הילד החדש בכיתה, בבית ספר ובעיירה בכלל מגיע ליום הראשון שלו ומסתבך בתגרה עם הכוכב של בית הספר. במקום להתמודד עם ההשלכות של המריבה הממשמשת ובאה הוא מסתגר בחדר החושך של בית הספר עד שאבא שלו בא לקחת אותו. סיפור ידוע ומוכר. זה גם מה שקרה לג'ון סמית, אבל לא בדיוק – ג'ון סמית התחבא רק כי הוא לא השתוקק לקרוע את כוכב הפוטבול של בית הספר במכות. המתח גרם לו תופעות לוואי בלתי רצויות, והוא מצא את עצמו יושב בחדר החשוך, ידיו זוהרות, ומחכה לאפוטרופוס שיבוא ויחלץ אותו בלי שבני האדם יידעו שהוא שונה מהם.

ג'ון סמית הוא לא באמת ג'ון סמית. הוא גדל בכוכב הלכת לוריאן וניצל ברגע האחרון מהשמדת כוכב הלכת שלו. יחד עם עוד שמונה ילדים ותשעה מלווים הוא נשלח לכדור הארץ. בעשר השנים האחרונות הסתתרו הילדים בנפרד זה מזה מאויביהם המוגדוריאנים, חוסים תחת הגנת האנונימיות, המלווים שלהם והעובדה שהדרך היחידה להרוג אותם היא על פי סדר מוגדר מראש.

נשמע מסובך? כן. זה בסדר – ככה זה בספר. בזמן העליה לחללית עשו ככל הנראה בלוריאן – העולם המקורי של הילדים – קסם הגנה שמאפשר להרוג אותם רק על פי סדר קבוע מראש ונתנו לילדים מספרי ברזל. ג'ון היה אז בן חמש כך שהוא אינו זוכר בדיוק מה קרה, הוא רק יודע שמאז שנמלט המוגדוריאנים רודפים אחריו ואחרי חבריו בכל רחבי העולם. עד כה הם מצאו את שלושת הראשונים והרגו אותם. ג'ון הוא מספר ארבע.

וכך, בתחילת הספר, מיד אחרי שהוא והמלווה שלו מגלים שהמוגדוריאנים מצאו והרגו את מספר שלוש, הם משנים את זהותם ועוברים לעיר אחרת בתקווה להימלט מהמוגדוריאנים. עדן שבאוהיו היא רק עוד עיירה בדרך, שבה עליו לעבור עד שיגדל ויפתח את המורשת שלו שתציל את חייו. אך שם מתהפכות היוצרות. הוא מתאהב, מתפתח ומבין שבמקום לברוח הוא יכול לקחת את הקרב אל המוגדוריאנים.

פשטני? עלוב? סופרמן עשה את זה קודם? כל התשובות נכונות. עם זאת, בתור ספר נוער זה עובר בצורה כמעט חלקה. כלומר, בהנחה שלא מכירים יותר מדי את הסיפור של סופרמן ולא מוטרדים יותר מהרצוי מהקלישאות ומהמטאפורות המשומשות של סיפורי התבגרות-התאהבות-התגברות, או סתם מוכנים לעשות הנחות לספר אקשן וליהנות מהמתח והפעולה.

בספר אין רגע דל. אנחנו עוברים במהירות בין רגעים שונים בחייו של ג'ון סמית, החל ברגע שבו שהוא חייב לשנות את זהותו ולהפוך לג'ון סמית, דרך רגעיו הראשונים בבית הספר ועד שהוא מתחיל להתוודע לכוחות העל הסופר-מגניבים שלו.

התיאורים בספר גם הם לא רעים כל כך, ולמרות הפשטנות הרבה העלילה מצליחה להעביר בצורה מעניינת יחסית עד כמה קשים חייו של מתבגר טיפוסי הסובל מטוויסט מטריד בחייו.. המעברים בין הפרקים ובין הסצנות מהירים והספר נקרא במידה רבה כתסריט של סרט אקשן סטנדרטי. כל מה שצריך הוא לקרוא אותו ממש מהר בלי לעצור לנשום, לחשוב או לבקר.

קריאה שניה בספר חושפת את הבקיעים בעלילה, את השטחיות ואת חוסר ההיגיון הבסיסי הטבוע בו. אם יש לאנשי כוכב הלכת לוריאן כוחות כה חזקים, ויש להם חללית אחת שמספיקה לעשרים אנשים, למה להם להציל דווקא תשעה ילדים ופעוטות במקום את האנשים החזקים ביותר שלהם? למה להציל גזע שלם באמצעות ילדים ולא באמצעות מבוגרים בגיל הרבייה? ולמה להפריד אותם זה מזה במקום לאפשר להם לשרוד יחד ולחזק זה את זה?

וזה לא הכל. אם כבר הצלחתם לעשות קסם שיגן על הילדים ממוות, למה הוספתם לו את התנאי המוזר הזה שמאפשר בכל זאת להרוג אותם בתנאי שזה ייעשה בסדר מסוים. על השאלה האחרונה הזאת אמנם עונים בספר, אך בצורה מגוחכת מאוד. גם היכולות של ג'ון לא הגיוניות ולא קשורות זו לזו. הוא חזק מאוד, הוא מסוגל להאיר בידיו, הוא חסין בפני אש ומבין את החיות כשהן מדברות. מה הקשר בין כל אלה? אין קשר. אפילו לא טורחים להסביר לנו איך זה שהוא יכול לעשות דברים כאלה ולא אחרים. זה קסם – אל תשאלו שאלות.

לקראת סוף הספר מוכיח ג'ון שהוא לא רק נער מתבגר עם כוחות על מגוונים אלא גם יש לו ראש על הכתפיים. רק אז הוא מתחיל לתהות על התבונה בשליחתם של תשעה ילדים רכים וחסרי הגנה כדי להציל את עתיד הגזע ומגיע למסקנה שעליו למצוא תשובות. כל זאת ועוד – בספר הבא.

עלילת "אני מספר ארבע" פשטנית וקלילה ולא באמת הולמת את הנושא הכבד שבו הוא עוסק: השמדת עם, מלחמת הישרדות והתמודדות עם אובדן. עם זאת, הכתיבה זורמת ומעניינת ואין בספר רגע דל. יש בו גם פה ושם הבלחות משעשעות שמוסיפות לסיפור עניין ושעשוע – פכים קטנים מחייהם של נערים מתבגרים בעיירה שבה לא קורה כלום, כך שהם ממציאים לעצמם את האקשן וסיפור אהבה קלאסי שעובר בכל התחנות ההכרחיות בדרך למימושו. כמעט אפשר לשמוע את מוזיקת הכינורות ברקע.

הבעיה הגדולה ביותר היא שמעבר לכל, במיטב המסורת של ספרי ריק ריירדן, הסופר, ההוצאה או מערכת יחסי הציבור של הספר החליטו להוסיף לו טוויסט כדי לשכנע באמיתות העלילה. בתחילת הספר מופיעה כותרת פנימית שמכריזה קבל עם ועדה שהאירועים המתוארים בו אמיתיים לחלוטין. הכותב אפילו לקח את האשליה צעד אחד יותר רחוק – מחבר הספר הוא פיטקוס לור. לא פלוני אלמוני אלא אחת הדמויות המוזכרות בספר. פיטקוס הוא המנהיג של כוכב לוריאן והאיש שהחליט לשלוח תשעה ילדים רכים לכדור הארץ כדי להציל את עתיד גזעו. על הכריכה האחורית מוסיפים ומספרים לנו שגם פיטקוס נמלט מלוריאן ומסתתר במקום מבטחים אי שם בכדור הארץ.

כן, בטח. וסנטה קלאוס אמיתי. רוב הילדים בארצות הנוצריות אמנם משתפים פעולה עם מיתוס סנטה קלאוס גם אחרי שהם מבינים עד כמה הוא מופרך, אבל קשה לי להאמין שתעלול נדוש כזה יהיה מה שיגרום לילד שלוקח את הספר ליד להאמין בנכונותן. במקום זאת היה מוטב להקפיד יותר על הפרטים, על ההיגיון עלילתי ולהוסיף הרבה יותר אמינות לדמויות השטוחות. הגיע הזמן שעורכים יפסיקו לעשות לספר הנחות רק כי הוא פונה לבני נוער ובמקום זאת יחזירו אותו לכותב בצירוף הוראות מדוקדקות איך להדק את העלילה. מצד שני – לא כל ספר יכול להיות קלאסיקה משובחת.