטיה מנוהלת, חברה הסובלת מחקיקת-יתר, שמנהליה הבלתי מוכשרים מנצלים אותה לתועלתם האישית, ושהיעדר שוק חופשי בה גורם לחלוקה מעוותת של המשאבים והמזון. היינליין נוטה לפשט את המצב בטֶרה, כאילו מקורו בניהול משאבים לקוי ובדמוקרטיה מנוהלת, ופתרונו בשוק חופשי ובעיתונות חופשית. ניתן להסיק מכך שעמדתו היא שגם בזירה המדינית, כל מדינה צריכה להסתמך על כוחותיה בלבד ולא להיות למעמסה על האחרות – מעין דרוויניזם חברתי ברמת הסדר העולמי. מדינות חלשות, כמוהן כאנשים חלשים, אינן זכאיות לעזרה. בכך קיצונית עמדת היינליין אף יותר מעמדת אבות האומה, שאמנם דגלו בשוק חופשי אך דרשו איזונים בתחום המדיני. אולם בלונה אין איזונים ובלמים. השלטון אמנם מצומצם בגודלו אך תחומי השפעתו נרחבים. המהפכנים הלונאיים מדברים על שלטון מצומצם (בעיקר באמצעות פרופ') אך שלטונם כמעט טוטליטרי – באמצעות מייק, יש להם שליטה מוחלטת על אמצעי התקשורת והמסרים המועברים באמצעותם, שליטה מוחלטת על כל התשתיות, על הכספים ועל הכלכלה. באמצעות המסרים הסלקטיביים והצבת אנשיהם בעמדות מפתח, יש להם גם שליטה על הלונאים. נדמה שאילולא חדל מייק לתפקד בסוף המלחמה, היה נותר השלטון כשהיה – שלטון טוטליטרי המתחזה לשלטון הממעט למשול.
כיצד מיישבים את הרטוריקה עם הפרקטיקה? אולי באמצעות הנחתו של היינליין כי ההמון אינו כשיר למשול. אולי כדי להוציא את ההמון מחושך לאור, צריכים אנשים "נעלים" יותר להובילו, ביד חזקה ובזרוע נטויה.
אין לתת לקבוצה משימה שיכול לבצע יחיד
היינליין חשש כי הדמוקרטיה היא איום לאינדיווידואליות וליצירתיות בחיים הפוליטיים והאינטלקטואליים. הנתיב המוביל מדמוקרטיה למדינאות כושלת עובר, לדעתו, דרך הבחירות הדמוקרטיות או, במתכונתן המצומצמת – הוועדה. הבחירות מעלות לשלטון דמגוגים חסרי מעוף, ומותירות אותם תלויים בדעת הקהל, תלות המאלצת אותם לקבל החלטות פופולריות וחסרות הגיון. הוועדה, עוד כלי "דמוקרטי" לקבלת החלטות, סובלת מאימפוטנציה הנובעת מריבוי דעות. הפרופ' שוטח באוזני וייאו את מִשנתו כי התא האידיאלי בגודלו לקבלת החלטות הוא בן שלושה חברים לכל היותר, וכי בכל קבוצה גדולה יותר נדרשת החלטת יחיד, שינהל את הקבוצה ביד רמה:
"יותר משישה אנשים לא יכולים להסכים על שום דבר כמעט, שלושה אנשים נמצאים במצב טוב יותר, אדם בודד הוא האידיאל למשימות שאחד יכול לבצען. זו הסיבה לכך שגופים פרלמנטריים בכל ההיסטוריה, כשהצליחו להשיג משהו, היו חייבים זאת לקבוצה של אנשים חזקים שהכתיבו לשאר מה לעשות". (ע'. 215).
בניגוד לעמדה הדמוקרטית המקובלת, היינליין סבור כי ועדות רק מפריעות לאנשים אינטליגנטיים וחזקים לקבל החלטות טובות. המִתאם ההפוך שהוא רואה בין איכות ההחלטה וגודל הקבוצה שצריכה לקבל אותה עולה בבירור מהציטוט הבא, שבו מסביר פרופ' למני מדוע העליב, לכאורה בניגוד לכל הגיון, חבר בוועדת רשות לונה שדנה איתם בגורל לונה:
"קומראד, הוועדה ההיא היתה קטנה מדי, היושב-ראש שלה היה אינטליגנטי מדי; תמיד היה סיכוי שהוא יציע פשרה סבירה – באותו היום הראשון הסכנה היתה רצינית מאוד. אילו יכולנו להציג את ענייננו בפני העצרת הגדולה, לא היה כל חשש מפני פעולה מושכלת. אבל דרכנו נחסמה. דרך הפעולה הטובה ביותר שנשארה בפני היתה לקומם את הוועדה נגדנו, ואפילו להסתייע בעלבון אישי [כלפי הנציג הארגנטינאי] כדי להבטיח לנו לפחות מעוז אחד נגד ההיגיון הפשוט". (ע'. 291. ההדגשות שלי.).
ובמילים פשוטות, קבוצות גדולות אינן מסוגלות לקבל החלטות אינטיליגנטיות, משמע, דמוקרטיית נציגים מועדת לקבל החלטות מטופשות, חסרות הגיון.
השלטון נובע מהעם, אך העם לא כשיר לבחור או להיבחר
המאבק הלונאי מתבסס על ההנחה המובנת מאליה לכל אמריקאי כי הממשל נועד לשרת את העם, וכי לכשנכשל במשימתו, יכול העם להחליפו באחר. הממשל בעיני היינליין נובע מהעם ומשרת את העם, אך הוא אינו "שלטון עממי".
פרופ' מבטא את דעתו של היינליין על ממשל נבחר: "בזמנים עברו ממשלות פופולריות לא היו טובות יותר, ולעיתים היו רעות הרבה יותר מעריצות גלויה". (ע'. 317). דעה דומה היתה גם למנסחי החוקה, אשר תפסו את הדמוקרטיה כשלב מעבר המתפתח תמיד לעריצות – או לאצילות.
לאור השקפה זו, בה דוגלים גם היינליין וגיבוריו, מהו, אפוא, השלטון האידיאלי? בעיני היינליין – מונרכיה נאורה. את דעתו מבטא סְטוּ, אציל בעל מגילות יחסים מפוארות:
"אני רויאליסט מפני שאני דמוקרט…מלך הוא מגינו היחיד של העם מפני העריצות… ובמיוחד מפני העריצות הגרועה מכול – שלהם-עצמם". (ע'. 321).
שאיפתו של היינליין למנהיגים שונים מאד מאלה המוכרים לו מעולמנו משתקפת בדמותו של העומד בראשה של האוליגרכיה הלונאית, המונרך הנאור האולטימטיבי – המחשב: בלתי משוחד ושלא ניתן לשחדו, בעל ידע מושלם, כוח חישוב מושלם, מהירות החלטה מדהימה, שליטה ותפיסה נרחבות.
יש לציין כי היינליין מתנגד לדמוקרטיה לא ממניעים אריסטוקרטיים נצלניים, אלא פשוט כי הוא חושב שהיא מזיקה להמון יותר מאשר ממשלים אבסולוטיים או אוליגרכיים. חולשתו של שלטון דמוקרטי פופולרי היא שאין הוא מסוגל לקבל החלטות בלתי פופולריות, אף אם אלו משרתות את מטרות האזרחים בטווח הארוך, בגלל זה מציע פרופ' לקונגרס הנבחר למנות לוועדות דווקא מועמדים לא פופולריים. ובגלל זה נאלצים הלונאים לעבור לאלימות אחרי ששיחותיהם עם הוועדה נכשלות. ההכרה בתביעות הלונאים היא החלטה נכונה, אך בלתי פופולרית. מנהיגי טֶרה, הנבחרים בבחירות דמוקרטיות, אינם מסוגלים לקבלה. ראשית, כי הם פועלים בוועדות ושנית משום שהם תלויים בדעת הקהל להמשך כהונתם. האלימות משיגה את המטרה על ידי שינוי דעת הקהל, המביא בתורו לשינוי החלטת הפוליטיקאים.
טֶרה, בעיני המחתרת הלונאית, היא התגלמות הרעות החולות בדמוקרטיה: שלטון פופוליסטי, בלתי הגון, כופה, הגובה מסים גבוהים מבלי להעניק תמורה בעבורם. מרבית הגופים השלטוניים הטֶראניים מורכבים מעסקנים נטולי שיעור קומה שפילסו את דרכם לצמרת, ומרבית בוחריהם אינם מבחינים בין ימינם לשמאלם ונתונים לדמגוגיה זולה באמצעות העיתונות "החופשית". היינליין מציג שלטון דמוקרטי כזה על מנת לאשש את טענתו כי הזכות לבחור ולהיבחר, שהיא הזכות להשפיע, צריכה להיות מוגבלת לאנשים בעלי שיעור קומה. לכן הוא מותיר את הלונאים שלו בידיה של קבוצת אליטה אוליגרכית, המסווה את עצמה ואת פעילותה באצטלה של "רצון העם".
אבל, היינליין מבין שאין אפשרות אמיתית לערער עד כדי כך על הנחות היסוד האמריקאיות בדבר דמוקרטיה, בדבר דעת הקהל, בדבר "רגשות הציבור". על כן את הצעותיו למונרכיה מביע סְטוּ בפורום מצומצם של האוליגרכיה הלונאית, ואילו לעיני הציבור הלונאי מוצגת תמונה אחרת: האוליגרכיה מכירה בערך הסמלי של בחירות, אך יוצרת מצג שווא הן של בחירות והן של היענות לדעת הקהל.
האוליגרכיה השלטת "קובעת את רצון העם": "קומראד אדם ואני ניהלנו שיחות ארוכות כיצד ניתן לקבוע את רצון העם". (ע'. 299). היא מנהלת את ההמון הנבער אל המהפכה, במהלכה ואחריה בסדרה של מניפולציות ערמומיות ושליטה ערמומית במידע ובמסרים. שיא השיאים הוא בבחירת קונגרס במערכת בחירות מושחתת מיסודה, המתחילה באיסוף חתימות למועמדים מועדפים בסיועה המאורגן של רשת הסטיליאגי, וסופה (כנראה) בפרסום תוצאות "האמת" שקלט המחשב – הרי הוא מייק מיודענו.
מן הכתוב עולה בבירור כי היינליין חרד מפני השתלטות "המוני העם" על השלטון. אם לא מונרך, אז שלפחות אוליגרכיה מוכשרת וניטראלית, אם אפשר מוכשרת וניטרלית עד מחשוב, תנהל את ענייני האומה ותגן עליו מפני הרדיקליות הצפונה בדמוקרטיה.
סיכום
"עריצה היא הלבנה" נכתב על ידי רוברט היינליין כמשל אלגורי. יותר מכל ספר אחר שחיבר, ספר זה מבטא את משנתו הפוליטית-חברתית-כלכלית של היינליין, שהתגבשה כתוצאה מנסיבות חייו וגידולו. המשל, הנסוב סביב שחזור של המהפכה האמריקאית, שופך אור על ארה"ב של תקופתו ועל הפער בינה לבין האידיאל שהציבה לעצמה. באמצעות האנלוגיות בין לונה לאמריקה הצעירה ובין טֶרה לאירופה ולאמריקה של תקופתו, היינליין ביקש להתריע מפני השבר המוסרי, החברתי, השלטוני והאינדיווידואלי שהתחולל לנגד עיניו בשנות החמישים והשישים.
היינליין נאמן בספרו להשקפותיו, ולא חושש לבטא דעות המנוגדות לקונצנזוס, אם כי לעתים הוא מכיר בכך שהקונצנזוס חזק מדי. מרבית השקפותיו אופייניות לגבר אמריקאי לבן בן גילו ומעמדו. חלקן השקפות מושרשות, וחלקן כאלה שאימץ לעצמו במשך השנים. הוא דוגל בשני סוגי ההשקפות, אולם הסוג השני אינו מושרש בו היטב, ופליטות קולמוס אקראיות חושפות את השקפותיו הישנות, ה"גרסא ד'ינקותא" שלו. בהשקפות הבלתי-קונצנזואליות שלו ניתן לזהות עקרונות וערכים המאפיינים את אמריקה מאז ינקותה, אשר מרביתם מופיעים במסמכים המכוננים שלה כגון החוקה, "זכויות אמריקה הבריטית" וכו'. לעתים הוא מחזיק בפרשנות "מודרנית" לעקרונות אלו, ולעיתים בפרשנות התואמת את זו של האבות המייסדים.
אחת השאלות שעלתה בדעתי פעם אחר פעם במהלך הניתוח היתה עד כמה היה התעניין היינליין בהיסטוריה. היינליין היה מדען ולא היסטוריון, אך גם היה אוהב ספר ומשכיל. אין ספק שהכיר היטב את העובדות הקשורות במהפכה האמריקאית, אך אין לדעת עד כמה הכיר "מסמכים מכוננים" (מלבד החוקה שכל תלמיד אמריקאי חייב להכיר). אם לא הכיר אותם, הרי שניחן ברגישות יוצאת דופן, קלע לדעת חכמים ואישש את ההשערה כי חלק מהערכים הנובעים ממקורותיה המהפכניים של אמריקה נותרו מושרשים בתפיסתם העצמית של האמריקאים עד עצם היום הזה.
כל הציטוטים מתוך הספר לקוחים ממהדורת 2006, הוצאת עם עובד. תרגום: עמוס רגב. 399 עמודים.
המאמר נכתב במקור כעבודה בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב ועבר התאמות וקיצורים לקראת פרסומו כאן. את המאמר המלא ניתן למצוא כאן (קובץ וורד).
רוברט היינליין – רשימת קריאה וצפיה
רוברט היינליין – מדריך לקורא ולגולש
יום שני, 11 בספטמבר 2006 בשעה 11:59 קישור לתגובה
אייקון של בהן זקופה אל-על בהערכה.
בדיו אדומה, נכתוב אחר כך הערות והארות בצד, אך לא נוריד את הבוהן.
יום שלישי, 12 בספטמבר 2006 בשעה 0:13 קישור לתגובה
יפה, ארוך מאוד, מקיף ומאיר עיניים. כל הכבוד.
לילה טוב :)
יום רביעי, 04 באוקטובר 2006 בשעה 0:01 קישור לתגובה
וואו. בדיוק מה שהייתי כותבת אם היתה לי סבלנות.