התבניות של ז'אנר המדע הבדיוני המלחמתי נוטות לחזור על עצמן. הסיפור הוא בדרך כלל זה: גיבור בלתי סביר מופיע במלחמה בין כוכבית אדירה (בעיצומה או בתחילתה), מציל את המצב כשהכל נראה אבוד ומראה לממסד הצבאי והפוליטי המאובן איך עושים את הדברים נכון. בדרך הוא גם מלמד אותם על מוסר, ועם קצת מזל גם יזכה בבחורה.

לז'אנר הזה יש לא פעם זיקה לאופרות החלל, סוגה שמציעה גם היא שלל מסעות בין כוכביים, פוליטיקה, מאבקים בין אימפריות וקאסטות, מאבקים בין פורעי חוק ושומרי חוק ועימותים בין מנהיגים אמיתיים לחדלי האישים שמחזיקים בכוח האמיתי ונאבקים על כל צעד ושעל לשמור עליו. עם קצת מזל יהיו ברקע גם שודדי חלל. אבל בשונה מאופרות החלל, שהדגש בהן הוא על הדמויות, הקונפליקטים ביניהן והפוליטיקה, המדע הבדיוני המלחמתי מתמקד מעל הכול במלחמה עצמה – טקטיקות, אסטרטגיות, ניצחונות, הפסדים, גבורה ופחדנות.

אף שמדובר בז'אנר מאוד פופולרי בחו"ל, עד כה כמעט שלא התפרסמו ספרים שלו בישראל. זה נבע בעיקר מהעדפות אישיות של העורכים שעסקו בתחום עד השנים האחרונות, אך גם משיקולים מבניים, כמו הרתיעה של המו"לים הישראלים מפרסום של סדרות ארוכות.

יתר על כן, כשכבר הופיע ספר עם זיקה לז'אנר המלחמתי – "מלחמה לנצח" של ג'ו הלדמן – זו הייתה יצירה אנטי-מלחמתית ואנטי-הירואית שיצאה נגד ז'אנר שלמעשה כמעט לא היה מוכר בארץ. למעשה, "לוחמי החלל" של רוברט היינליין הוא כמעט הדוגמה היחידה למדע בדיוני מלחמתי שתורגם לעברית. הבצורת הזאת נקטעה בשנתיים האחרונות עם פרסומן של שתי סדרות חדשות: "נפילת אימפריית האימים" של וולטר ג'ון ויליאמס, בהוצאת סיאל, ו"הצי האבוד" מאת ג'ק קמפבל, בהוצאת יניב.

טרילוגיית "אימפריית האימים", מאת וולטר ג'ון ויליאמס – אורח הכבוד של פסטיבל אייקון שיתחיל מחר בתל אביב – היא סיפור קריסתה של קיסרות גלקטית רחבת היקף. במשך אלפי שנים שלטו באימפריה השעא: גזע רודני ששעבד את כל הגזעים האחרים, כולל בני האדם, ושילב אותם בבירוקרטיה של האימפריה שהקים. עם השנים איבדו השליטים את הרצון לחיות, עד למותו של השעא האחרון עם תחילת הספר הראשון בסדרה. מכאן והלאה עוקבת הטרילוגיה אחרי התפוררות הקיסרות המנוונת ומסרטטת את הניסיונות למנוע אנרכיה ולהחזיר את הסדר על כנו.

גיבורי הסדרה הם שני קצינים צעירים: קצין המטה סגן גרת מרטינז וטייסת הקרב קרוליין סולה. שניהם מתמודדים במהלך העלילה עם מוצאם הנחות באריסטוקרטיה של האימפריה ועם השאפתנות האישית שלהם מול הממסד המנוון שמנסה לעצור אותם, ומצליחים בזכות תבונתם, תושייתם ועוז רוחם להציל את האימפריה מאובדן ולהגיע לעמדות הנהגה.

לסדרת "הצי האבוד", שהספר השני שלה פורסם בעברית לפני כמה חודשים, יש רק גיבור אחד: קפטן ג'ון "בלק ג'ק" גירי. כאן אנחנו נכנסים לעלילה בעיצומה של מלחמה שמתנהלת במשך יותר ממאה שנים בין שתי אימפריות חלל אנושיות: הברית והסינדיקט. איש לא יודע מדוע תקפו אנשי הסינדיקט (הסינדיקים) בתחילה, אלא רק ששני הצדדים נוהגים באכזריות ובצורה לא רציונלית ומשעבדים את כל משאביהם למלחמה אינסופית.

פתיחת הספר הראשון מתרחשת אחרי כישלון ההתקפה המוחצת שתכנן צבא הברית על עולם הבית של הסינדיקים. שרידי הכוח התוקף מוצאים את עצמם מבודדים בלב חלל האויב, כשברשותם מפתח שיוכל להעניק יתרון לברית יתרון אסטרטגי אדיר אם רק יצליחו לחזור איתו לחלל הידידותי. אחרי שמפקד הצי נרצח במהלך בוגדני של הסינדיקים, מוצא את עצמו גירי מפקד על השורדים ומנסה להביא אותם בחיים הביתה.

בשונה ממרטינז וסולה של ויליאמס, גירי אינו מפקד צעיר ושאפתן, אלא ההיפך הגמור מזה. סמוך לתחילת המלחמה ספינתו הושמדה בקרב מול הסינדיקים והוא נותר בהקפאה בתא המילוט שלו עד שחולץ באקראי על ידי הצי בדרך לקרב. בשנות היעדרו התפתח סביבו מיתוס שלם של גיבור אגדי, וכעת עליו להתמודד עם הציפיות הבלתי סבירות של מעריציו ועם הספקות של יריביו בצי. תוך כדי כך הוא משקם את היכולת הקרבית ואת המוסר של צי הברית, שנשחקו במאה שנות מלחמה, ומוכיח את עצמו כמנהיג.

מהתיאור הזה משתמע גם שהגיבורים של שתי הסדרות לא יכולים להיות מפותחים במיוחד: למעשה, שלושתם הם וריאציות על ארכיטיפ הגיבור הלוחם המוכשר: זה שנלחם נגד כל הסיכויים והופך למנהיג בזכות מעשיו ותכונותיו הנעלות. לאף אחד מהם אין כמעט חסרונות אמיתיים: מרטינז קצת יותר מדי שאפתן, סולה מתמודדת פה ושם עם סודות ושקרים מעברה ולגירי אין כמעט אופי או אישיות מעבר לנסיבות חייו – הוא פשוט מפקד – גיבור אגדי שלא ידע שהוא כזה.

הארכיטיפ הזה הוא בעת ובעונה אחת חולשה גדולה של הספרים ומקור כוחם. מי שמחפש דמויות מורכבות עם פסיכולוגיה וקונפליקטים פנימיים, לא ימצא אותם. ויליאמס עוד מנסה פה ושם לאתגר את הגיבורים שלו גם ברמה האישית, אבל לא מוציא מזה הרבה. קמפבל אפילו לא מנסה. מה שנשאר האלה גיבורים אפיים מרשימים ועשויים ללא חת – מנהיגים ואסטרטגים שמפגינים עליונות צבאית ומוסרית לכל אורך העלילה. גיבורים אפיים כמו אלה של המיתוסים הקלאסיים – אנשים שהאלים נגעו בהם והשכינה שורה עליהם.

גם מבחינת הפרוזה הכתיבה של שתי הסדרות שמרנית מאוד. אם במדע הבדיוני הקלאסי המוקד היה על הרעיונות המדעיים, לא פעם על חשבון עיצוב הדמויות והעלילה, כאן הדגש הוא על הרעיונות הצבאיים. בשתי הסדרות, כמעט בלי הבדל, ברור שהדבר שעניין את הסופרים מעל הכל היה להסביר איך עושים קרבות בחלל. יש פה ושם הבדלים נקודתיים בכלי הנשק ובאופי המלחמה, אבל אלה הבדלים קוסמטיים. מהבחינה הזו מדובר כמעט באותו ספר.

עלילת שתי הסדרות מובילה בצורה כמעט זהה לקראת הקרבות, שמתוארים באריכות רבה, עם הסברים מפורטים על ההשפעות של הכבידה, המהירות, ההאצה, מרחבי החלל ועוד על הטקטיקה והאסטרטגיה המלחמתית. שני הסופרים גם מאריכים בפירוט המבנים הצבאיים. זה בולט במיוחד אצל קמפבל (שם עט של ג'ון ג' המרי), שהיה בעברו קצין צי בצבא ארה"ב ומגייס את ניסיונו בכדור הארץ לתיאור הפרטים הטכניים של לחמות בקנה מידה הרבה יותר גדול.

מעניין גם לראות איך כל אחד מהסופרים יוצר את המציאות שתאפשר לגיבוריהם להתבלט מול הממסד הכושל. מהבחינה הזאת, המציאות שיצר ויליאמס הרבה יותר אמינה.

ב"אימפריית האימים", העלילה מתחילה אחרי כמה אלפי שנות שלום, שבהן המלחמות התמצו בהתכתשויות לא מאוזנות בין הצבא השעאי הכובש לעולמות פרימיטיביים שהוכנעו במהירות. כשהאימפריה מתמוטטת, אין לה מסורות צבאיות שמתאימות לקרב חזיתי בין שני צבאות שווים בערכם והיא נושאת חטוטרת של אלפי שנות ניוון וריקבון. לכן, כשסולה ומרטינז ממציאים את הגלגל מחדש ומפתחים טקטיקות לחימה חדשות, זה הגיוני – הם צעירים, אינטליגנטיים, שאפתנים ורוצים לחיות. אמנם מוזר שהם היחידים שמצליחים להצטיין ולהגות רעיונות חדשים, אבל הנסיבות עצמן מתקבלות על הדעת.

ההצטיינות של קפטן גירי, לעומת זאת, לא באה מחדשנות אלא ממסורת. קמפבל מתאר בספריו מציאות שבה שני הצדדים הלוחמים איבדו במאה שנות המלחמה כישורים רבים וסיגלו לעצמם טקטיקות זהות של הסתערות חזיתית בכל הכוח על האויב. התוצאה היא שכל קרב הוא טבח הדדי שבו מנצח מי שהצליח להשמיד את האויב, ולא משנה כמה אבדות הוא ספג בדרך. רק גירי, שבא מהעבר וזוכר איך הצבא תפקד לפני שהספיק להישחק, עוד מכיר את הטקטיקות היעילות הרבה יותר של שימוש במבנים וחשיבה על התמונה האסטרטגית הכוללת.

לזה כבר התקשיתי להאמין. נכון, במלחמה עם כל כך הרבה אבדות עלולים להיעלם פה ושם כישורים שמפקדים מוכשרים לא הספיקו להעביר לפקודיהם, אבל לא ייתכן שהאובדן יהיה כל כך מוחלט. עוד פחות סביר שלא ייווצרו במקביל טקטיקות לחימה חדשות ויעילות יותר מהסתערות חזיתית בכל מחיר. אחרי הכל, יש בצבא לא מעט קצינים מוכשרים, יש טכנולוגיות מתקדמות ויש היסטוריה צבאית שאפשר ללמוד ממנה. ההצלחה האדירה של הטקטיקות של גירי ממחישה בעצמה עד כמה התרחיש הזה אינו סביר. מספיק מפקד מוכשר אחד שיבין את מכשלות השיטות הקיימות כדי להכריע את המלחמה או לפחות להעלות אותה למאזן אימה מתקדם יותר.

כז'אנר, המדע הבדיוני המלחמתי אינו פרוזה, אלא אפוס – לטוב ולרע. בדומה לפנטזיה הקלאסית הוא מציע גיבורים עשויים ללא חת, קרבות אדירים וטובים מול רעים. בשונה מהפנטזיה הקלאסית הוא עושה את זה בחלל ועם טכנולוגיה במקום קסמים וטילים במקום חרבות. מי שמחפש בידור מד"בי מלא אקשן ימצא אותו כאן בשפע. מי שמחפש ספרות מורכבת או דמויות עמוקות, ייתכן שישתעמם.

 (נפילת אימפריית האימים: הפרקסיס, הקרע, הלכות מלחמה, מאנגלית: יונתן בר. הוצאת סיאל, 2013/4).

(הצי האבוד: גבורה, עוז. מאנגלית: חמוטל ילין, לילך רז. הוצאת יניב, 2013/4).