'תחנת הוקסביל' מתאר את החיים במחנה עונשין של אסירים פוליטיים, שנשלחו מיליארד שנים אחורה בזמן, לתקופה שבה טרם היו חיים על היבשה בכדור הארץ, למחנה מעצר המכונה "תחנת הוקסביל".

המסע בזמן, כפי שמסתבר מתחילת הספר, הוא חד-כיווני. אנשים יכולים לחזור לאחור, אבל אינם יכולים לחזור. כך שהגולים יאלצו לחיות את כל חייהם בתקופה הפרה-היסטורית, ולעולם לא יוכלו לחזור להווה.

המשטר הטוטליטרי ששולט בעולם שברא לנו סילברברג בתחילת האלף השלישי משתמש במסע החד-כיווני בזמן כדי לסלק את מתנגדיו הפוליטיים למקום שבו לא יוכלו להזיק.

תחנת הוקסביל הוקמה במרחק של כמיליארד שנים מההווה, ומחנה מקביל לנשים הוקם במרחק בטוח של שנים שימנע משני המינים להיפגש. כיוון שמדובר בזמן שבו טרם התחילו החיים על היבשה, גם אין חשש להשפעה משמעותית של הגולים על ההיסטוריה הידועה לנו.

אותו בידוד שהיה נוח כל כך למי ששלחו את הגולים לתקופה הזאת, הוא גם מה שמסבך את החיים בתחנה. אין חיים על היבשה, יש צמחיה בסיסית ביותר, והאסירים נאלצים להסתפק בדגים שצדו בעצמם, ובאספקה שמגיעה אליהם באופן לא סדיר מהעתיד. וכמובן – אין נשים ואין שום דרך לדעת מה קורה ב"הווה".

הבידוד המוחלט הזה גורם לאסירים להימצא במצוקה קשה, והדבר מתבטא בדרכים רבות – שגעון, אובדן מוחלט או חלקי של הקשר עם המציאות, מציאת משמעות לחיים דרך תחביבים מוזרים וכד'.

המאבק של האסירים על האנושיות שלהם הוא המוקד העיקרי של הסיפור. סילברברג מתמקד בספר בקשיי ההתמודדות של הגולים עם הבדידות והבידוד שנכפו עליהם, ובדרכים הקטנות שבהם כל אחד מנסה למצוא לעצמו משמעות במצב חסר-תקווה.

ג'ים בארת', גיבור הסיפור, הוא מי שמצא לעצמו את המשמעות דרך הפיכתו למנהיג האסירים. הוא גם זה שאירגן להם מסעות שנתיים לאיתור ציוד שלא הגיע ישירות לתחנה ומחפש דרכים נוספות לגיבוש הקהילה וליצירת תוכן כלשהו לחיים הקשים במקום.

המציאות הפוליטית שמתאר סילברברג בעתיד שבו הוא עוסק (ושרובו עבר כבר מזמן מבחינתנו) היא כמובן שגויה בעליל, אבל בכל זאת אמינה מספיק כתרחיש אפשרי מתוך המציאות שבה היא נכתבה. במציאות הזאת, בשנת 1984 התמוטט השלטון הדמוקרטי בארה"ב והוחלף בשלטון דיקטטורי-מתון של סינדיקט. הגיבורים (והאסירים) הם חברי ערב-רב של ארגונים מחתרתיים מרקסיסטיים, אנרכיסטיים, טרוצקיסטים וכל מה שאפשר למצוא בשמאל ובימין האנטי-ממסדיים. כאמור – שגוי בעליל, אבל עדיין מדובר בתיאור אמין וללא הרבה סתירות של מציאות אפשרית שלא התרחשה.

הסיפור לא מעביר רעיונות גדולים. במקום זה סילברברג בחר להתמקד בדברים הקטנים שמהם בנויה האנושיות. דרך ההתמקדות בדמותו של בארת' – ותיק הגולים ומנהיג התחנה, מועבר סיפור אנושי מאוד, למרות שהוא מתרחש על רקע מד"בי-קשה עתיר בטכנולוגיות מתקדמות וניבויים עתידניים.

העובדה שהספר שרד היטב את מבחן הזמן (לפחות לטעמי) נובעת לדעתי מהשלמות הפנימית הטובה למדי של העולם שיצר הסופר, ומהתמקדותו בשאלות אנושיות אוניברסליות מעבר לרקע הטכנולוגי. הספר אינו יצירת מופת קאנונית, אבל הוא מומלץ בהחלט לכל מי שמעוניינים בספר אנושי, מעניין למדי וללא הארות גדולות.