כשהלכתי באחד השבועות לספריה מצאתי שם ספר שהפתיע אותי: "ועוד משהו…". על הכריכה נכתב שמדובר בחלק השישי של טרילוגיית "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

הוצאתי את הספר מהמדף בחשש כבד. "המדריך" המקורי היה ספר המדע הבדיוני האהוב עלי. קראתי בו וחזרתי וקראתי בו, והוא השפיע בצורה עמוקה על ההומור ועל תפיסת העולם שלי. ספר נוסף בסדרה הזו אמור להיות חגיגה, למעט עובדה מצערת אחת: דגלס אדמס הלך לעולמו לפני יותר מעשור ולא הוא כתב את הספר השישי הזה, אלא סופר אחר: אואן קולפר. חששתי שמה שמצפה לי לא עומד להיות "עוד משהו" מסדרת המדריך, אלא "סתם משהו" או "משהו אחר לגמרי".

כשהתחלתי לקרוא את הספר, חלק מהחששות שלי התבדו. הוא לא היה שונה לחלוטין, היו אותן דמויות, ואותן בדיחות ובערך אותו סגנון. אבל משהו היה חסר – משהו גדול, שכנראה אי אפשר באמת לחקות. משהו שהיה קיים בחמשת הכרכים של המדריך ורק בהם.

שאלה של סגנון

הדבר הראשון ששמים לב אליו כשקוראים את סדרת "המדריך", והאחרון ששוכחים, הוא הסגנון שבו הספרים נכתבו. הכתיבה של אדמס היתה מצחיקה, שנונה בטירוף, חכמה, מקורית ושופעת דמיון והומור בריטי משובח.

הסגנון הוא אמנם המלך, אבל המדריך הוא הרבה יותר מספר שנון. מעל לכל דבר אחר הוא ספר מדע בדיוני טוב: הוא בורא עולם בדיוני ובנוי מסביב לשאלה גדולה. אבל העולם הבדיוני, היקום הבדיוני שהמדריך מתרחש בו אינו המקום הרציונלי של המדע הבדיוני הקלאסי, זה המוכר כל כך מספרי אסימוב, היינליין או אפילו "מסע בין כוכבים". במקומו יצר אדמס מקום בלתי צפוי, כמעט חסר הגיון, שופע צורות חיים, שפות, כוכבי לכת, מסעות בזמן ויקומים מקבילים.

ביקום הזה שום דבר אינו בלתי אפשרי ואפילו מה שיש רק סיכוי זעום שיתממש יתרחש בסופו של דבר. כל מה שצריך הוא לחשב את הסיכויים הללו ולהכין כוס תה. אין זה היקום המסודר של ניצחון המדע, שבו בני האדם הצליחו לכבוש את החלל בזכות תבונתם ובעזרת רובוטים, מחשבים, אנדרואידים או קסם טכנולוגי אחר. לא ולא – כדור הארץ הנידח וחסר המשמעות מושמד כבר בתחילת הספר לצורך סלילת מעקף בין כוכבי ורק שני ניצולים תלושים שרדו: ארתור דנט האנושי ופורד פרפקט החייזר שנתקע 15 שנים בכדור הארץ. הם מסתובבים ביקום האדיר הזה בלי בית ובלי ספינת חלל משלהם. טרמפיסטים עם מגבת.

מה קורה כשחיים ביקום כאוטי כזה? כשהמדע הבדיוני טוב, מתוך מה שנותר צומחת השאלה הגדולה של הספר, שאלה שאדמס מקיף אותה מכל הכיוונים ולא חדל לענות עליה שוב ושוב: איך אפשר לחיות בתוך היקום הזה, שופע האפשרויות, האינסופי בגודלו, שכל כך חורג מההיגיון ומיכולת התפיסה האנושית, שכל קשר בינו לבין צדק הוא מקרי בהחלט? רוצים תשובה? לאדמס יש הרבה.

כמעט כל דמות בספר מייצגת פתרון אחר לשאלה הגדולה הזו. ארתור דנט, הניצול האנושי מכדור הארץ, בעיקר המום. רוב הזמן הוא נמצא בהלם מוחלט, לא מצליח להבין מה קורה סביבו, איפה הוא ולמה יורים עליו. כשהוא לא המום, המבט שלו מצטמצם לדברים הקטנים והפשוטים שאיתם הוא יודע להתמודד, הכנה של כוס תה או סנדוויץ'.

רוב הדמויות האחרות נעות אי שם על הקו שבין הניסיון להבין הכול לבין הבחירה לצמצם את המבט כדי להישאר שפוי. זאפוד, נשיא הגלקסיה הדו-ראשי בחר בפיצול: שני ראשים שלו הם שני מוחות, אחד הדוניסט ואגוצנטרי, והשני חכם, אבל זאפוד מטפש את עצמו בכוונה ומניח רוב הזמן לצד האגוצנטרי שלו לשלוט בו. לא במקרה העינוי הגדול ביותר ביקום הזה הוא "מערבולת הפרספקטיבה הטוטלית", שקורבנה נאלץ לחוות בדיוק עד כמה הוא קטן לעומת היקום האינסופי. רק האגואיזם, שגורם לו להניח שהוא מרכז היקום, מאפשר לזאפוד לשרוד את המכונה.

פורד פרפקט מכוכב ביטלגוז בוחר בדרך בריחה אחרת: אסקפיזם קליל, עתיר משקאות מפוצצי מוח. אפילו כשהוא מצליח לפרוץ למסוף המחשב הראשי של משרדי המדריך, הוא לא מנסה כלל לשנות שום דבר חשוב, אלא רק מסדר לעצמו כרטיס אשראי בלי תחתית. ואילו הרובוט מרווין, שבורך גם באינטליגנציה על אנושית וגם ברגשות אנושיים, פשוט שוקע בדיכאון קליני.

גם דמויות המשנה השוליות בוחרות כולן בדרכים יצירתיות להתמודד עם חוסר הפשר של המציאות המהממת באינסופיותה. נפוח-בראוו, שהפך בטעות לבן אלמוות, מוצא לעצמו תוחלת בכך שיעליב את כל היקום, יצור אחרי יצור, על פי סדר האלף בית, ומעליב אותם באופן אישי. כשבני העולם קריקיט נוכחו לראשונה בשפע הכוכבים הסובב אותם הם בחרו באופציה רציונלית קצת יותר, החליטו להשמיד את כולם, וכמעט הצליחו. והווגונים? הם שורדים בזכות האטימות והבירוקרטיה. העכברים, מתוך רצון להבין את השאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר, בנו את כדור הארץ בתור מחשב חי וגדול שיגלה להם מדוע התשובה לשאלה היא 42. רק טריליאן, הדמות השפויה ביותר בחבורה, מסתדרת בעזרת תערובת של אינטואיציה נשית, סקרנות וקבלת המציאות. אבל היא החריגה היחידה.

למה טרמפיסט צריך מדריך?

אז מה זה בעצם טרמפיסט עבור אדמס? הטרמפיסטים שלו הם כל אותם אנשים שנאלצים להתמודד עם כל האינסוף הזה. טרמפיסט הוא מי שלא הצליח להישאר בבית, שיצא אל הדרכים מתוך הסביבה המצומצמת והמוגנת בלי שיש לו אפילו מכונית משלו. ביקום כזה, אם אתה טרמפיסט, אתה לא יכול הסתדר בלי מדריך, מישהו שיסביר לך את הדברים שאתה צריך לדעת. והדבר הראשון שצריך לדעת הוא המסר הכתוב על עטיפת המדריך לטרמפיסט בגלקסיה: "בלי פאניקה".

במילים אחרות, אנא הירגע, טרמפיסט יקר, אנחנו נגן עליך מפני השפע המטורף של המידע המציף אותך ונספר לך בדיוק את מה שאתה צריך לדעת: איפה כדאי לישון ואיזה משקה אסור לשתות בשום פנים ואופן. כדי להקל עליך את ההלם נעשה את זה בקלילות ובלי לקחת את כל היקום הזה יותר מידי ברצינות.

אפילו המבנה של הספר מתאים לתפיסה הזאת. הרבה סצנות נפתחות בסיטואציה לא ברורה בלי שארתור דנט מבין מה קורה, בלי שפורד פרפקט מבין מה קורה, בלי שהקורא מבין מה קורה, והסופר כמובן לא ממהר להסביר לנו. הוא נותן לנו להרגיש את ההלם הזה של המפגש עם העולם, ורגע לפני שאנחנו לא יכולים יותר הוא מכניס ציטוט מאיר עיניים מתוך המדריך. זה עושה לנו סדר בראש והעלילה יכולה להמשיך.

אז מה יש לנו שם?

שפע היצורים של היקום האדמסי מזכיר פנטזיה יותר מאשר מדע בדיוני, ובאמת מדובר ביקום כמעט חסר מגבלות. הדמיון שולט בעלילה ומכוון אותה הרבה יותר מאשר המדע. ובכל זאת, זה לחלוטין לא ספר פנטזיה.

בנעורי קראתי את כל סדרת המדריך ורציתי עוד מאותו דבר. חבר אמר לי, "קרא את טרי פראצ'ט. 'צבע הכשף' שלו הוא בדיוק מה שאתה מחפש". אז קראתי, וזה לא היה אותו דבר. נכון, משהו בסגנון היה דומה, אבל המהות היתה שונה באופן יסודי. האחד היה פנטזיה והשני מדע בדיוני.

הרבה ספרי פנטזיה מציעים פחות דמיון ושבירת גבולות מאשר המדריך, ובכל זאת הם עדיין מוגדרים כפנטזיה בעוד שמדריך הטרמפיסט הוא מדע בדיוני. לא מדובר רק במסורות השונות, או בכך שהמדריך מתרחש בחלל ולא בעולם דמוי ימי הביניים שיש בו דרקונים, מכשפות ואלפים. ההבדל העיקרי הוא בצורת החשיבה.

בשונה מספרות הפנטזיה, המדריך מתמודד עם היקום הפנטסטי שלו בדרך כמו מדעית. הוא לא נותן תשובות, אלא בראש ובראשונה שואל שאלה ומנסה לחקור אותה מכל הכיוונים. בעוד בספרות הפנטזיה נוטים לא פעם לברוח לאחד הפתרונות שאדמס מציע כדי להתמודד עם ריבוי האפשרויות, וכך נסוגים בחזרה לצמצום. שוב ושוב חוזרים אל אותם יצורים מוכרים וסוגרים כל דמות ברשימה סתמית של מגבלות וכללים שהיא חייבת לציית להם.

המצב הזה פתולוגי במיוחד במשחקי התפקידים ובספרות הנלווית אליהם: פירוט גזעני כמו-מדעי של תכונות שמזכיר את ה-DSM, מגדיר מחלות נפש של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה. גם האופן האובססיבי שבו טולקין כתב, ושכתב, את ההיסטוריה של העולם הבדיוני שלו, מדגים את אותה נקודה. הוא רצה היסטוריה סגורה וקונקרטית שעליה יתבסס העולם הבדיוני. מי שוויתרו על המדע לטובת הקסם, שחזרו לעידן הטרום-מדעי של ימי הביניים, מתקשים לא פעם להתמודד עם ריבוי האפשרויות של עולם הפנטזיה שהם עצמם יצרו. לכן הם מצמצמים אותו, גודשים אותו בכללים שרירותיים ובהיסטוריה מומצאת וקובעים בו טוב ורע מוחלטים.

בעוד שבפנטזיה ממציאים מחדש את המדע, את הדרך שבה העולם פועל, בצורה הראשונית ביותר, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה פועל אחרת. הוא מתקדם יחד עם המדע של ימינו והבלגן שלו עם תורת הכאוס, תיאוריות ריבוי היקומים ומכניקת הקוונטים. הוא לא יכול ולא מנסה למכור לנו עולם מסודר ומקוטלג עם היסטוריה אחת ברורה. הוא גם לא מסתיר מאיתנו את העובדה שהעולם שלנו אינסופי במורכבותו. במקום זאת הוא רק נותן לנו הדרכה, העצה הכי טובה שהוא יכול לחשוב עליה – וזה די והותר.

הוא אומר לנו: "בלי פאניקה".

אמיר חרש גר בירושלים, מספר סיפורים וכותב פרוזה. מעביר סדנאות לסיפור סיפורים ומנחה מעגלי סיפורים. ספרו הראשון, "יתבטל העולם" עתיד לצאת לאור בקיץ 2012 בהוצאת כתר. זהו רומן בלאשי רב-ז'אנרי הכולל גם מדע בדיוני.