המאמר הזה הוא ביקורת על תיקי בלקסטון (ספר סדרתי בשישה חלקים) והשוואה לספריו האחרים של ג'ון סול – תוכנית ילדי האל ואש גיהינום.

לאחרונה, בעקבות המלצה, קניתי את שישיית הספרים בסדרת תיקי בלקסטון של ג'ון סול; די הרבה זמן התעלמתי משישייה זו, מאחר והם נראו לי כמו משהו מסדרת צמרמורת. שימו לב לשמותיהם: עין תחת עין; הבובה, צחוק הגורל; המשכית, מאפר לאפר; להבת הדרקון, בצלו של הרשע; הממחטה, שעת הדין; הסטראוסקופ, ובית המחסה למשוגעים.

באופן כללי, זו סדרת ספרים המהווה למעשה סיפור אחד שחולק לשישה, בסגנון המייל הירוק של סטיבן קינג, ולא במקרה: בסוף החלק השישי, מודה סול לקינג על עידודו, תמיכתו ועזרתו בכתיבת הספר הסדרתי. למעשה, ג'ון סול ידוע ככותב ספרי אימה בסגנון סטיבן קינג (למרות שאחד מספריו, תוכנית ילדי האל, יכול להכנס לקטגוריית של ספר מדע בדיוני).

העלילה בתיקי בלקסטון מדברת על עיירה אמריקאית קטנה, בניו המפשייר, שחיה בצילו של בית מחסה למשוגעים, שנבנה שם בתחילת המאה, והיווה מקור פרנסה ותעסוקה לרוב תושבי העיירה. בית המחסה ננטש, נסגר, ועומד להיהרס חלקית ולהפוך לקניון. אך מסתבר שיש גורם שאינו רוצה בהריסתו או בשינויו של בית המחסה, גורם שצץ ועלה מהעבר הרחוק והאפל של העיירה.

אנשים שונים מבין תושבי העיירה מתחילים לקבל מתנות ממישהו לא ידוע. כל מתנה כזאת גורמת למותו, בדרך כלל בצורה מזוויעה, של מקבל המתנה. תושבי העיירה מתחילים לחיות בפחד ואימה, וממתינים לראות מי יהיה מקבל המתנה וההרוג הבא.

הסיפור סובב סביב אוליבר מטקאלף, העורך והמו"ל של שבועון העיירה, וידידתו, רבקה, הנחשבת למפגרת מעט בין תושבי העיירה, שגם היא מקבלת את אחת המתנות. מטקאלף הוא צאצא של אחד מבוני בית המחסה, ולמעשה גר בבית הנמצא בשטחו. אך הוא אינו מסוגל להיכנס לתוך בית המחסה באופן מודע.

במהלך התפתחות העלילה נחשפים שלדים מארונותיהם של תושבי העיירה, ומקרי זוועה מהעבר מתחילים לצאת לאור.

כל חלק מתוך השישה מספר על אחת ה"מתנות", ועל מה שקורה למקבל, או מקבלת המתנה, למעט החלק השישי, המהווה סיום ופיתרון החידה.

במהלך הקריאה ולאחר סיום הספר, הכתיבה נראתה לי פשטנית מעט. הרעיון של קבלת מתנה ומותו הבלתי נמנע של המקבל נעשה מוכר, ולאחר החזרה השלישית מתחיל להיות מעט משעמם. החזרה על אותו רעיון נעשית שבלונית מדי, והקורא מתחיל לעבור על הספר במהירות לקראת הסיום, שנעשה צפוי בשלב מסויים. גם הדמויות די רדודות וסטריאוטיפיות, שלא כצפוי ממה שזכרתי מכתיבתו של ג'ון סול.

הקריאה שוטפת וקולחת, התרגום (עידן כרמלי) הוא טוב, והעלילה, למעט השבלוניות שבה, מרתקת.

מאחר שהתאכזבתי מעט מהסדרה, החלטתי לקרוא ספר נוסף של ג'ון סול, תוכנית ילדי האל, ולרפרף בספרו אש גיהינום, שקראתי די מזמן, והיה זכור לי לטובה.

אש גיהינום הוא ספר אימה, הרבה יותר מוצלח מתיקי בלקסטון. העלילה מצמררת, הדמויות הרבה יותר חיות ומעמיקות. הוא כתוב יותר טוב, אינו שבלוני, ומפחיד ומזעזע הרבה יותר.

גם אש גיהינום מתרחש בעיירה אמריקאית, והעבר הרחוק, בדמותה של ילדה שנשרפה למוות בזדון, משפיע על הדמויות בהווה. בספר זה מסופר על מפעל המועסקים בו, בין השאר, ילדים, בתנאי עבדות. המפעל נסגר וננטש, אך כל המבקר במבנה הנטוש, גורלו צפוי ונחרץ.

תוכנית ילדי האל, לעומת זאת, מתרחש כולו בהווה. העלילה דנה במניפולציות גנטיות בילדים, הנתונים במעקב ע"י רשות רפואית פרטית הממומנת בחלקה ע"י משרד ההגנה האמריקאי (קונספירציות הזכרתי?).

העלילה מתרחשת מנקודת מבטן של שתי אימהות: אחת שבתה התינוקת מתה ממה שנראה כמו מוות בעריסה, והשנייה שבנה נעלם. לאם שבתה מתה יש עוד בן. במהלך העלילה מסתבר שהילדים עברו בתקופת ההריון של אימותיהן מניפולציות גנטיות, שגרמו להם להפוך ליצורים לא אנושיים: כל חתך שהם נחתכים נרפא מייד, שברים מתרפאים מיידית, זרם חשמלי אינו פוגע בהם, ורעל…. ובכן, נשאיר משהו לקורא. הילדות, מסתבר, מתות כולן ממוות בעריסה.

גם בספר זה הדמויות הרבה יותר חיות ומוחשיות, והסופר דן בהם יותר לעומק.

הסוף בספר זה מפתיע, מעניין ומפחיד. הוא משאיר את הקורא במחשבה, כמו גם סופו של אש גיהינום.

הניגוד בין שני ספרים אלה, אש גיהינום ותוכנית ילדי האל, לבין תיקי בלקסטון, מעורר את המחשבה שג'ון סול מתחיל להתמסחר, או שעדיף לו להישאר בתחום שלו, ולא לנסות לחקות את סטיבן קינג.

הספרים אש גיהינום ותיקי בלקסטון דומים בסגנונם לספרי סטיבן קינג, ותוכנית ילדי האל מזכיר יותר את ספריו של דין קונץ, חובב הקונספירציות הממשלתיות. לחובבי הז'אנר, מומלץ לקרוא את שלושת הספרים. ג'ון סול כותב ספרי אימה טובים, אם כי אינו מגיע ברמתו לסטיבן קינג. סטיבן קינג, בשבילי לפחות, עדיין נחשב לקינג.